- עמוד 1 -

 

ירחון אלקטרוני לספרות מעריצים

גליון מס' 3

16.6.2005

מחיר בהוגוורטס
2 חרמשי כסף

עורכים:

גדעון אורבך (Envinyatar)

ג'סי (Sirius)

הירחון הוא חלק מאתר המגדל הלבן, אתר הבית הישראלי לפאנפיקשן

www.members.pundak.co.il/whitetower/

רוצים להגיב לטור? לחפש שותף/ה לכתיבת פיק?
כתבו לנו לדוא"ל:
[email protected]

ופנייתכם תפורסם במדור מודעות ותגובות
(איננו מתחייבים לפרסם את כל הפונים).

טורים אישיים וכתבות

מדורים קבועים

שמעון נעים: פלוגת הביקורת
גדעון אורבך: בית קברות לסיפורי שעשועים.

שירלי שילר: איזהו גיבור?

חדשות המגדל הלבן

עין הדרקון

הראי של נרקיסה
ממעוף הינשוף

עין הדרקון
סתיו ממליצה על אומנות טולקינאית

חדשות המגדל הלבן

רשימת עדכונים שעבר האתר בחודשים פברואר-מרץ 2005

 

טד נאסמית

טד נאסמית' הוא אחד המאיירים הטולקינאים הידועים ביותר, ובצדק כי כל ציור שלו הוא יצירת אמנות. כמה תמונות משובחות לדוגמא:

ארגונאת,
איאווין והנאזגול,
טואור בויניאמאר.

 

אנקה-קטרין אייזמן

אנקה אייזמן מציירת בצבעי מים שלל סצנות ודמויות מכתבי טולקין. שני ציורים יפים לדוגמא הם
לותיין נמלטת מהירילורן,

סירת הקבורה של בורומיר.

פרט לטולקין, יש באתר שלה גם "כתב יד" מאויר של בייוולף, איורים לספרים שונים ועוד.

 

ג'ני דולפן

הציורים של ג'ני דולפן מבוססים על מגוון ספרי פנטסיה טולקין, שיר של אש ושל קרח, הארי פוטר ועוד. היא מציירת בסגנון ייחודי על גבול ה"מנגה", בשילוב לא שגרתי של צבעי מים ומחשב ולמרבה ההפתעה זה נראה מצוין. הציורים האהובים עלי ביותר הם ללא ספק

"fields of gold"

והציור מבוסס ששאוש"ק "before the storm".


לתגובות על הטור והציורים, לחצו כאן

 


אתר המגדל, אתר הבית לספרות מעריצים בעברית, ממשיך להתעדכן, והרי עיקר החדשות והעדכונים עבור החודשים מאי-יוני 2005:

 

בשל האיחור בהוצאת הגליון, יסקרו כאן לא רק העדכונים של מאי, אלא גם העדכונים שנעשו ביוני, עד למועד הוצאת גליון זה.

 

כללי:

        שיפוץ מבני כולל באתר המגדל הלבן: האתר עבר שיפוץ כולל, שכולל החלפת הלינקיאדה הישנה והלא מדוייקת בתגיות חדשות ומעוצבות למעבר נוח בין חלקי האתר.

        שינוי מבני כללי: ה-Throne Room של האתר, הפך למדור פאנפיקים ארוכים (מכל הפאנדומים, כולל יצירות מקוריות), וה-Guesthall הפך למדור פאנפיקים קצרים.

        נפתח בלוג לעדכוני המגדל הלבן, עבור כל המעוניינים לקבל דוא"ל עם כל עדכון.

        גנזך המאמרים עודכן במאמרים כלליים לגבי כתיבת פאנפיקים, כדלקמן:
המאמר של
Scarlet Witch: "עצות לכותבים מתחילים".
המאמר של
Envinyatar: "No News - Bad News".
המאמר של שמעון נעים: "
על דמויות בעלות הרואיקת יתר"
מאמרו של
Envinyatar על דמויות מקוריות בפאנפיקשן והטיעונים כנגדן.
מאמרו של שמעון נעים על
סוגי הדמויות בפאנפיקשן.

        מדור לינקים עודכן במגוון קישורים שונים ומגוונים.

 

טולקין:

        נוספה גלרייה שלמה ליצירותיה של ציירת טולקינאית מוכשרת במיוחד בשם Iwit:
עלו הציורים הבאים:
ארד'ל (מומלץ במיוחד!) אלברת', טורין וגלאורונג, ארוון, ברן ולותיין, גאלאדריאל, וציורי הואלייר: אסטה, ניינה, נסה, וארדה, ויאבנה.

        פורסם פרק 10 בפאנפיק הטולקינאי "הטבעת השלישית", וכן עלה דף אינדקס חדש ליצירה, עם גישה נוחה לכל פרטיה.

        פורסמו שני שירים טולקינאים פרי עטו של יואל ואינגר:
The Lay of Daeron ו-Of the Battle of Light

        שיר חדש פרי עטה של שירה1992: "הנמלים האפורים/שירת פרודו"

        פאנראט חדש פרי מכחולה של Silmarien: "פינגון ותורונדור"

        מדור לינקים עודכן בקישורים לאתרים נבחרים של אומנות טולקינאית (ועוד לינקים חדשים מסוגים שונים ומגוונים).

 

הארי פוטר:

 

פאנפיקים ארוכים:

 

מאמרים:

 

פאנפיקים קצרים:

פאנארטים:

 

פנטזיה מקורית:

 


נפתחה תחרות "פרסי גביע האש"

תחרות הפאנפיקים והפאנארטים של המגדל הלבן


ב 1.8.05, תמלא שנה ליסודו המגדל הלבן, אתר הבית לספרות מעריצים בעברית. לרגל הארוע אנו מכריזים בזאת על תחרות פאנפיקים במספר קטגוריות, אשר תסתיים באותו מועד. בכך, אנו מצטרפים למנהג אשר רווח מזה שנים בקהילות פאנפיקים שונות בחו"ל, שמעודדות ומתגמלות כך יצירות איכותיות.
היצירות הזוכות יקבלו אייקון מעוטר של התחרות, עם ציון הזכיה. במידה והן מפורסמות במגדל, האייקון יוצב לצד שם היצירה. במידה והן לא מפורסמות שם - תהיה זו זכותו של בעל היצירה הזוכה להציב את האייקון, אם רצונו בכך ובמידת האפשר, במקום בו היצירה מוצגת.

לאור מטרתו המוצהרת של האתר לעודד כתיבת פרוזה ארוכה, הרי שהקטגוריה המרכזית של התחרות תהיה: הפאנפיק הארוך הטוב ביותר.
פתיל ההצבעה נמצא כאן:

כמו כן, קיימות הקטגוריות הבאות:
הפאנפיק הקצר (Oneshot) הטוב ביותר.
הדמות המקורית (OC) הטובה ביותר.
הפאנראט הטוב ביותר:

 

מידע נוסף על התחרות, תנאי השתתפות, אופן הצבעה וכ"ו, תמצאו כאן: http://forums.pundak.co.il/viewtopic.php?t=11264


לתגובה או שאלה על התחרות, לחצו כאן:

ממעוף הינשוף / פינת ההמלצות של ג'סי

 

רון וויזלי

http://www.ron-weasley.org/ - אתר המוקדש כולו לרון והרמיוני; רמזים קנוניים לשיפ מהספרים ומהסרטים, פאנפיקים, פאנארטים ועוד.

 

ג'יני וויזלי

http://hgnetwork.co.uk/ - אתר המוקדש לשיפ הארי\ג'יני פאנפיקים, פאנארטים, מידע ועוד.

 

משפחת ויזלי

המחילה: ארכיב פאנפיקים ענק העוסק במשפחת ויזלי, פאנפיקים מכל הסוגים, המינים והדירוגים.

 

סוורוס סנייפ

http://www.jareth.com/snape.html - קהילת מעריצים של סוורוס סנייפ וסלית'רין. אתר מושקע הכולל פאנפיקים, פאנארטים ודברים מעניינים נוספים. ממומלץ לכל חובבי סנייפ.

http://legilimens.org/paradox/ - פנליסט נוסף המוקדש לסוורוס סנייפ דסקטופים, פאנארטים, ציטוטים ועוד.

http://www.firefancies.com/darkpotions/main.htm - ארכיב פאנפיקים ופאנארטים.

http://www.sexyseverussnape.com/ - ארכיב פאנפיקים לבני 18 ומעלה,

http://pub19.ezboard.com/bseverussnapefanclub - קהילה גדולה ומושקעת, עוסקת בעיקר בסנייפ אך גם בדמויות אחרות ובהארי פוטר בכלל.

http://ensnaring.com/severussnape/ - פאנפיקים העוסקים בסנייפ, מחולקים לקטגוריות.

http://www.freewebs.com/lilyanne/snape/ - אתר פלאש רציני ומושקע העוסק בדמותו של סוורוס סנייפ. משחקים, אייקונים, כפתורים, שומרי מסך ועוד.

http://occlumency.sycophanthex.com/ - ארכיב ענק לפאנפיקים העוסקים בסוורוס סנייפ.

 

טום רידל

http://brilliance.christiancoulson.co.uk/ - פאנפיקים, מידע ועוד.

 

לתגובות על ההמלצות והאתרים, לחצו כאן

 

והפעם, תעסוק הפינה באתרים המוקדשים לדמויות ספציפיות מתוך ספרי הארי פוטר.

אתרים המוקדשים לסיריוס בלק

אימריטוס - התחיל לתפוס תעוצה בעיקר אחרי שהומלץ באתר של ג'יי קי רולינג. קהילה גדולה של מעריצי סיריוס והארי פוטר בכלל, פאנפיקשן, פאנארטים, שירים והמון המון דיונים. האתר מתגאה בעיקר באווירה רצינית ודיונים איכותיים בכל הנוגע לפאנדום הפוטריסטי.

'Reckless Hero' - מיילינג ליסט ענק שמקשר בין כל חובבי סיריוס באשר הם, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא למלא את הטופס.

Shrine To Sirius Black אתר ביינוני בעל מאגר פאנפיקים, פאנארטים, תיאוריות וגם כמה דברים על הקונדסאים האחרים.

 

בלאטריקס בלק

Wicked - אתר מאוד מושקע אך מתחיל עם כל הציטוטים של בלטריקס לסטריינג', משמעות השם, מיילינג ליסט, תיאוריות שונות, מידע מהספרים וכמובן פאנפיקים ופאנאראטים של הדמות.

 

רגולוס בלק

אתר קטן בעל מאגר פאנפיקים על רגולוס בלק.

 

רמוס לופין

http://www.remus-lupin.net/ - פנליסט גדול ואיכותי העוסק ברמוס לופין, אנשי זאב בה"פ וכל דבר אחר שאפשר לעלות על הדעת שקשור בדמות; ניתוח שם, ביוגרפיה, ציטוטים ועוד.

http://www.long-december.org/takingoverme/ - אתר מושקע המוקדש לשיפ רמוס\טונקס. ציטוטים, פאנארטים וארכיב דיי גדול שמאוכלס באתר נפרד לשיפ הזה.

Wolfsbane - ארכיב ענק לפאנפיקים על רמוס לופין מכל הסוגים (סלאש, הט, ג'ן, ארוכים, קצרים... רק תחפשו)

Canis et Lupus - פנליסט לשיפ סיריוס\רמוס מאגר פאנפיקים מכל התקופות (תקופת הקונדסאים וכד') וגם מספר פאנארטים.

 

הארי ג'יימס פוטר

http://www.acciobrooms.net/harry/ / ציטוטים, מידע ועוד.

 

 

איאוון - תם ולא נשלם?: לקוראים לא מעטים (ביניהם לי) צרמה למדי הדרך בה אהבתה הפתאומית של איאוון לפאראמיר גרם לה לא רק לנטוש את אהבת הבוסר לאראגורן ואת היאוש הקיומי, אלא גם להתכחש במידה רבה לעצמה ולשאיפותיה.

אי לכך, יהיה זה מעניין מאד לכתוב ולקרוא פאנפיקים שעוסקים בניתוח זהיר של איאוון, ואולי כותבים מעט על מעשיה, מחשבותיה ומעלליה אחרי תום עלילת שר הטבעות. האם נישואיה הם פאראמיר היו אכן גן-עדן? בנוסף, אפשר לשזור לעלילה הזו את היחסים העדינים בין אראגורן וביתו לפאראמיר ובית הסוכנים; למרות שהדבר לא מצוין במפורש בשר הטבעות עצמו, הרי שחרף ההשלמה וההכרה ההדדית, צל אפל מן העבר (בעיקר בדמות דנתור, דבריו ומעשיו) קיים עדיין בין הצדדים - ומה יקרה אם משהו יעיר אותו לפתע?

אסירים בהיכל הזהוב (AU) [1]: מה היה קורה, לו עלילת "שני המגדלים"[2] היתה מתרחשת באופן שונה, כדלקמן: הפרשים הרוהירים של איאומר, במרדפם אחרי סיעת האורקים הגדולה שחוצה את רוהאן, לוכדת את אוגלוק בחיים ומביאה אותו בשלשלאות לפני כס תאודן, בכדי להביא למלך הזקן הוכחה ניצחת שהארץ בסכנה. ביחד איתו, נלכדים גם מרי ופיפין ונלקחים להיכל הזהוב. הדבר גורם לאראגורן, לגולאס וגימלי לשנות כיוון ולחוש לבירת רוהאן בעקבותיהם (כלומר: גאנדאלף נשאר מחוץ לעלילה - אין פתרונות קסם).
הדבר יאפשר לכתוב פאנפיק מעניין במיוחד, שבו יקחו חלק כל הדמויות האלו, ביחד עם תאודן הזקן, איאוון, לשון-כחש ואחרים, וניתן יהיה לכתוב עלילה נפתלת ומסובכת שאין בה פתרונות קלים, על רקע מצבה ההולך ומדרדר במהירות של רוהאן.

 

האריה, המכשפה והמגדל והלבן ([3]Crossover, מופרע למדי): לא, הכוונה אינה לנארניה ולאסלן האריה, אלא לפאנדום אחר (Sorry), שבו האריה והמכשפה חיים יפה ביחד. ובקיצור: מה היה קורה לו קסם מסתורי היה משליך את סרסי לאניסטר לחצר מלך גונדור שבארץ התיכונה? עלילותיה של התככנית היפיפיה, המתוסכלת וחולת-העוצמה במגדל הלבן עשויים להיות משובבות נפש - בעיקר עבורה, ופחות עבור גונדור. יהיו כמה וכמה קוראים שישמחו להכיר לה את צידם הלא נכון של זאבי הבלהות (אלו של האורקים, הפעם J).

ועבור המהדרין: הוסיפו-נא לעלילה ממזר מתוסכל ש"הפיק" בורומיר הזכור לטוב אצל נערה רוהירית כזו או אחרת, וההנאה מובטחת.

 

לתגובה על המדור ותוכנו, לחצו כאן


הראי של גאלאדריאל

חדשות פאנפיקים בראי אחר

 

למי שתהה על החלפת השמות: "הראי של נרקיסה" חוזר החודש למקורות, כלומר עוסק הפעם בעניינים טולקינאים למהדרין. הפעם, מיועד הראי לסייע לכותבי פאנפיקים שמעוניינים ברעיונות לפאנפיק טולקינאי מקורי, שיגש אל הקאנון מזווית מעניינת והולמת.

במילים אחרות: חשקה נפשכם בפאנפיק טולקין, כאשר מצד אחד אינכם מעוניינים להשתתף במשחק "הכסאות המוזיקליים" של השיפינג (שספק גדול אם הוא הולם את הלגנדריום), ומצד שני אינם מעוניינים לחזור על הקלישאה הג'נפיקית הלעוסה עד אימה של בניית "שר הטבעות 2" - כלומר: עוד שר אופל עולה, ועוד גיבור אפי (בנו של אראגורן או נכד-של-נכד-של-נכד של לגולאס החתיך J ) נבחר כדי לעצור אותו בשדות פלנור.

להלן, אם כן, מספר רעיונות נבחרים לכתיבה, כל אחד מהם מז'אנר שונה במקצת:

 

שרכים וכפות כסף (קומי): הפאנפיק מתרחש זמן קצר לאחר תום עלילת "ההוביט". בני סאקוויל באגינס, שלקחו קשה מאד את שובו הפתאומי של בילבו באמצע המכירה הפומבית, לא ממש מסתפקים ב"פרס הניחומים" בדמות כפיות הכסף שהותירו אצלם. אי לכך, הם מחליטים לעשות מעשה. הם שוכרים נוכל מרופש מבריי (שבמקרה, רק במקרה, הוא סבו הזקן של ביל בן-שרך) בכדי שיעיד בפני כולם, שבילבו האמיתי נהרג בקטטה של הרפתקנים מפוקפקים בבריי, ואילו במעון באג יושב מתחזה חסר בושה ששמו מר גבעוני[4]. כל הפלך, כמובן, רועש ורוגש.

 

מפלת דוריאת (אפי): מפלת דוריאת, לעניות דעתי, הינה אחד הקטעים בסילמירליון שמתוארים באופן חפוז ואפילו תמוה. להוסיף על הצרה, יש בסיפור (שיש אומרים לגביו שנרקח בכלל בידי אחד מידידיו של כריסטופר טולקין משברי מידע שהותיר טולקין האבא) תערובת בין שתי גרסאות: האם הסילמריל הוא שהאביד את תינגול, או שמא הדבר נגרם בשל הבאת הזהב המקולל של גלאורונג (בידי הורין)? כך או כך, נראה שבכל אותו סיפור יש "יותר חורים מאשר גבינה".

אי לכך, אתגר מרתק יהיה לכתוב את סיפור מפלת דוריאת כסיפור אפי-טראגי, ממותו של הזאב כרכרות (ומותם הראשון של ברן ולותיין) וקבלת הסילמריל לידו של תינגול, ועד רצח תינגול, עזיבת מליאן והקרב הגדול בין בני הלילית לגמדים. ניתן יהיה לשלב בסיפור המערכה רבות מהדמויות המעניינות ביותר בסיל', החל מתינגול ומליין עצמם, אנשי חצרם (כולל גלדריאל הצעירה), וכלה בבני פיאנור הידועים לשמצה. בנוסף, אך ברור שלשם עלילה טובה יהיה צורך לשלב גם לא מעט דמויות מקוריות - דבר שהוא הזמנה לכותבים המוכשרים והיצירתיים ביותר בפאנדום.

 

 

 

 

 

- עמוד 2 -

טורים וכתבות

פלוגת הביקורת/שמעון נעים

אחד הדברים החשובים ביותר שתחום הפאנפיקשן עוסק בהם הוא לא רק פרסום וקריאת סיפורים, אלא נתינת משוב/פידבק. החודש אנסה לסקור את הנושא של ביקורת בתחום הפאנפיקשן, את מהותה, חשיבותה ועוד כמה דברים חשובים לגביה, ולהציע הסדר אשר יאפשר לכולנו לקרוא ולכתוב ביקורות, ובך להפרות אחד את השני.


לא זוכים להרבה "זמן במה" רציני מקוראים רציניים.

 

מספר עצות לכותב הביקורות

         השתדל לנמנע מתגובות קלישאתיות נוסח "יפה מאוד" אלא במקרים קיצוניים במיוחד. גם אם אין הרבה הערות, או אם אין הערות בונות בכלל, השתדל לפרט אל מעבר ל"יפה מאוד".

         השתדל להימנע מסופרלטיבים מוגזמים וריבוי של סימני פיסוק. תגובות נוסח " יפה מאוד, אחי, אתה גבר, ענק!!!!!!!!!!! גדול!!!!!!!!!!! אין עליך, אתה אליל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מתי מתפרסם הפרק הבא??????????????????????" מדיפות מעט ריח לא נעים של ילדותיות ושל חוסר רצינות, גם אם הן נאמרות בשיא הרצינות ומתוך מטרה טובה לחלוטין. תמיד ניתן להסתפק בסימן קריאה אחד.

         השתדל להגיב לכל יצירה שאתה קורא.

         השתדל להתייחס לדברי קודמיך באם הדבר אפשרי, כל עוד לא מוצתה הנקודה. התייחסות לקודמיך יכולה לבאר לכותב אם הדעות של המבקרים האחרים הינן "פרטיות" או משקפות ציבור שלם יותר.

         עדיף, לטעמי האישי לפחות, לקבל ביקורת מושקעת, גם אם מעט באיחור, על פני ביקורת סתמית ולא ממצה, כך שאפשר לקחת זמן סביר לתגובות.

         אם אין לך זמן סביר לקרוא ולהגיב על הרבה יצירות בו זמנית, עדיף, לטעמי, לעקוב אחרי כמה ולהגיב בצורה טובה על פני "להתפזר" בחוסר יעילות על פני כל "המגדל". (אני עשיתי לעצמי הרגל, לדוגמא, לעקוב כרגע אחרי "צל" ו"מחול הצללים" בנוסף לעוד כמה יצירות עם פרקים קצרים למדי, ואקרא את "קסמים בניו יורק סיטי" כשאוכל למצוא זמן מתאים, כנראה בחופש. אני יודע שעדיף להפקיר את יעל המסכנה לחכות קצת מאשר לא להצליח להשתלט בכלל על התחום ואז להכעיס את כל הכותבים).

         עדיפה כתיבת ביקורת, גם לא מקיפה על פני אי כתיבת ביקורת כלל.

         גם אם אתה חוזר על דברי קודמיך, גם אם אתה חדש ואתה חושש שהביקורת שלך היא לא על רמה, גם אם שאר הביקורות הן מפלצתיות באורכן ולך יש בקושי שלושה משפטים להעיר, גם אם אתה די סותר את הדעה המקובלת, ביקורת היא תמיד מבורכת. וגם אם חששותיך נכונים- איך תשתפר אם לא מניסיון?

         השתדל שלא לקחת את הביקורות שלי כמודל לחיקוי, כיוון שגם אני לעיתים מתקשה, ברוב כסילותי, לעמוד ברף שהצבתי. טיפש שכמוני... J

 

מספר עצות לכותב

         כותב שמגיב לאחרים יזכה מן הסתם ליותר תגובות מכותבים אחרים כחלק מאותה מערכת הסימביוזה. הגב לאחרים ולהם לא תישאר אלא הברירה הנימוסית להגיב לך...

         השתדל שלא לפרסם חצאי פרקים או פרקים קצרים במיוחד כיוון שקשה מאוד לתת ביקורת על טקסט של שלוש שורות.

         השתדל לקבל את הביקורת כמתנה ולא כמכה. אם אתה מפרסם רק בשביל לקבל ביקורות של "טוב מאוד" מבלי להסכים לקבל ביקורות רציניות יותר, הייתי ממליץ שלא לפנות "למגדל" או לכל מקום רציני אחר (אם כי בפורום "אמי וקטנטנות" תזכה וודאי במבוקשך).

         השתדל לקחת את הביקורות כמנוף להשתפרות ולא כסיבה להחליט שהיצירה שלך לא טובה או שאתה לא מוכשר. "מכל מלמדי למדתי" עדיף על "כל מלמדי הראו לי שיש לי מה ללמוד ואין לי כוח ללמוד ולכן נשארתי טיפש".

 

תהיה לפני סיכום

תוך כדי כתיבה תהיתי, ואת זה כבר אשאיר לכם, קוראי: מה הוא מנוף טוב יותר: ביקורת מפורטת על כל פרק או ביקורת כללית? בביקורת כללית קל יותר לדון בדברים שברומה של היצירה (כמו במוספי הספרות בעיתון לשבת!) ולהעיר הערות חשובות שלא חוזרות על עצמן בביקורת על כל פרק, אך בביקורת על כל פרק אנו יכולים לגעת בכל הנקודות הקטנות אשר מייצרות צרירים קטנים שבסופו של דבר מעכירים את היצירה, גם אם לא תמיד נוגעים "באופייה הכללי". מה אתם אומרים? אני בעד שתיהן...

 

כמה מילים לסיכום

הייתי שמח מאוד אם בעקבות הטור הזה נזכה לראות מעט התעוררות של תחום הביקורת וכתיבת הביקורות בפורום. ביקורת טובה תמיד, לכותבים מתחילים ולמנוסים, ואלה שלא טובה להם, הלא רציניים, מתנדפים גם כך במהרה. הייתי שמח אם כל הקוראים והכותבים יאמצו את עיקרון הסימביוזה בין הקורא לכותב, שהרי בסופו של דבר, כאשר האחד מפרה את השני, נוצר יער לתפארת. אנצל את ההזדמנות בכדי להתנצל בפני כל אלה שבית הספר ימ"ש גזל ממני את הזמן בכדי לכתוב להם ביקורת העולה על "יפה מאוד" או ביקורת בכלל.

ולסיכום אפרוץ בקריאה נרגשת: קראו וכתבו ביקורות! זה הדלק שלנו!


לתגובה על המאמר, לחץ כאן.

 

 

הקוראים מתחייבים בזאת לקרוא את היצירות אותם מפרסם הכותב, לעיין בהן, ולתת לקורא
משוב בדמות הודעה המציגה את עמדתם כלפי יצירתו (להלן: ביקורת).

הביקורת תינתן לקורא מתוך אמונה בחשיבותה ובצורך החשוב של הכותב לקבלה כשכר לעבודתו וכתנאי הכרחי להמשך כתיבתו.

על הביקורת להיות הוגנת ובונה מן הצד האחד, אך להיות אמיתית וכנה מן הצד האחר.

הקורא מתחייב בזאת שלא להעליב או לפגוע באופן אישי בכותב גם אם אין היצירה מוצאת חן בעיניו, והכותב מתחייב לקבל כל ביקורת עניינית שאיננה מעליבה או פוגעת ומתחייב שלא לפגוע בכותב הביקורת. לכותב שמורה הזכות שלא להסכים עם הקורא, להגיב לכותב הביקורת בדרך מנומסת ועניינית, ולהחליט מה יעשה עם הביקורת, אך עליו להניח כנר לרגליו את העיקרון כי אין הביקורות נכתבות "סתם" ולכן עליו להתייחס לביקורת בכובד ראש וברצינות ראויה, ולא לפתור מעליו כל ביקורת שאיננה נוחה לו או שהוא מוצא כביקורת "שלילית", וזאת מתוך אמונה שהביקורת ניתנת מתוך מטרה לאפשר לכותב לגדול, ללמוד ולהשתפר ביצירתו.

גמולו של הקורא המפרסם ביקורות יהיה בדמות התייחסות הגונה ועניינית לדבריו ובדמות המשך פרסום יצירות עליהן יוכל להגיב.

והואיל והקורא מעוניין בקריאת עוד יצירות טובות, והואיל והכותב מעוניין במשוב וביקורת לכתביו, באו הצדדים להסכמה בדמות אמנה בלתי-רשמית זו."

 

יישום העסקה

אני מקווה שהעסקה הזו תהה מקובלת על כל הכותבים והקוראים בפורום, ובתחום בכלל ותשקף את יחסי הסימביוזה בין הקוראים לכותבים, ולכן ארצה לבאר מספר נקודות.

"על הביקורת להיות הוגנת ובונה מן הצד האחד, אך להיות אמיתית וכנה מן הצד האחר." למה התכוון המשורר?

אני בהחלט מאמין כי הביקורת הטובה ביותר הניתנת היא ביקורת אמיתית וכנה הניתנת מעומק ליבו של הקורא, ומשקפת את דעותיו בנוגע ליצירה, גם אם חלקן לא נעימות במיוחד לקורא. עדיף לתת ביקורת גם אם איננה נעימה, אך ביקורת אמיתית, גם אם איננה נעימה, מאפשרת לכותב ללמוד ולהשתפר ובסופו של דבר, גם אם אין זה נעים לקרוא אותה, היא עוזרת לכותב לטווח הארוך יותר מאשר ביקורת סתמית של "יפה מאוד". "ביקורות של "יפה מאוד" יכולות לעיתים אף להרגיז כיוון שאין הן צופנות בחובן אפשרות רבה לשיפור יכולותיו של הכותב. אני משתדל שלא לתת הרבה כאלו, אלא במקרים חריגים בהן באמת אינני רואה נקודות רבות לשיפור (*אהםאנוויניטרהאםתקבלאתהתנצלותיאהמ*), וגם בהן, כדאי, על אף הקושי, לנסות ולהרחיבה אל מעבר ל"יפה מאוד". אני יודע שהכי קל לתת הערות לא נעימות על פני לשבח ולפאר כאשר רגילים לרמה גבוהה, וכאן בכל אופן הייתי מפציר בקוראים, גם אם אני אינני מצליח בזאת תמיד, לנסות ולתת ביקורת על הדברים הכן טובים. גם זו ביקורת.

מן העבר השני של ביקורות ה"טוב מאוד" עומד סוג אחר ולא נעים של ביקורות- הקטילה.

גם כאשר נותנים לכותב, בעיקר מתחיל, ביקורת כנה ואמיתית, במיוחד אם יש בה נקודות רבות לשיפור, יש לשמור על הביקורת הוגנת ובונה ולשמור, כפועל יוצא, על העיקרון של "לא חייבים להרוג בשביל להכאיב". כותב חדש שמקבל ביקורת צולפנית ומכאיבה לא יאות תמיד להמשיך לכתוב, ולכן אני מציע לכל כותבי הביקורות להתנסח בצורה הוגנת ולהקפיד לשמור על טון בונה ולא על טון של מאלפויי של "האהא! תפסתי אותך, פוטר! אלף נקודות מגריפינדור!"

 

"הקורא מתחייב בזאת שלא להעליב או לפגוע באופן אישי בכותב גם אם אין היצירה מוצאת חן בעיניו, והכותב מתחייב לקבל, כל ביקורת עניינית שאיננה מעליבה או פוגעת ומתחייב שלא לפגוע בכותב הביקורת." בכדי שלא לחזור שוב על דברי מהפסקה הקודמת ארצה לבקש מכותבי הביקורת לשמור, שוב, על טון בונה ולהישמר ככל האפשר מירידה לפסים אישיים. יש לזכור שביקורת מטרתה לעזור לכותב, לא להתנצח עמו או לריב אתו. אני מציע גם לכותבים וגם לקוראים פשוט להתעלם מביקורות מעליבות או בעלות גוון אישי, בין אם מצד הכתוב ובין אם מצד הקורא. חשוב, כמובן, להבהיר כי אלה די נדירות ולכן אין לפחד לפרסם או לקבל בעקורת פן זו תהיה בעלת הגוון הלא מתאים. אלה נמחקות בדרך כלל על ידי מהלי האתר.

 

" לכותב שמורה הזכות שלא להסכים עם הקורא, להגיב לכותב הביקורת בדרך מנומסת ועניינית, ולהחליט מה יעשה עם הביקורת, אך עליו להניח כנר לרגליו את העיקרון כי אין הביקורות נכתבות "סתם" ולכן עליו להתייחס לביקורת בכובד ראש וברצינות ראויה, ולא לפתור מעליו כל ביקורת שאיננה נוחה לו או שהוא מוצא כביקורת "שלילית", וזאת מתוך אמונה שהביקורת ניתנת מתוך מטרה לאפשר לכותב לגדול, ללמוד ולהשתפר ביצירתו." כאמור, לכותב תמיד שמורה הזכות שלא להסכים עם כותב הביקורת ושמורה לו הזכות להגיב לו, אך בצורה עניינית ומכובדת , שוב, ללא ירידה להעלבות או לפסים אישיים. עוד עניין חשוב: כל כותב צריך לזכור תמיד שמטרתן של ביקורות היא לעזור ולא לפגוע, ולכן עליו לזכור את חשיבותן ולעשות בהן שימוש. מניסיון, כותבים אשר מחליטים להתמכר לתגובות "יפה מאוד, אחי, אתה גבר, ענק!!!!!!!!!!! גדול!!!!!!!!!!! " (ועוד הרבה סימני קריאה מאוחר יותר) אך להתעלם מביקורות נוסח "יש מקום לשיפור..." (עם קצת פחות סופרלטיבים)

 

ביקורת- על מה ולמה?

תארו לעצמכם את המצב הבא: אתם עומלים שעות על גבי שעות מול דפי הכתיבה והעט שלכם או מול המסך עליו מרצד בגאון מעבד התמלילים, ועובדים במרץ. האצבעות כואבות, העיניים יגעות והמוח נוזל, אך אתם מביטים בתוצרכם הסופי ואומרים לעצמכם "כל הכבוד!" או, לחליפין, "פשוט נורא..." כל כותב נתקל במצב הזה.

עכשיו החלטתם שאתם לא כותבים רק בשביל עצמכם (הכי חשוב!) המגרה או המו"ל, אלא גם בשביל הקוראים. החלטתם לשתף עוד אנשים בסוד היצירה האהובה שלכם ופניתם אל פורום מפואר המאכלס יצירות מופת מתחום הפאנפיקשן הפנטסטי והפנטסיה המקורית. אתם פותחים הודעה חדשה, ובידיים רועדות מבצעים פעולת העתק-הדבק ממעבד התמלילים אל חלון ההודעה. עכשיו, עייפים ויגעים, אתם חוזרים לעיסוקיכם השונים. מגיע הערב, אתם מפעילים את המחשב, מתחברים לאינטרנט ונכנסים אל הפורום. כשאתם נכנסים לפורום, אתם מוצעים לכל היותר הודעה מאיזה ספאמר שלא הספיקו למחוק...

"לא נורא" אתם אומרים, ספק ברצינות-ספק בניסיון לשכנוע עצמי, "צריך לתת זמן". ועובר יום. ועוד אחד. ועוד שניים. ואיש איננו מגיב. ועובר שבוע, אולי שניים, וההודעה נותרת גלמודה ומיותמת. האם זה ייתן לכם זריקת מרץ?

במקרה כזה לכותבים אין הרבה אפשרויות. חלקם פשוט יעזבו את הפורום בו הם לא זוכים לתשומת לב מספקת, חלקם פשוט יפסיקו לכתוב את היצירה מתוך חשש שהיא לא טובה מספיק, וחלקם יעזבו את הפורום, ינטשו את היצירה, ויחליטו לוותר.

 

ככותב, אני מכיר היטב את התחושה המדכאת של חוסר תגובות ליצירה, במיוחד כאשר השקעת בזו ממיטב זמנך, מרצך והשראתך, ולכן הדבר הראשון שאגיד לקוראי: הגיבו לכל מה שאתם קוראים. הכותב צריך את זה, וזה המינימום המגיע לו על הטרחה שבכתיבת סיפור להנאתכם!

 

"ובכלל, למה לכתוב ביקורת?" אתם שואלים, "זו לא אשמתנו שיש לכותב תסביכי נחיתות ושהוא ישר מתבכיין כשלא מגיבים..." ובכן, למה באמת?

כשאנחנו קונים ספר בחנות הכותב מקבל עליו שכר ויודע שאנשים קראו אותו. אם הספר הופך לרב מכר והוא מקבל שכר "הגון במיוחד" הוא יודע שהציבור ממש אהב אותו, וכשהוא מתקיים מההכנסות של ספרו הקודם הוא הולך לכתוב את ספרו הבא.

כמוהו כותב הפאנפיקשן, רק שהוא איננו דורש כי תוציאו מכיסכם כסף, כי אם תתנו לו את הדבר האחר לו הוא זקוק למחייתו כמי שכותב לכם- ביקורת.

"ועדיין" אני שומע קורא אחד קטנוני שם ברקע, "לא השתכנעתי! זה סתם דימוי זול. איפה למדת ספרות, הא? לא מעט מהכותבים הגדולים הסתדרו גם בלי הביקורות ממוסף הספרות בעיתון!" ולך, מר קטנוני, אומר שאם הם קיבלו הכרה מהקהל בדמות רכישת הספרים שלהם, יש בכך כמעין ביקורת חיובית שהגיעה "מהרחוב". הדרך הכי טוב לכותב בפורומים לראות כי קיבל ביקורת כזו היא לא בכך ששמו יתפרסם ברחוב, אלא בכך שקוראים יראו כי קראו והעריכו את היצירה שלו, וזאת לא בדמות רכישתה, אלא בדמות "נתינת הוכחה" בדמותה של ביקורת.

"שוב אתה מדבר שטויות" אומר לי מר קטנוני, "עם ביקורת לא הולכים לסופרמרקט! הכותב לא צריך אותה כמו שהסופר צריך את הכסף בכדי להתפרנס ולכתוב את הספר הבא!"

וכאן בדיוק הבעיה, פה מר קטנוני טועה. אומנם, הכותב לא מקבל את הדלק "האמיתי" בדמות כסף לקניית אוכל ותשלום חשמל, אך הוא מקבל את הדלק האחר- הדלק הספרותי.

 

הדלק הספרותי

מהו אותו "הדלק הספרותי"?

נניח שפרסמתי פרק ביצירה. למה לי לפרסם עוד אחד אם אף אחד לא קרא והוכיח לי, בדמות ביקורת, שאכן קרא? ונגיד שבאופן פלא רולניגאי ופלאי יש לי "סייד-אינדיקטורים[i]" מלבד הביקורת וכי אני יודע שיש ליצירה שלי קוראים. איך אוכל להמשיך לכתוב מבלי לדעת היכן היצירה שלי עומדת במבחן הקורא בשטח? אולי היא לא יצירה טובה? אולי היא זקוקה לשיפור? אולי העלילה קיטשית? אולי הדמויות נאיביות מדי? אולי כתבתי יותר מדי מרי-סו ו[ii]OOC-? אולי לקוראים יש הצעות?

אולי היצירה בכלל טובה, ואם כן, היכן? היכן יש לשפר? היכן יש לקחת רעיונות טובים לקדמת הבמה? היכן יש לערוך שינויים יסודיים?

קשה מאוד להתקדם ביצירה ללא המידע הזה, שהוא כה חיוני. ואם קראתם יצירה, האם זה כל כך קשה להשקיע עשר דקות בהארת נקודות שכאלה? מהן אותן עשר דקות אל מול שעות העבודה של הכותב?

 

עסקת חבילה

כאן אני מציע להזכיר לכל הקוראים את המצב בו נמצאת ספרות הפאנפיקשן. היחסים בין הקורא והכותב אמורים להיות יחסי סימביוזה[iii] ושיתוף פעולה. איך בדיוק? אני מציע את ההסכם הבא שיהפוך להסכם בין הקוראים לכותבים בדמות עסקת חבילה, או בדמות "אמנת הביקורת":

 

"כותב הפאנפיקשן או הספרות המקורית (להלן: הכותב) מתחייב בזאת לעמול ולעבוד ולכתוב יצירות מושקעות פרי עטו, לפרסמן ולתת לציבור הקוראים הרחב בפורום ובכלל (להלן: הקוראים) לקרוא בהן, לעיין בהן ולהפיק הנאה מקריאתן.

 

 

 

 

- עמוד 3 -

בית קברות לסיפורי שעשועים[5]

מדוע הפכה הרשת ל"בית קברות" להתחלות של סיפורים ארוכים

והאם ניתן לצמצם את מימדי התופעה הזו? / גדעון אורבך (Envinyatar)

 

אחת התופעות המוכרות והמרגיזות ביותר בה נתקל כל קורא של ספרות פנטזיה (מקורית ופאנפיקים כאחד), הינה כדלקמן: כותב או כותבת מודיע בקול תרועה רמה לכל באי הפורום הרלוונטי, כי הוא מתחיל לכתוב יצירה ארוכה מז'אנר הפנטזיה; לעיתים, הוא מתחיל בהסבר נלהב על הרעיונות שלו, ולעיתים בפרולוג או בפרק ראשון. כמעט תמיד, הוא מבקש בהתלבות קוראים ותגובות, וכל המרבה - הרי זה משובח.

אלא, ב-90% מהמקרים, היצירה נתקעת וננטשת בין פרק שני לרביעי. הדבר מתסכל במיוחד כאשר חשנו שמדובר ביצירה עם פוטנציאל, והתפתנו להשקיע מחשבה בעלילה, בדמויות - ובכתיבת ביקורות מושקעות. מאמר זה ינסה לנתח את השאלה "מדוע הפכה הרשת לבית קברות לסיפורים ארוכים", ועד כמה הדבר הוא כורח המציאות; הדיון נערך, מראש, בתחום ז'אנר הפנטזיה, ורובו רלוונטי לפאנפיקים וליצירות פנטזיה מקוריות כאחד.

 

 

העלילתיות אותן היה יכול לצבור אם היה מגלה את המידע בהדרגה, בחלקים מאוחרים יותר של העלילה. כך למשל, היה אפשר ליצור אווירת

מסתורין ולהפתיע את הקוראים, או להשתמש בפריט המידע בשלב בו התפתחות עלילתית מאוחרת הופכת אותו לרלוונטי, וכך הלאה.
שלישית; חשיפה מוקדמת של כל המידע והסודות של הדמויות תורם לבעיה שאוזכרה קודם - קרי, תורם למיצוי מוקדם מדי של הפרמיסים וקווי העלילה, ולחלופין, הוא יוצר עלילה צפויה מראש, שהרי הקורא כבר יודע את הכל משלב מוקדם.
המניעים לתופעה של השליפה המוקדמת יכולים לנבוע מרצון למלא חורים בין הפתיחה לקליימקס של העלילה; מניע נפוץ לא פחות של כותבים, הוא שהם עלו על רעיון בעת הכתיבה, והם ממהרים להעלות אותו על הכתב - משום שהם חשים דחף חזק (ומובן בהחלט) להשתמש בו ולשתף בו את הקוראים.
מובן, שהתנהגות כזו הינה בלתי מומלצת, וזאת בלשון המעטה; ראוי לשקול בזהירות את עיתוי החשיפה של כל פרט ופרט, גם כדי להמנע מגודש מידע, וגם כדי שכל חשיפה תשרת באופן האופטימלי את העלילה.
ומה עושים כאשר בכל-זאת עולה רעיון נפלא בעת הכתיבה? לשם כך, קיימות רשימות חיצוניות לטקסט; כך למשל, רצוי שכל כותב או כותבת של יצירה ארוכה ישמרו ברשותם מסמכים או דפים עם מידע שנועד לעצמם ולעצמם בלבד, על אאוטליינים, שפנפני עלילה מנוצלים ולא מנוצלים, רקע של דמויות וכ"ו. לשם אפשר להכניס רעיונות כאלו, ולשלוף אותם במועד הנכון.

 

Must be, Blast be: אחד הדברים שמרגיזים ומייאשים מאד כותבים, הוא מצב בו הכרונולוגיה של העלילה דורשת לכאורה תאור של מצבים וסצנות שאין לכותב עניין לכתוב אותן - בין אם משום שהן משעממות ודלות-תוכן (אבל בכל זאת, יש בהן משהו חשוב להמשך), ובין אם מסיבות אחרות. אלו הם מקומות המועדים ל"התקעות" של הכותב, ל"בלוק-כתיבה", ובסופו של דבר לנטישת העלילה.

דוגמאות מצויינות לכך הם למשל תיאורי מסע: לא כל כותב הוא טולקין, ולא כל אחד מסוגל לתאר חבלי ארץ ונוף משתנה בלא להרדים את הקוראים באמצע. דוגמאות אחרות יכולים להיות קרבות גדולים, שרוב החשיבות שלהם לעלילה מתמצה בתוצאה ובעוד פרט או שניים שקרו באמצע; דבר דומה יכול לקרות גם בסצנות פשוטות יותר של דיאלוגים, התרחשויות וכ"ו, שהחשיבות והעניין שלהם משניים - ולמרות זאת, כרונולוגית ברור שהם נערכו, ויש לעצם עריכתם השפעה מאוחרת על המשך העלילה.

הפתרון לבעיה זו הוא פשוט יחסית: אל תשברו את הראש! לא כל מהלך, חוויה או שיחה של הדמויות חייבת להיות מתוארת בעלילה ב"זמן אמת". ראוי לזכור, כי ביצירה טובה, כל פרק או תת-פרק חייב הן לקדם את העלילה בדרך כזו או אחרת, וגם לשמור על עניין אצל הקוראים.
שקלו בינכם לבין עצמכם, מה הנקודות החשובות שאתם חייבים להעביר דרך הסצנה, ומיצאו דרך אחרת להעביר אותן. לעיתים, ניתן לתאר את ההתרחשות הזו באופן תקצירי מאד, בתחילתו או במהלכו של פרק שיעסוק בדברים מעניינים יותר. לפעמים, אפשר להעביר את החלק החשוב כדיווח של דמות שבאה מזירת המערכה (מתאים במיוחד לקרבות), כפלשבק של אחת הדמויות שיעביר את החלקים החשובים, ובעוד דרכים דומות - הכל לפי סוג וצרכי העלילה. מעל הכל, חשוב לזכור: לעולם אל תכתבו קטע שהוא לכל הדעות משעמם ומיותר ברובו, רק משום שכרונולוגית הוא התרחש. בכך תחסכו הן מהקוראים ובעיקר מעצמכם שעמום ותסכול.

 

אאוטליין הברזל: המדובר במקרה, בו כותב תכנן מראש ובפרטי-פרטים את כל האאוטליינים, כך שכמעט ואין מקום לשינויים, תוספות או השמטות. אלא, שהכתיבה מתארכת, ובמהלכה עולים לו רעיונות חדשים, חלק מהרעיונות הישנים כבר אינם לטעמו. אולם, בגלל אופן התכנון ורצון להיות נאמן לתוכנית עד הסוף, הוא מוצא את עצמו, יותר ויותר, מכריח את עצמו להתעלם מרעיונות חדשים, או אפילו כותב קטעי עלילה שהוא יודע שהם בעייתיים; הדבר עשוי להפוך את הכתיבה בהדרגה למטלה מעיקה, ובסופו של דבר להביא לנטישה.

התשובה לכך טמונה בגישה: אאוטליינים מפורטים זה מצויין, אולם חשוב לשמור על גמישות ומעל הכל לזכור: שום רעיון עלילתי, שום תוכנית שהיא (יפה ככל שתהיה),

אינה בבחינת "ראה וקדש" - יתכנו מצבים, בהם ראוי לשנות אאוטליין ולוותר על סצנות שרציתם מאד לכתוב, מהסיבה הפשוטה שאין דרך הגיונית להגיע לשם (למשל: בלי להכריח את הדמויות בפאנפיק להתנהג כ-ooc, או בלי ליצור מבנה עלילתי שנראה מופרך ו"עומד על כרעי תרנגולת"). יתכנו גם מצבים, שתגלו רעיון חדש שמשרת את הפרמיסים ואת העלילה בצורה

טובה יותר מהישנים - ואי לכך, תמיד רצוי לשמור על גמישות וראש פתוח, ולא להנעל באופן בלתי מתפשר על דרך פעולה אחת, תהיה מעניינת ומושכת לכתיבה כאשר תהיה. בעניין זה, רצוי לשים לב דווקא לביקורת שנמתחת בפורומים השונים על צורת הכתיבה והמבנה העלילתי - משום שאנשים אחרים רואים לעיתים פגמים ובעיות שהכותב או הכותבת מתקשים לראות. גם אם המבקרים לא תמיד יודעים את הכל ולא לגמרי צודקים, יתכן מאד שעדיין יש בדבריהם חלק מהאמת, או הצבעה על בעיה אחרת שראוי לתת עליה את הדעת (למשל: התאור לא מעביר טוב רמזים או הסבר שאמור היה להשתלב בתוכו, ולכן המבנה העלילתי נראה הגיוני לכותב, אבל לא לקורא).

 

גילוי מאוחר של חולשה קריטית ביצירה: נקודה נוספת שגורם לא פעם לנטישה של יצירות ארוכות, היא שהכותב מגלה במהלך הכתיבה, כי קיים פגם בסיסי בפרמיסים או בתכנון העלילה, שקשה מאד לתקן אותו, והוא "מטיל צל" על היצירה כולה.

כך למשל, כותב פאנפיק ארוך עשויים לגלות בדיעבד, כי הפרשנות שלהם לדמות המרכזית (העומדת ביסוד העלילה) "אינה מחזיקה מים", כלומר - הם לא הצליחו ליצור פרשנות סבירה שתתן לגיטימציה להתנהגות הדמות שלהם, ואי לכך מדובר בפאנפיק עם הכשל הבסיסי של דמות ראשית שהיא OOC"[6], יתכן כי בכדי לאפשר את התפתחות העלילה כמתוכנן, הכותב או הכותבת חוטאים בלא דעת בסתירה פנימית מסיבית או חוסר הגיון. למשל: הגיבור של הסיפור יוכל להתקדם לכיוון הרצוי רק אם יריביו יהפכו לטיפשים באופן בלתי-הגיוני, דבר שלא מתיישב עם צורת הצגתם בעלילה. דוגמא אחרת, היא כי כותב של סיפור פנטזיה ארוך מגלה בדיעבד, שלא הצליח להתרומם ולו אינץ' מעל המבנה הגנרי השדוף והנדוש ביותר, ולמעשה "הרעיון המבריק" התגלה כעלילה צפויה ורדודה למהדרין, שמהווה חזרה על רעיונות שכבר נטחנו עד-דק בספרי פנטזיה גנרית למיניהם.

אין ספק, כי במקרה כזה לא ניתן לאלץ את הכותב להמשיך ביצירה שהיא בעייתית מיסודה; אמנם, גם במקרה של כתיבה גנרית למהדרין, מומלץ ליוצר להתקדם עד לנקודת עצירה אמיתית כלשהי, כדי להתרגל למשמעת-כתיבה. אולם במקרים החריפים יותר של חוסר הגיון בעלילה, הרי שהפתרון האמיתי היחיד הוא שכתוב של היצירה מראשיתה, בניסיון להתמודד עם הפגעים והבעיות מההתחלה, הפעם ב"חוכמה שלאחר מעשה" - אולם מהלך כזה דורש כמות גדולה של התמדה ואנרגיה, ולא כולם מסוגלים לעמוד בכך.

אחד מסוגי המשנה המרגיזים של התופעה הזו, הוא שסמוך לסוף היצירה, הכותב מגלה שבשל הכנסה מאוחרת של רעיונות, נוצר דיסוננס בין ההתחלה להמשך. כלומר; ההתחלה אינה כוללת רמזים מתרימים שראוי היה לשתול בה, משום שבאותו שלב הכותב לא ידע בדיוק לאיזה כיוון ילך בסוף; ההתחלה כוללת ראשית של כיווני עלילה שלא פותחו, שיכולים להמצא כמסרבלים ואפילו גוררים סתירות ובעיות בעלילה; לא מוזכרות בפתיחה דמויות שהיה מקום להזכיר מבחינה הגיונית, שוב מפני שבאותה עת, לא היה לכותב מושג על קיומן.

הפתרון לכך הוא פשוט: לא להתייאש, אלא לסיים את העלילה ואז לשכתב את ההתחלה בהתאם לסיום (או במקרים קיצוניים, אפילו לעצור באמצע ולשכתב); אמנם, הדבר מתסכל, ודורש את הפסקת ההתקדמות לטובת הליכה לאחור, ודורש השקעה רבה של מחשבה וזמן. אולם, אין בכך שום פחיתות כבוד, והתוצאה שווה בסופו של דבר את המאמץ. כמעט כל יצירה ארוכה דורשת שכתוב ברמה מסויימת לאחר הסיום שלה, בכדי להתאים את כל החלקים ל-Insight המעמיק והשלם שיש לכותב לקראת או לאחר סיום הכתיבה. גם בניית העלילה לפי אאוטליינים מפורטים לא תמיד מספיקה כדי להמנע מכך, משום שגם אם עובדים לפי אאוטליין, הרי שכמעט תמיד יש חידושים, שוני בניסוח ובפרשנות וכ"ו, שמצדיקים שכתוב ברמה כזו או אחרת.

בשולי הדברים, ראוי להזהיר גם מהליכה לקיצוניות השניה: לא רצוי לעצור את הכתיבה כל פרק-שניים כדי לשכתב את היצירה מההתחלה. בכדי לתפוס נקודת מבט טובה לשכתוב אמיתי, רצוי לסיים את היצירה או לפחות התקדם כברת-דרך עלילתית ניכרת לפני שחוזרים לאחור. זאת, שלא לדבר על כך כי כמות המאמץ האסטרונומית שדרושה לשם שכתוב מקיף פעם אחר פעם, תביא ברוב המקרים ליאוש, ובסופו של דבר לנטישת היצירה באמצע.

 

תגובות וביקורת

הצלע השלישית של המשולש - סוגיית התגובות. תגובות, שאין ארוך לחשיבותן לכותבי יצירות ארוכות. סוגיית הביקורות מנותחת במאמרו של שמעון נעים, שמפורסם גם הוא בגליון זה, ולכן לא אדון בהם במסגרת מאמרי זה.


לסיכום:

במאמר זה, ניסיתי לסקור את הסיבות הנפוצות להפיכת הרשת ל"בית קברות ליצירות ארוכות", תוך הפרדה בין סיבות הכרוכות באישיותו ונטייתו הסובייקטיבית של היוצר, סיבות הנובעות מקשיים אובייקטיביים ביצירה, והשפעתן של תגובות הקוראים. אין ספק, שלא ניתן להתגבר או לטפל לחלוטין בבעיה הזו, וכך או כך ימשיכו יוצרים להתחיל ולנטוש יצירות ארוכות - מאמר זה ניסה הן להסביר את התופעה ולתת לכותבים המעוניינים בכך מספר עצות שמטרתן להפחית את הסיכוי שהדבר יקרה להם.
מעבר לכל האמור לעיל, מן הראוי לחזור לנקודה בה פתחנו ולזכור: אין ספק שקיימים סיפורים קצרים מעניינים ועשויים היטב שהם
master piecers לכל דבר ועניין. אולם בכל האמור בז'אנר הפנטזיה, אין תחליף ליצירות הארוכות והמושקעות. רק ביצירות כאלו, ניתן לפתח דמויות ועלילה באופן משמעותי, וליצור יצירות שיזכרו לזמן רב, ישפיעו על הפאנדום או הז'אנר לטווח הארוך. על קוראי הז'אנר לזכור זאת, חרף האי-נוחות שכרוכה בהמתנה לפרקים של יצירות WIP, או התסכול נוכח נטישת יצירה כזו או אחרת. דרישה מכותבים כאלו, שראשית ישלימו את היצירה ורק אז יפרסמו, משמעותה לא רק התעלמות מהצרכים של הכותבים דנן לקבל חוות דעת ולהשתפר; במידה רבה, משמעות דרישה כזו (בין אם היא מתבטאת בהתעלמות וחוסר תגובה ל-WIP, ובין במקרה הגרוע יותר של דרישה שלא לפרסם כאלו בפורומים כאלו ואחרים), הינה במידה רבה חיסול הסיכוי כי יצירות כאלו יפורסמו.

 

לתגובה על המאמר, לחץ כאן



 

להעברה לקורא הבטא). המנהג הזה מכונה "הזרה" (מלשון "זר"), והוא מומלץ בחום: תנאי חיוני למבט ביקורתי אמיתי ולשכתוב שלא יהיה בגדר more of the same, הוא התרחקות מהיצירה, דבר אשר מאפשר לכותב להתבונן אליה כאילו היתה טיוטה של כותב אחר, לאתר את החולשות והנקודות הדורשות תיקון בלא "סנגוריה עצמית", וכיוצא באלו.

 

שינוי הטעם הספרותי במהלך הכתיבה:

מצב כזה אפשרי במיוחד במקרים בהם הכתיבה מתפרשת על פני פרק זמן ארוך - באשר כתיבת רומאן יכולה להמשך לא פעם חודשים ארוכים, אם לא שנים. במצב כזה, אפשרי שטעמו הספרותי של הכותב, הדגשים וההעדפות שלו ישתנו. כאן, אנו נתקלים בכותב, שרעיונות שנראו לו מבריקים ומושכים לפני שנה, נראים לו משעממים ורדודים היום, החשק להמשיך בהם הולך ויורד, והתוצאה בסופו של דבר תהיה נטישה. ראוי שלא לבלבל בין עניין זה לבין "תסמונת הבנדר-לוג" - מאחר וכאן מדובר באמת ובתמים על זמן ארוך שחלף, שמהווה בסיס לשינוי טעמים אמיתי, ולא לקפיצה מהירה וחסרת-אחריות בין רעיונות. בדרך-כלל, בעוד "תסמונת הבנדר-לוג" מופיעה בשלבים הראשוניים יותר של כתיבה, הרי שהבעיה הנוכחית מופיעה בשלבים מאוחרים הרבה יותר. לעיתים, הדבר מלווה בדילמות וכאב לא קטן - משום שהכותב קשור במידה מסויימת ליצירה שלו, ישנם ידידים ושאר מגיבים באינטרנט שמצפים לפרקים חדשים, וכ"ו.

גם למצב זה, אין פתרון מוחלט, אלא רק מספר עצות שיכולות "להכהות את עוקצה של הבעיה" - וחלק מהן יובאו בחלקו השני של המאמר. באופן כללי, ניתן לנסות לפתור את הבעיה על-ידי שכתוב לאחור, נסיון לשלב רעיונות חדשים ביחד עם הישנים (דבר שדורש גמישות של האאוטליין[7] העלילתי, ראה בהמשך), וכיוצא באלו. כמו כן, רצוי שכל כותב יקח את העניין בחשבון, וישתדל "שלא לוותר לעצמו", ולהביא יצירות לגמר (או לפחות לנקודה שניתן להניח בהן את העט הוירטואלי, בתחושה של "השלמתי משהו") - בעיקר באותם מקרים, בהם היצירה נמצאת בשלב מתקדם, מן הראוי כי כותב או כותבת רציניים ",יעשו מאמץ", ויביאו את הפרוייקט לגמר. במקרים אחרים, בהם מדובר ביצירה ארוכה מאד הרחוקה מסיום, ובשינויי טעם מהותיים של הכותב, אין מנוס מלהשלים עם האובדן והנטישה, חרף כל הצער שבדבר.

 

"מלכת האמבטיה": תסמין מזיק במיוחד שמייצג כותבים בעלי דעה טובה מאד על עצמם, והשקפת עולם מאד מגובשת בדבר מה שמעניין ובעיקר מה שלא מעניין אותם. כותב כזה יכול, למשל, להחליט שהוא מתעניין ומוכן לקרוא רק פאנפיקים מפאנדום מסויים, וגם כאן רק שלושה שיפים מסויימים, או לחלופין, מוכן לקרוא רק סוג מאד ספציפי של פנטזיה מקורית, שנע סביב דמות ראשית מסוג מאד מסויים ומוגבל.
כותב מהסוג הזה, אפשר להמשיל למישהו שמתעקש להמשיך ולהתשכשך בלא סוף באותה אמבטיה, שם הוא שולט ומרגיש בנוח, אלא שבסופו של דבר האמבטיה חונקת את הכותב ומונעת ממנו לצמוח; חלק הכרחי מתהליך הגדילה וההשתפרות של כל כותב הוא קריאת מגוון יצירות באורכים שונים ומסוגים שונים - הדבר קריטי לשם הפריה, הן הפריה עצמית והן הפריה הדדית בין כותבים שונים ברשת. מי שמחליט שרק "זה וזה" מעניינים אותו, נדון בסופו של דבר להתייבש. גם אם הוא בעל כשרון, הרי שבסופו של דבר, הכתיבה שלו תתקע באותה "אמבטיה", תתחיל למחזר ולחזור על עצמה, ובסופו של דבר תגיע לחסימה עצמית - קל וחומר, חוסר יכולת להתחיל ולהתמיד בפרוייקטים מורכבים ודורשי מקוריות כגון יצירה ארוכה ומורכבת.

 

בעיות אובייקטיביות בסיפורים ארוכים, והצעות לתיקונן

כעת, הגיע הזמן לעבור מקשיים סובייקטיביים התלויים בכותב, לבעיות אובייקטיביות אשר לא פעם עומדות באופן מלא או חלקי מאחורי הקשיים דנן, או מצטרפות אליהן ומסייעות ליצירות ארוכות "להתקע" בשלבים כאלו ואחרים של הכתיבה. רבות מהבעיות דנן כרוכות בבעיות וחוסרים בתכנון מוקפד (מראש) של היצירה מראש (הן ברמת העלילה והן ברמת הרקע), ואילו אחרות - במבט לא נכון או מוגבל מדי על תהליך הכתיבה.

 

"ומה אחרי השער"? בעיה שגרתית מאד שמופיעה בעיקר (אך בשום פנים ואופן לא רק) אצל כותבים מתחילים, הינה מצב בו הם חושבים לעצמם שיש להם רעיון מצויין ליצירה ארוכה, כאשר בפועל יש להם בעיקר את שני אלו:

1.      רעיונות מפורטים ומשביעי רצון למדי עבור הפתיחה, שכוללים את סצנת הפתיחה (ואולי קצת אחריה), וכן את הצגת הדמויות הראשיות ואחד או יותר מהקופליקטים הבסיסיים של העלילה.

2.      רעיונות פזורים או שביבי רעיונות הקשורים למאורעות בשיא העלילה (למשל סצנות מפתח) או לקראת סיומה.

 

התוצאה היא, שהכותב או הכותבת מסיימים את המהלך ההתחלתי, קרי: סצנת הפתיחה והצגת הדמויות, קרי: "נכנסים בשערי היצירה". אז, הם מוצאים את עצמם נבוכים, כשהם מגלים בדיעבד שאין להם די קוי עלילה ורעיונות כדי להמשיך את העלילה הלאה (בלי למרוח אותה) לעבר סצנות השיא של היצירה. מצב כזה גורר גם סכנה להתייאשות ולנטישה, וגם סכנה שהכותב יגרר לשגיאות אחרות בבניית העלילה (ראה בהמשך), בכדי לנסות ו"לדחוס" תוכן אל תוך החללים שנוצרו.
כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה? תשובת המפתח הינה תכנון קפדני מראש, ונסיון להמנע ככל האפשר ממצב של כתיבת יצירה ארוכה ב"יריות מהמותן". במקום בו נבנים מראש (לפחות באופן בסיסי) האאוטליינים
[8] של העלילה, קטן הסיכוי שהכותב ימצא את עצמו בלא כיוון ומושג כיצד להמשיך, וזאת בשלב כה מוקדם של הכתיבה. כל אאוטליין ראוי לשמו, יגשר (ולו חלקית) על הפער בין סצנת הפתיחה לקליימקס ולסיום, ויתן לכותב מסלול להמשיך אל מעבר לפתיחה.
אמנם, יתכן כי כותב מסויים לא ירצה להגביל את עצמו על-ידי אאוטליין קשיח ומחייב, או שבשלב הראשוני אין לו עדיין את כל הרעיונות. אלא, שהתשובה לכך היא בעיקר בתובנה, כי גם כתיבת אאוטליין מפורט אינו בהכרח בגדר "ראה וקדש", ותמיד אפשר לתקן, להוסיף ולשנות מאוחר יותר. מאידך גיסא, השאיפה לשמור על גמישות עלילתית, אינה "תירוץ" לחוסר תכנון של אאוטליינים בכלל. אמנם, בהחלט רצוי לשמור "דלת פתוחה" עבור רעיונות עתידיים, אולם אין פירוש הדבר שניתן לגשת ליצירה ארוכה שבידך אך סצנת פתיחה, דמות כזו או אחרת וכמה רעיונות עמומים הכרוכים בשיא/סיום היצירה.

 

"תסמונת הצמח המטפס" - דיספרופורציה בין אורך העלילה לבין הפרמיס:
קיימת בעיה שכיחה למדי, במסגרתה מגלה הכותב שלמרות שתכנן את היצירה לאורך מסויים (לא רק "חיצוני" של פרקים וכרכים, אלא גם ובעיקר פנימי, למשל - פאנפיק הארי פוטר שנועד להמשך מסוף השנה השישית של הקונדסאים ועד הרצח של הפוטרים, קרי: מספר שנים), הרי שבשלב מסויים "אין לו מה לכתוב". המצב בעייתי במיוחד, כאשר נקודות השיא של העלילה והסיום קבועים, באופן בלתי-ניתן כמעט לשינוי, לתקופת הזמן שנקבעה מראש עבור הסיום. העלילה עשויה להראות, בשלב זה, כמו צמח מטפס שנדרש לעלות עד גובה מסויים, אבל בנקודת גובה מסויימת, אין הוא מוצא עוד על מה להכרך, ואי לכך נעצר או משתרג סביב עצמו בחוסר מטרה.
מה מסתתר למעשה מאחורי האמירה "אין לי על מה לכתוב"? לא פעם, התשובה היא שהפרמיס או הפרמיסים של העלילה (ואם תרצו "המנוע הרעיוני" של הכתיבה) מיצו את עצמם בנקודה מסויימת, והכותב או הכותבת חשים, כי אין עוד להיכן לפתח אותם, וכל נסיון להמשיך ולהשתמש בהם יהפוך למריחה או חזרה בואריאציות שונות על מה שכבר נכתב. מצב כזה, של מעגל וטחינה עד דק של הפרמיס, נפוץ למשל באופרות סבון מסויימות, שנועדו להתארך על פני מספר כמעט אין-סופי של פרקים, והן ממצות בשלב מסויים את כמות הרעיונות המוגבלת מאד שבבסיסן
[9]).
אם נביט בתופעה בעיניים מפוקחות, הרי שמדובר בדרך-כלל במצב, בו אין פרופורציה נכונה בין האורך המתוכנן של היצירה לבין עוצמת הפרמיסים שלה. ניתן לומר, למעשה, כי כל פרמיס יכול לספק "דלק עלילתי" בכמות מסויימת,ולא יותר מכך. הכמות עשויה לעלות באופן משמעותי, אמנם, ככל שהכותב או הכותבת מוכשרים ומיומנים יותר, אולם חרף זאת, הכמות (קרי, אורך האאוטליינים שניתן לגזור מהפרמיס) הינה לעולם סופית ומוגבלת.

דוגמא יפה לבעיה זו, עשויה להמצא בפאנפיקים המבוססים כל-כולם על "שיפ" מסויים: קרי, שתי דמויות (קאנוניות או מקוריות) מתאהבות. לעיתים, הכותב או הכותבת מעוניינים לבנות את העלילה סביב מספר ארועים בקאנון, הרחוקים זה מזה מרחק קבוע של זמן, שאינו נתון לשליטתו או שיקול דעתו של כותב הפאנפיק. אלא, ש"שיפ" הוא פרמיס שעשוי להמצא צפוי ובעל כמות "דלק" מוגבלת מאד, בעיקר כאשר הוא עומד לבדו כפרמיס בלעדי או כמעט בלעדי של יצירה ארוכה. בסופו של דבר, הכותב ממצה את השלבים הרגילים של הפרמיס הזה[10], ומוצא את עצמו בלא רעיונות להמשך.
פתרון אפשרי אחד, אולם רחוק מאופטימלי, הוא לחשוב ולהתחיל פרמיס בודד חדש, מנקודת המיצוי והלאה. הבעיה היא, שהעלילה שנוצרת היא פשטנית ונותנת תחושה של "טלאי על טלאי". במצב כזה, עשויים הקוראים לסבור (ובצדק) כי לא היתה כל מניעה ששני הפרמיסים ישמשו זה לצד זה כבר מנקודת ההתחלה, ובכך יתנו עלילה מורכבת ומעניינת יותר. תוצאה אחרת עשויה להיות עלילה ארכנית מדי, הנזקקת למידה לא מעטה של פרקים מיותרים בכדי להתחיל ולעבוד על כל פרמיס מחדש, לבדו או כמעט לבדו.
הפתרון הטוב יותר לבעיה, היא לתת את הדעת על עניין הפרמיסים מראש, ולהמנע ככל האפשר מיצירה הבנויה כל-כולה על פרמיס אחד. ריבוי פרמיסים הוא אמנם אתגר קשה יותר, אולם בסופו של דבר, הגמול שווה את המאמץ. לא די בכך, שהוא מספק "דלק עלילתי" בכמות רבה יותר, אלא שעצם החיכוך וההצטלבות בין הפרמיסים יוצרים מגוון של אפשרויות עלילתיות חדשות, שיכולים הן להקל על הכתיבה הלאה, והן להפוך את העלילה למפתיעה, מעניינת ומורכבת יותר.

 

"תראו, יש לי אָס!": ילדים או שחקנים מתחילים מאד שמשחקים ברידג', נוהגים לעיתים תכופות לשלוף מיד בתחילת המשחק את האסים ושאר הקלפים הטובים שלהם, ולהניח אותם בתרועת נצחון על השולחן - ובאופן בלתי מפתיע בעליל, הם נוטים להפסיד את המשחק. שחקן מנוסה, לעומת זאת, ישמור את האס לאותו חלק במשחק, שם תהיה שליפתו האפקטיביות ביותר.
אותה דרך התנהלות קיימת בצורה דומה מאד בכתיבה; כותב חושב תוך כדי כתיבה, והוגה רעיונות, חלקי מידע, סודות נסתרים ושאר אלמנטים של הדמויות שיכולים לבנות לעומק ולשפר מאד את העלילה. אלא, שבהתלהבותו כי רבה, הכותב "שולף את האס" מיד אל תוך העלילה (או לכל הפחות, נותן רמז "דק כמו פיל"). כך הוא מפסיד פעמיים:
ראשית; בראשית העלילה, נוצר גודש בהסברים ופרטי עומק על הדמויות, שמפריע לשטף הקריאה ונראה כמו "האכלת הקוראים בכפית".
שנית; הכותב מפסיד את כל הנקודות

 

 


פעמים רבות מדי, נתקל כל קורא ותיק ברשת בתרחיש הבא: כותב או כותבת נלהבים מצהירים בריש-גלי מעל דפי הפורום (או במה וירטואלית אחרת), כי הם החלו בכתיבת יצירה ארוכה ורבת-פרקים מז'אנר הפנטזיה; יתכן שמדובר ביצירה מקורית, שמתרחשת בעולם פנטזיה מקורי, ויתכן שמדובר בפאנפיק ארוך של הארי פוטר, טולקין או פאנדום רלוונטי אחר. לעיתים קרובות, הכותב הטרי מספר באריכות על הרעיונות שעומדים בבסיס היצירה, ומבקש חוות-דעת ועצות; במקרים אחרים, מפורסם פרולוג או פרק ראשון, תוך בקשות חוזרות ונשנות לקרוא ולהגיב, והבהרה שמדובר בראשיתה של יצירה ארוכה ורבת-פרקים.

אולם, במקרים רבים מאד (ולמעשה, ברוב-רובם של המקרים), הכותב נקלע לקשיים, ועד-מהרה המוטיבציה וההתלהבות הראשונית נעלמים. למעשה, רובן של היצירות הארוכות הללו נתקע וננטש, בסופו של דבר, בדרך-כלל בין פרק שני לפרק חמישי.

אמנם, קיימים מקרים בהם הנטישה היא מחוייבת המציאות: למשל, מצבים בהם התוצר הוא בליל מבולבל וחסר-הגיון של כתיבת בוסר, שמעיד שהכותב או הכותבת לא למדו עדיין את המושכלות הבסיסיות ביותר של כתיבה. במצבים כאלו, בדרך-כלל זוכה היצירה לביקורות קטלניות שמבהירות לכותב שטרם הגיע שעתו לפתוח בפרוייקט כתיבה גדול. אלא, שחשוב להדגיש שתופעת הנטישה אינה מוגבלת למצבים האלו, אלא היא חלה גם במקרים של יוצרים בעלי-כשרון ומיומנות גדולים יותר. דווקא מקרים כאלו, של נטישת יצירה מעניינת ובעלת פוטנציאל, עשויים להתגלות כמתסכלים ביותר.

אין צורך להכביר מילים על העובדה, על כך כי התופעה לא רק מתסכלת, אלא מזיקה; בין היתר, היא יוצרת אצל קוראים לא מעטים רתיעה מקריאת יצירות ארוכות המתפרסמות בשיטה המכונה WIP (Written in parts); דבר זה מביא לסקפטיות ומיעוט תגובות, ומגביר את סיכויי הנטישה - וחוזר חלילה. כל זאת, כאשר הדרישה מיוצרים כי ישלימו את היצירה הארוכה בטרם פרסומה ברשת היא בדרך-כלל לא מעשית. מרבית היוצרים ברשת מפרסמים פרק-פרק שלא בכדי: הן משום שהם מעוניינים בחשיפה והתייחסות לאורך התהליך הקשה של הכתיבה, דבר אשר מעודד אותם להמשיך ולכתוב הלאה; והן ובעיקר משום שהם זקוקים לפידבק בזמן-אמת במהלכה של הכתיבה עצמה. ראוי לזכור, כי מרבית הכותבים ברשת (אם לא רובם המכריע) אינם סופרים מקצועיים, ואין טעם לדרוש מהם "בכח" להפוך ולהתנהג ככאלו. משמעות הדרישה של "פרסמו רק אחרי שתגמרו" (עד כמה שמניעיה עשויים להיות מובנים לעיתים), היא בדרך-כלל "אל תפרסמו בכלל": סביר להניח, שרבים מהכותבים שהצליחו לסיים יצירות ארוכות ברשת, לא היו עומדים בכך אילו לא פרסמו אותן פרק-פרק.

 

מניעים סובייקטיביים ל"תופעת הנטישה"

תחילה, מן הראוי לעבור בקצרה על מניעים שגרתיים של נטישה; אלו מניעים נפוצים, שאין להם פתרון "אובייקטיבי", משום שהם תלויים בעיקר בתחושות ובבעיות סובייקטיביות של הסופר עצמו. למעשה, לא ניתן לעשות הרבה מלבד להצביע ולהאיר אותן. זאת, כדי שכל יוצר יוכל "להתבונן במראה" לפני שהוא מתחיל בפרוייקט כתיבה ארוך, ולנסות לצפות לאלו מן התופעות הוא מועד - ולנסות להתמודד איתן בינו לבין עצמו.


תסמונת ה"בנדר-לוג": הבעיה הראשונה, כשמה כן היא: חוסר רצינות לשמה של כותבים מסויימים. חוסר רצינות זו הופכת אותם מועדים לשיגור "המחאות ספרותיות בלא כיסוי" אל תוך הרשת. יתכן שמדובר בכותב שלא משקיע שום מחשבה אמיתית במשמעות של הצהרת הכוונות שלו (קרי, מידת העבודה שהיא דורשת), ויתכן גם כותב שניתן להעיר לגביו שהוא סובל מ"תסמונת בנדר-לוג"
[11]: כלומר, הוא מאבד עניין במהירות ברעיונות שהתחיל בהם, וקופץ כל פעם לרעיון חדש.

אין ספק, כי תופעה כזו הינה מרגיזה מאד, במיוחד עם מדובר ביצירות ורעיונות מעניינים ובעלי פוטנציאל - אלא שבמקרים כאלו, אם הכותב או הכותבת לא "יתפסו את עצמם", הרי שאין מה לעשות, מלבד לאתר ולהתרחק מיצירות של "כותבים מועדים" מהסוג הזה, תוך הערה מנומסת שתבהיר להם את הסיבה. כמו כן, ניתן לפעמים לאתר את ה"סממן" בעצם הצהרת הכוונות של הכותב, כאשר היא נראית מגלומנית או דמיונית. כך למשל, נתקלתי פעם בכותב צעיר, אשר הכריז בהתלהבות שהוא "עומד לכתוב טרילוגיה ארוכה במיוחד של מדע-בדיוני, שתתרחש בשנת (לא פחות) 75,000 לספירה, כאשר מיד לאחר-מכן באה שאלה לכותבים, שנוסחה היה בערך: "תגידו, מה יהיה הכי מגניב שאכניס לשם? חלליות? פלטנות מתפוצצות? רובוטים?" - כלומר, מאחורי ההתפארות לכתוב טרילוגיה ארוכה, לא היה אפילו רעיון מגובש. למותר לציין, שאותה "יצירת מופת" אכן ננטשה באיבה.

 

תופעה נוספת, שעשויה (אך לא חייבת) להיות כרוכה בראשונה, היא התסמין הידוע של דעיכת המוטיבציה הראשונית: מטבע הדברים, רעיונות חדשים מעוררים בכותב התלהבות רבה למהר ולהעלות אותם על הכתב, תוך שהוא בטוח לא פעם שהוא עומד בפני יצירת המופת של חייו. אלא, שכאשר מדובר על "מירוץ לטווח ארוך", הרי שההתלהבות ההתחלתית דועכת בסופו של דבר, ומגיעה שעתם של משברי הכתיבה. לפתע צצות בעיות לוגיות, פערים וחללים בעלילה, חלק מהסצנות צולעות ודורשות תיקון ושכתוב, מגיבים ביקורתיים חושפים חולשות ובעיות שלא נצפו מראש, ועוד כהנה וכהנה.

בשלב הזה (או אם תרצו: "משבר הפוסט-פתיחה"), שמתרחש פעמים רבות החל מהפרק השני והלאה (בד"כ בין פרק שני לחמישי, תלוי גם באורך הפרקים), הרי שהכותב הסובל מ"תסמונת בנדר-לוג" יעדיף שלא להתמודד עם המשבר, ולקפוץ על רעיון חדש ו"זוהר" שעולה בדעתו. גם כותבים רציניים יותר, עשויים פשוט לשקוע בדכדוך, ובסופו של דבר להתייאש.

בחלקו השני של מאמר זה, יובאו מספר עצות שעשויות לסייע להתמודד ולהקל על משברי הכתיבה, ובעיקר על אותו משבר של "פוסט-פתיחה". אלא שחרף זאת, מן הראוי לדעת ולקחת זאת מראש בחשבון: לא משנה עד כמה הרעיון טוב, סביר להניח שמשבר הפוסט-פתיחה יופיע. באופן כללי, כתיבת סיפור ארוך היא "ריצת מרתון", שדורש התמדה, התמודדות עם קשיים ובעיות מוטיבציה, תכנון וחלוקת אנרגיה לטווח ארוך. מי שאינו יכול או רוצה לעמוד בכך, עדיף שימנע מפתיחת גרנדיוזיות, ויעבור לכתוב בז'אנר אחר שהולם יותר את היכולת שלו, לפחות לעת-עתה.

 

"תסמונת הפרפר": זו ורסיה אחרת של הבעיות שתוארו קודם. במקרה הזה, לא מדובר על מישהו שאוהב לנטוש ולהתחיל יצירה אחרת בכל פעם, אלא על כותב או כותבת שמפזרים את כוחם וכשרונם על פני מספר גדול מדי של יצירות בו-זמנית. כאשר, כמו פרפר, הם מרפרפים "מפרח לפרח" וחוזר חלילה.

המוטיבציה להתנהגות הזו היא ברורה: יצירה ארוכה לוקחת זמן רב, וכרוכה במשברים. לא פעם, לכותב יש רעיונות אחרים, לא קשורים ומפתים מאד שעולים אצלו באמצע תהליך הכתיבה, ואי לכך, הוא אינו עומד בפיתוי להתחיל יצירה חדשה לצד הישנה. כל זאת, כאשר הוא מבטיח לעצמו שאין כוונתו לנטוש דבר, אלא לעבוד על שתי היצירות (או שלוש, או ארבע, או חמש) במקביל. לכל היותר, כך הוא משכנע את עצמו, הדבר יביא להאטה בקצב הכתיבה של כל יצירה.

ברמה הבסיסית ראוי להעיר, כי אין חוק שמחייב כותב להתמקד רק ביצירה אחת. בגבול הסביר, אין פסול בכך שכותב עובד על שתי יצירות וכ"ו במקביל. אלא שמעבר לסף הסביר הזה, הדבר עשוי להוביל בסופו של דבר לא רק להאטה בקצב הכתיבה של היצירות השונות, אלא גם לנטישה; בעיקר משום שכך הכותב יכול לדחות עד אין קץ את ההתמודדות במקומות הקשים, ולהתרגל ליצור שורה ארוכה של התחלות ויצירות עשויות למחצה.

אלא, שהבעיה אינה מסתיימת כאן, וגולשת גם לקושי מהותי בכתיבה עצמה; יצירה ארוכה ורבת-דמויות, טיבה היא שהיא צורכת מספר גדול של פרמיסים[12] ורעיונות. אחת המיומנויות החשובות ביותר הנדרשת מכותבים בתחום הזה, היא לדעת לשדך, להתאים ולעבד בעדינות רעיונות שונים, בכדי שיוכלו לקיים יחסי גומלין ולהזין יצירה סבוכה אחת. אם וכאשר הכותב מתרגל להפוך כל רעיון חדש ליצירה נפרדת, הוא נמנע מראש מלהקנות לעצמו את המיומנות הכל-כך חיונית הזו.
וכאן גם טמון פתרון, לפחות חלקי, לבעיה: במידה שעולים רעיונות חדשים באמצע הכתיבה, הדבר הראשון שראוי לעשות הוא לבדוק, האם ועד כמה אפשר לשלב אותם ביצירה, גם אם הדבר דורש שכתוב ושינוי שלהם. נכון שברגע הראשון, זה מענג הרבה פחות מלהתחיל לתכנן סיפור שנסוב כולו סביב הרעיון החדש, אבל בטווח הארוך, זה מועיל ומתגמל הרבה יותר. במידה ואי אפשר לשלב את הרעיונות האלו ביצירה הנוכחית, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לכתוב אותם ולשמור אותם לשימוש עתידי. בדרך-כלל, חלוף הזמן רק משביח ומאפשר לנצל באופן מורכב ומושכל יותר את הרעיונות שנשמרו.

 

"זה לא מה שחשבתי עליו": המדובר בבעיה מוכרת ומייאשת במיוחד עבור כותבים רבים; הם הוגים בדעתם רעיון ודמויות, ומסוגלים כמעט לדמיין אותם "קמים לחיים" בתוך מוחם, באופן אמין, עמוק ומעורר השתאות. אולם, לאחר שהכותב או הכותבת התיישבו לנסות ולהעביר את הרעיון לנייר, חושכות עיניהם: במקום טקסט עמוק וגאוני, נוצר טקסט מבולבל, בינוני ומגושם, שלא מעביר ולו רבע מן התחושה "האמיתית" מן הראש אל מסך המחשב. גם כאן, עשויה התוצאה להיות יאוש ונטישה.
גם לבעיה הזו, אין "פתרון קסמים". יתכן שהוא נובע מכך, שהכותב אינו מיומן די הצורך בכדי לכתוב תיאורים מלוטשים; במקרה זה, עליו פשוט להתאמן ו"להבשיל" בתיאור וביטוי רעיונות בכתב. עוד אפשרות היא, פשוט לשכתב את הטקסט: לדעתי האישית, רק כותבים מעטים מצליחים למצות את מלוא הפוטנציאל העצמי שלהם בכתיבה ראשונה מהראש לנייר. לכן, פתרון טוב לבעיה הוא כי הכותב יתייחס ליציר-כפיו (או מקלדתו) הראשוני כטיוטה בלבד, ולא ישקיע אנרגיה מיותרת בלכעוס על עצמו בגין כשלון שאינו קיים. לאחר שתכתב הטיוטה, יהיה אפשר לשכתב אותה פעם או פעמיים, ובמהלך השכתוב להעמיק, לעדן, לסגנן וכיוצא באלו אמצעים, שיקרבו את הטקסט למצב בו הוא משקף את הרעיון המקורי ואת מלוא הפוטנציאל היצירתי שלו, בדרגתו הנוכחית.

הבעיות האלו, וכן הפתרונות להן, מודגשות ומחריפות ככל שמדובר ביצירה עלילתית מורכבת יותר - ובעיקר כאלו הבנויות על מספר אינטרקציות ופרמיסים. צפוי מאד, שהכתיבה הראשונה "מהראש" תכיל בעיקר את השלד של הפרק, ותתקשה בשילובים העדינים יותר של מספר אפיונים, רמזים מתרימים וכ"ו. לכן, רצוי להתייחס אליה כשלד ותו לא.

כאשר אני, אישית, כותב פרק ביצירה ארוכה ומורכבת, אני נוהג לשכתב את השלד הראשוני הזה פעמיים; הפעם הראשונה מיועדת בעיקר להרחיב אותו, ולשזור בו באופן גס את התאורים, האפיונים ופרטי המשנה הנחוצים. הפעם השניה, לעומת זאת, נועדה לעדן ולסגנן, כמו גם להתבונן בטיוטה הקודמת במבט ביקורתי. המלצה נוספת היא, להמתין לפחות יום בין כתיבת הטיוטה האחרונה לבין השכתוב שלה לפרק בגרסתו הסופית (בין אם לפרסום או

 

 

 

 

 

- עמוד 4 -

איזהו גיבור?
מאמר פרי עטה של שירלי שילר

1. איזהו גיבור? 2 | 2. קוים לדמותו של גיבור 2 | 3. הצרות מתחילות וממשיכות 2 | 4. סממני גבורה אצל הארי 2 | 5. הרמיוני 2י | 6. רון 2

 

1. איזהו גיבור?

אין זה נדיר למצוא בספרות הפנטזיה גיבורי כוח שהצילו את העולם, גאלו האנושות או הגנו בחרוף נפש על גלקסית שביל החלב והיקומים השכנים. האפוסים הכבירים מעטרים להם כתרים, מהללים אותם בתשבחות ובה בעת מציבים במקומו את הקו המפריד בינם לבין שאר באי עולם. לעיתים הגיבור משלם בחייו על מפעלו, או למצער נפרד לעולמים משלוות נפשו או שפיותו.

סדרת הארי פוטר, כך נראה, צועדת בבטחה באותו נתיב הסלול-זה-מכבר: הנה לנו ינוקא חמוש היטב בצלקת רבת עוצמה, ואדון אופל שבע ימים על מפתן האלמוות, והרי לכם עימות שווה כוחות.

וכאן הייתי רוצה לשאול, האמנם גיבור הוא הארי? מהו הדבר שהופך את הארי לגיבור? מה מגדיר גבורה? האם עצם מיצובו בחוד החנית מול שלל פגעי תבל הוא שמביא לידי כך? האם הגיבור, מעצם הצבתו בידי אבי היצירה באותה עמדה בעייתית, מחונן דרך פלא בכל הסגולות הדרושות לשליחות הנשגבה?

במאמר הנוכחי אנסה לבחון את השאלה ביחס לגיבורי סדרת הארי פוטר - ובראשם הארי עצמו, הילד שנמשח למלוכה חודשים ארוכים בטרם ידע את אור העולם, ובהמשך, גם ביחס למי שמלווים את הארי לכל אורך הדרך, עמיתיו לטריו המיתולוגי, רון והרמיוני.

 

2. קוים לדמותו של גיבור

באופן אישי אני מאמינה כי אירוע נקודתי בו מפגין הגיבור גבורה עליאית, עמידה מפתיעה ובלתי צפויה וניצחון מוחץ - לוקה בחוסר אמינות במקרה הטוב, ובחוסר אחיזה במציאות במקרה הגרוע. וגם אם אמנם הדבר התרחש, הרי שהאקראיות שבעניין עלולה לגרום לאירוע לחלוף בלי להשאיר חותם של אמת באישיות. ביצוע חד פעמי אינו יוצר גיבור, ואמינותו מוטלת בספק.

גיבור גם אינו נבחן אך ורק בכפוף לתוצאה שהושגה. יכול הגיבור להיכשל עשר פעמים, אבל תוצאה כזו לא תשלול ממנו את הגבורה שהשיג במהלך עמידה קשה וכואבת. משום כך נותר פרודו גיבור גם אחרי שבחר שלא להשליך את הטבעת, שהרי עמד בעול הנשיאה בנטל שהיה כה קשה וכה מר, עד שעצם העובדה שהצליח להביא את עצמו למרגלות הר האש קשרה לראשו את עטרת הגבורה.

כי גיבור אמיתי, בעיני, הוא מי שהתמודד עם קושי יומיומי קשה ומר, והמשיך הלאה. מי שתפקד גם כשכל הסיכויים היו נגדו. מי שהתייסר בחיבוטי נפש, ידע קונפליקטים ויכל להם. רק מי שעבר את המצבים הללו ושרד אותם היטב, יוכל לנהוג בגבורה באירועים נקודתיים המצריכים תעוזה ותעצומות רוח. כי חיבוטי הנפש והקושי היומיומי בונים את הגיבור ומגבשים אותו אט אט באופן שמאפשר לו להוציא מן הכוח אל הפועל את מה שרכש בדי עמל. גיבור אמיתי הוא מי שמביט את מעבר למצב הנוכחי הקשה ויש לו את ההעזה להיות נחוש, והוא נחוש בהעזתו.

וכעת, בבואנו לבחון את גיבוריה המוכתרים של סדרת הארי פוטר, עלינו לשאול: האם גיבוריה של רולינג הם גיבורי אינסטנט מן המוכן, כוכבי על שמבצעים מעללים יוצאי דופן מכוח איזו סגולה שנמסכה בהם? מי מהם ניחנו במאפייני גיבור של אמת?

עד כמה שאפשר לראות נכון לעכשיו לגבי הארי פוטר, רולינג עוד לא נפלה במלכודת הזו. הארי אומנם נבחר כנראה בנבואה, וסומן בעודו פעוט בן חמישה עשר חודשים בלבד, אבל אף על פי כן, הארי איננו גיבור מן המוכן. צעד אחר צעד אנו יכולים לעקוב אחרי גדילתו והתפתחותו לקראת מה שניתן לכנות - גיבור אמיתי.

 

3. הצרות מתחילות וממשיכות

בחדר הסודות, הארי הוא חוטר מגזע קוסמים, בוגר קרב מהולל מול הלורד וולדמורט ומושא הערצה בבית הספר כולו החל במנהל הדגול מרבבה וכלה בפעוט הזאטוטים לבית קריווי. אבל אך נוקפים להם חודשים אחדים, והארי הופך בבת אחת להיות מושא הפחד, התיעוב והטינה של כל מועדון המעריצים משכבר: בית הספר מאמין שהארי, בן ה- 12, שימו לב, צועד קוממיות בדרך המלך המובילה לרצח ילדים חפים מפשע בבית הספר. עבר הרבה מאוד זמן עד למירוק הכתמים שדבקו ללא הסר בשמו הטוב. בסיטואציה הזו אני אישית ראיתי ניצני צמיחה של גיבור. ילד שספג מעבר חד וחותך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בלי שעשה דבר, ילד שעבר כמעט שנה בבית הספר בסבל חברתי שאין שני לו, לילד שמתמודד כך יש סיכוי כלשהו לפתח אי פעם סממנים של גיבור אמיתי, ובעתיד - להעמיד גבורה זו למבחן. היתה כאן סוג של גבורה אפרורית ויומיומית, ילד שירד מראש הפירמידה לשפל המדרגה, והמשיך.

בשנה שלאחר מכן, באסיר מאזקבאן, הארי חווה מאבק עיקש, הירואי ואכזרי: אימת חייו סוגרת על בית הספר, פולשת למגרש הספורט בו הוא מככב ללא דופי, ומטילה עליו צל שחור של פחד מוות. ואם לא די בכך, הרי שכלב רפאים מסתורי טורד ללא הרף את שיירי שלוותו ומבשר את מר המוות. ובכל זאת, הארי נחוש בדעתו לנצח. שבוע אחרי שבוע הוא פוגש מרצונו החופשי את הגדול שבפחדיו שלו על מנת ללחום בו ולהשליך אותו ממנו והלאה. הפטרונוסים האומללים, דלי היחס והנרפים שהפיק הארי בשיעורים של לופין נחשבים בעיני עשרת מונים מאותו פטרונוס מרהיב ורב רושם שסילק מעל פניו להקה של מאה סוהרסנים, ואין ספור פעמים יותר מאותה הפקת בונוס בוהקת שראינו בבחינת הבגרות.

אבל הארי עודנו צעיר מכדי שיהיה בשלב זה גיבור של ממש, ועליו לחוות עוד כמה וכמה מציאויות קשות כדי להתפתח לכזה. המאבק בסוהרסנים לכשעצמו היה מאבק של שניים, או למצער מאבק שנתמך באופן צמוד בידי פדגוג מחונן ונכון לעזור. לופין היה האיש הנכון במקום הנכון להביא מזור לנפשו של הארי במגוון נושאים, ובין השאר לסייע לו לצלוח את אותו מאבק הקשה שידע לאורך השנה השלישית. אפשר למצוא מגוון סיבות לכך שהארי, שהוא ילד סגור רגשית ונמנע בעקביות מלפנות לעזרת המבוגרים מיוזמתו החופשית, נשען בעוצמה כה חזקה בייחוד על הפרופסור לופין. על כך, ועל מכלול התחומים שעליהם עבדו השניים יחד תוכלו למצוא במאמר "הארי פוטר ולב האבן של החכמים" שפורסם באתר הארי פוטר לבוגרים באורט.

לקחי השנה השלישית ותוצאת המאבק המשותף חורטים רישום עמוק אצל הארי, והחל מן השנה הבאה אנו מגלים ניצנים של גבורה פנימית שבאה

וצומחת מתוך האישיות באופן עצמאי.

 

4. סממני גבורה אצל הארי

בערבן של שתי המשימות הראשונות אנו מוצאים את הארי שקוע במ"ט שערי ייאוש. חשבו על כך: הוא התהלך ימים ולילות אובד עיצות, וכמעט שלא עשה דבר. אחת היא מה היו הגורמים, הדחקה הרסנית או סתם גאווה, אבל היתה כאן, ובמידה רבה מאוד, הזנחה פושעת. אפילו ברטי ג'וניור תועד כאחוז תדהמה, לפי עדותו, מרמת הטמטום והחדלון שהארי השיג באותן נסיבות.

אבל הארי פחד. בוקר המשימה השניה ממצה היטב את הלקחים שעמדו על הפרק. הארי מתעורר ומוצא את עצמו מול שוקת שבורה: המתחרים כבר תופסים את מקומם למתחם הטורניר, והארי יודע שמקומו נפקד. אין לו שום דבר להציג לראווה. הוא לא עשה דבר במשך חודשים ארוכים, או למען ההגינות, עשה מעט מאוד, וכעת, הגיע יום פקודה: אבל מה יאכל בה, מי שלא טרח בערב שבת?

הערך החינוכי שיש ליקיצה כזו בבוקר גורלי כזה, שקולים לתריסר הרצאות על מעלת החריצות ובגנותה של העצלות. העובדה שהסיפור הסתיים ה - happy end אינה גורעת כל עיקר מן הערך האישי של אותם לילות חסרי שינה והליכה במסדרונות אפוף חרדה מן הבאות.

אם תוסיפו לשרשרת האירועים גם את קימת הגולם על יוצרו באותו סיום מבחיל ומקברי של גביע האש, אנו כבר מתחילים לראות גיבור אמיתי, לקראת הספר החמישי.

לכל אורך השנה אנו צופים בצמיחה וגדילה בלתי פוסקות. הארי כבר אינו פאסיבי או נגרר אחרי המאורעות, כפי שהיה בעבר. נכון, לקח לו זמן מה להסכים לשיעורי צ"ד שבמהלך הזמן הזה הוא הוציא לכולנו את המיץ, אבל מאותו רגע זה שוב, לא הארי משכבר הימים: ההתנהלות העיקשת של השיעורים, הדבקות במטרה, שבוע אחרי שבוע, כך נוהג גיבור.

הראיון לצהובון הנפוץ במדינה היה רק צעד בודד במאבק האינסופי בהכחשה הממסדית המיוצגת ע"י דולורס אמברידג'. יש משהו ראוי להערצה בדרך שבה הארי לא נכנע לכלל דורשי טובתו המרובים לאין מספר, והמשיך לעמוד על שלו ביחס לעובדת עלייתו המחודשת של וולדמורט. גם הבולטים מ(מי שנשארו) אנשי שלומו הציעו לו לסתום את הפה, אבל יש לא מעט עוצמה בסירוב העקבי והספונטני שלו לעשות כן. למעשה, במידה רבה מאוד חוזרת על עצמה הדינמיקה של חדר הסודות: הארי מנודה ככלב מצורע, אפילו אחיו לחדר מתרחקים ממנו. דמבלדור נבדל ומסתייג, האגריד נעדר או זב דם, מקגונגל נפחדת, ואחוזי התמיכה שואפים לאפס מצידו השלילי, כך שלאורך כל השנה החמישית הארי חווה מציאות יומיומית קשה ורציפה והתמודדות עקשנית איתה. ולכן דווקא בנקודה הזו משתלב מותו של סיריוס היטב: הוא יכול להיות מנוף נוסף ורב עוצמה להעלאת אישיותו של הארי לגבהים נוספים לקראת הפיכתו לגיבור הבלתי מעורער של הסדרה ולאותו מעלל רב רושם שיביא ישועה לאותם נרדפים ונדכאים של הדור.

 

5. הרמיוני

הרמיוני מתפתחת היטב לכל אורך הסדרה, וכרגע קשה מאוד לקבוע אם היא הולכת להיות 'רוזוולט' או צ'רצ'יל: נכון לעכשיו, הרמיוני מגלה גם סימנים של "גבורה" וגם סימנים של "גדולה". במידה מסויימת, אפשר לומר כי בדומה להארי, גם הרמיוני "סומנה" מראש על ידי הסופרת, אבל הסגולות שהן ניחנה מובילות יותר לכיוון הגדולה. הרמיוני ניחנה בכוחות מנטליים בלתי מציאותיים בעליל ובכוח רצון שאין שני לו, ולא פחות חשוב, יכולת אירגונית יוצאת מן הכלל. אבל גם כך, אני סבורה, הרמיוני מגלה סימני גבורה שאינם תלויים בהכרח באותן סגולות.

בחלק גדול מהרפתקאות הטריו, הרמיוני היא הכוח היוזם והמניע, גם אם בסופו של דבר נורתה יריית הסיום, כמה לא מפתיע, משרביטו של הארי. הרמיוני מוצגת לעיתים קרובות כאסטרטגית המתכננת המפקחת על ההוצאה לפועל, מעין גנדלף בזעיר אנפין: הרמיוני יוזמת את הכנת שיקוי הפולימיצי, מדרבנת את הארי למסור שיעורים בהתגוננות ולאחר מכן נוטלת על שכמה את הצד האדמיניסטרטיבי, נוטלת על עצמה את ההגנה על בקביק, נוטלת על עצמה את משימת אימונו של הארי לקראת המשימה השלישית בטורניר הקוסמים המשולש, ועוד ידה נטויה.

אבל רולינג אינה מסתפקת בכך, בכל הנוגע לדמותה של הרמיוני. היא עוטרת אותה בהתנהגות גיבורית שנבנית אט אט, אם כי בסדרי גודל שונים ממה שאנו מוצאים אצל הארי.

בניגוד להארי, שאנו קשובים לרחשי ליבו מתוקף היותו הדמות המרכזית בסיפור ונקודת המבט שייכת לו - אנו ערים פחות למה שעובר על הרמיוני בחיי היום יום, אבל גם הרמיוני גמעה מלוא לוגמה מכוס התרעלה. תדמיתה המושלמת ללא רבב של הרמיוני (ששילמה מחיר פיסי של ממש בספר השלישי) הוכתמה לבלי הכר בידי ריטה סקיטר. ריטה השמיצה אותה ברבים ולראשונה חשה הרמיוני בכל כובד משקלה של הבושה. גרוע מזה, ריטה פגעה בהארי, בהאגריד, במשפחת ויזלי - כולם אנשים היקרים להרמיוני. היא התמודדה בצורה יוצאת מן הכלל, סייעה להארי בכל דרך אפשרית ולא הטילה על כתפיו את צרותיה האישיות. ביטוי לסערת רוחה קיבלנו בשבועתה הנזעמת לנקמת חורמה בריטה סקיטר, ובהמשך, היא אכן נוקטת פעולה של ממש, ולוכדת את ריטה בתור עבריינית בפני עצמה. הרמיוני אינה מסתפקת בחשיפת הפושע, אלא מאלצת אותה באמצעים של סחיטה לחדול ממעשיה הנלוזים. היא נוקטת פעולה אקטיבית של כליאה, ומאוחר יותר של איום, כדי להשיג את מטרתה.

בהתנהגות גיבורית אופיינית הרמיוני ממנפת את עצמה דרך הקושי שלה וגדלה: היא מקימה את אלרג"ה - ויותר ממה שאפשר להתווכח על האמצעים, כדאי לזכור דבר אחד: להרמיוני היה אכפת מגמדוני הבית במידה כזו שהיא מנסה לעשות מעשה. האמצעים שלה לא רלוונטיים או מתנשאים, שלא לומר: ילדותיים, אבל היא קמה ועשתה משהו, וזה מאפיין גיבורי של אישיות גדולה.

היא נלחמת בפחדים שלה בכך שהיא קוראת תיגר דקיק על וולדמורט באיזכור החלטי של שמו המפורש מתחילת הספר החמישי. היא יוזמת את צ"ד ומשמשת כמנהלת האדמיניסטרטיבית שלו בלי לקחת קמצוץ של קרדיט לעצמה. הרמיוני היא זו שאחראית להפצת המידע הפומבית הראשונה על שובו של הלורד וולדמורט בקרב קהילת הקוסמים. תוך הבנת תפקידה של התקשורת, (האם לחינוך המוגלגי יש קשר לכך?) היא נלחמת במידע רע באמצעות מידע טוב. כלפי חוץ, הצעד שנקטה הרמיוני היה הצעד הראשון לקראת שכנוע קהילת הקוסמים בשובו של וולדמורט, שלא להזכיר את השינוי שחל ביחס להארי בבית הספר. יש כאן נקודה נוספת לזכותה של הרמיוני: לצורך הגשמת מטרתה היא משתפת פעולה עם תלמידה כלפיה היא חשה בוז ועם עיתון שבעיניה נחשב לנחות. הרמיוני מתעלה על רגשותיה האישיים ועושה את הדבר הנכון. לכל אורך הדרך אני חושבת שאנו חוזים בגדילתה והמראתה של הרמיוני - בדומה להארי - לגבהים.

דוגמה נוספת אפשר לראות במעשה שעשתה לבסוף אצל אמברידג' במשרד. מעבר לתוכנית הערמומית למשוך את הקרפדה אל מעבה היער, צריך הרבה גבורה כדי להעמיד פנים של חלשה, בכיינית ונכנעת, לעיני ידידייך ולעיני בריוני בית הספר. הרבה כוחות נפש נדרשים כדי לייבב "איני יכולה לשאת זאת, בוא ניכנע". אין לי ספק שהרבה גבות הורמו באותה נקודה, ולא כולם העלו בדעתם, שאחרי הכל, אין נשק סודי בשום מקום.

האם אירועים אלה מבססים ביחס להרמיוני את דמות הגיבורה או את דמות ה"אדם הגדול"? נראה לי שבשלב זה עוד מוקדם להכריע בשאלה הזו, ויהיה מרתק בספר הבא לעקוב אחר דמותה של הרמיוני ולזהות את הכיוון שאליו מצעידה אותה רולינג.

 

6. רון

וכאן אני מנסה לבדוק מה קורה עם רון - והרושם המתקבל אצלי הוא שהוא דורך במקום. רון אינו ממריא. רון נשאר בעל מאפיינים ילדותיים כפי שהיה מהספר השני או השלישי - איפה רון גדל? אילו גבהים הוא השיג?

עד לספר הרביעי רון היה "מספר שניים" מובהק. הוא תמיד היה בצל. צילו של הארי - בפירסום, במעשי הגבורה הנועזים ובקווידיץ', צילה של הרמיוני - בלימודים ובכל הדיונים האסטרטגיים השונים שנערכו במועצת הארי-רון-הרמיוני לאורך הסדרה. ואם זה לא הספיק, בבית הספר הוא היה גם בצילם של אחיו: פרסי המדריך האובססיבי המצטיין בכל מלבד ביחסי אנוש, ופרד וג'ורג' ליצני החצר הפופולריים. בבית הוא תמיד בצל כל סדרת האחים הססגונית. האומללות מגיעה לשיאה בבגביע האש. הארי מוצא את עצמו משתתף בטורניר, ורון מתקשה לקבל את הטענה שהארי אינו אחראי לכך. רון מקנא בפירסום של הארי ובכבוד שינחל לו ינצח בטורניר. רון לבוש בגלימת טקס ישנה וכעורה שמשפיעה מאוד על סיכוייו בנשף. הרמיוני יוצאת לנשף עם מישהו אחר ומעוררת את קנאתו של רון. גרוע מזה: הרמיוני יוצאת עם קרום, שאפילו חתימה לא הצליח רון להוציא ממנו.

הספר החמישי היה יכול להציג בפנינו את שעתו הגדולה של רון ויזלי. רון מקבל הזדמנות אחר הזדמנות, ויתירה מזו: כל מי שצילו העיב עליו, מפנה את מקומו ומשאיר את הבמה פנויה לרון על מנת שיצטיין. זה אינו קורה, בשום אופן.

  • לפני הכל, רון מתמנה למדריך, ולא רק שהוא מדריך, אלא שהארי איננו מדריך. לראשונה יש לו עליונות על פני הארי.
  • רון נמצא במרכז העניינים בכיכר גרימולד יחד עם הרמיוני וכל המסדר, הרבה לפני שהארי מגיע.
  • ההורים מסתכסכים עם פרסי המושלם - הזדמנות וסילוק הצל. פרסי פחות מושלם בעיני ההורים וזה בהכרח תורם לעליית קרנו של רון בחוג המשפחה.
  • רון מקבל מטאטא חדש - מוטיב של הזדמנות.
  • רון מתקבל לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור - מוטיב של הזדמנות.
  • הארי מסולק מקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור - מוטיב של סילוק הצל.
  • הארי מאבד את אש המחץ - סילוק הצל. לרון יש עליונות: הוא בעל מטאטא.
  • פרד וג'ורג' מסולקים מקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור - סילוק הצל.
  • לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור מצטרפים שחקנים גרועים במיוחד. שוב רון אינו הגרוע בהם - סילוק הצל.
  • פרד וג'ורג' עוזבים את בית הספר - סילוק הצל.
  • והעובדה המשמחת מכל - גלימת טקס אופנתית, סוף סוף.

נקודות אלה מראות כיצד מקבל רון את מלוא ההזדמנויות להוכיח את עצמו ולהצליח. אבל רולינג אינה מסתפקת בכך: היא מפנה את השטח ודואגת לכך שיהיו לו כל סיכויי ההצלחה ללא מתחרים. ללא הארי המפורסם והגיבור, ללא פרד וג'ורג' שנושפים בעורפו. יש לו את כל התנאים להצלחה, וכעת הכל תלוי בו. האם הוא מנצל את ההזדמנות? האם קשייו והתמדדותיו עד להיום ממנפים לו את הדרך לגדולה בבא ההזדמנות?

עד לנקודת הסיום של מסדר עוף החול, רון נשאר אותו רון פאתטי וחלש, בלי שום ביצוע יוצא דופן. אפילו הניצחון המזהיר בקווידיץ' ארע דרך מקרה, ולולי קשי עורפה של אנג'לינה, היה רון נשמט זה מכבר מן הקבוצה. לכל אורך הספר החמישי רון נבעת מכל דבר, מגיב בילדותיות, ופחות או יותר חושף מנעד רגשי בסדר גודל של כפית תה.

נקודה שקשה להתעלם ממנה היא תפקידו המוזר של רון במשחק המלחמה במחלקת המסתורין. בעוד הארי, הרמיוני, ואפילו לונה וג'יני ממלאים תפקיד שאין ערוך לו, רון מנוטרל כבר בתחילת שרשרת האירועים, ובאופן נלעג. הוא מאבד זמנית את שפיותו, אבל לא בצורה שתעורר רחמים, אלא באופן פאתטי ומעורר גיחוך. מדוע? מדוע טרחה רולינג ליצור כמות כה גדולה של לעג לביצועיו הדלים של רון? אילולא היו דברים בגו, האם לא היתה המחברת מאפשרת לרון קריסה מכובדת, כורע תחת העומס של של קללה מרושעת במיוחד ומכוונת היטב?

חיבתם של חלק גדול מן הקוראים מסורה לרון ויזלי, ואין מה לומר, מי כמוהו ראוי לה. מרביתם אינם מחבבים את השאלות הללו. קשה לו, הם אומרים, הוא עני ואביון, ומכותר בסדרת אחים שממקמת אותו בצל. ובכן, הכל נכון - אבל זה אינו גיבור. זה נער במימדים של נער בלי תוספות ייחודיות. ולא, אין כוונתי לשאלה אם רון ראוי לחיבה או לאהבה, כי רבים וטובים מחבבים אותו דווקא בשל הארציות והנורמליות שלו. הגיבור אינו בהכרח אהוב הקהל, ולא זוהי השאלה שאני מנסה להפנות אלינו: מדוע נעדר רון את הסממנים הגיבוריים המאפיינים את הארי והרמיוני - בלי קשר לשאלה לאיזו מידה של חיבה הוא זכאי? מה פשר הניוון שאופף את אישיותו?

חשוב להדגיש, כי במסגרת הנוכחית, אין בדברי כוונה כלשהי לבוא חשבון עם רון או לשפוט את מעשיו או התנהגותו, ולמעשה, אני תוהה אם אי פעם אסתכן בכך, בהתחשב במידת הפופולריות שלו בקרב קוראי הארי פוטר. ואף על פי כן רציתי לנסות להפנות את תשומת ליבנו לעובדה שבעוד הארי והרמיוני מפתחים בהדרגה סממנים של גיבור רון אינו עושה כן, או אולי נכון לומר: הדבר אינו מתרחש אצל רון. אני חושבת שיותר ממה שיש לבדוק במה שקורה עם רון - יש כאן מסר שבולט בהעדרו, ובא לידי ביטוי בין השאר בקרב במשרד הקסמים. זה לא מה שרון עשה בצורה עלובה אלא מה שלא נאמר לגבי רון. מה שרון לא עשה.

אני חוזרת ואומרת: יכולות להיות לרון אלף ואחת סיבות מוצדקות ומעוררות אמפתיה לכל מעשה או מחדל שלו - גיבור - נכון לעכשיו - הוא לא. גם להארי לא חסרות סיבות מוצדקות עוד יותר לאינסוף מחדלים - שרובם המכריע אכן התרחשו בפועל - אבל גיבור הוא כן. האישיות הפנימית שלו עברה את אותה התפתחות מסויימת שמציבה אותו בקטגוריה הזו, לעומת רון - שלפחות עד עתה לא הגיע לכך. זה יותר משהו פנימי מאשר חיצוני ולכן אני תוהה באיזו מידה הנושא של צל האחים הוא רלוונטי.

איך אומרים ביידיש - א נעבכער שוטה איז אייכעט א שוטה, לאמור: "גם שוטה אומלל - שוטה הוא". גם אם יש לרון את כל הסיבות הטובות והמובנות לאי הצמיחה שלו - עדיין הוא נשאר קטן קומה ולא מפותח.

האם רק היכולות המנהיגותיות הבולטות של הארי והרמיוני מאפילים על רון? אולי האתגרים שנטל על עצמו בספר החמישי בכל זאת גדולים ממידתו ולו היה מסתפק במחציתם היה זוכה להצלחה מלוא הגביע?

הסיום הצורם במיוחד מבחינתו של רון בסוף הספר החמישי בלי קשר לנסיבות האומללות בהן התרחשו הדברים, מותיר אי נוחות קשה. אנחנו יכולים לקום ולהתגונן בלי סוף ולהסביר מדוע רון אינו אשם וכדומה אבל העובדה נותרת בעינה: מסיבה זו או אחרת רולינג ניטרלה אותו מן הקרב וכפי שאני טוענת - מכל מרכיב גיבורי.

שעתו היפה ביותר של רון היתה, לדעתי, באותו רגע אפלולי בו השליך לאש את מכתב הנאצה של פרסי. אפילו יותר מן ההקרבה הדרמטית במשחק השחמט בספר הראשון, היתה זו הנקודה שנגעה לליבי יותר מכל ביחס לרון בספר החמישי. נקודה זו ביטאה, לדעתי, את עומק הידידות להארי, את התיעוב ושאט הנפש שחש רון כנגד עצתו הנבונה מאוד של פרסי. באותה נקודה היה לרון הרבה מה להרוויח, אבל הוא בחר להתעלם מכך.

מדוע היתה זו התרוממות חד פעמית, אחת ויחידה? או שאולי, בדומה להרמיוני, גם היא מבשרת את הבאות ועוד נזכה לראות גם צמיחה משמעותית בשיעור קומתו של רון?

 

סוף.

 

לכתיבת תגובה על המאמר, לחצו כאן

 

כל זכויות היוצרים שמורות לשירלי שילר 2005 - אין להעתיק, להפיץ או לשכפל בשום אופן ללא רשות מוקדמת מן המחברת. המפר זאת עובר על החוק.

 

 

 

 

 



[1] Au פירושו Alternative Universe. בדרך-כלל, משתמשים בזה לתאר פאנפיקים שמבוססים על שינוי מהותי, ספציפי ומודע בעלילת או עולם הקאנון. במקרה הזה - מדובר ב-Au של עלילה: הפיק מתבסס על הנחת יסוד, שהחל מרגע מוגדר, העלילה לא מתרחשת עוד כפי שהתרחשה בקאנון, אלא בדרך אחרת.

[2] ובלוטמית "שני הצריחים".

[3] Crossover: שילוב בין שני פאנדומים. למשל: הארי פוטר מוצא את עצמו בנארניה, או שילוב בין שני קאנונים שמתרחשים באותו עולם.

[4] Underhill: הכינוי שלקח לעצמו פרודו שנים רבות מאוחר יותר, כאשר הזדמן לברי.

[5] הרעיון לשם לקוח מספרו של סטפן קינג, "בית (ק)כברות לחיות שעשועים".

[6] Out of Character: דמות שלקוחה מהיצירה המקורית (קאנון), שעשויה באופן שאינו תואם את הדמות מיצירת המקור, ומהווה כתיבה בלתי-אמינה שלה.

[7] אאוטליין: שרשרת או תרשים שמתאר את התפתחות העלילה: ארוע א' מוביל לארוע ב', שם הוא מצטלב עם ארוע ג' וכך הלאה, מהפתיחה ועד לסוף. לסיפורים מורכבים יש כמה אאוטליינים שמתרחשים במקביל ומצטלבים זה עם זה.

[8] קוי השתלשלות העלילה.

[9] בעיקר, כפי שיוסבר מיד, אם חלק מכריע של העלילה בנוי אך ורק על אלמנטים של אהבה-זוגיות-בגידה. במקרים כאלו, אופרת הסבון "תסתובב סביב עצמה", תחזור על דיאלוגים בין דמויות בוריאנטים שונים, כאשר רוב השינוי העלילתי יצטמצם ב"משחק כסאות מוזקליים" של אהבות, לבטים ובגידות.

[10] פחות או יותר: א) פתיחה דמויות קאנון שמציגה את הדמויות במצבן כפי שהוא ביצירת המקור. ב) בניית הסצנה המאפשרת את השיפ (למשל: בידוד הדמויות מהסביבה התומכת). ג) בניית המשיכה הראשונית. ד) שלב ההכחשה העצמית והנסיגה לאחור. ה) שלב ההכרה ברגשות האמיתיים, ו) התערבות האנטגוניסט אויב-השיפ והמאבק של הדמויות נגדו, ז) הסיום, בד"כ ההכרזה הפומבית על האהבה בעיני הסביבה הקאנונית.

[11] בנדר-לוג: שמה של "אומת הקופים" בספריו של רודיארד קיפלינג (ספר הג'ונגל ונספחיו). סימן ההיכר העיקרי שלהם, הוא שהם עטים בהתלהבות על כל רעיון חדש, ואינם מסוגלים להתמיד בכלום, אלא קופצים כל פעם למשהו אחר.

[12] פרמיס = רעיון בסיסי שעומד ביסוד היצירה. למשל: הפרמיס הבסיסי של הארי פוטר הוא "ילד שמגלה שהוא קוסם ועובר לעולם הקוסמים" (לצד הרבה פרמיסים אחרים, כמובן). הפרמיס הבסיסי של פאנפיק מסוג "שיפ" הוא השיפ עצמו: X ו-Y מתאהבים. קיימים גם "פרמיסים של עומק", שעומדים מאחורי העלילה בתור מסרים או רובדי עומק שמשולבים בסיפור.



[i] "נסייני משנה"

[ii] לביאור המוסגים "מרי סו" ו-"OOC" אמליץ לקרוא את מאמרה של יעל מן הגיליון השני של "הינשוף" העוסק בעניין.

[iii] סימביוזה- מביולוגיה; מצב של שיתוף פעולה בו כל צד נותן דבר מה ומקבל תמורתו דבר מה אחר.