מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

רונאלד

המכשף האוקראיני המגודל, לוקשנקו, עצר לפני דלת העץ ונעץ ברון מבט מאיים.

"אתה מחכה כאן, עד אדון מסיים שיחה שלו" נהם, מנופף בשרביטו "אתה נשאר בשקט בלי עושה תעלול, אחרת אני מחטיף לך".

חתיכת גורילה מטומטמת. רון חרק בשיניו, ממצמץ ונאבק להשאר יציב נוכח טלטלתה הבלתי-פוסקת של הספינה; קרשי הרצפה נאנקו ורעדו, בכל פעם שנחשול חדש הוטח בגוף העץ המאורך, רושף ומשלח נתזים כהים לגובה עצום. הספינה... כלי השיט המכושף אשר הוביל את דראקו אל החופש, ואותו אל האפלה. רון התקשה להעריך, כמה שעות חלפו מאז נגררו הוא ומיה הפצועה לאורך החוף הסוער, ונדחפו כבקר אל תוך תא אפל, אי-שם מתחת לסיפון.

מבעד לזגוגיות המעוטרות, יכול היה רון לראות את גשם הזלעפות מכה בלא רחם בסיפון הקדמי; זה נראה כהולך וגובר ככל שהתקדמו דרומה, או כך לפחות פלט אחד מאנשיו של דראקו; לרון עצמו לא היה ולו מושג קלוש להיכן התכוון דראקו להפליג, אלא שנראה היה, כי דרכו מובילה אותו הישר אל ליבה של אחת הסופות הגרועות ביותר שראה רון מעודו. לאור הברקים, יכול היה להבחין בנחשולי ענק עולים לגובה עצום, או חובטים בסיפון כאגרופיו של טיטאן זועם, וגורמים לכלי השיט ליטות על צידו והטלטל כקליפת אגוז.

אלא שספינתם של בני מאלפוי עמדה מול זעמו של הים, ויכלה לו; באל-כורחו, מצא רון את עצמו מביט בהתפעלות בכלי המאורך, שילוב מוזר בין יאכטה מוגלגית מפוארת לקאראבל עתיק יומין. משואות מכושפות בערו בירוק עז בראשי התרנים, מאירות את המפרשים השחורים המתדברים בפראות ברוח; ואילו במרכז החרטום, מבעד למסך הגשם, יכול היה רון לראות את דמותו של האיטלקי כסוף-השער, ארדיטי, ניצב ברגליים פשוקות ומכשף בלא הפסק את גלגל ההגה.

רון מחה קווצה של שער מאפיר ממצחו.

מרלין, איזו תסבוכת... מעניין מתי דראקו הארור הזה יחליט להאכיל בנו את הדגים, כלומר... בהנחה שמיה תחזיק מעמד עד אז. מחשבה עגומה זו החזירה אותו אל הסיבה בגללה נאלץ לבלוע את גאוותו ולבקש לדבר עם הוד-יהירותו: הכרתה של מיה אבדה, והיא החלה לקדוח; רון צפה חסר אונים בלהט במצחה ופניה, בעודה רועדת וממלמלת הברות חסרות-פשר. זה היה גרוע, ידע, רע כמעט כמו אותו בית סיוטי אליו פרץ ביחד עם הארי בסוף השנה השישית. המרתף היה מלא במוגלגים גוססים - קורבן לקללת-מגפה של אחד מאוכלי המוות.

ברגע הבא, הדהדו קולות רמים מעברה האחר של הדלת, גורמים לרון לזקוף את ראשו. נדמה היה, כי דראקו החליט לסיים את שיחתו עם השבויה האחרת שהוחזקה על הסיפון - רעייתו הגרמניה של המוקיון העשיר מבית הקייט.

"זו מילתך האחרונה, אתה אומר?" אמר קולה הכועס, עולה מעל לגשם ולרוח. "כך, אם כן, אתה גומל לאילו שסייעו לך להציל את עורך, מר מאלפוי".

דראקו צחק. רון הסמיק למשמע הקול היהיר והמוכר כל-כך, שליווה אותו לאורך כל שנותיו בהוגוורטס.

"נעשית רגשנית, גברת פלטשר?" לגלג "היכן נסיכת הקרח הגרמניה שקיוויתי להנות מחברתה בזמן ההפלגה? בסך-הכל, סברתי כי לא תזיק לי חברה נשית, היות ומורגיין שלי לא תוכל לארח לנו לחברה עד שנגיע לולנסיה. אף פעם לא הבנתי מדוע היא מעדיפה את הטיסות המוגלגיות האיומות ההן..."

"אינך מבדר אותי, מר מאלפוי".

"כמה חבל" רון יכול היה לדמיין את עיניו האפורות של דראקו מבליחות בלגלוג, מעל אותו סנטר מחודד ודורש-אגרוף. "אם כדאי שנעמיד דברים על דיוקם. בעלך, לא את, היה זה שהגיש עזרה... למכשף ארמני דמיוני אותו הכיר בשם מאלפאריאן" צחוקו של דראקו גבר, צונן וצולפני "העובדה שהיה כל-כך מטומטם, עד שלא הבין שהוא מבריח את כספיו של אוכל המוות המבוקש ביותר באנגליה, אינה מקנה לכם כל נקודת זכות".

רון חרק בשיניו ועשה צעד קדימה, אלא שלוקנשקו נעץ בו מבט קטלני, מכוון את שרביטו הישר לחזו. מבליע גידוף, שב רון ונסוג, בעוד דראקו ממשיך לצחוק.

"אוכל המוות המבוקש ביותר באנגליה... כן, ככה שמעתי שקוראים לי" הוסיף בלעג "ראי את נוכחותך כאן כמעין ערבון קטן... דרך להבטיח שהמוקיון ההיסטרי אותו את מכנה בן-זוג ישמור על פה סגור, לפחות למספר ימים. הייתי לוקח את שניכם כבני ערובה, אולם חוששני שנוכחותו המעופשת למשך כמה ימים היא יותר מאשר אני מסוגל לסבול. מה גם..." נדמה היה, כי דראקו מתלבט לרגע, באשר גוון קולו השתנה לפתע "ספרי לי, מה אשה כמוך מחפשת בכלל בחברתו?"

רון כמעט והיה מסוגל לראות בעיני רוחו מבע חמדני עולה על הפנים החיוורות "ינשוף קטן לחש לי, שאת בת לאחת השושלות העתיקות ביותר בגרמ..."

"מה חבל, שאותו ינשוף לא טרח ללחוש לך, שאיני נוהגת לדון בענייני האישיים עם אנשים כמוך" שיסעה אותו אמאנדה פלטשר בקור. "קל וחומר, אנשים אשר העזו ליטול לידיהם רכוש עתיק השייך לי, ומסרבים..."

"שוב החרב הזו?" החזיר דראקו בשעמום גלוי "כבר אמרתי לך שהיא במקום בטוח, ושלא נטלתי אלא קניתי, קניתי אותה במחיר מלא מהלא-יוצלח, ולכן היא שלי כעת, ואני יכול להשתמש בה לצליית שוקובולים אם רק יתחשק לי, או כל דבר אחר שיועיל לבית מאלפוי. מובן, שאולי אתרצה לגלות לך יותר אם תטרחי להיות נחמדה ואממ... להפשיר קצת את הקרח, יקירתי. מורגיין שלי לא תכעס... נראה לי שהיא כבר התרגלה".

אמאנדה נשענה כנראה על הדלת, רון יכול היה לשמוע... או שמא דמיין? את שפתיה רושפות בכעס.

"שכח מזה, מאלפוי. הייתי מעדיפה טרול על פניך".

אם נפגע דראקו מההערה, הרי שנראה שהטיב להסתיר זאת, באשר קולו הקר והאדיש לא השתנה כהו-זה.

"אני מבין. לאיזה טעם אפשר לצפות ממי שבגדה ברוזן הילדריק עם יצור כמו רוי פלטשר? בלא ספק, יש לך טעמים מוזרים במיטה".

הדלת נפתחה בטריקה, ואמאנדה פרצה מתוכה, שפתיה רועדות מזעם. לוקשנקו פסע קדימה, מחווה לעבר רון בשרביטו.

"ויזלי רצה לדבר איתך, אדון. אומר שזה דחוף"

מבטו של דראקו היה ארסי ונוטף לעג. ממש... ממש כמו בבית הספר. כמו אז, חש רון כיצד מאדימות אוזניו, ואצבעותיו רועדות, מתחננות להקמץ לאגרוף ולחבוט במלוא העוצמה בפרצוף המשולש והחיוור. אלא שחייה של מיה היו בסכנה; אי-כה, עלה בידי רון לכבוש את יצרו ולהנהן בחיוב.

"התגעגעת אלי מאד, ויזלי?" לגלג הלה, מסמן ללוקשנקו לדחוף את רון פנימה.

חדרו של דראקו היה בלא ספק חדר הקברניט; החלונות המכושפים נראו כחסינים לגשם ולערפל, מקנים ליושבי החדר תצפית מצויינת על הסיפון הקדמי והים הגועש מעברים... לצד בר משקאות מכושף ושאר טובין יקרי-ערך ההולמים את משפחת מאלפוי. שורה של יהלומים וכדורוני בדולח קטנים נצצה באור יקרות על דלפק עץ מצוחצח, משובץ בסמלי משפחה. את התמונה השלימו שני נחשי מהגוני שבקעו מן הדלפק, חושפים שיני ארס דקיקות ומפיצים אור עדין מעיני יקרן מלוטשות בקפידה.

דראקו גיחך.

"תא יפה, נכון ויזלי? אני משער שבחיים שלך עוד לא זכית לשוט ביאכטה מכושפת... כן, כמה חבל שזה עולה מעט כסף. ועכשיו, מה רצונך?" הוסיף, מפנה את גבו ונשען בנינוחות על הדלפק "אם באת לבקש תרומות או רחמים, אני עסוק. כפי שכבר אמרתי לך, אינני מפיק כל עונג מלראות את הצורה המכוערת שלך על הסיפון הנקי שלי..."

"חתיכת..."

דראקו הסתובב במהירות, ידו משעשעת בשרביט שלו.

"זהירות, ויזלי. אני תמיד יכול לשנות את דעתי ולהשליך אותך לכרישים. גם ל... הכרת התודה המסויימת שלי לגריינג'ר יש גבולות. אחרי הכל, היא עדיין בוצדמית. מה אתה רוצה?"

רון חרק בשיניו. הכרת התודה...מה לעז....

"אתה תמיד גיבור כשיש לך כמה בריונים בסביבה, הא?" רשף, כעסו גדול מדי כדי לשמור על מידת זהירות "ומה... מה בכלל היה בינך לבין הרמיוני?"

דראקו שרבב את שפתיו בלגלוג.

"אה, זה... גריינג'ר טובה מאד במיטה. לא ידעת?"

מפליט זעקה חנוקה של זעם, קמץ רון את אגרופיו בכדי להסתער, אלא שלוקשנקו היה מהיר ממנו; לחש אכזרי פגע בגבו, שואב את האוויר מריאותיו ומפיל אותו על ברכיו, מסוחרר וכבד נשימה. דראקו הפליט צחוק קצר, משפיל את מבטו לעבר יריבו המובס.

"עשר נקודות יורדות מגריפינדור, המלך ויזלי" הפטיר "אתה יודע, טוב לראות אותך שוב בגובה המתאים לך ולשאר המנומשים חסרי-המוח שבגדו בכל שארית מכבודם העלוב" לרגע, בערו עיניו בזעם "אלמלא כל אותם יפי-נפש ובוגדים בדם, אולי היינו מצליחים... לא משנה. אני מקווה, לטובתכם" הוסיף בקול שקט וארסי "שהקארתנים ושאר הטינופת שהעליתם לשלטון יהיו אסירי תודה די הצורך להניח לכם להמשיך ולהתקיים. משום מה, אני מפקפק בכך" לרגע קצר, סרה מסכת הלגלוג, חושפת פנים אפורות ומלאות דאגה.

"אם לא הצלחת להבין עדיין, אפילו את גריינג'ר הם רוצים להשתיק לתמיד, אולי בגלל שהצליחה לקלוט שמץ מאיך שקוסם אמיתי אמור להיות"

אזי, כהרף עין, שב דראקו והשתלט על עצמו, מושך בכתפיו בזלזול.

"ועכשיו, לפני שאאבד באמת את שארית הסבלנות כלפיך, על מה ביקשת לדבר איתי?"

רון השפיל את מבטו, נבוך ומובס לחלוטין.

למה אף פעם, אבל אף פעם לא הולך לי? הרהר, כובש את עיניו בקרשי הרצפה. הארי... הארי בטח היה מוצא דרך להכניס לשרץ בשיניים...

"זו מיה" לחש בקול שבור "היא... אני חושב שהיא... המצב שלה מאד רע".

"פשש... עכשיו אני באמת עומד לפרוץ בבכי. אם כבר החלטת לבוא לפטפט קצת, אולי תסביר לי מה מצאת בה? סוג כזה של זוחל-אשפה שברח מן הביוב... לא יאמן, אבל חשבתי שזה נמוך מדי אפילו בשבילך, ויזלי. אם היא גמורה, אפשר לסגור עניין ולהשליך אותה לים כבר עכשיו, או שבא לך לחכות עוד קצת?"

שפתיו של רון רעדו.

"שלא תעיז..." הצליח למלמל "היא... היא הרבה יותר ממה שאתה חושב, מאלפוי..."

דראקו עיקם את אפו.

"אתה מבין בענייני תולעים הרבה יותר ממני, אין ספק. אבל אם אתה באמת סבור שאטרח..."

"מריה הקדושה, האם אתה שומע את מה שאתה אומר, מר מאלפוי?"

אמאנדה שבה ובקעה בלא התראה דרך הדלת, חולפת על פני לוקשנקו המופתע וצועדת בעיניים יוקדות לעבר דראקו.

"האם לא נשפך די והותר דם לאחרונה, או שמא אתה באמת מפחד מנערה פצועה ואומללה?"

לרגע, נראה דראקו מופתע לחלוטין, פיו נסגר ונפתח בלא להוציא הגה. אמאנדה נעצרה שתי פסיעות ממנו, נועצת את מבטה הישר אל תוך עיניו "מה יפגע מכבודו של בית מאלפוי, אם תתיר להוציא אותה מן התא בכדי שתנשום מעט אוויר ותטופל בלחשי מרפא. אילו היה בך שמץ מן הכבוד של שושלת עתיקה, כפי שאתה אוהב לטעון..."

דומה היה, כי המילים האחרונות הציתו את זעמו של דראקו, והוא פסע קדימה באיום.

"אומר לך, ממה היה לי די והותר" רעם "די והותר היה לי מחנופה והצטדקות בפני בוצדמים ושאר עלובי-נפש, שירקו לי בפרצוף בתמורה, ולא חדלו לפני שהמציאו עלילה מגוחכת בכדי להשמיד את משפחת מאלפוי. השתעשעתי במחשבה, כי בתו של הדוכס פון ויטסלבאך מבינה מעט יותר... אבל איך שכחתי" שפתיו התעקלו בלעג "אביך השליך אותך מהמשפחה בגלל ניאוף ובגידה בדם, כך שאולי את וויזלי מתאימים זו לזה"

לרגע, התמודדו במבטיהם, רון עוקב אחריהם בלב הולם.

"ובכן, מוטב שתסתלקי מכאן, לפני שתפגעי" נהם דראקו לבסוף, פניו מעוותות מזעם "וקחי את הויזלי הזה איתך, אם לא קשה לך מדי" מבטו תעה הלאה, לעבר לוקנשקו "תן להם לקחת את הפגר לסיפון הקדמי" סינן מבין שיניים חשוקות "זה... זה יחסוך לנו את הטרחה לגרור אותה את כל הדרך מלמטה, אחרי שתואיל להתפגר סוף-סוף. קדימה!"

המכשף האוקראיני פסע קדימה.

"שמעתם את האדון" נהם, מצמצם את עיניו באיום "אתם לזוז עכשיו".

מיה היתה חיוורת כסיד, כאשר הורחפה אל אחד החדרים המובילים לסיפון הקדמי, אל מול הרוח הקרה הנושבת דרך החלונות הפתוחים; הכישוף שהוטל על כלי השיט היה יעיל דרכו, בכדי למנוע את הגשם מלחדור פנימה. רון כיווץ את שפתיו, כאשר החלה אמאנדה לבדוק את נשימתה של הצעירה המעולפת, חש עצמו פעם נוספת גמלוני וחסר-תועלת עד להכאיב.

באל-כורחו, נסוג צעד אחד לאחור, סוקר במבט קודר את התגליפים על הקירות וספות הקטיפה שעיטרו את החדר.

כל-כך הרבה אניות זהב... הרהר, נזכר כיצד היו אבא ואמא סופרים בדאגה את חרמשי הכסף המעטים בכד המחליד על כרכוב האח, בכל פעם בה היה עליהם לקנות עבורו ספרים וציוד יד-שניה. לא בכדי, היה מצב רוחו של אבא מעולם עגמומי במיוחד בכל עת בה חזר מפשיטה על אחוזת מאלפוי.

"רק הדרך בה הוא הביט בי" זכר את קולו מהדהד בזעם בין הקירות הטחובים של המחילה "אני נשבע לך מולי, יום אחד אני פשוט אחנוק את הלוציוס הארור ההוא..."

"וארדאמפן" שמע את אמאנדה מצווה בקול רך, לאחר שהגירה מספר טיפות מבקבוקון קטן וזהוב על שפתיה הרועדות של מיה. רועד קלות, התנער רון מהרהוריו בכדי להביט. אמאנדה הכתה קלות בשרביטה, והטיפות רטטו והתפוגגו באיטיות, הופכות לענן מטושטש ורך שאפף את שפתיה ואפה של המכשפה חסרת ההכרה. לאחר רגע, נדמה היה לרון כי נשימתה של מיה התחזקה במעט, והרעידות החלו נחלשות.

"כולי תקווה, כי הטיפול הזה יסייע לה להחזיק מעמד, עד שנשוחרר מכאן ונוכל להביא אותה למרפא אמיתי" אמרה אמאנדה בקול מהורהר, מוחה את הזעה ממצחה "מלבד זאת, ומלבד להחליף את התחבושות על זרועה, איני יכולה לעשות הרבה" נאנחת, צעדה לאחור והתיישבה על הספה, מותירה את מיה לרחף במרכז החדר "עברו למעלה מעשרים שנה מאז למדתי רפואה קסומה..."

רון בהה בה באי-נוחות, עוקב אחר צלב הזהב הקטן הבוהק על חזה.

"אהה... בהוגוורטס?" שאל, חש עצמו מיד טיפש מטופש.

"לא, בהוהאנמאנדן שבבוואריה" תיקנה היא, עיניה הבהירות סוקרות אותו בסלחנות. "לא יזיק לך לשבת קצת, מר ויזלי" הוסיפה, מחווה בידה על הספה עליה ישבה "זה לא יועיל לאיש, אם תלכד באחד הטלטולים של הסיפון ותוטח בקיר, חלילה וחס".

"אה... כן, את צ...ודקת" גמגם רון, נושך קלות את שפתיו.

מרלין... היא אשה נשואה. זה... זה לא יהיה מביך אם אני אצמד אליה... אהה... סתם ככה?

לאחר רגע, התיישב על קצה הספה, חש באריג הקטיפה הנוח שוקע תחת משקלו.

"אממ... את מ...משפחה עתיקה מאד, אני מבין?" שאל, תוהה על מה ראוי לדבר איתה.

שפתיה התכווצו, מבהירות לו כי טעה.

"כן" נאנחה לבסוף "אבי הוא הדוכס לודוויג הרביעי מבית ויטסלבאך, אבל אני מעדיפה שלא לדבר על כך" הוסיפה במהירות, גורמת לרון להסמיק ולהרכין את ראשו, חומק מן העצב בעיניה. אוי, כמה שאתה טיפש חסר טקט, ויזלי, לגלג דראקו קטן בתוך ראשו. איך הרמיוני הצליחה לסבול אותך כל כך הרבה זמן?

"כך או כך, הילדה שלי לומדת בהוגוורטס" מיהרה אמאנדה לשנות את הנושא "לילה סוער, הא?"

"כן, מאד סוער" החזיר רון בקול איטי, עיניו עודן כבושות ברצפה "אבל... מאלפוי עוד ישלם על זה, כן" אמר, מנמיך את קולו בכדי לוודא שהשומר בפתח התא לא ישמע "את יודעת? הוא לא כזה אמיץ כשהוא לבד. איך שאני והארי טיפלנו בו פעם, כמו שצריך..."

אמאנדה חייכה, מעבירה יד בשערה הערמוני.

"אם כך, אכן יש לי את הכבוד לדבר עם אגדה חיה".

שוב פעם זה, אוף. הרהר. "אהה... כן, אם את מתעקשת... את חושבת שהיא תהיה בסדר?"

אמאנדה הניחה יד מרגיעה על פרק ידו.

"ברחמי האל, אני מקווה שכך יהיה" אמרה, שולחת מבט זהיר לעבר דלתות הסיפון "ובעניין מאלפוי..." הוסיפה בהנמכת קול "הוא נבל יהיר וחסר בושה, כן. אבל מהמעט שאני יודעת, הדברים מורכבים יותר מאשר נראה לעין. די לקרוא בזהירות את ההבלים בנביא היומי, בכדי להבין שההאשמות כנגדו כמעט סותרות זו את זו".

רון בהה בה בהפתעה. ניחוח הורדים הקלוש שעלה ממנה הרעיד את אפו, גורם לו לנשוך את שפתיו. למה... למה נשים כמוה גורמות לו להרגיש תמיד... תמיד... רגע ארוך עבר, בטרם הצליח להבין את משמעות דבריה.

"אוך, מאלפוי הזה יכול ללכת לעזאזל מצידי" רטן "ככה או ככה, אני בטוח שהוא אשם במשהו".
"אולי" החזירה אמאנדה, נשענת לאחור במקום מושבה "אולם יש כאלו שירוויחו לא מעט מהנפילה של בית מאלפוי, ולא כולם ראויים לאמון. הבן המגעיל של סגן-השר קארתניי, למשל... והצבא הפרטי של צ'ו צ'אנג. אני חושבת שאחיך הבין כמה הם מסוכנים" הוסיפה, בוררת את מילותיה "הכל מדברים על הדרך בה החליט להתמודד, ובדבר אחד, יתכן שדראקו צודק. העין העויינת שהופנתה אל מאלפוי, עשויה להיסוב כעת לעבר משפחת ויזלי".
"זה... זה..." רון לא מצא משהו הולם לומר "אנחנו לא כמוהו. בכלל לא".

"כמובן" אמרה היא, משעינה את סנטרה על ידה. "לעיתים אני תוהה, כיצד הצליחו העניינים להסתבך כל-כך..."

ברק אדיר קרע את השמיים, מכה בגלים סמוך מאד לצידה של הספינה; הרעם היה כה עז, עד כי כל הזגוגיות רעדו. מיה נרעדה באוויר, ממלמלת ורועדת קלות.

"הלילה ספוג ברוע" לחשה אמאנדה, מהדקת את אחיזתה על זרועו "כל חושי לוחשים לי כי... משהו רע מאד התרחש, או עתיד להתרחש במהרה".

רון הנהן בכבדות, מחשבות סותרות מתרוצצות במוחו.

לא יתכן שמאלפוי הוא זה שצודק כאן, פשוט לא יתכן... ממצמץ בעיניו, הביט מבעד לחלון, משקיף בכעס על דמותו המטושטשת של ארדיטי, שהוסיף לנווט את הספינה המכושפת, מטלטל את ראשו הרטוב ומפליט גידוף ארוך. לילה ספוג רוע... אי-כה, נראה היה לרון כי האיטלקי כסוף-השער שותף למחשבותיה אלו של אמאנדה.

הדקות זחלו לאיטן, בעוד רון זע באי-נחת, מבטו עובר מהסיפון הקדמי אל מיה, ואל אמאנדה השקועה בהרהורים. אט-אט, נדמה היה לו זו האחרונה שקעה בתנומה קלה. עיניה נעצמו בהדרגה, ופעם אחת נדמה היה לרון שהיא ממלמלת דבר-מה עגום בגרמנית, וחוזרת ברכות על השם 'קרמל'.

המחשבות הקודרות הציפו אותו כצעיפים שחורים. הרמיוני נמצאת אי-שם... היא בצרה... היא זקוקה לו...

קול רם ויהיר מהסיפון הקדמי גרם לו לזקוף את ראשו בבהלה.

העלטה התעבתה, צובאת מכל עבר על אורן הירקרק של משואות התרנים; נדמה היה, כי הספינה חולפת במהירות בתוך ענן מנמיך-טוס, קרשיה גונחים ומטלטלים במאמץ. אלא שחרף העלטה, יכול היה רון להבחין היטב בשערו הבהיר של דראקו מתנופף ברוח, בעת שפסע לעבר גלגל ההגה. ניכר היה, כי חמתו בוערת בו.

"איזה תירוץ עלי לשמוע כעת, חדל-אישים?" נהם לעבר ארדיטי. זה שלח בו מבט מוזר, לא מצליח להסתיר את מבוכתו.

"שמע סניור" מלמל, מטלטל את ראשו ביאוש "אני... אני מנווט ספינות מכושפות כבר שלושים שנה, ו... אנ'לא יודע מה לומר לך. כל האותות מסביב והמעברים המכושפים בים, זה... פשוט שום דבר לא מסתדר לי כאן" אמר, מחווה בידו לעבר הים השחור מעבר לחרטום "לפי כל החישובים והמפות שלי, היינו צריכים לראות כבר מזמן ת'חוף הספרדי... אבל אף פ'ם לא ראיתי כאלו אותות בערפל. זה... זה כאילו הפלגנו צפונה ומערבה במקום..."

דראקו התנפל עליו באחת.

"זה כאילו ששילמתי הרבה אניות זהב בעד נווט, וקיבלתי נער סיפון, הא?" הטיח בו, שולח יד נזעמת לעבר צווארונו של האיטלקי "או אולי מוטב שאושיב את ויזלי ליד ההגה?"

ארדיטי שב וטלטל את ראשו ביאוש.

"סניור, בחיי נפטון שניווטתי לפי כל המכשירים הקסומים הארורים, האצטרולב שלי ממשיך לומר לי שהכל בסדר..."

"יקח בעל-זבוב את האצטרולב שלך!" מאלפוי נראה כעומד לאבד את עשתונותיו "פיסה של..."

אמאנדה הזדקפה בפתאומיות, שולחת מבט מהיר ונפחד לעבר העלטה שלפניהם. באותו הרגע עצמו, קטע דראקו את נזיפותיו, קופא באמצע הגידוף שהעלה על שפתיו. רון התחלחל. משהו... משהו איום עומד לקרות, לחשה לו כל ישותו.

ובאותו רגע עצמו, הדהדה קריאה רמה, גבוה מעל התורן הקדמי.

"הו-הא, אדון! ספינות, ספינות מלחמה מלפנים!"

רון עשה צעד נרעד לעבר דלת הסיפון, שנרעדה ונפתחה בחריקה, חושפת את המראה המפחיד. לרגע, נראה היה שתמרות הערפל רועדות, כאילו נפתחו שערים נסתרים, עצומים לגודל. אזי, נדמה היה כי צללי הים מתעבים ולובשים צורה. לא היו אלו ספינות ברזל ממונעות של מוגלגים, כלל וכלל לא; פחד חסר החליק במורד שדרתו של רון, כאשר הבחין בסיפונים שחורים כלילה, מוארים בלפידים אדומים; רונות עתיקות כשאול בערו על המפרשים הכהים, מכשפות בהם עוצמה ומהירות... ואילו החרטום האדיר עוצב כגולגולת פר עצומה לגודל, שאש נוראה בוערת בתוך עיניה.
"מרלין" התנשף, רועד ומגמגם כאילו הפך לפרופסור קווירל "ספ..ספינות רפ..רפאים..."

קולה של אמאנדה היה נמוך וקודר.

"גרוע מכך" החזירה, שולפת שרביט ביד רועדת "הבט בעין הרעה שעל המפרשים... אלו פומורי, רון ויזלי. אלו פומורי המניפים את סמליו של מלכם עתיק היומין, ביילור עין-הרוע..." קולה שקע באיטיות, כמו עברה לדבר עם עצמה "כולי תקווה שאתה שמח, הילדריק... הנה, ריגנרוק האהוב שלך מתקרב".

האוניה הטלטלה בפראות, כאשר החל ארדיטי לגדף בהיסטריה, נאבק בכל כוח כשפיו בהגה המשתולל; זה נראה כנחוש להטילם קדימה, הישר לעבר הספינה המבעיתה.

ואז, בא האות, נורה גבוה אל תוך האוויר. רון הצטמרר, עוקב בעיניו אחר הצורה הערפילית שהמריאה מחרטומה של הספינה המובילה; כה דומה לאות האפל שראה פעמים רבות כל-כך, אלא שאי-כה, איומה אף יותר. גונה של הגולגולת המרחפת היה סגול חולני, ובמרכזה אך עיין גדולה אחת, שחורה ואפלה מן האופל עצמו. קרני אייל התרמו מראשה הפחוס, יוקדות באש ממיתה.
"זוז מן הדרך, טפש!" סינן מאלפוי, חש במהירות לעבר קדמת החרטום. רון ראה כיצד הוא מניף את שרביטו, ומטיל במהירות את לחש הסונורוס. ברגע הבא, הדהד קולו בעוצמה, מהדהד ופולח את העלטה.

"אהוי!" צעק אל תוך שרביטו, נאבק לשמור על קול יציב וגאה "ברוכים תהיו, משרתים אדירים לאדון האופל! אנו ספינה השייכת לבית מאלפוי העתיק, משרתים נאמנים ל..."

שריקה מחרישת אוזניים שיסעה את דבריו, כמו לפי אות, החלו הקטפולטות על הסיפונים השחורים לרעום; משותק מאימה, לא יכול היה רון לעשות מאומה, מלבד לבהות בפה פעור אחר כדורי האש אשר נורו לעברם בזה אחר זה; אודם רושף הציף את האוויר, אוחז בעלטה ומקרע אותה לגזרים.

אחד... שניים... ארבעה... שבעה...

רון הפליט זעקה ולפת את משקוף הדלת בכדי שלא ליפול לאחור, כאשר רעד הסיפון כולו, מטלטל וחורק בפראות; אחד הקליעים צנח אל תוך המים, מטרים ספורים מצד החרטום, דועך בבליל שורקני של עשן מצחין. אחר היה מדוייק יותר; פרצי אור מסמא וצחנה פרצו מן המפרשים הקדמיים, כאשר נאחזו באש; אדם בוער צנח מראש התורן, צורח ומסתחרר באוויר בטרם נחבט ונבלע במים הכהים.

"אהה... ל... לעמדות קרב, מטומטמים!" דראקו התנודד לאחור, פקודותיו נשמעות לרון כיבבה חסרת אונים.

ב-ו-ם. קליע נוסף צנח, נחבט ככל הנראה בירכתיים; הספינה הטלטלה ורעדה כמחשבת להתפרק.

"שישים מעלות שמאלה, נפקנית זקנה שכמותך!" צרח ארדיטי, מכוון את שרביטו ביאוש לעבר גלגל ההגה המסתחרר. זה נאנח וזעק בקול כמעט אנושי, מטה את הספינה אט-אט... לאט מדי.

"שרביטים בהיכון! תנו להם קללות ש..." דראקו צרח, משתטח באימה על הסיפון כאשר שרק כדור אש נוסף מעליהם, חולף אלכסונית וצונח אל תוך המיים. רון נשך את שפתיו. חתיכת פחדן עלוב... אלמלא היה המצב כה מבעית, היה בוודאי פורץ בצחוק.

"מר ויזלי, בוא איתי!" שמע את קולה של אמאנדה. ידה שבה ואחזה בו, גוררת אותו קדימה, אל עבר הסיפון המטלטל. תמרות ערפל חלפו סביבם במהירות הולכת וגוברת, בעוד ספינות הפומורי קרבות ובאות. במעורפל, יכול היה רון לראות עשרות דמויות כהות, מתרוצצות כנמלים עמלניות על-פני הסיפון המבעית המתנשא מולם.

"שמאלה, שמאלה, רפסודה מטומט..." ארדיטי זעק, כאשר גבר ההגה על הכישוף, מסתחרר כמטורף ומשליך אותו לאחור. אמאנדה אצה קדימה, מצליפה בשרביטה לעבר המכשיר המשתולל.

"גלאוברהונדאן!"

כהרף-עין, יכול היה רון לראות ידיים כחולות מתגבשות סביב ההגה, לופתות אותו בחוזקה ומאלצים את הספינה הגונחת לסטות במהירות שמאלה, ולהפנות את צידה לעבר ספינת האויב. צעקות פרועות נישאו באוויר, אות לכך כי הפומורי מבחינים בתנועתם.
"מאלפוי!" קראה אמאנדה, מתאמצת לגבור על שאגת הרוח "קח את עצמך בידיים ו... תרחיפו עליהם חפצים בוערים, כל דבר! מאלפוי!"

דראקו בהה בה במבט אטום, שפתיו נסגרות ונפתחות בחוסר אונים. כמה מאנשיו אצו קדימה, משגרים מגוון של קללות לעבר הספינה העצומה; אלא שאלו דעכו בזו אחר זו במחצית הדרך, מותירים שובלים עוממים מעל הגלים.

"חתיכות צואה של נארל!" נאנק רון, מאלץ את רגליו לכשול קדימה; ברגע הבא, הרים ביד רועדת את שרביטו של ארדיטי המעולף, מנסה להתייצב לפני אמאנדה "הם בכלל לא בטווח הנכון, הם... שמעת אותה, נבלת מאלפוי פחדנית. קח את הצורה המכוערת שלך בידיים, ו..."

באותו רגע עצמו, התמלא האוויר בשריקת חיצים.

דומה היה, כי עשרות פומורי רכנו מעל מעקה הסיפון, מגביהים כלי-יריה כבדים, יורים וטוענים במהירות; ברד חיצים שחורי נוצה פלח את האוויר, נופל כגשם אל תוך המים, מטרים ספורים מדפנות היאכטה. עוד רגע... הרהר רון באלם, עוד רגע, והם יהיו בטווח הנכון.

אמאנדה השמיעה מילת פקודה נוספת בגרמנית, וההגה שב והסתובב, מניע את הספינה בחצי מעגל; ספינת המלחמה המובילה הלכה וקרבה, חרטומה המאיים רחוק מאה רגל לכל היותר מצידם הימני. ספינה אחרת נטתה שמאלה, מאיצה את הילוכה בכדי לחסום את מנוסתם.

"השתטח, עכשיו!"

רון השליך עצמו על הקרשים הרטובים, חומק ברגע האחרון מהחיצים שטסו מעליו; כמה מהם ננעצו בקיר התא ממנו יצאו זה לא מכבר, או התנגשו במחסום הקסום על החלון, הסתחררו והותכו לאחור. יבבת כאב ארוכה מצידו השני של הסיפון הבהירה, כי לא כל קליעהם של הפומורי שוגרו לריק.

בהלה אחזה באנשיו של מאלפוי. כבסיוט, ראה רון כיצד הם נסוגים לאחור, מביטים אנא ואנה בתורם לשווא אחר דרך מנוסה. מול עיניו, הטילו שניים מהם את לחש ההתעתקות; רון יכול היה לראות את צורותיהם נקלשות, ונשאבות הישר אל תוך צעיפי הערפל המעופפים מעליהם; ברגע הבא, הבזיק אור בהיר מעל ספינת האויב. בפה פעור, ראה רון את דמותיהם המפרפרות של הקוסמים מופיעות ומתגבשות הישר מעל המון הפומורי השואגים. ברגע הבא, נפלו מטה ונחבטו ביניהם; דמויות שחורות סגרו עליהם מכל עבר, מסתירות אותם מעיניו של רון; חרבות וגרזינים הונפו לאוויר, נחתו בעוצמה והונפו שוב, רטובים ומגואלים בדם.

מאלפוי נותר במקומו, כורע על ברכיו ולופת את רקותיו בידיים רועדות.

"אבא... זה הגהינום..." שמע אותו רון מיבב "אני לא התכוונתי לבגוד במסדר... הייתי חייב, חייב..."

הספינה שבה ונטתה בחוזקה על צידה; אמאנדה הזדקפה על ברכיה, שבה ומכוונת את הידיים האפורות לחדש את שליטתן בהגה. לרגע, נראה היה לרון כי הם מצליחים; ספינת הפומורי המובילה החליקה קדימה, חרטומה המקורנן חולף עשרות מטרים ספורות מעבר לירכתיה החבולים של היאכטה. אם רק יצליחו להמלט מן הספינה השניה... אלא שאז, בקעה צעקת בעתה מהסיפון העליון, מהדהדת וקורעת את תקוותו לגזרים.

"מרלין, הם מרחיפים אנשים!"

אור סגול הבהיק, מתקרב והולך. מרים את פניו שטופות הזעה, הצליח רון לראות את לוחמי האויב, שלחש אז הניף אותם למעלה, משגר אותם נוהמים ומיללים בתאווה. גדולים וחסונים, וגבוהים מקומת אדם; רון יכול היה להבחין בניבים מצהיבים נפערים בחדוות-הרג, ובחרבות-מגל משוננות ועצומות לגודל.

"אבדה קדברה!"
קרן ירוקה נורתה מהסיפון העליון, אופפת את אחד הפומורי ומטילה אותו חסר-חיים אל תוך החרטום. לחשים נוספים נורו, כמה מהם פוגעים במטרותיהם; קללה כישפה את החבלים, גורמת להם להאדים ולהצליף קדימה כשוטי אש. תוקף מיבב הוטח בסיפון, פניו מחוצות ושותתות דם שחור. אחר הוטח לאחור, נחבט בגלים ושוקע באחת; לרגע, יכול היה רון לראות את נעליו המסומרות מתנועעות מעל המים; אחר נמשכו מטה ונעלמו מעין.

אלא שתוקפים אחרים הושלכו בעוצמה קדימה, נוחתים על קרשי הסיפון בזה אחר-זה. לוקשנקו נאבק באחד היצורים על הסיפון העליון, מספיק לירות קרן ירוקה אחרונה בטרם סגרו עליו שני אחרים, להבים עולים ויורדים בפראות. גופה ערופה הושלכה מתא הקברניט, מנתרת שמאלה וימינה כבובת סמרטוטים, בטרם אחזו בה הגלים ושטפו אותה מן המעקה והלאה.

"שתק!"
הפומורי התנודד לאחור, כאשר פגע בו לחשו של מאלפוי. רון הניף את שרביטו של ארדיטי, מטיל לחש שיתוק נוסף. פניו המעוותים של היצור הזדגגו, והוא התמוטט לאחור. אחר בא בעקבותיו, רומס מבלי משים את חברו הנופל בעודו מטיל את חניתו בעוצמה. דראקו צרח מאימה, כאשר שרט הנשק את צד גופו, כמעט ומשתטח כשפניו לסיפון. הפומורי נהם בלעג, סוגר עליו ושולף את חרבו.

"בבקשה, אל תהרוג אותי!" בכה דראקו, מליט את פניו בידיו "אני... אני אועיל לכם יותר בחיים, אני..."

"אקספלארימוס!" שאג רון, באורח מוזר נדמה היה לו כי יבבותיו המרגיזות של מאלפוי מפיחות בו רוח קרב נרגשת. אתה נלחם ומחטיף להם, חבוב. ממש כמו בימים ההם... ואם תלך לפגוש את הארי והיתר, אז תדאג קודם לקחת איתך מספיק מהדברים המכוערים האלו, כן...
איבחתו של הפומורי החטיאה את מטרתה, כאשר נעקר מן הסיפון והוטל לאוויר, מכה בכבדות בזרועותיו בעודו טס לאחור, אל מעבר למעקה החרטום.

"תאכל חלזונות, שרץ... וגם אתה, מאלפוי!"

אלא שדראקו לא היה שם עוד; נראה היה, כי ניצל את העלמות תוקפו בכדי לזנק על רגליו ולנוס אל תוך מבנה הספינה.

אמאנדה התייצבה לצד רון, מחווה בשרביטה לעבר הפומורי שגלשו לעברם מן הסיפון העליון. התוקף הראשון הפליט זעקת זעם, כאשר המריאה אלת הברזל המשוננת מתוך ידו, מסתחררת באוויר והולמת הישר אל תוך פניו. חרב-מגל נוספת הצטרפה אליו, מסתייפת עם הפומורי הנותרים, ועוצרת את הסתערותם לעת-עתה. לרגע, ניצבה אמאנדה בקומה זקופה, שערה הערמוני מתנופף ברוח, מנחה בשרביטה את כלי הנשק המעופפים כאילו עמדה וניצחה על תזמורת.

פומורי נוספים גלשו לעברם, נוהמים ומשליכים חניתות; אמאנדה נרתעה לאחור, וכהרף-עין, עלה בידי אחד התוקפים לפרוץ את מחסום כלי הנשק המעופפים ולזנק לעברם בצווחת-תגר. עוד אחד בא בעקבותיו, חומק מהקללה ששיגר לעברו רון.

הנה זה נגמר... זה...

אלא שאז, ללא התראה, נעצרו הפומורי במקומם, מטלטלים את ראשיהם וחושפים שיניים. אחד מהם, שאג דבר-מה בשפתו מן הסיפון העליון, מנופף את ידיו בפראות לעבר ספינת המלחמה. רון הניף את שרביטו פעם נוספת, כאשר שב האור הסגול ואפף את הסיפון. התוקפים נעקו ממקומם בזה אחר זה, ממריאים אל האוויר ומוטסים במהירות מסחררת לאחור, לעבר הסיפון ממנו באו.

רון לא האמין למראה עיניו.

"הם בורחים!" שאג במלוא גרונו "תלמדו להזהר מבני ויזלי, עכברושים מסריחים שכמותכם! דראקו, היכן אתה מסתתר, שפן-פחדן..."

קולה הקודר של אמאנדה קטע את עליצותו באיבה.

"ויש להם סיבה טובה לסגת. הבט לשם!"

עיניו של רון נפערו באימה, כאשר הביט לכיוון אילו הורתה בשרביטה; החרטום פלח את הגלים במהירות, קורע את הערפל וחושף סדרה של צוקים גבוהים, הולכים וקרבים במהירות מסחררת. "מרלין, אנחנו הולכים להתרסק כמו..."

עיניה של אמאנדה נצצו בתקיפות.

"הספינה... אבל לא אנחנו, כל עוד זה תלוי בי. יש לי... אנשים ודברים רבים מדי לדאוג להם, לפני שאעזוב את העולם הזה. רוץ להביא את מיה, ונסתלק מכאן. אתה מכיר לחשי תעופה?"

* * *

הרוח שרקה באוזניו של רון כאשר המריא מעלה מעלה, חובק בזרועותיו את מיה המעולפת למחצה. אמאנדה צברה גובה לצידו, שערה מתבדר סביב פניה, ואלומת אור לבן קורנת משרביטה. הכל התערבל בתוכו; הסיפון המתגמד מתחת, הגשם המצליף על פניו, וחום גופה של מיה הכרוכה סביבו, נצמדת אליו כילדה אבודה.

הרוח טלטלה אותם בחוזקה, בעודם מוסיפים לצבור גובה. עוד רגע, ויגיעו אל פסגות הצוקים. ברגע הבא, לא התאפק רון מלשלוח מבט ארוך כלפי מטה, לעבר הספינה ההולכת ומתרחקת מתחת לרגליו. זו נטתה בחוזה על צידה, אצה כחץ שלוח אל עבר אובדנה.
להרף-רגע, נדמה היה לו כי הוא מבחין בכתם קטן ובהיר, רועד בעלטה הרחק מתחתיו.

"ו-י-ז-ל-י ! ! !" צעק קולו של דראקו, נשמע אך בקושי מבעד לרוח ולגשם. נדמה היה לרון כי מאלפוי שולח את ידו כלפי מעלה... האם הוא מנופף אגרוף בקללה אחרונה, או משווע לעזרה?

אזי, הדהד קול נפץ עצום, כשנמעך כלי השיט בעוצמה אדירה אל תוך משטח האבן העצום. החרטום התקפל ונקרע לגזרים; הירכתיים התעקמו, מזדקרות לרגע ארוך כלפי מעלה... ואז שקעו גם הן, נעלמות לנצח-נצחים במצולות הים.

זהו, מאלפוי. ברוך שפטרנו... רון הפליט נשיפה ארוכה. כן, לא יתכן שהשרץ הזה צדק... בהחלט לא יתכן.

אמאנדה הביטה מטה בדממה, ולרגע נדמה היה לרון כי היא מתווה את אות הצלב לעבר הגלים הסוערים. אחר, התעשתה והניפה את שרביטה בתנועה מעגלית, מתווה מילת פקודה שהטיסה אותה הלאה, לעבר השיחים הלחים בראש המצוק.

רון עשה כמוה, ולאחר רגעים מספר, נשם לרווחה כשחש במגעה של אבן מוצקה מתחת לרגליו.

"עד כאן הפלגות להפעם" העיר, מתיישב בכבדות ומסדיר את נשימתו.אזי, עלתה בראשו מחשבה אחרת, מרנינה פחות "אממ... גברת פלטשר? יש לך מושג היכן אנחנו, ואיך חוזרים מכאן?"

אמאנדה הניעה את ראשה לאות שלילה.

"נצטרך לחכות עד שיעלה האור" החזירה מקץ רגע "ולקוות שהיצורים הללו לא יחזרו בכדי לסיים את העבודה. דבר אחד בטוח" הוסיפה "איננו נמצאים במקום שניתן לראותו במפות של מוגלגים".

בכך, התיישבה כשגבה לאבן, שולחת מבט עייף לבחון את מיה; אחר, עצמה נשענה לאחור ועצמה את עיניה.

רון התיישב במרחק-מה ממנה, בועט באבן קטנה ובוהה לעבר שפת המצוק; המיים האפלים הוסיפו לגעוש, שלוש-מאות רגל מתחת למקום-מושבו. גלים עצומים הוטחו באבן, מתנפצים עליה בעוצמה רבה. בעיני-רוחו, יכול היה לראות קורות עץ מרוסקות צפות ונחבטות הלוך-ושוב הרחק למטה... שאריות חסרות צורה לספינתם המפוארת של בני מאלפוי.

ומה כעת? רעב הלך והתגנב אל תוך בטנו, גורם לו להביט סביב בחשש. כמה חבל שבר המשקאות והמזווה של מאלפוי ירד אל הדגים ביחד איתו. הייתי מסוגל לגמור דלי שלם של צפרדעי שוקולד, ו... תרנגול הודו שלם עם תפוחי אדמה, כן...

"לא נראה לי שנוכל לרחף כל הדרך בחזרה" אמר בקול עגום.

"מסופקני" החזירה אמאנדה בקול שקט, בלא לפקוח את עיניה "אני זוכרת שני עמודי ערפל ענקיים שעברנו ביניהם, דקות ספורות לפני שהחלה התופת... אבל שום לחש תעופה לא יחזיק זמן ארוך כל-כך..." אמרה, מבליעה פיהוק "אני גמורה מכדי לחשוב על משהו מועיל עכשיו... מריה הקדושה! אף פעם לא חשבתי שאצטרך להלחם ככה. חבל שקרמל שלי לא ראתה..." בזאת, גברה עליה העייפות, וראשה צנח על חזה.

"כן" מלמל רון לעצמו, שולח מבט במיה השרועה על העשב; כה שלווה... לא מודעת כלל ועיקר לתופת ממנה הצליחה, כמעט בנס, להחלץ "כן... זה היה... וכמה חבל שאבא לא ראה איך שהכנסתי להם... אמא היתה בטח מתפלצת רק מלשמוע את כל זה..."

חיוך מטושטש, מוזר, הסתמן על פניו.

"כן... זה משהו שאף ויזלי עוד לא עשה לפני..."

"אהוי, אתה שם!"

רון התנער, ממצמץ בבהלה. הגשם פסק לחלוטין, ורק טיפות מיים בודדות טפטפו מענפי העץ המוזר שמעל ראשו. הים הוסיף לנהום מתחתיו, אלא שהעלטה נחלשה. אי-שם, הרחק בשמי המזרח, הסתמן זוהר סגול ורך. רון התנער, מוחה את קורי השינה מתוך עיניו.

"זה היה חלום יפה... אוכל טוב ופנסים מבריקים כן..." מלמל, שב ונזכר שהוא רעב להפליא. אזי, פער את עיניו בתדהמה; אור הפנסים המבהיק לא היה פרי חלום; כלל וכלל לא. למעשה, הוא ריחף ממש אל מול עיניו, מלווה בטרטור מוזר, מוכר וידידותי להפליא.

ואז הבין; ליבו הלם בחוזקה, מקפיץ אותו בשאגה עולזת על רגליו.

"אתם... אתם... זה בלתי אפשרי!" צעק, חש כיצד חוזר הצבע אל פניו. אור הפנסים התחזק, מנמיך טוס וקרב במהירות אל שפת המצוק. רון ניצב על עומדו, בוהה בפה פעור בכלי הרכב בגדול, ובראשים האדמוניים שגיחכו באין-מעצורים מבעד לזגוגיות.

"אתם... אתם לא באמת כישפתם מכונית... עוד הפעם?" מלמל, כאשר נפתחה אחת הדלתות ברוב-מהומה.

"כל הנוסעים, נא לעלות לסיפון" צלצל צחוקו של פרד באוזניו "מסע יפה בסערה ארגנת לנו, רוני פצפוני. באמת חשבת שתצליח להעלם לנו ממש מתחת לאף? אוי, הילדים האלו... כל-כך תמימים ומתוקים..."

אי-שם בפאתי מזרח, החל הגוון הסגול מאדים - אות כי ליל כל הקדושים חלף-עבר לו; עוד מעט ותפציע השמש.