ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

על סוגי הדמויות בפאנפיקשן

מאמר מאת שמעון נעים

 

 


פיקים פוטריסטים הם הסוג הנפוץ ביותר כיום ברשת, תקנו אותי אם אני טועה. ישנן מספר סיבות עיקריות למרכזיות הפאנדום הפוטריסטי בעולם הפאנפיקשן, אך לא אתעכב עליהן עתה. אחד העניינים ה... ובכן, מעניינים בפאנדום היא העובדה שבקרב הכותבים שלו ישנם רבים לא מנוסים אשר מנסים את מזלם בכתיבה בפעם הראשונה. ניתן ללמוד הרבה על ומהטעויות שלהם, ואחד הנושאים המעניינים ביותר הוא השימוש בדמויות בפאנפיקשן (בד"כ כאשר מזכירים "דמויות" ו- "כותבים לא מנוסים" מוזכרת לא אחת ה"מרי סו". אייני מתכוון לעסוק בה במסגרת רשימה זו, אך סביר בהחלט שבעתיד אדון בנושא, אולי במסגרת "טעיות נפוצות בכתיבת פאנפיקשן"). אתרכז לצורך רשימה זו בפאנדום הפוטריסטי ואסקור את השימוש ואת הנקודות החשובות בארבעת סוגי דמויות מרכזיים ביצירת פאנפיקשן והן:

א. דמויות מקור

ב. דמויות "מותאמות"

ג. דמויות "משוחזרות"- דמויות נשכחות מהקאנון

ד. דמויות חדשות

 

דמויות מקור

כחלק מהרוח אשר סוחפת אותנו לאחרונה ישנו ריבוי לא קטן (אהמ... אהמ...) של פאנפיקים אשר חוזרים לתקופת הקונדסאים. חוץ מסיפור על ג'יימס ורמוס אשר חודרים בקפיצת באנג'י לבטן של סיריוס ומוצאים שם את סנייפ, יצא לי לשמוע או לקרוא על כמעט כל שטות אפשרית בדרך התצורה הזו. האם כל היצירות בתקופה הזו גרועות? ממש לא! ישנן יצירות בהחלט מושקעות בתקופת הקונדסאים, אך רובן, לפחות אלה שקראתי, פשוט מזלזלות בקאנון[i]. וזאת, בין היתר, משום שהכותבים מאמינים שיוכלו לחדור באמת אל ראש הדמויות של רולינג. האם זה אפשרי בכלל? האם כדאי? אם כן, מתי? על מה יש לשים דגש?

ראשית- מהי דמות מקור? כיוון שלצורך רשימה זו אבדיל בין דמות חשובה מהקאנון לבין דמות שולית ונשכחת, לצורך העניין דמות "מקורית" היא דמות משמעותית בקאנון אשר משחקת תפקיד עיקרי. דוגמה לדמות כזו היא רון וויזלי, לדוגמא. אגע יותר בנושא הזה בעת שאעסוק בדמות "משוחזרת".

מעטים הם מאוד הכותבים אשר מצליחים לחדור אל ראש הסופר (במקרה שלנו סופרת) וגם אל ראש הדמויות בצורה מושלמת. כמעט כל מי שהתעסק בכתיבה עם דמות קאנונית שמע וודאי (אם קיבל ביקורת רצינית)  את המילים "הדמות X שלך לא נשמעת לי כמו הדמות X מהקאנון..." או "הדמות X לא הייתה מתנהגת כך..." או לחליפין "משהו לא מסתדר לי עם ה-X שלך...."

מניסיון, רוב הכותבים אשר התעסקו עם דמויות מקור, גם הטובים שבהם, לא הצליחו מעולם לחדור ב-100% לראש הסופר/ת או הדמויות. גם כאשר הרוב הסכימו על הצלחה בתחום, כמעט תמיד הגיח לו אותו המעצבן שבא ואמר "זה לא מסתדר לי..."

אז מה? האם הדבר אינו אפשרי כלל ועיקר?

לשיטתי, השאלה קשה. אם אאלץ להכריע בסוגיה הרת הגורל הזו הרי שהדבר אפשרי, אך כמו ותלוי בחוט השערה. בשביל להיכנס "כמו שצריך" לתוך דמות, זקוקים לשלוש יכולות עיקריות לפי דעתי, והן:

                     א.         היכרות מקיפה עם הדמות. לצורך כתיבת דמות כזו ישנו צורך להכיר אותה באופן שהוא כמעט מושלם. יש לדעת היטב כל פרט עליה כאילו והיא דמות יציר-כפיך (ואם את דמויותיך שלך אינך יודע, אתה יכול לוותר...).

                     ב.         יכולת להיצמד לקאנון. לצורך יצירת דמות שכזו יש צורך להכיר טוב את הקאנון (ופחות את הפאנון[ii]) או לפחות להיות מוכנים לפתוח אותו כל 5 דקות בכדי לבדוק שלא חרגנו ממנו.

                      ג.          יכולת להיצמד לדמות. כשאנו בוחרים לקחת דמות קאנונית עלינו לקבל אותה כמו שהיא. כשזוהי דמות שלך, אתה תמיד יכול לשנות אותה. אתה תמיד יכול ללכת לרשומות/ לזיכרון ולהחליט שמהיום עיניה כחולות ולא ירוקות. כשאתה כותב דמות מקור עליך להיצמד אליה לחלוטין.

 

עכשיו, כשאנו מודעים לדרישות המחמירות למען כתיבת דמות מקור באופן שהוא לפחות "אמין" אם לא "מושלם" נותרת השאלה: האם זה כדאי? מכאן נובעת שאלה אחרת: למה בכלל אנשים כותבים דמויות מקור? התשובה לשאלה, לדעתי נעוצה במספר סיבות עיקריות והן:

 

                     א.         אבק הכוכבים. כאשר אנו שואלים דמות, בעיקר דמות פופולארית אנו שואלים גם את אבק הכוכבים ותחושת "הקדושה" שהיא נושאת אתה, או במקרה הפחות טוב סתם את הפופולאריות (או חוסר הפופולאריות) של הדמות. לא סתם כותבים לא מעט על "סיריוס המהמם!"... בואו גם לא נשכח שמעבר לדיבורים לדמות מוכרת יש פוטנציאל להביא איתה את "מועדון המעריצים" או "מועדון השונאים" שלה.

 

                     ב.         כאשר אנו שואלים דמות, לפחות לטעמי, קל מאוד לפול אל מלכודת הדבש של "הנה יש כבר דמות מוכנה, אני לא צריך לבנות אחת..." כיוון שאני עוסק בסטנדרטים יחסית מחמירים, לטעמי זוהי מלכודת דבש משום שבמקום לבנות דמות, עלינו ללמוד אותה, להשלים איתה ולהצר את צעדינו כאשר אנו עובדים אתה.

כאן אנו נתקלים שוב, באופן כללי, בשאלת העלות אל מול התועלת. כל כותב רציני צריך להכריע אחרי ששקל ברצינות- האם זה שווה? עניין נוסף אשר יש לשקול הוא עניין השימוש. לצורך מה? מתי? זוהי כבר שאלה סובייקטיבית לגבי הכותב והיצירה.

לסיכום: לשם שימוש בדמויות קנוניות תוך הקפדה על רמה גבוהה גם של הכתיבה וגם של הדמות יש להקפיד על התאמה כמעט מושלמת למקור. היתרון המשמעותי הוא ההיכרות של הקהל עם הדמות כך שהיא כבר מגיעה עם "הזוהר שלה" ועם היכרות, בד"כ, מצד הכותב.

 

דוגמא טובה לשימוש בדמות "מקורית" ניתן למצוא אצל גדעון אורבך ביצירתו "קול הפעמון" כאשר מדובר בדמותו של דאדלי. אני, לפחות, מאמין כי הכותב הצליח לחדור לראשה של הדמות ולגרום לה להתנהג באופן אשר תואם את הקאנון.

 

דמויות "מותאמות"

דמות "מותאמת" היא דמות אשר נבנית ונכתבת במיוחד כדי להתאים עצמה לדמות מסוימת אחרת בקאנון. אפר לסווג סוג זה כתת-סוג של דמויות חדשות, ואכן כך, אך לצורך רשימה זו אציג ראשית את מיוחדותו. הדמויות האלה נפוצות העיקר ביצירות "שיפים[iii]" שם הן משמשות לרוב בתפקיד רומנטי. מה אתן?

דמויות אלה יעילות במיוחד כאשר כותבים

שיפים. אני אינני עוסק הרבה בכתיבת שיפים, לפחות לא כאלה בין דמויות קנוניות (מלבד סיפור אחד עד עתה- שיפ לוציוס/נרקיסה בשם "ציפורני הטירוף". גם אותו כתבתי בזוג ולא לבד, אלא עם יוליה ידידתי המוכשרת...), אך אנסה בכל אופן לרדת אל אופן השימוש בדמויות כאלה.

כאשר אנו כבר כותבים על דמות קאנונית, או משתפים דמות כזו ביצירה רומנטית נשאלת השאלה: איך? במי? נגיד ובחרתי ברמוס לופין, לדוגמה. במי יתאהב? עלינו לזכור שזוהי לא דמות "שלנו" ולכן איננו יכולים לגרום לו להתאהב בכל אחד. האם זה הגיוני שיתאהב, לדוגמה, בגברת לסטריינג'? רוב החובבים יכעסו, יזדעקו, ויללו בקולי קולות. הם מסוגלים אף לקונן על מר גורלם, אפילו לנסות ולהטמין לי פצצה במעלית אם אכתוב סיפור כזה. הכיצד? מה עשית לרמוס שלנו?

 

בכדי לפתור את זה, יש את המומחים מטעם עצמם לפרשנות רולינגאית אשר ימצאו את "ההוכחות" או יפברקו אותן מתוך מטרה להצדיק את מעשה הנבלה. "איש לא יאמר שסרחנו..."

בכדי לפתור את הבעיה הזו קימת הדמות המותאמת. זוהי דמות אשר אנו בונים בכדי להתאים לדמות אחרת שלנו, הדמות מן הפאנדום. בואו ונמשיך את הדוגמא של רמוס. בתור מטרה לאפשר לרמוס להתאהב אנו חייבים לבנות לו את בחירת ליבו האידיאלית, מיהי?

לשם כך עלינו להכיר, ראשית, את דמותו של רמוס היכרות יסודית. בשלב הבא עלינו לנתח את דמותו "מהבחינה הרומנטית". מי תתאים לי מבחינה פסיכולוגית?

 

לסיכום- יתרונות וחסרונות של הדמות:


יתרונות:

                                 א.         התאמה לצרכים של הכותב. הדמויות האלה מאפשרות מרחב תנועה גדול יותר מאלו שמספקות דמויות שהסופר כבר בנה.

                                 ב.         הדמויות "נתפרות" למטרה מסוימת ואין צורך למצוא הוכחות מפוברקות למען השימוש בהן.

 

חסרונות:

                                 א.         כבילה יחסית למטרותיה הצרות של הדמות.

                                 ב.         הצרות מסוימת ביכולת התמרון של הדמות.

 

בנוגע לשאר הייחוד של תת-הדמות הזו כחלק מהיותה דמות חדשה, ראו את החלק אשר עוסק בדמויות חדשות.

 

דמויות "משוחזרות"- דמויות נשכחות מהקאנון

קרה לכם פעם שקראתם ספר ונתקלתם באיזה דמות משנה חסרת חשיבות או באיזה דמות שולית אך מעניינת? אחד היתרונות של הפאנפיקשן הוא ביכולת לתת להן סיפור. אין הרבה מה לפרט עליהן כיוון שהן כמעט כמו דמויות חדשות. רק לצורך העניין- מה ההבדל שאני עושה בין דמות ממקורית למשוחזרת? בוא ניקח את מנגו בונהם- מייסדו של בית החולים. לפחות כרגע, איננו יודעים עליו כמעט דבר מלבד שמו, העובדה שיסד את בית החולים והעובדה שמונה לקדוש (וחוץ מתמונתו באתרה הרשמי של רולינג...). זוהי לטעמי "דמות משוחזרת".

אפשר לקחת את הפרטים האלה ומתוך הנחה שלא נקבל חדשים להמציא מליוני סיפורים!

היתרון המרכזי בשימוש בדמות כזו הוא בהכנה האפשרית של הפרמיס, והחיסרון המרכזי הוא היעדר פרמיס מקורי והכבילה היחסית למקור.

האם גברת פיג, למשל יכולה להיחשב כך? זהו כבר יכול להוות דיון אחר (משמעותה בספרים), ולכן לא אכנס אליו. עלינו פשוט לנסות ולחשוב מהי החשיבות שלה.

 

דוגמא טובה לכך היא אנדרומדה בלק טונקס מ"קול הפעמון" ו"מחול הצללים" של גדעון אורבך. גדעון מתארה כך: "אנדרומדה היא בת-דודתו של סיריוס בלק, אמה של נימפדורה טונקס ואחותן של נרקיסה מאלפוי ובלטריקס לסטריינג'. בקאנון, היא מוזכרת במספר מילים, ומתואר כי נודתה מהמשפחה בשל נישואיה עם המוגל טד טונקס, והיתה בת-הדודה האהובה על סיריוס."

גדעון הצליח להחיות דמות אשר הוזכרה רק בחצאי משפטים בקאנון ולהפוך אותה לדמות מרכזית בצורה מוצלחת בהחלט.

 

דמויות חדשות/ דמויות [iv]OC))

דמויות חדשות בפיקים הן עניין מורכב, ולא פלא שכותבים רבים מעדיפים לשלב אותן עם דמויות קאנוניות או דמויות מותאמות. ומדוע? בעוד שדמויות חדשות מאפשרות לכותב מרחב כמעט בלתי מוגבל מבחינת הכתיבה, עליו להמציא מחדש את הגלגל. אין לו פיתרון דאוס-אקס- מכינה. הדמות לא תגיע עם אבק כוכבים, בלי היכרות מצד הקורא, היא לא תגיע עם קשר קאנוני כלשהו, ולכן על הכותב, לכאורה, לעשות את כל העבודה הקשה. עוד בעיה היא שבניגוד לסיפור "עצמאי" לדמות חדשה יש בעיה אחרת- הכותב צריך להכניס אותה לתוך עולם חדש שלא הוא בנה, אלא אם מדובר על יצירות בעלות קשר יחסית רופף ליצירת המקור. לא רק זאת, יש כותבים אשר "לא אוהבים" את החופש שבשימוש בדמות חדשה כיוון שעם החופש באה האחריות- עלינו להמציא מסגרת סיפורית נפרדת לדמות הזו. עלינו להמציא לה אישיות משלה, עבר, עולם פנימי, קווי עלילה חדשים ולא רק זאת, למצוא איך הם מתחברים לעולם המיתופאי[v] של הכותב (או במקרה שלנו- כותבת). כאב ראש גדול! לכן, אין פלא שכותבים חדשים נופלים אל מלכודת הדבש ומעדיפים דמויות קימות, או במקרה הטוב יותר שילוב שלהן עם דמויות מותאמות.

 

כפי שניתן לראות ככל שיורד הקשר של הדמות לעלילה הקאנונית כך עולה החופש של הכותב- או כפי שסידרתי זאת בסדר הפוך- אנו מתחילים עם דמות קיימת- הדמות עם הקשר הקאנוני החזק ביותר ועם החופש המוגבל ביותר ועוברים עד לדמות שהיא חסרת כמעט כל קשר קאנוני אך בעלת חופש כמעט מוחלט (אך כבול עדין למגבלות של עולם המערכה!).

איך בכל זאת בונים דמות חדשה תוך שימת דגש על העובדה שהיא אמורה להשתלב בקאנון?

אנסה להעלות מספר רעיונות:

                                             א.         כמובן, יש לאפיין את הדמות באופן אינדיווידואלי- הווה אומר לתת לה עומק (בהבדלים בין דמות "עגולה" ו"עמוקה" אדון בהזדמנות אחרת), כמו שבונים כל דמות חדשה. כיצד בונים דמות עמוקה? כל אחד והשיטה שלו. אפשר לבנות לה ילדות, אפשר "לדבר" איתה, אפשר להכניס אותה לסיטואציות ולבחון את התגובות שלה, ועוד ועוד.

                                             ב.         איך לאפיין אותה? בעיקרון, לוקחים כל מה שרלוונטי לנו ונותנים את זה לקורא, כמובן, לא "מאכילים אותו בכפית". השאלה היא "איך". ואיך, באמת? אז אפשר לתת לדמות צורת דיבור או משלב לשון המייחד אותה, אפשר צורת לבוש, מראה מיוחד, דפוס מחשבה מיוחד, בעיה פסיכולוגית, ועוד ועוד. אמליץ בחום לקרוא את "דף בניית דמויות" באתר "הנוצה". הדבר יכול בהחלט לעזור.

                                              ג.           אחרי שבנינו דמות יש לשאול: מה מקומה ביחס לסיפורים המובאים אלינו בקאנון? אם מדובר בהארי פוטר: איפה ביחס לעלילת הספרים אנו נמצאים? תקופת הקונדסאים (כאלה יש מספיק...)? שנתו השנייה של הארי? אחרי המלחמה השנייה?

                                             ד.         מה מקומה ביחס לעלילת הספרים? איך משפיעה עלילת הספרים על הסיפור? האם עלילותיו של פוטר (האב או הבן) משפיעות? האם רק צלו של וולדמורט? אולי אנו רק עושים שימוש בעולם? אולי אנו רק מציינים קיומם של קוסמים "רולינגאים"?

                                             ה.         איך הדמות מתקשרת לעולם של הקאנון? זוהי השאלה, לטעמי, המורכבת ביותר. מהו הקשר בין הדמות לעולם הפנימי, למיתופיה? כאן עלינו לבחון: כיצד אנו משלבים בין הייחודיות שלה בתור דמות עצמאית "משלנו" לבין הקשיים והמגבלות הנובעות מעצם היותה דמות במערכת שלא אותה אנו המצאנו?

 

כאן אנו נוגעים בנקודה רגישה. אמרתי שהשאלה האחרונה היא הקשה ביותר. ומדוע? מה קורה אם תשובתנו היא "אין קשר", "לא רוצים לשלב" או "קשה מאוד לשמור על כך..."?

אם הצלחנו להתחבר לדמות כל כך טוב שאיננו מוכנים להפקיר אותה לידיו המגבילות של עולם אחר, עלינו להגיד להתראות לאחד משניהם: לדמות או לעולם. אם בחרתם להגיד שלום לדמות, שמרו את המידע עליה בצד (או לפחות בבוידעם), הוא תמיד יכול להיות שימושי. אולי אי פעם תזדקקו לו כשתתקעו בלי דמות...

אם אמרתם שלום לעולם, ברוכים הבאים לעולם הכתיבה העצמאית, כאן החוקים מעט שונים, אך בכך כבר נתעסק בפעם אחרת...

 

דוגמה טובה לכך היא דמותה של מיה מ"מחול הצללים"- זוהי דמות חדשה ומרתקת אשר הותאמה בצורה טובה לעולם הפוטריסטי.

 

לסיכום:

ישנם ארבעה סוגי דמויות עיקריים בעת כתיבת פאנפיקים והם:

א.      דמויות מקור

ב.      דמויות מותאמות

ג.       דמויות "משוחזרות"- דמויות נשכחות מהקאנון

ד.      דמויות חדשות

 

ככל שאנו יורדים "בסולם הדמויות" הזה כך עולה, מצד אחד, רמת החופשיות שלנו ככותבים אך גם יורדת רמת המידע המוכן מראש. כאשר אנו באים לכתוב פאנפיקשן עלינו להחליט מה הכי טוב בענייניו, או במילים אחרות: עם מה קל יותר להתמודד: יצירת הכל מהתחלה או התאמה עצמית לקאנון? כמובן, שישנה הדרך האמצעית של שילוב בין מספר סוגים תוך התאמת כל סוג דמות ליכולות ולמטרות של הכותב, כפי שמכיל מגוון הדמויות ביצירה "קול הפעמון" של גדעון אורבך, לדוגמא.

 

ובכן, לאחר שהכרנו את סוגי הדמויות- מה אתן? איך רצוי לעשות בהן שימוש?

לטעמי פאנפיק טוב הוא פאנפיק המצליח לשלב דמויות אמינות, מהימנות, מרתקות ובעלות יחוד. הכותב המוכשר יצליח להשתחרר ממה שקרה לפניו והלביא את היצירה שלו לרמת מקוריות גדולה- ולכן עליו להתמקד בדמויות חדשות בעיקר. עלינו לעזוב לאט-לאט את הכבלים הרולינגאיים ולשאוף למקוריות עילאית עד כמה שניתן במסגרת הפאנפיקשן, והדבר אפשרי. יצירה טובה לא חיבת להכיל דמות מטעם רולינג בכדי להישאר טובה, נהפוך הוא- היכולת שלנו להתנתק מרולינג אך לשמר את תכונות הפאנפיק היא המטרה העילית אשר משקפת בעיני את השיא אליו אפשר להגיע ביצירת פאנפיקשן.

עצם השימוש שלנו בדמות מומצאת (או בכלל, בלי קשר ספציפי לדמויות, בכמות גדולה של דברים שרולינג כבר בנתה) מחבר אותנו לאדמה ומונע מאתנו לנסוק הלאה על כנפי המעוף כאשר "המשקל" כבד יותר כאשר אנו מחוברים יותר לקאנון. בעיני פאנפיקשן טוב שומר על מקוריות טובה אף יותר, ומבחינת הדמויות- ככל שנרבה ליצור דמויות חדשות אך משובחות, כן תעלה רמתנו ככותבים, יצירותינו תשתבחנה ויטב לכולנו... מי מוכן לקחת סיכון?

 

 

 



[i] קאנון- במקור, אסופת כתבי הקודש הנוצריים. בהשאלה: כל החומר הנכלל "בטווח הדיון" על יצירה מסוימת. לצורך העניין, נהוג להגדיר את הקאנון הפוטריסטי בתור: 7 ספרי "הארי פוטר", "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", "קווידיץ' דרך העידנים" והמידע אשר מוסרת רולינג בראיונות ודרך האתר שלה.

[ii] פאנון- "התוספות" לקאנון אשר הוספו על ידי המעריצים והחובבים. הכוונה היא למידע שהחובבים נוהגים להתייחס אליו כאל קאנוני על אף שלא הופיע במפורש בקאנון.

[iii] "שיפ"- פאנפיק המתאר בד"כ מערכת יחסים רומנטית בין שתי דמויות (או יותר).

[iv] OC- Original Character

[v] מיתופיה- מסגרת האמיתות הפנימיות של הסיפור.