מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

טריסטיין

הכאב זרם בעורקיו בגלים אדומים ולוהטים, גורם לו להפליט אנקה באל-כורחו כאשר שב אולוף והנחית את השוט בכח רב. עיניו החומות-צהבהבות של הפיראט בהקו בעונג, מעל זקנו הפרוע, הלבן-תכלכל.

"אז מה, עכבר-יבשה ירוק?" נהם היצור המגודל, מעווה את פניו הגסים בגרגור מלא עונג "אז החלטנו להתגנב ולטעום ממזווה הסיפון של גבר אחר? אצלי אתה תלמד, מה קורה למי שנוגע בנשים של רב החובל אולוף".
טריסטיין חשק שיניים, חש בכל אחד מן הפסים המדממים והמכוערים שחרש שוטו של הטרול-למחצה לאורך גבו החשוף. כל תשובה שיענה, הטיב לדעת, תואיל אך כדי לשעשע את היצור הזה. אם רק הייתי משתחרר מן החבלים האלו וחוטף חרב... הרהר בפעם המאה, מתבונן במשטמה בדמויות המוצללות שעמדו בקצה הרציפים, מתבוננים בשודד הים המשתעשע ביריבו הכפות.
למען האמת, לא הצליח טריסטיין להבין כיצד הגיע לכאן, ומדוע נותר בחיים; כל שזכר היו מיים קרים ואפלים, ודמות שחורה ונוראה שנטלה את הכרתו, והכתה אותו בסיוטים שכאלו, שטריסטיין לא חווה מעודו דבר המתקרב אליהם; במעורפל, יכול היה לזכרם אפילו כעת: עולם מוגלגים חרב, כולו עפר מת, שוחות ואש; עולם שחור שנעכר עד כלות, שכל שמץ וזכר לקסם כלה מעורקיו... באוזניו המיוסרות, יכול היה לשמוע עדיין את הדיהם של קולות הנפץ, ושל המון חיילים מוגלגים בקסדות ברזל, כושלים ונהרגים שוב ושוב בינות משוכות ברזל חלודות, שקוציהן האכזריים מגואלים עד-כלות בכתמי דם קרוש. ואז, פקח את עיניו ומצא עצמו כפות בזרועותיו לעמוד עץ מטונף ברציף, וחלאות שואגות ונוחרות בעונג סביבו.

אי-שם, הרחק מעבר לספינות העוגנות ברציף, האיר ברק את צריחיו המרוחקים של מקדש אל הים, ואת משואות התמיד הדולקות בקצותיהם.

"סיימת להשתעשע בו, רב-חובל?"
אולוף נהם בבוז, מושך בכתפיו העצומות וסר הצידה לפנות מקום לדמות ושנואה שקרבה באיטיות משועשעת במורד הרציף, טורחת אך בקושי להתווכח עם המלך מק-הולס הזקן; הלה צעד באיטיות, כפוף ומוטרד למראה... אלא שישותו היוקדת של טריסטיין לא ראתה עוד מאומה, מלבד פניו החיוורות של דיוריק מק-אלן. הלה צעד קדימה, מתענג על נצחונו.

"חדל מתלונותיך" נהם דיוריק לעבר המלך הזקן "איננו פולשים זרים שבאו לחלל את קדושת היכלו של אל הים, אלא אבירי איניש גלורי, הפועלים תחת צוויו הקדושים של אלאיל, דרואיד עליון ודובר יחיד בשם האלים. אם מבקש אדם לנקוט אלימות בכדי לגרש חזיר בר שפלש לביתו וחילל את משכבו, האם תבוא אליו בתלונות?"

המלך הזקן רטן דבר-מה מתחת לשפמו ונסוג לאחור, סוקר את טריסטיין בתיעוב.

לרגע, עמד דיוריק בצילו של אולוף, דמותו כמעט ומתגמדת בצל כרסו האפורה-כחלחלה של הטרול למחצה. אחר, עיווה את שפתיו הדקות בחיוך יוקד ופסע קדימה, נועץ את עיניו הקרות בפניו החבולות של טריסטיין.

"נהנה מהכנסת האורחים שלנו, זה אשר היה מק-רויך?"

טריסטיין שילח בו את המבט הקטלני ביותר שיכול היה לגייס, נאבק לשווא בחבלים האכזריים שכפתו את פרקי ידיו. אילו רק... רק יכולתי לחטוף את הפגיון ההוא מהחגורה שלו ולנעוץ אותו בקרביו הייתי... הייתי מת מאושר... הרהר. בין אם חש דיוריק בכוונה ובין אם מסיבה אחרת, מיהר הלה ופסע צעד אחד לאחור, מתווה אות לאנשיו החמושים... לא, לקבוצה גדולה של פומורי שעמדה בצללי הרציף, מביטה במתרחש ומלהגת בשפתה הגסה.

"לך לכל הרוחות, מק-אלן" לחשש טריסטיין לעברו. "היית ונותרת פחדן ארור, אתה..."

עיניו הקרות של דיוריק סקרו את גופו החבול, כמבקשות להתענג על כל חבורה וחבורה.

"מצאת את לשונך?" לגלג. הפומורי, שזיהו את האות, קרבו באיטיות, שניים מהם נושאים חבילה עלובה למראה, עטופה בבד מפרשים מזוהם. מק-הולס הזקן וקבוצה מאנשיו נרתעה לאחור כנשוכי-נחש, ונדמה היה כי אף חייליו של מק-אלן מתלחשים ביניהם בארשת מוטרדת, ממהרים לפנות מקום לקבוצה המתקדמת.

"הנה בוגד, הבאנו לך תשורה קטנה, להנעים את שעותיך האחרונות" לעג דיוריק "תלו אותה לצידו".

ליבו של טריסטיין הלם כמחשב להתפקע; פיו נפער, פולט כמאליו זעקה, כאשר הוסרו הבדים המזוהמים, חושפים את גופה חסר-החיים של אינסה. הפומורי גרגרו בשביעות רצון, כאשר גררו אותה קדימה, מרימים את ידיה הרפויות וכופתים אותן בגסות.
טריסטיין השתולל, נאבק בחבלים ומפרפר בכל כוחו. כעת, לא חש עוד בכאבם של החבלים החופרים בעור זרועותיו; לא היה עוד כאב חד יותר מכאבן של עיניה המתות של אינסה, הבוהות בו בזעקת יסורים מזוגגת.

"מק-אלן!!!"
הפומורי פרצו בשאגות צחוק, למראה הדרך בה פרפר, בועט באוויר ומתנודד כחיה עקודה בחנותו של קצב; אי-אלו מהטואטה דנן הרכינו ראשם, מנסים שלא לראות ולא לשמוע דבר.
"פחדן, טינופת מסריחה ופחדנית שכמותך, מק-אלן!" צרח טריסטיין, חש כיצד גולשות דמעות על לחייו, מנפצות את שארית כבודו "בוא לכאן ותלחם בי, קצב מזוהם, לא ב...נשים חסרות נשק..."

דיוריק גיחך, פניו היפות עוטות ארשת מיאוס משועממת.

"חוששני, שטרם הפנמת את משמעות דברי הדרואיד העליון, זה אשר היה מק-רויך" הפטיר בבוז "אינך עוד אביר מבני טואטה דה-דנאן, הרשאי לקרוא אותי לדו-קרב. אינך יותר מבהמה נרדפת... נסיכים בעלי-כבוד כמותי אינם מזהמים ולו את מגפיהם בזבל בהמות כפותות, קל וחומר שלא את חרבם"

הפומורי סיימו את מלאכתם והתרחקו, אחד מהם מכבד את הגופה המעורטלת במהלומת יד, שגרמה לה להתנודד קלות על העמוד, שערה האדום מתבדר קלות ומצעף מעט את פניה החיוורות.
טריסטיין הרכין את ראשו, מובס כליל. לפחות, לא יתן לדיוריק לראות את דמעותיו נוטפות.
"מדוע... מדוע אינכם הורגים אותי, וחסל?" שאל בקול חלוש.

צחוקו של דיוריק התגבר, מגביה את ידו, התרכז קלות, מכשף גביע יין להופיע בין אצבעותיו. נוזל אדום-כהה ניתז על סנטרו הלבן, כאשר הטיל את ראשו לאחור, מרוקן את תוכנה בלגימה אחת.
"בקרוב, טריסטיין הנואף, בקרוב" לעג "אולם קודם לזאת, עלי למלא הבטחה קטנה שהבטחתי לגבירה... שהרי אני נסיך ואיש-כבוד" מבטו נפנה מטריסטיין, מביט במקדש המרוחק, בספינות ובחיילים שנקבצו על המלך, תחת דגליהם המתנופפים של שלושה מלכים לפחות.

"הנח לשוט, רב-חובל" פקד "ואתם כולכם, לכו מכאן ועזבו את השניים האלו לנפשם. הם זקוקים למעט פרטיות ב...ליל הכלולות שלהם".

מרבית הטואטה דה-דנאן לא נזקקו להפצרה נוספת בפני להפנות את עורפם ולהתפזר, נעלמים בין צללי הרציף מהר ככל שאך יכלו. אולוף משך בכתפיו ופנה לעבר אחת הספינות, נוהם לאנשיו להביא לו חבית גדולה של בירה. עד מהרה, נבלע בהמולה ששרה לאורך המזחים; קשתים ומלחים רחשו כנמלים מעל לסיפונים המתנודדים; פה ושם, נפל אורן של משואות המקדש והאיר את אחת הספינות בכתום עמום ונוגה.

אלא שטריסטיין כמעט ולא ראה דבר מכל זאת; כל ישותו נכפתה אל פניה המזוגגות של אינסה; הרוח הגוברת שיחקה בשערה הפרוע, מטיחה בו פתיתי שלג דקיקים ומיבבת בחוזקה, כמבקשת להביא לאוזניו את זעקותיה.

היא מתה באשמתך, באשמתך, באשמתך... יבבה באוזניו; שלג ואד הכו בפניו, מערבלים את המראות לסיוט הזוי ופרוע; פעם נוספת, יכול היה לראות את חפירותיה של הארץ המיוסרת, מרצדות לנגד עיניו הפקוחות; אש רעמה ביניהן, מורידה אפר חם על קוצי הברזל. דמויות מבורדסות עופפו למעלה, פניהן האפורות מתעוות בלעג בעודן מצליפות בחיילים המתים, דוחקים בהם להסתער קדימה. ומעל הכל, יכול היה לשמוע את זעקותיה של אינסה, מהדהדות ומצליפות באוזניו, אכזריות ועזות משוטו של אולוף. היא בכתה, התחננה לעזרתו... לעזרת חרבו המהירה וחסרת התועלת; היא צרחה, כאשר פשט אולוף את איזור חלציו ובעל אותה שוב ושוב; היא זעקה, קוראת לו לשווא למלא את חובתו ולהגן על חייה, כאשר עט עליה אחיה ודקר אותה פעם אחר פעם, הדם הניתז ניתז על גלימתו ונוטף על פניו החיוורות.

אלו אלים הם אלי איניש גלורי, אם הניחו לרצונו של אלאיל להתבצע? שאל עצמו במרירות, נאבק בקוצי הפלדה ובזעקות המציפות את נשמתו. האם נשיקה... נשיקה אחת על שפתי אידיין הפכה אותי ראוי לגורל כזה? ומה על אינסה? אלו אלים אתם, אם הנחתם לדרואיד העליון שלכם לנהוג כאילו היה ביילור עין-הרוע בכבודו ובעצמו?

אחת המשואות הרחוקות שלחה את אורה החיוור על פני הרציף, מרצדת בעדינות על פניו... אחד מאורות התמיד, המסמנים לנשמות המתים את דרכן מערבה והלאה, הרחק אל צידו האחר של הים. אינסה... שמא רוחה כבר עושה את דרכה לשם, אל עבר ההיכלות הרחוקים, וכס משפטם של אדוני המערב? רק הוא נותר להתנודד על המזח, קליפה מרוקנת, בודד ומבוזה בפי-כל.
השלג הפך לגשם קפוא, הולך ןגובר; זרזיפים קרים ריקדו על המזחים בכח הולך וגובר, ושוטפים באיטית את פצעיו. עוצם את עיניו, דימה טריסטיין לשמוע... או שמא תעתע בו דמיונו? נגינה... צליליו הרכים של קתרוס רחוק. אין כמו מוזיקה... דימה לשמוע את קולו של הפייטן הזקן. מוזיקה היא, ללא ספק, הקסם הגדול מכולם...
"שוטה ארור ומכזיב" מלמלו שפתיו של טריסטיין. אלא שהנעימה הקלושה הוסיפה להתנגן בתוככי ישותו, שוטפת את האש ומכריעה את קוצי הפלדה. אבריו מתרפים, הניח טריסטיין לראשו לצנוח על חזהו, ושקע לתהומות של עילפון שחור, נטול חלומות.

* * *

טריסטיין לא ידע האם נמשך עלפונו שעות ארוכות, או שמא דקות ספורות בלבד. מגען של ידיים גסות על גופו העירו, גורם לו להיזכר כי הוא עודנו כפות בשבי. כאביו עממו, רחוקים וקלושים יותר מאשר זכר. פוקח באיטיות את עיניו, מצא עצמו בוהה בפניו חרושי הקמטים של מק-הולס הזקן. לצידו, השחיר עמוד ריק, שקומץ חבלים חתוכים התנודד עדיין מראשו. אינסה נעלמה בלא הותר זכר.

"פקדתי להביאה לקבורה" רטן המלך הזקן "אין טעם להכעיס את האלים בטומאת רקב ומוות בשל תעלוליך, בוגד" פניו של המלך הסמיקו בתיעוב "כולי תקווה שאתה גאה בעצמך ובחגורת המכנסיים הרפויה שלך, פרחח צעיר ונטול-רסן. ראה להיכן הבאת אותנו".

במצב אחר, היה טריסטיין משיב לחמור הזקן במענה שנון, שהיה גורם לפניו הסמוקות ללבוש גוון של אוכמניה בשלה במיוחד. אלא שכעת, לא יכול היה לעשות דבר מלבד להרכין את ראשו בדממה. חיילים חתכו את כבליו בפגיונותיהם, מפילים אותו מן העמוד ומקימים אותו בגסות על רגליו.

"להיכן... להיכן לוקחים אותי?" הצליח לשאול בקול חלוש.

ידו של מק-הולס ליטפה את שפמו הלבן.

"אל שערי המקדש" נהם "המלכה אידיין והפייטן הזקן של רייבנקלו מציעים כופר גדול בעבור חייך העלובים, והם מבקשים לשאת ולתת איתנו בחסות כוהניו של אל-הים. בכדי לנסות ו..."

"אל תפתח תקוות רבות מדי, זה אשר היה מק-רויך"

דיוריק פילס את דרכו ביהירות בין אנשיו של מק-הולס, משסע את המלך הזקן כלאחר יד. טריסטיין התכווץ בתיעוב, סוקר במהירות את שנוא-נפשו ואת הפומורי הצועדים בעקבותיו, חניתותיהם הכבדות דרוכות בידיהם. דיוריק נעצר פסיעות אחדות מטריסטיין, עיניו הקרות סוקרות אותו ביהירות.

"אין באיניש גלורי כולה סכום כסף אשר יציל את צווארך העלוב מפני ידו המענישה של הדרואיד העליון" הפטיר "אלא שאני רוצה לדרוש ולחקור בשאלה, האם היתה מלכתו של טאוסלין מק-רויך שותפה לקלונך. אם כך הוא הדבר" הוסיף בלחישה מאיימת "תטיב אידיין לעשות אם לא תניח לעולם את כף רגלה מחוץ לשערי המקדש, פן יהיה גורלה כגורלך. אלא שכך או כך, הבטחתי לה כי אתן לה להביט בעיניך לפני שתמות" סיכם, זוקר את גבותיו בזלזול "אמור לחייליך להרפות ממנו, המלך מק-הולס" הוסיף בקול מצווה "הוא אינו בן-מלך ואינו נמנה עוד על הטואטה דה-דנאן. הנח לפומורי לשאת אותו".

לרגע, נראה היה כי המלך הזקן רוצה להתווכח.אחר, נאנח ונסוג, מסמן לאנשיו לנהוג כמותו. בן רגע, לפתו את טריסטיין ידיים מטופרות, אופפות אותו בצחנה חמוצה. אחד הפומורי נהם, וחבריו הקיפו את טריסטיין מעברים, מצעידים אותו לאורך המזחים, על-פני הספינות והמפרשים המתנופפים ברוח.

אידיין... מה בשם האלים את רוצה ממני? תהה טריסטיין. ומה זומם הפייטן הזקן כעת, לאחר שתוכניותיו הערמומיות הכזיבו? או שמא יד האלים עצמם בדבר, והם רוצים בנצחונו של אלאיל מסיבות אנוכיות משל עצמם. גם התקווה הקלושה שיפדה אי-כה חרף רצונו של מק-אלן לא המציאה לו נחמה מרובה; אידיין לא תפדה אלא שבר-כלי מובס ושבור... הא ותו לא. טריסטיין נאנח, בעודו נגרר מן המזח לעבר לשון היבשה המאורכת והדרך הרחבה שנסללה לאורכה, מתפתלת בינות עמודים גבוהים ונשלחת כזרוע ארוכה אל תוך הגלים הזועפים, לעבר צריחיו הרחוקים של האל הגדול, מננן מק-ליר.

אולי... אולי הוא מפעיל כשפים בכדי לאחז את עיני האלים עצמם? אוה... תקח עינו הרעה של ביילור את כולכם, גידף, נשימתו מתרססת בכאב בין שפתיו.

הפומורי הוסיפו ללהג בלשונם, כאשר הפכה זרוע היבשה לגשר עצום, נישא גבוה מעל קצף הגלים; רסס קפוא הוטח שוב ושוב לגובה עצום, נוטף על פניו ושערו הפרוע; אט-אט, נדמה היה כי צעיפים הערפל נרתעו ונסוג לאחור, חושפים את החומות הגבוהות וצריחי המשואה למלוא גובהם העצום.

הספינות באו בעקבותיהן; טריסטיין יכול היה לראותן במעורפל, משוטיהן עולים ויורדים משני צידי הגשר; הפר הזועם של מק-אלן והזאב האפור של מק-הולס התבדרו ברוח העזה, לצד ניסים נוספים. האם השוטה הארור הזה, אלאיל, אסף את כל הצבא הזה לכבודי? תהה באל-כורחו, נועץ עיניים יגעות בכתם של עשן ארסי וקורות דופן מנופצות על הסלעים הרחק מימינו... ככל הנראה שרידיה של ספינת הגמדים שניסתה למלטו אל לוכלאן. מקץ רגעים מספר, חש טריסטיין כי הפומורי מאטים, שולחים מבטים מלאי שנאה לעבר שערי האבן האדירים שהתנוססו כעת מולם; אש המשואות הכתומה ריצדה בחוזקה, אורה נופל על חודי החניתות והמגינים, ומציפה את האבנים הלחות בכתום מתחזק והולך.

אזי, הריעה קרן בודדת מאי-שם, הישר לפנים. כמה מההולכים בחלוץ נעצרו וסרו מעט לצדדים, מניחים לטריסטיין לראות במעומעם את החבורה שבקעה מן השער העצום, פוסעת לעברם בהדרת-כבוד.

הפייטן הזקן נראה נינוח כתמיד, זקנו הכסוף מתבדר קלות ברוח; אידיין, לעומתו, נראתה כצל קודר וזעוף. חבורה גדולה של כוהני אל הים הקיפה אותם מעברים; טריסטיין יכול היה לזהות את גלימותיהם הכחולות-ירקרקות של כוהני מק-ליר, ואת נזרי האצות הבוהקים המעטרים את ראשיהם. אלא שבזו הפעם, ניכר היה אף בהם כי התכוננו למלחמה; באור המשואות הכתום, יכול היה להבחין במגני-צדפה וחניתות מתכת ארוכות שחודיהן חושלו בצורת דג-חרב, מושפלות באיום ומכוונות לעבר מק-אלן ואנשיו.

"נושאי השבועה הקדושה, לפנים!" שמע את דיוריק נוהם, קורא לפאהלין ולכמה מנסיכי-המחמד הקנאים של אלאיל להחיש צעדם ולהצטרף אליו בנשק שלוף.

ברגע הבא, מצא עצמו טריסטיין בוהה נכחו באי-אמון; זוהר כסוף חיוור גרם לעיניו להמשך כמאליהן אל שני הכוהנים הצועדים לצד הפייטן, ולתיבה הכסופה וגדולת-המידות אשר הרחיפו ביניהם.

זקן ערמומי, הא? אילו היה כוחו עומד לו, היה בוודאי פורץ בצחוק סדוק, לגלגני.

"האוצרות המקודשים של מק-ליר!" נהם מישהו מאחוריו. "כיצד... כיצד הם מעזים?"

הלחישות התפשטו בקרב הטואטה דה-דנאן כאש בשדה קוצים. לא היה אחד מהם, אשר לא ינק עם חלב אימו את משמעות התיבה המקודשת, אשר העניק אל הים לבני הטואטה דה-דנאן, כאשר חילק את איניש גלורי בינם לבין בני האדם.
"הם שבים ומחללים את הקודש!" נהם דיוריק, אגרופיו קפוצים. "יש להרו..."

"השמר לך" החזיר מק-הולס מבין שיניים חשוקות "אין להעז ולחלל את התיבה המקודשת בדם. זעמו של מק-ליר..."

חצוצרה נוספת הריעה, קרובה וצלולה יותר. ברגע הבא, נעצרו שתי הקבוצות, שלושים רגל לערך זו מזו. הפייטן זקף את ראשו וצעד קדימה בנחת. טריסטיין יכול היה לחוש בעיניו הכחולות-בהירות, סוקרות בלא פחד את הלוחמים החמושים הניצבים מולו.
"פנינו לשלום, הו מלכי הטואטה דה-דנאן" פתח בטקסיות, נושא את ידו בקלילות לאות ברכה.

"פניכם לשלום, גנבים ומחללי הקודש?" נהם דיוריק, אצבעותיו לופתות בחוזקה את ניצב הפגיון הארוך שבחגורתו. "זרע בוגדים, משרת נקלה של כלבי או'סלית'רין. החוצפה שבהוצאת התיבה הזו מן המקדש, היא לבדה מצדיקה מוות מלא יסורים עבור כל אחד ואחד מכם".

"מרצוננו הטוב הבאנו אותם" ענה הכוהן המוביל בקול עמום, מתנגן "להוות עדות מקודשת למשא ומתן הזה, וקללה על ראשו של כל המעז לחללו בהקזת דם. זוהי דרכו של אדוני הים, וזו דרכם של משרתם".

עיניו הקרות של דיוריק יקדו.

"לאלים רצון אחד, והוא גלום במוצא פיו של הדרואיד העליון..." לרגע, העיף מבט לאחור, סוקר את אנשיו המהססים "אולם אניח לכם לדבר" הוסיף במרירות "אולם טוב תעשו אם תמהרו. סבלנותי אינה רבה, והגיעה העת כי אקיים את אשר הבטחתי לך, הגבירה אידיין" הוסיף, מחווה חצי-קידה מלגלגת.

עיניה הירוקות של אידיין ננעצו בו בזעם, ואחר שבו והתגנבו כמאליהן אל הפייטן.

כמאליו, חש טריסטיין כיצד, פעם נוספת, נמשך מבטו, בכח שאין להתנגד לו, אל פניה הבהירות של מלכת בריילית'. אלא שנדמה היה כי הימים האחרונים לא הטיבו עימה; מעבר לזעם הפראי בעיניה, יכול היה טריסטיין לחוש בעלבון ופחד, כאילו ביתק אי-מי את פתיל גאוותה. מפעם לפעם, נדמה היה לו כי היא משליכה מבט חטוף ומריר לעבר הפייטן... כאילו היתה ילדה קטנה שנתפסה בקלקלתה, ונגזר עליה לחכות כי אביה ישלים את ענייניו עם אחרים, בטרם יתפנה להעניש אותה.

"ומהי הבטחתך זו?" תהתה בקול עצור, ידה נעה באיטיות לאחוז דבר-מה בתוך גלימתה.

"האם זכרונך כה קצר, הו המלכה אידיין?" לעג דיוריק "בזכרוני שלי אין פגם, השבח לדרואיד העליון. הבטחתי לך כי תזכי להביט בעיני הבוגד והנואף, בטרם ימות. קרבו אותו לכאן!" הורה, בלא להסב מבטו. הפומורי נענו מיד, אחד מהם מצמיד חנית לגבו של טריסטיין, והאחרים לופתים אותו בצדדיו וגוררים אותו קדימה, בינות לשורות הלוחמים שנחצו בפניהם.
"אלא אם כן, כמובן" הפטיר דיוריק כלאחר יד "תרצי להתוודות בפנינו, כי מעשיו של הלז לא היו פרי כפייה" הוסיף בקול נוטף רעל "ושמא נעשו כולם לפי רצונך ובקשתך?"

פניה של אידיין הקדירו עוד יותר.

"איני חייבת לך דין וחשבון, מק-אלן" סיננה, שבה ומשליכה מבט חטוף בפייטן "סר טריסטיין פגע בכבודי, אולם אני מסרבת להמשיך ולספק תירוצים למעשי השפלות... שלך ושל אדוניך גם יחד". טריסטיין חשק שפתיו, בוחן במהירות את הפומורי סביבו, כאילו עצם נוכחותה תדלק במעט את כוחותיו הדוויים. אצבעותיה של אידיין נמשכו באיטיות מתוך שולי בגדה, לופתות את ניצבו של חפץ עץ מאורך.

רחש חלף בין הטואטה דה-דנאן, ודיוריק נהם בכעס, שולף את חרבו מנדנה. שניים מהנסיכים הצעירים החרו-החזיקו אחריו, והכוהנים השפילו את חניתותיהם.

"משול בעצמך!" התרה מק-הולס הזקן. דיוריק חרק בשיניו בזעם, אולם מקץ רגע, נדמה היה כי הוא שב ומושל בכעסו. קול יבבתה של הרוח התחזק, אות כי סופת ליל הנשמות המתות מתחזקת והולכת; פתיתי שלג כבדים הוטחו בגשר ובקסדות הלוחמים, ורעם אדיר התגלגל. הערפל נתלה כבד סביב, מתערבל ומרקד מעל צריחי המקדש, כאילו שקע במחשבות קודרות משל עצמו.

"כיצד את מעזה לשאת דברים כאלו, אשה?" נהם מק-אלן מקץ רגע, מרים את קולו בכדי לגבור על שאגת הרוח "אלמלא תיבת התשורה המקודשת אשר הבאתם לכאן בעורמה..." חרבו רטטה בתשוקה, וידו החופשית שבה והתהדקה על ניצב פגיונו. "ואתם, כוהנים חוטאים... צפו לזעמו של הדרואיד העליון, כאשר ישמע על מעלליכם".

"אלאיל אינו מושל על הים" החזיר הכוהן המוביל במשיכת כתפיים "אלא אך אדוננו הגדול, מעניק התשורות ומשכין השלום".

"האם לא באנו לכאן כדי לשמוע את הצעתם?" התערב מק-הולס. אולוף נהם בבוז, מלטף את גרזינו הגדול בקוצר-רוח.

"הרי לנו אמירה מלאת תבונה, סוף-סוף!" עלץ הפייטן, עושה עוד צעד אחד קדימה. התיבה באה אחריו, מרחפת מתוך שורות הכוהנים ונוגהת באורה הכסוף על פניו של טריסטיין "ובכן, מוטב יהיה אם לא נמתין עוד. אנו סבורים, כי דם רב מדי נשפך כבר עתה על גבעותיה הירוקות של איניש גלורי..."

מבטו של טריסטיין שב ובחן את פניה של אידיין. זו חרקה בשיניה, לא נראית כמי שחולקת כלל ועיקר את השקפתו של הפייטן. עיניה הירוקות ננעצו בדיוריק, כמי שיקדמו בברכה הקזת-דם נוספת. היא רוצה שימות לאט וביסורים... צורח... חיוך חיוור התגנב אל זווית שפתיו, לראשונה מאז שנעור מן העלפון. אישה כלבבי.

"זו הצעתנו" הצהיר הפייטן באיטיות "עשרים אלף כתר זהב ותיבת פניני ים עבור בית מק-אלן, פיצוי על כבודו האבוד... שלושה רבעים עבור הנסיכים ואביהם הזקן, ורבע יחולק בין אנשיו..."

מלמול נוסף חלף בין שורות הלוחמים.
"חמשת-אלפים זה הרבה... לא, הוא לא יסכים אחרי כל זה, אין סיכוי... ובכל זאת..."

"ומה אני והצוות שלי מקבלים?" נהם אולוף, ידיו מוסיפות להשתעשע בניצב גרזינו.

כבודו של בית מק-אלן? זכר פניה המתות של אינסה שב ועלה לנגד עיניו של טריסטיין, גורם לחמתו לבעור בו ביתר שאת. לא הייתי משלם זנב של עכברוש בתמורתו, לוך עדי! שחרר אותי, זקן שוטה, ואתן לדיוריק... הו כן... בדיוק את סוג התשלום המגיע לו...

"ועשרת-אלפים כתר זהב יחולקו בין שאר המלכים ורבי-החובלים שנקהלו כאן" הוסיף הפייטן, סוקר בלא חיפזון את כלי הנשק השלופים מולו. בתמורה לכך, ישוחרר טריסטיין מק-רויך ללא פגע, ויורשה לעזוב את איניש גלורי" חיוך מעודד עלה על פניו של הפייטן, מופנה במישרין לעבר טריסטיין "כמו כן, תשבעו כולכם, בשם אל הים וכל שאר האלים, שלא להרים נשק ולפגוע באף אחד מבני מק-רויך. תשלום פעוט למדי בעבור מרחץ הדמים שימנע, הלא כן?" קולו הצלול הלך וגבר, בעודו שב ונושא את ידו "הנה הברירה עומדת לפניכם, מלכי איניש גלורי ובני הטואטה דה-דנאן".

לרגע, נדמה היה לטריסטיין כי רבים מהעומדים סביב שוקלים ברצינות את הדברים. אלא שדיוריק מק-אלן הפליט צחוק פרוע.

"זקן עלוב" לעג, משרבב את שפתיו בבוז "מדוע שאסכים לוותר על דבר-מה, כאשר אני יכול לנעוץ פגיון בגופך המיובש ולקחת את הכל במו-ידי, ובדרך ההולמת גיבור מלחמה, ולא פחדן המסתתר מפני קטל?"

הפייטן זקר את גבותיו בשלווה, כאילו לא עמד אלא בפני תלמיד עצל וקשה-תפיסה במיוחד.

"מפני שלכל דבר ישנו מחיר, מק-אלן נערי" החזיר מיד "ועיתים, הוא עשוי להיות גבוה בהרבה מאשר אתה משער".

דיוריק ירק על אבני הגשר.

"זקן עלוב ואשה, מלווים בחבר כוהנים בוגדים, עומדים מול צבאם של ארבעה מלכים ומיטב נסיכי איניש גלורי. ואני זה שעלי לפחד מן המחיר?" החזיר. הפגיון נשלף מחגורתו, קצהו בוהק באודם מאיים. "הדרואיד העליון הורה לנו למרק את הטומאה הזו, ולכלות את זרע הבוגדים אשר נבט עם סאלאזאר הזקן וכלביו" שפתיו הדקות רטטו בעונג "וזה... זה הינו רצונם האמיתי של האלים!"
טריסטיין שלח מבט מהיר בזרועו המגובננת של השומר הסמוך, תוהה האם יוכל לעקם אותה ולחטוף את נשקו בטרם ינעצו חניתות הפיר-בולג בגבו.

"כמה חבל שלא תזכה לרוץ להתפאר בפני הבעלים שלך, תינוקי-מתוקי" שמע את אידיין ממלמלת, שנאה כמעט מטורפת בוהקת בעיניה "מפני שאשלוף את מעיך ואהפוך אותם לעכברושים שינברו בבשרך בעודך חי... זה מה שאעשה".
"הס!" הפליט הפייטן בחומרה מעבר לכתפו, ואולוף נחר בצחוק. אידיין שלחה בבן-בריתה מבט מלא משטמה, אולם שבה והשתתקה.

"הברירה נתונה בידכם," הרים הפייטן את קולו, עד שכמעט והחריש את הרוח "לא ביד אחר, ואף לא ביד אלאיל..."

לרגע, נדמה היה כאילו גבהה קומתו, ואור מטיל מרות קרן מעיניו.

"אלאיל הוא דרואיד עליון ודובר האלים!" צעק דיוריק, נסוג צעד אחד לאחור "אין ולו..."

אלא שאז, כמו הוטל אות מסתורי ברקיע, שאג הערפל והסתחרר בפראות מעל ראשיהם; ברקים אדירים ניתזו בזה אחר זה, פוגעים בצריחי המקדש ומתיזים ניצוצות לכל עבר. רעם אדיר התגלגל, ואנשים צנחו על ברכיהם, מליטים מבטם באימה פתאומית. לרגע, הוחרשו כל הקולות, כאילו ינקו צעיפי האד המסתררים את כל-כולם אל שפתיהם הרעבות.

ואז, באה הזעקה... נדמה היה, כי הערפל כולו זעק בקול אחד, עז ונוטף משטמה - עד כי החומות הרחוקות רעדו כמחשבות ליפול. לוחמים נפלו בזה אחר-זה על ברכיהם, מליטים את אוזניהם באימה, בעוד ההד מתגבש למילים אדירות ונוראות.

"בגידה, בגידה וחילול-הדם, בני טואטה דה-דנאן! כלביו של או'סלית'רין שבו לשטות בכם, בכדי למהול את דמכם בזוהמת בני-גייל! הרגו, הרגו את המלכה המתחזה ואנשיה, הרגו את ילדיה הטמאים, הרגו את כל הנושא את השם מק-רויך!"

לרגע שארך כנצח, עמדו הטואטה דה-דנאן המומים.

"זה טירוף!" נהם מישהו לצד מק-הולס, ונדמה היה כי רבים מהאבירים נסוגים לאחור, נועצים בערפל עיניים מלאות בעתה. אלא שדיוריק שאג וזינק קדימה, חרבו שלופה בידו האחת ופגיונו הבוהק באחרת, והנסיכים נושאי-השבועה מזנקים אחריו.
"זעם אל הים יפול על המחללים את תשורותיו..." קולו המזהיר של ראש הכוהנים נבלע בשאגת הערפל ובהמולת הקרב המתפרצת.

הפומורי העומד מאחורי טריסטיין הניף את חניתו, ממש כאשר השלים הפייטן למלמל את לחשו הראשון; שומריו של טריסטיין נהמו וזעקו בכאב, כאשר הבהיקו הכבלים סביב גופו באדום וזהוב, רושפים ומתפוררים לעשרות ציפורי אש קטנות שניתזו אל גופם ופניהם, מציתות להבות עזות. פומורי בוערים התגלגלו לכל עבר, כאשר הזדקף טריסטיין סוף-סוף, פיו נפער בזעקת משמטה שהדהדה מקצה הגשר ועד קצהו.
"מק-אלן! בוא אלי, ותמות!"

אלא שנדמה היה, כי דיוריק לא שם את ליבו אל קריאת התגר. לא הרחק מטריסטיין, השפילו הכוהנים את חניתותיהם, לשפד את ראשוני התוקפים; הנסיכים אחוזי הדיבוק, מתעלמים מפציהם, חדרו אל תוכם בתנופות חרב פרועות, וברזל הקיש בברזל. אולוף שאג, מתנודד קדימה ומנופף בנשקו העצום. חוטף חרב כבדה ומשוננת מאחת המפלצות הגוססות, שב טריסטיין ושאג בכל כוחו; נדמה היה לו, כי עצם מגעה של הפלדה מצית אותו בכוחות חדשים, ובזעם יוקד. הוא לא רצה דבר, מלבד להרוג... לפדות את דמה השפוך של אינסה בדרך כזו, שתזכר ליראה במשך מאה דורות.

אידיין נופפה בשרביטה והטילה לחשים בזה אחר זה. אחד הנסיכים צרח, כאשר הפכה גלימתו למרבד של אש ירוקה שנכרכרה סביב גרונו, מטילה אותו לפרפר ביסורים על הקרקע. דיוריק בלם לחש שכוון לעברו ופילס את דרכו לעברה, ורק הפייטן ניצב זקוף וגאה בלב המהומה, שרביטו שלוף ותיבת התשורה הקדושה מרחפת לצידו.

"אתה!!!"

חושיו המהירים של טריסטיין הצילו את נפשו, מזהירים אותו ברגע האחרון ממש מפני הגרזן העצום שהונף לעבר צווארו, פולח בשריקה את האוויר הקפוא.

טריסטיין זינק לאחור, חומק מאבחה נוספת שכיוון אולוף, הפעם לעבר חזהו. הפיראט העצום, שלג ודם מטנפים את זקנו וכרסו הגדולה, בא בעקבותיו, הולם שוב ושוב בכח שיכול היה לבקע את שעריה של עיר בצורה. טריסטיין, נשימתו מתרססת במהירות בין שפתיו, חמק ימינה ושמאלה, והלהבים זימרו כאשר הצלטבו פעם ראשונה... שניה... ושלישית, כאשר הנחית הטרול למחצה את נשקו מלמעלה למטה, בכח שאין לעמוד בפניו. רעד וכאב מוחץ חלפו בגופו של טריסטיין, כאשר הוטח מטה, צונח על ברכיו. אלא שאז, בעוד הגרזן שב ומונף מעל ראשו, שילח את בשיסוף מהיר קדימה, פוגע ופוער חתך עמוק בברך האפרפרה העוצמה שהתנשאה מולו. אולוף צרח מכאב, ומכתו החטיאה את מטרתה ופגעה באבני הגשר. שבבים ניתזו לכל עבר כאשר החליק הלהב העצום קדימה, מושך את בעליו להחליק על האבנים הרטובות מדם.

ברגע הבא, כבר ניצב טריסטיין על רגליו, מגביה את להבו המוכתם, ומשלח חיוך יוקד מטירוף לכיוונו המשוער של דיוריק.

"הרי לך תשלום מוהר ראשון בעבור ליל הכלולות שלי, מק-אלן" נהם, מנחית את חרבו באכזריות על עורפו של הפיראט חסר האונים "דברים מוזרים אנו עושים בעבור האהבה, הא?"

עודו מגחך בתיעוב, הפיל טריסטיין יריב נוסף, ואץ לחפש את דיוריק. אחד הנסיכים הבחין בו, מידה בו חנית שהחטיאה בסנטימטרים ספורים את רקתו, ואחר שולף את חרבו, שואג את שמם של אלאיל והג'יס הקדוש. טריסטיין התנשף ורקק, הולם ומתגונן במהירות בחיפוש אחר פרצה בהגנתו של יריבו החדש... אלא שזה היה טוב... טוב ומהיר מדי, הודף אותו שוב ושוב לאחור. בזוית עינו, הבחין טריסטיין בפומורי מגודל, שולף את חרבו מגופתו של כוהן קטול ומזנק לעברו בשאגה, מנסה לבוא אליו מן האגף. הראשונה בספינות הלכה וקרבה , וברד החיצים שהמטירו קשתיה צנח אל תוך המיים הגועשים, עשרים פסיעות לכל היותר מאבני הגשר.

אולם באותו רגע עצמו, הבהיק הבזק אדיר, מציף את שדה הקרב באודם. הערפל שאג בשמחה לאיד, כאשר הנחית דיוריק את פגיונו המגואל בדם, דוקר את הפייטן הישר בחזהו. דם אדום גלש כפנינים על הזקן הכסוף, ניתז לכל עבר ומכתים את היריבים ואת התיבה הכסופה; דיוריק חרץ את שפתיו וגעה בצחוק.

"הנה דמך נוטף על פגיוני ועל התיבה המטופשת גם יחד" לעג, מגביה את חרבו כדי לסיים את המלאכה. אידיין זעקה בפחד, ושיגרה לעברו קרן ירוקה; אלא שזו החטיאה את מטרתה, נבלעת ודועכת בתוככי הערפל המתאסף. "האם חשבת ברצינות כי תיבה תגן עליך מזעמו של דיוריק מק-אלן? וראה אותי... האם אני מת" נחר בבוז, מטלטל את ראשו בכדי לנער את עגלי הזעה הנוטפים על מצחו ולחייו "או שמא אתה?"

הפייטן נאנק והתנודד לאחור, אלא שאי-כה, עלה בידו לגייס את כוחו ולשלח בו מבט כזה, עד כי חרבו של הנסיך האטה את מהלכה, עודה מונפת באיום מעל ראשו.

"כפי שכבר... כבר הזדמן לי להעיר לשוטה אחר לפני שנים, ישנם דברים... גרועים מן המוות" שיעול נפלט מפיו, קוטע את דבריו לרגע "שאל את הפומורי שלך, מה עלה בגורל אבות-אבותיהם, גמול על עשיית רצונו של עין-הרוע. בתוך ליבם האפל הם... יודעים זאת היטב..." פעם נוספת, בקע שיעול ארוך מבין שפתיו, גורם לו להתנודד באורח מסוכן. הפומורי מלמלו חושקים שיניהם בפחד פתאומי, בעוד אחד הכוהנים חש לתמוך בזקן, מנסה להציב חנית בדרכו של מק-אלן.

אלא שחרבו של דיוריק לא נחתה; באשר, בעודו מנופף בנשקו והנסיכים אחוזי-הדיבוק פותחים בתרועות, נרתע מק-אלן לאחור, הזעה מוסיפה לשטוף את פניו וצווארו.

קולו של הפייטן היה חלוש יותר, אולם חרף זאת, נדמה היה לטריסטיין כי הוא נשמע מקצה הקרב ועד קצהו.

"קרא לאדונך, המתיימר לדבר בשם האלים. בקש ממנו כי ירפא אותך מן הבחירה שבחרת במו-ידיך!".

הערפל שרק, וצעיפים מעובים נשבו לעבר הגשר, ולרגע נאפף דיוריק באד; הלוחמים נאנקו ביראה, חשים בכח הקסמים העז אשר שוחרר, זיקיו מתפשטים באיום סביב. אלא שברגע הבא, התפוגג הערפל, ודיוריק צרח במלוא גרונו, מתנודד כשיכור והולם באוויר הריק. זעקות אימה התפשטו סביב, כאשר נפל האור האדום על פניו הלחות, ועגלי הזעה הסמיכים... נוטפים וזבים על הניבים המצהיבים שבצבצו מלסתו התחתונה.

ברק הבזיק, דוחק את הערפילים לאחור; וכמו לפי אות, התנודדו נושאי השבועה בזה אחר-זה, זועקים ולופתים את פניהם המתעוותות. טריסטיין גיחך, מביט בלא שמץ חמלה ביריבו שקרס על האבנים לפניו, מיבב ומטלטל את ראשו בפראות.

"זמן רע מצאת לך לכאבי שיניים, סר" הטעים בלעג, עורף את ראשו של הנסיך באיבחה מדוייקת אחת.

זעקת האימה שבקעה מפיות הטואטה דה-דנאן הדהדה סביב, פושטת במהירות אל סיפוני הספינות הקרובות. מק-הולס הזקן נשא את פניו לרגע כלפי מעלה, מעווה שפתיו בתיעוב לעבר האד הנקלש.

"לוואי והייתי מת בטרם ראיתי את היום הזה. ארור תהיה, דרואיד" נהם, משליך את חניתו במיאוס על אבני הגשר; אזי, סב בקומה שחוחה וצלע מן הקרב והלאה, אביריו ומשרתיו חשים בעקבותיו.

בשארית כוחו, שב דיוריק והסתער, פניו המתעוותים מעלים אד. הפומורי באו בעקבותיו שואגים, ומנופפים בכלי-נשקם. אידיין קידמה אותו בשרביט מונף, צורחת "אקספלרימוס!" ומטילה אותו לאחור בעצם הסתערותו.

"אתה שלי, פומורי!" קרא טריסטיין בקול רם ככל שאך יכול בעודו מסתער, מטעים בעונג את המילה האחרונה.

אלא שדומה היה, כי המכה האחרונה נטלה מדיוריק מק-אלן כל רצון להוסיף ולהלחם. לרגע, התנודד על רגליים עקומות, נועץ בטריסטיין מבט נוטף משטמה מעיניים אדומות רושפות. אזי, הסתובב ונמלט ביבבה, חומק מחניתו של אחד הכוהנים ומטיל עצמו מן הגשר, אל תוך הערפל שכמו נמתח ושלח את צעיפיו לקראתו; קול נפץ עמום נשמע, וגופו המעוות נבלע באפרורית, ונעלם מעין.

לרגע ארוך, עמד הפייטן זקוף על מקומו, מוחה את הדם הנוטף על גלימותיו וסוקר את הקרב הנחלש מסביבו. נדמה היה לטריסטיין כי הוא נועץ באידיין מבט חודר, כפוסח על שתי הסעיפים.

אידיין... טריסטיין נאנק, חש לעברה כשהוא חומק ממהלומתו המגושמת של אחד הפומורי, ופוגע באיבחה מהירה בזרועו אוחזת החרב. אלא שאידיין נראתה כמתעלמת מקיומו, מבטה הנפחד נעוץ בפייטן הפצוע, כאילו לא היתה עוד בריה זולתו בעולם כולו.

מסביבו, הדפו הכוהנים את הפומורי לאורך הגשר, מכים בהם ומפילים אותם אל תוך הגלים הזועפים. אלא שטריסטיין איבד את רצונו להמשיך ולהשתתף בחגיגה; חדוות הנקמה נקלשה, הופכת לרמץ חם ולוחש בתוך ישותו. דיוריק הארור נמלט... הרהר בתסכול וגם אילו מת, האם היתה אינסה חוזרת מהמתים? אולם אידיין... אידיין עודנה חיה. נשימתו כבדה עליו. לפחות... האם תסכים לפחות לקבל אותי לשירותה, אחרי מחול השדים הזה?

מחשבות אלו בראשו, קרב אל אידיין בצעד איטי. אלא שזו הוסיפה להביט בפייטן, לא מבחינה כלל ועיקר בנוכחותו. שרביטו של הזקן הופנה באיטיות לעברה, נרתע לאחור בהיסוס נוסף, ושב ונדרך.

"הפור נפל" הפטיר "ובזו הפעם... ידרש יותר מאשר כמה התנצלויות בכייניות. הרבה... הרבה יותר..." נאנק, התנודד וקרס לאחור; אור פרוע הבהיק, משלח להבות אדומות וזהובות שבהקו סביב, מתמרות ומתיזות גיצים לגובה רב. משותק מאימה, קפא טריסטיין על מקומו בעוד האור הבוהק מתפשט והולך; לרגע דימה לראות ציפור עצומה לגודל, מכה בכנפיה הבוהקות על שדה הקטל, חומה הלוהט מוחה ומטהר את טומאת המוות.

נדמה היה לו, כי אידיין חורקת בשינייה.

"כאילו... כאילו שאני צריכה בכלל את הסליחה והמחילה המטופשות שלך". מלמלה בקול נזוף, כאשר אפף אותה האור האדום-הזהוב, מאיר את מחלפותיה המתבדרות בפראות וסוחף אותה אל-תוכו. נשבעת לעמוד לשירותה נדמה היה לו כי שמע קול מוכר, מגחך בעליצות. הלא כן, טריסטיין נערי?

"אידיין!" הזדעק טריסטיין, מנסה לזנק ברגליים כושלות קדימה. אזי, אפף אותו האור במלוא עוזו, והוא חש כיצד הוא נמשך קדימה בכח עצום, מתעופף ומסתחרר כעלה ברוח בעקבותיה של ציפור האש... הגשר והכוהנים נותרו הרחק מאחוריו, מצטמקים ונעלמים מיני-עין.