כל כלב בא יומו
פרוייקט אדום
החזה של פורום המגדל הלבן
קטגוריה: עלילתי + מערכות
יחסים.
שיפ: סיריוס/בלאטריקס, סיריוס/ofc
פארודי, אנדרומדה/טד טונקס
דירוג: משתנה בין הפרקים,
לכל היותר R
פרולוג
כותב: Envinyatar
דירוג: pg13
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
"הנה הם".
אור הירח הבליח בחולשה מבין הענפים
המרשרשים, מרצד בכתמים כסופים לאורכה של דרך העפר המשובשת; עלים מצהיבים רחשו
והתפצחו, כאשר נעה הדמות עוטת הברדס, חומקת כצל בינות לגזעים השחורים וקרבה אל
מטרתה: מכונית ישנה שחנתה בצד הדרך, חבויה למחצה בין המשוכות הגבוהות. עיניו של
הצל הצטמצמו בתיעוב, כאשר סקר את הגבר הצעיר שנשען על דופן המכונית בעצבנות גלויה.
זה האחרון לא פסק מלגרד את לחיו השזופות, ולשחק מבלי-משים בניצב השרביט הקצר שבצבץ
מתוך מכנסי הג'ינס הדהויות שלו - אולם עיניו הכהות לא פסקו מלסקור בציפיה את הגבעה
המיוערת שהתנשאה ממעל, פוזלות ממנה אל שעונו וחוזר חלילה.
עוטה הברדס גלש בדממה בין הגזעים, חש היטב ברטט החולף בין אצבעותיו...
לשלוף את השרביט, ולשאוג שתי מילים בלבד... לפטור את הבוצדם המחוצף מקיומו
העלוב.
אלא שברגע הבא, שב וריסן את עצמו.
~לא. השרץ הנחות חייב להמשיך ולחיות, לעת-עתה~. הרהר. ~יותר מכך, עליו לחשוב
שהצליח בתעלול הקטן והמזוהם שלו~. התוכנית שרקח היתה טובה מדי מכדי להורסה בשל
עונג רגעי. מצטנף במקומו, משך את ברדסו על פניו החיוורות והמתין, שולח מבט נוקב
במעלה הגבעה, מעבר לים הצמרות האפלות. מוגל שהיה טורח להביט אל פסגת הגבעה, לא היה
רואה אלא מתלול חשוף וזרוע חורבות, מצועף בערפל עכור. לא היה ביכולתו המוגבלת ולו
לחשוד בקיומו של המגדל הקודר, שהתנוסס באותו מקום מזה שבע-מאות שנים. אלא שעוטה
הברדס יכול היה לראותו היטב, על אבניו השחורות וכותרו המחודד, שנס הגריפון האצילי
ועתיק היומין מעטר אותו, עיניו הצהובות משקיפות בבוז על העולם המשתרע הרחק מתחתיו.
זכרון השיחה האחרונה עם אדון המגדל המכובד היה טרי עדיין בראשו של עוטה הברדס, די
היה במילים שנאמרו ובדרך בה הסתיימה השיחה בכדי לגרום לעיניו האדומות להבהיק בכעס.
"הם ודרכיהם המיושנות" לחשש.
חיוך מעוות נמתח על פניו החיוורות, כאשר שב והביט בנער השזוף, שעמד להמלט הלילה עם
האהובה בבנותיהם. "יהיה עליהם ללמוד את הלקח בדרך הקשה, כן".
לא היה עליו להמתין הרבה. איוושת עלים
וטפיפת רגליים מהירה בישרה לו, כי הילדה השוטה הגיעה. הנער הזדקף באחת, מעביר יד
קדחתנית על שערו החום ומכריח עצמו לעטות ארשת נינוחה ובוטחת.
"הו, כמה שאת יפה הלילה, אנדי" אמר, חש לעבר הנערה ופורש את זרועותיו
בכדי לאמץ אותה אל גופו "אה… הבאת את הכל?"
הנערה הנהנה במהירות, שולחת מבט חטוף
ומפוחד אל מעבר לכתפה.
"אני לא זקוקה להרבה, יקירי"
הפטירה, מתפרקת בין הזרועות החסונות "אם הייתי אורזת יותר מדי, הייתי מעוררת
חשד. כך או כך, היה לי מזל גדול שהצלחתי לעבור את כל ההגנות המכושפות של אבא בלי
להתגלות".
מתחת לברדסה, עיוותה הדמות גבוהת-הקומה
את פניה בלעג.
~אכן, מזל גדול…~ צחוק קר וחרישי הרעיד את ישותו,
כאשר נזכר במלאכה אותה ביצע בצינעה, מוקדם יותר באותו ערב. שיטות ההגנה של הבית
האצילי ועתיק היומין הזה היו ללא ספק המתקדמות ביותר… לפני מאתיים שנה, כנראה.
לאחר הלילה הזה, אולי יטרחו סוף-סוף לשפר את כשפי המיגון, במגדל הלורד ובבית אחיו
שבלונדון כאחד.
"האמת היא, שאני לא צריכה הרבה,
עכשיו כשאני איתך, פרחח שכמוך" צחקה הנערה בקול האלט שלה "ומלבד
זאת…" הוסיפה, זוקרת את סנטרה בגאווה "אני לא מוכנה שיאמרו עלי שאני
גנבת, ובכלל… אני לא רוצה שום דבר שהוא שלהם".
"אוך מותק, את והגאווה הבלקית שלך…
בואי כבר הנה. כבר שלושה שבועות שלא נישקתי את השפתיים האלו ש…אהההה…."
רטט של תיעוב חלף מתחת לברדס השחור, כאשר
עקב בזוג המתגפף ומתנשק בלהיטות.
~פרוצה מטונפת, בוגדת בדם~. רשף בינו לבינו, כאב עמום צורב
בתוך חזהו. פעם נוספת, חש בדחף, לשלוף את השרביט ולהרוג… מעולם לא יכול היה להבין
את האיוולת הנוראה הזו: הכיצד אלו שנולדו עם המתנה היקרה והנחשקת מכולן מעזים
לחללה כה בנקל, כאילו היתה סחבה מיותרת?
פעם נוספת, עלה בידו למשול בזעמו. הבוצדם
הארור אילץ אותו להתאפק… ועתיד לשלם על כך הזה בשעות יסורים ארוכות, בטרם יותר לו
למות. אולם לא כעת; הלילה הזה, שומה עליו להצליח, ולהבריח את אנדרומדה בלק הרחק
מכאן.
~הרוג אותו כעת, והיא תמצא אחר
בתוך חודש. הנח לו לחיות ולחלל אותה, והם ישרתו את המטרה באופן שמוחם העלוב אינו
מסוגל לקלוט~.
חיוך נצחון הסתמן על פניו, כאשר שב והביט במגדל שבראש הגבעה. ~הלקח צריך
להילמד, הו כן~.
רעש חלוש מתוך היער גרם לו להתנער
מהרהוריו ולזקוף את ראשו.
"סיטראניום אוהריס"
לחש, מחווה בשרביטו לעבר העצים ומשלח זיקים אדומים קלושים אל תוך האפלה; זוהר רך
הציף את קליפות האלונים לרגע, ואחר דעך, כאשר ריחף הלחש במהירות לעבר מטרתו. ברגע
הבא, יכול היה לשמוע את המתרחש בין העצים, כאילו נלחש הישר אל תוך אוזניו:
הלמות רגליים שקטה… ענפים מתפצפצים…
וקולה של נערה רותחת מזעם, שחמקה במורד הגבעה בשרביט שלוף, רוטנת בינה לבין עצמה.
"הוא באמת חשב שאני… שאני אתן לו
לגנוב את אחותי, לפרעוש המטונף הזה?" סיננה מבין שיניה "הו לא. עוד מעט
תצרח ותילל מכאבים, טונקס… ואני לא אפסיק עד שתבכה כמו תינוק, תזחל על ארבע ותשבע
שלא תתקרב אליה יותר. ואת... בך אני כבר אטפל אחר-כך, בוגדת".
לרגע, התיר עוטה הברדס לחיוך משועשע
להסתמן על פניו.
~ילדה מוכשרת~. כיצד עלה בידה להתגבר על קללת
התעיה שהטיל סביב המגדל? יהיה עליו לעצור אותה, כמובן; הופעתה הלא-קרואה יכולה
היתה לסכל את התוכנית כולה. במעומעם, יכול היה לחוש בכח רצונה העז, נחוש וטבול
בזעם. פעם נוספת, חלף רטט בחזהו. יהיה זה מענג לשבור אותו… או טוב יותר, לכופף אותו מעט… ולהופכו לשלו.
שלושים רגל משם, קפצו בני הזוג החבוקים
ממקומם למשמע קול הנפץ החד שהדהד סביב, כאשר התעתק ממקומו, מופיע הישר מאחורי
הנערה המופתעת.
"הם… אנדי, תכנסי פנימה מהר!"
מהיר כנחש, שלף עוטה הברדס את שרביטו,
מכוון אותו אל הנערה המופתעת.
"אביסאריום" הדהד קולו
הקר, משגר קרן אפורה מיבבת הישר אל מרכז גבה. אלא שתגובתה היתה מהירה מאשר ציפה;
חרף מהירותה של ההתקפה, עלה בידה לזנק הצידה; ברגע הבא, כבר כרעה כשפניה אליו,
הוגה במהירות לחש-נגד. חרף העלטה, יכול היה לראות את עיניה הירוקות, בוערות בשנאה
מטורפת למחצה בתוך פניה החיוורות.
"שתק!" צרח קול האלט
שלה. ~בת חמש-עשרה לכל היותר~, ציין בינו לבינו, כאשר התווה במהירות כישוף
הגנה.
"אז מה, טונקס?" צרחה בלעג
"הבאת איתך עוד כמה קוסמי-שוליים עלובים שיעזרו לך?"
נהמתה של מכונית נמלטת ענה, מהדהד בין העצים
ומלבה עוד יותר את זעמה; הקרן האדומה הוסטה ממסלולה כאשר נתקלה בכישוף המגן של
יריבה, מלחששת ודועכת בתוך שיח סמוך.
"אביסאריום" שב הוא
ופקד, מקפיד לכוון מהר וחזק יותר. בזו הפעם, נפגעה הנערה הישר בחזה; לרגע עמדה,
מפליטה אנקה זועמת ונאבקת לשווא באד האפור שחדר לתוכה. אזי התמוטטה בכבדות, שרביטה
נשמט מבין אצבעותיה ונופל על מצע העלים הלח.
בתוך רגע, ניצב עוטה הברדס מעליה, בוחן
את פניה החיוורות בחיוך משועשע. הזעם הפראי שקפא בפנים היפות תחתיו יכול היה להחשב
מפתה… לו היה בידו זמן לעסוק בהבלים נחותים כאלו. בעיניים בוהקות, השפיל באיטיות
את שרביטו וכיוון אותו בקפידה אל גופה חסר ההכרה. ~את זקוקה למעט… הכוונה
נכונה, ילדה. זה הכל~.
השרביט נע קלות, מתקבע מעל חזה.
"קרושיו" לחשש, מתענג
על פרכוס הכאב שהרעיד את גופה. לאחר שבריר שניה חדל, עובר לכישוף מענג עוד יותר.
זכרונות… זכרונות היו דבר נפלא, עבור אדונים גדולים שידעו למשול ולשחק בהם. ~אחד
או שניים מובחרים יספיקו…~ במעורפל, יכול היה לחוש ברשף השנאה שהתרסס מתוך
שפתיה, כאשר נאבקה לשווא בתוקפים ההזויים ששילח בה.
מחייך בשביעות רצון, שילח את ידו החופשית
אל תוך גלימתו, שולה סיכת-דש מקושקשת מאחד הכיסים; חפץ גס, צעקני וחסר-ערך שנטל
מקורבנו האחרון - טינופת, קוסם-שוליים חסר-שם, שרק הפרעושים על הראסטות שלו יחושו
בחסרונו. אצבעותיו הארוכות והחיוורות נפתחו, משליכות את הסיכה על גופה של הנערה
המעולפת. האותיות האדומות והעקומות שכושפו על הארד הגס הבהיקו באור הירח, זועקות:
"דם טהור - נשמה מזוהמת!"
צחוקו הקר של עוטה הברדס הדהד
סביב, רם ומדושן עונג.
"חלומות פז, בלאטריקס בלק"
הפטיר, והתעתק במחי-שרביט.
|
|
|