מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

טריסטיין

"זה... בלתי אפשרי. פשוט בלתי... אפשרי..."

טריסטיין השתנק ואחר נכנע והתמוטט על ברכיו בתוך האפר הלח והכהה. ראשו הלם בכאב ונשימתו כבדה עליו נוכח הסיוט שסגר עליו מכל עבר. פעם נוספת, נשמעו טרטורים רמים וממושכים מעבר לאותן משוכות פלדה דוקרניות אותן כינתה אידיין גדרות תייל; קול נפץ מחריד ענה, ואחת החפירות הסמוכות נדלקה כאבוקה, משלחת תמרות אודם גבוהות אל הרקיע השחור.

ככל שהתאמץ, לא עלה בידו להבין כיצד הגיעו לכאן; אי-כה, זכר עצמו מסתחרר במהירות במורדה של מנהרה עצומה, בוהקת באודם וזהב; אזי, נדמה היה כאילו עלו תמרות ערפל וחסמו כקיר את דרכם. במעורפל, יכול היה לזכור התנגשות... וכאב, כאב נורא, מאכל גוף ונפש.

כעת, בלעו העכרורית והאימה את הכל; טריסטיין ידע שהוא הולך ונחנק. אם רק ישכב ויעצום את עיניו, אולי...

"אידיין," מלמל, "אני חושב שאני..."

אידיין סבה ורכנה מעליו. טריסטיין יכול היה לראות את הבוהק הירוק של עיניה, נוצץ בתוך עורה החיוור. לרגע, נדמה היה כאילו נותרה דמותה כאי בודד של ממשות בתוך ים הבלהות. אזי, חש במגעה על פניו, ושמע אותה ממלמלת לחש. ברגע הבא, החלה ראייתו מתבהרת, די הצורך בכדי להבחין בחיטובי פניה העדינים. חרף הכאב, החסיר ליבו פעימה. ברגע הבא, התפשטה חמימות מוזרה באבריו, ותחושת החנק נחלשה ודעכה.

"היכן אנחנו?" שב ושאל, כאשר עלה בידו להתיישב ולהביט על סביבותיו.

אידיין הזדקפה, שולחת מבט בלהבות המתמרות גבוה, לא הרחק מן הסלעים בצילם חסו.

"במקום רע, טריסטיין," ענתה בקול עצור, "קרא לזה כרצונך... סיוט, עונש, או עדות נצחית לטפשותם של מוגלגים כאלו ואחרים."

קול נפץ עצום שיסע את דבריה, מתגלגל סמוך מאד למקום עומדם; רסיסי אבן בוערים התעופפו לכל עבר, שורקים מעל ראשם כגחליליות מעוותות. אידיין שלחה את מבטה אל מרומי הגבעה, וקולה התחזק, הופך מריר וכעוס יותר.

"אז לכאן הוא שלח אותי, הפייטן הזקן והחביב שלך. נוכל זקן וערמומי שכמותו!"

אידיין שלפה את שרביטה, מחווה בו תנועה איטית; אור ירוק חלוש וארסי נדלק בקצהו, משמיע פצפוץ תאוותני. אידיין עשתה צעד קדימה, ונדמה היה לטריסטיין כי נוכחותו כמעט ונשכחה ממנה, ככל ששקעה לתוך זעמה;

"אין זה משנה כמה רחוק תנוסי, את העבר לא ניתן למחוק... כך הוא אמר לי. את... אין ביכולתך להמלט, רק... רק להשפיע על הדרך בה תתני את הדין... כמה מתוק מצידו, הוא והחידות שלו, המאד-משעשעות בעיני עצמו," אידיין עיוותה את פניה בזעם, בעוד טריסטיין מזדקף באיטיות וקרב אליה.

מששבו אליו כוחותיו די הצורך בכדי לסקור את סביבתו ביתר-קפידה, הבחין כי הם ניצבים על משטח סלעי, על סיפו של מדרון הנופל בתלילות אל מישור ענק; מעליהם, התנשאה גבעה קודרת, כולה מקשה של סלעים פגומים, בורות ובוץ שחור. אידיין ניצבה על סף המדרון, מביטה בכעס על על המישור המשתרע מאתיים רגל מתחתיה.

"קודם, פיון נאה במלחמה שהוא מנהל מול אלאיל. והנה... הנה אני כאן, בסופו של דבר. הוא שלח אותי לכאן..." קולה נשבר, כאילו נאבקה שלא לפרוץ בבכי.

משהו רעד בישותו של טריסטיין, מבעית לא פחות מן החנק שחש לפני רגע קצר.

לא היא... היא אינה יכולה להשבר. לא אידיין... כעת, היה מוכן לסלוח ולמחול לה על שהותה בחברת דיוריק, ועל כל עוול אחר שבעולם, לו רק... לו רק תתאושש. אחרי הכל, מה מלבד עוד נותר לו, לטריסטיין מק-רויך אשר העולם הקיא אותו מקרבו? נדמה היה, כי כל כוחו ומהירותו נשכחו, הופכים לזכרון מטשטש והולך... או שמא הכל אשמתו של האוויר הכבד והמצחין בו התהלכו?

טריסטיין פסע בשקט ונעמד לצידה, נאבק לחשוב על דבר הולם לאומרו; אלא שאידיין נותרה קפואה במקומה, שרויה כולה בשרעפיה. מבטו הנבוך של טריסטיין תעה מטה, במורד המתלול... והמראה המחריד שנגלה לו כמעט וגרם לליבו לקפוא בתוך חזהו.

רבבות מוגלגים בקסדות ברזל התנהלו מתחתיו. זעירים וחסרי-חשיבות כנמלים, בקעו מן החפירות והתנהלו בינות למשוכות הפלדה, אוחזים כידונים ארוכים ומוזרים בידיהם; מפעם לפעם, נפל בתוכם אחד מאותם כשפי-רעם נוראים, קוטל בהם לעשרות ולמאות ומשלח אודם מסמא לכל עבר. מוגלגים אחרים הציצו מתוך שוחות וחפירות, מניעים ומסובבים חפצים אשר דמו לגזעי-מתכת כרותים, שאש ועשן נודפים מתוך קצוותיהם; המסתערים התמוטטו ונקצרו במאותיהם, כאשר קרבו אל שורות הקנים היוקדים; גופות נקובות נקברו בבוץ, או השתפדו על קוציהן של משוכות הפלדה... הרעמים וקולות הטרטור הכאיבו לאוזניו, משלחים בו פחדים נטולי שם... כמבקשים לבלוע ולנפץ את עצם ישותו.

היה זה אותו סיוט, אותו חווה בספינה, כאשר צץ מולו הרפא עוטה השחורים. אלא שכעת, הפך הסיוט למציאות.

"מה... מה כל זה?" הצליח לבסוף למצוא את לשונו, "האם זה... עולמם של המוגלגים?"

"לא... אם כי הוא דומה לאחד ממעשי האיוולת המטופשים ביותר שעוללו המוגלגים לפני למעלה ממאה שנים, ונגזר עליו לשוב ולשחזרו עד אין קץ." נראה היה, כי אידיין הצליחה אי-כה לשוב ולמשול ברגשותיה, "זהו סיוט, הלוכד את קורבנותיו באין מוצא."

טריסטיין הוסיף לבהות כלפי מטה; פעם נוספת, זעזעו קולות נפץ את המישור. קבוצת חיילים התרסקה לגזרים בעצם הסתערותה, אלא שאחרים חשו קדימה, דורכים באדישות על שרידי חבריהם, וקרבים במהירות אל חפירות היריב. מוגלגים אחרים חשו לקדם אותם בתמרות אש ובכידונים.

"ראיתי אותו ב... חלום שלי," הודה בשיניים נוקשות. זכרון היצור הנורא שב וצף בתוכו. ואז, נזכר לפתע בדבריו, ושלח באידיין מבט תמה.

"היה שם... יצור שפניו אפורות ורקובות, נורא יותר מכל רוח רפאים," אמר, "הוא אמר... הוא אמר ששמו דולוחוב, והוא... הוא מחפש אותך."

אידיין שלחה בו מבט, מצמצמת במיאוס את גבותיה.

"ובכן, הפייטן החביב טרח לספר לי גם את זאת," מלמלה, "אנטונין דולוחוב... רמש נחות שזחל ועלה מביב השופכין - מאז ומעולם זה כל מה שהיה,"ברגע הבא, נרגעה קמעה, והוסיפה בקול שקט ועצוב יותר:

"הוא היה מכשף בשר ודם, טריסטיין. הוא... הוא העמיק חקר בקסמי-סיוט, בכוח האפל ממנו שואבים הסוהר... היצורים הנוראים ביותר את כוחותיהם. אחד מתחביביו היה, כמסתבר, ללכוד את קורבנותיו בתוך אותם סיוטים. למען האמת, הוא לא היה המכשף הראשון שהשתעשע בכך..." בדברה, החוותה בידה לעבר המישור מתחתיהם. "האנשים הללו לא יחדלו להלחם... מפני שלסיוט אין התחלה וסוף. כאשר הם נופלים ומוכרעים ארצה, הם שבים במהרה אל החפירות, עמומים מיוסרים וחסרי-דעת עוד יותר מאשר קודם. לו יכולת להבין את שפתם ולדבר עימם, היו אומרים לך בוודאי שהם לוחמים בעבור אחת מארצות המוגלגים - אנגליה, צרפת או גרמניה. אולם מעטים מהם מסוגלים לזכור, מה משמעות השמות הללו. למעשה..." משהו בקולה רעד "אולי מפני שאין להם משמעות. לא כאן, לפחות".

טריסטיין בהה בה, מנסה להבין את משמעות דבריה, והשמות המוזרים בהם נקבה.

"ולכאן..." סיננה מבין שפתיה, "לכאן הגיעו לבסוף גם דולחוב ו... אחרים כמותו. ככל שאתה שואב כוחות כישוף מן האפלה הזו, כך אתה הופך עוד בחייך לחלק ממנה. אני..." פעם נוספת, נראתה כקרובה לבכי, "אני לא רציתי ל... להיות כאן, כמו... כמו כל האחרים... כמו הדברים הנוראים ההם באזקבאן." אידיין משכה חלושות באפה, "לפעמים אני תוהה, האם הפחד הזה גרם לי להאחז שנים רבות כל-כך בחיים שאינם חיים," אידיין הסבה את עיניה הרטובות אל טריסטיין,"בחרת לך אישה גרועה מאד לאהוב ולשרת, טריסטיין מק-רויך."

טריסטיין הביט בה ברגשות מעורבים; דבריה היו מוזרים ובלתי-מובנים. אילו רק ידע להיכן יוביל אותו פרץ אחד של תאווה... אולם, האם היה זה הכל? פרץ תאווה ותו-לא? אי-כה, היה מסופק האם כך הם פני הדברים. אידיין היתה... טריסטיין התקשה לבטא זאת במילים.

"כלל וכלל לא," שמע את עצמו אומר, שמץ מחיוכו הערמומי הישן שב אל פניו, "בחרתי את הטובה מכולן, והתלאות שוות את התמורה. וכעת, כיצד אנו יוצאים ממאורת השרצים הזו?"

לרגע, ניצבה אידיין ובהתה בו, דמעה בודדת זולגת על לחיה. אחר, הסתמן חיוך דקיק על פניה החיוורות.

"טריסטיין, אני..." נדמה היה כי היא נאבקת על המילה, "אני אסירת תודה לך. לא העליתי בדעתי ש..."

רעש אדיר שיסע את קולה; הסלעים עצמם נאנקו, כאשר בקע חפץ עצום וחג מעל ראשיהם, גורם לטריסטיין לבהות בו בנשימה עצורה.

לא היתה זו ציפור, החליט מקץ רגע. אולי מרכבת פלדה מעופפת?

ליבו הולם בחוזקה, סקר את הגוף המאורך שטרטר בקולי-קולות וצלל, ארבע כנפיו הישרות פולטות שרשרות ארוכות של עשן ואש; עשרות זיקים אדומים הסתחררו וצנחו לכל עבר, רושפים ולוחשים בארסיות בטרם דעכו לאפר חם.

למזלו, עלה בידי אידיין להתעשת במהרה.

"למחסה, מהר!" ריססה בקולה, לופתת את ידו ומושכת אותו אל חסות קיר הסלע. טריסטיין ציית, חש כיצד גונחת הקרקע מתחת לרגליו; מרכבת הברזל הנמיכה טוס, יורקת אלומות אש שחרצו תלמים ארוכים במקום בו עמדו לפני רגע קצר. לרגע, שילחה בה אידיין מבט קטלני, מרימה את שרביטה ומכוונת אותו בזהירות. מקץ רגע, נמלכה בדעתה, מניחה לכלי-המשחית להתרחק ולהבלע בשמיים השחורים.

"אין טעם," שמע אותה טריסטיין ממלמלת לעצמה בקול נמוך, "יכולתי להטיל כישוף שיקרע אותה לגזרים... אולם עשר אחרות היו מופיעות עד-מהרה במקומה. ויש כאן..." עיניה שבו ותעו לעבר המישור המרוחק. עוקב אחרי מבטה, נדמה היה לטריסטיין כאילו ניתק דבר-מה מאחד העננים, צונח ונעלם כהרף-עין בעלטה.

"יש כאן דברים אחרים, גרועים פי כמה," סיכמה בשפל-קול. "עלינו להחלץ מכאן במהירות. אם רק אצליח לשחזר את מהלך הקסם של הנוכל הזקן, ולמצוא את הנתיב הנכון בערפל..."

קולה הונמך, הופך ללחישה ארוכה ובלתי מובנת. אט-אט, פתחה את ידה, מניעה את השרביט בעדינות. מקץ רגע, החלו אורות עדינים להבליח בין אצבעותיה החיוורות, מתערבלים ומחליפים צורות במהירות; לרגע, נראו כפרח מוזר, ובמשנהו נחש מלחשש. אזי, החל הבוהק גובר והולך, פורש כנפיים עדינות כשל פרפר. אידיין הטילה את ידה מעלה, משליכה אותו אל תוך האוויר.

"אנקלאריורו קראמוסיס," ציוותה, שרביטה מתווה תנועה קשתית. הפרפר הגדול הסתחרר לרגע מעל ראשה, ואחר פנה ורפרף בכבדות מהם והלאה. טריסטיין יכול היה להבחין בשובל הזיקים הזהוב-קלוש שנותר בעקבותיו, נוצץ ודועך באיטיות בתוך האוויר העכור.

"אני מקווה שאתה מרוצה, דמבלדור," ירקה אידיין בזעם, "לשחק בי כבובה על-חוט, כפי שעשית לבן-הדוד המטומטם שלי," אחר, הסבה את עיניה אל טריסטיין, מסמנת לו לבוא בעקבותיה.

טריסטיין ציית, שולח יד מוטרדת למקום בו אמורה היתה חרבו להמצא.

"אני לא חמוש, ואני שונא את זה."

אידיין לא הגיבה, אלא אך החישה צעד, עוקבת אחר מסלולו החמקמק של הפרפר; זה הוביל במסלול פתלתל בין הסלעים. תחילה, העפילו במעלה הגבעה, ואחר פנו אל שביל צר וקשה לגילוי, שנפער בין שתי שיני סלע מפוייחות ועצומות לגודל. ההליכה היתה קשה, עד כי טריסטיין בירך את מזלו כי אין הוא עוטה שיריון; סלעים ופירים עצומים הקשו על ההתקדמות, ובכל מקום התנוססו חפירות וקוצי-פלדה. פה ושם, חלפו על פני כלי גרוטאות ברזל מנופצות ומעוקמות, שקועות למחצה בתוך הבוץ השחור, או הבחינו בקסדות מחוצות וקרעי בגדים, מוטלים בין משוכות המתכת המחלידות. אלא, שחיילים מתים לא נראו בשום מקום; שמא צדקה אידיין, ואף למוות בקרב אין כל משמעות במקום הארור הזה?

חורק בשיניו, התעכב טריסטיין לרגע בכדי להרים אחד מאותם כידונים המוזרים, בוחן במבט חשדני את הכת המאורכת ופיתוחי הברזל הגסים שבקעו מצידו התחתון של כלי הנשק. דקר הפלדה המאורך רוקע על בקצהו של קנה ארוך וחלול, דבר שגרם לו לכווץ את גבותיו בתמיהה.

נו מילא, לפחות אפשר לדקור איתה כהלכה, עם החנית המוזרה הזו. כמה חבל שאין סיכוי בעולם להטיל אותה כהלכה. הרהר, מחווה מספר מהלכי התקפה מדומים; התחושה המוכרת של מתכת בידיו השיבה אליו מעט מבטחונו, והוא החיש צעד בכדי להדביק את אידיין, ששבה ופנתה בחדות, פוסעת אל תוך נקיק בו לא הצליח טריסטיין להבחין קודם לכן.

מכאן ואילך, החלה הדרך לעלות, חולפת בין מצוקי גרניט מחורצים ושוחות נטושות; אחד מבולי-הפלדה המסתובבים שכב דומם, עודנו שעון למחצה על חצובות מעוקמות; תרמילי מתכת קטנים פוזרו כגרגירים סביבו, מנמנרים את הקרקע בברק מתכתי עמום.

אידיין עצרה לרגע, מגביהה את שרביטה ועוצמת את עיניה בריכוז.

"אני סבורה שאני מזהה משהו," אמרה, מנסה להעלות חיוך מעודד על פניה. מאי-שם, לא הרחק, שבו והדהדו קולות נפץ רמים. הסלעים נאנקו והחזירו הד. טריסטיין חרק את שיניו בזעם "אני שונא את הרעמים הארורים האלו" אמר בקול "אם אנשי גייל משתעשעים בדברים האלו, אולי זו סיבה טובה להשאירם בצד הלא נכון של הערפל. כמעט הייתי אומר ש..."

שעטות רגליים כבדות גרמו לו להשתתק ולהניף את הכידון בתנועת מגננה. ברגע הבא, מצא עצמו בוהה במוגלגים שחשהו במעלה הערוץ; חמישה או שישה, עוטים קסדות כהות שחוד-חנית מזדקר מקדקודן. פנים אפורות בהו לעברו בלא-הבעה, כאשר כוונו לעברם הקנים המכודנים, קצותיהם יוקדים ומעלים עשן.

"אכטונג!" צעק אחד מהם בקול מצווה, מלווה ב"קליק" חרישי שבקע מנשקו. הקנה נע במהירות לעבר חזה של אידיין, אלא שזו היתה מהירה יותר.

"אפלאדיו!"

ברגע הבא, הזדעזע האוויר כולו, כאילו נשברו מאה זכוכיות בו-זמנית. המוגלגים קפאו במקומם, בוהים במבט חלול בבוהק הכסוף שהתפשט באוויר, אופף אותם בעשרות הבזקים מסמאי-עין.

"זה לא יחזיק זמן רב מדי. רוץ!" ציוותה אידיין, לופתת את ידו.

טריסטיין כיווץ את גבותיו בתסכול; תקיעת הכידון בבטנו של כל אחד ואחד מהם נראתה לו אפשרות מפתה לאין-ערוך. נמאס, נמאס לי להמלט כל הזמן כאילו הייתי ארנבון, הרהר. אלא שאידיין גררה אותו אחריה בכח מפתיע, ואי-כה לא עמד בו הרצון להפר את הוראותיה.

צעקות ושקשוק מתכת מן המקום בו עמדו אך לפני רגע הבהירו כי הכישוף פג; כמה מן המוגלגים כרעו על ברכיהם, מחזיקים את הקנים בשתי-ידיים ומשלחים אלומות אש שורקות בעקבותיהם. אבק ופיסות סלע ניתזו לכל עבר, פסיעות ספורות מאחוריהם; אלא שהמשעול התפתל, מותיר את החיילים הרחק מאחורי גבם. מקץ רגעים מספר, האטה אידיין, עוצרת בפתחה של מנהרה גדולה. אזי, הסתובבה והביטה בבן-לווייתה. נדמה היה, כי הזעם הקטלני סר כליל מפניה, מפנה את מקומו לארשת מוזרה, עייפה ומשועשעת בו-זמנית.

"ובכן, הזדמן לך לגלות איזה שימוש עושים המוגלגים בחניתות שלהם, סר טריסטיין האמיץ," גיחכה, משלחת מבט זהיר אל המשעול ממנו באו. "הפרפר הארור ברח פנימה, ומוטב שנחפש אותו," אמרה, מחווה בראשה לעבר פתח המערה "ו... אני שמחה שאתה כאן איתי, טריסטיין," הוסיפה בפתאומיות, מניחה את ידה על ידו.

טריסטיין הביט בה בלב הולם; נדמה היה לו, כי די בחיוכה החיוור בכדי להמיס את ליבו. פעם נוספת, מצא עצמו נבוך, בלא שיוכל להפליט מילה.

מה יש בה, באידיין הזו, שהינו כה... כה שונה מכל האחרות?

כעת, הציפה אפלה את נתיבם, מופרת אך באור הבהיר שבקע מקצה שרביטה של אידיין. המנהרה התעקלה, מטפסת במתינות מעלה; מפעם לפעם, יכול היה טריסטיין לשמוע טרטור ארוך ומרוחק של אחד מכלי המשחית, עמום וחלוש מעבר לקירות הסלע העבים. זיקים זהובים חיוורים ריחפו מפעם לפעם באוויר הטחוב, מעידים הם צועדים עדיין בעקבותיו של פרפר האור.

מקץ שעה ארוכה, שבה אידיין ועצרה. המערה התרחבה לאולם אבן גדול; שורת חרירי-ירי עתיקה נחרצה באחד מקירות האבן, חושפת טפח של שמיים שחורים, מנומרים בכתמי אודם. חרף העלטה, יכול היה טריסטיין להבחין בכידוני-מוגלגים שבורים, הריסות וזוהמה מפוזרות על הקרקעית. שני עמודי אבן עצומים התנשאו במרכז, תומכים בתקרה קשתית ומפוייחת.

לרגע, קפא טריסטיין על עומדו, סוקר את סביבותיו. אחר, מלאו יצרו להתקרב אל אחד החרירים ולהשקיף דרכו; מתוך החרירים, ניתן היה לראות במעורפל את המישור המבעית, מאות רגל מתחת למקום עומדו. שוחות עמוסות חיילים המטירו אש וגופרית על אוייב מתקדם, ממלאות את האוויר בריח גופרית. אחת המכונות המעופפות צללה בחדות, משלחת סילוני מוות וקורעת לגזרים את העומדים תחתיה.

ידה של אידיין הונחה על כתפו, מושכת אותו לאחור.

"אין זה הזמן להשתקע במראות האלו, טריסטיין," לחשה "אנחנו... לא לבד."

טריסטיין הסתובב מהר ככל שיכול, חש עצמו פעם נוספת מגושם וחסר-תועלת; מששב והביט אל תוך האולם, מצא עצמו בוהה בדבר-מה בהיר ורך, זוהר קלושות בין עמודי האבן. הדמות השקופה ריחפה לעברם באיטיות; חרף העובדה, כי דבר בשפה זרה לו, הרי שבין אם הטילה אידיין כישוף כזה או אחר, ובין אם מסיבה אחרת, עלה בידו להבין את משמעות דבריה.

"מי אתם?" שאלה בקול סופרן, עצוב ורך למשמע אוזן.

אידיין נראתה כפוסחת על שתי-הסעיפים. לרגע, צמצמה את עיניה בעויינות, ואזי נמלכה בדעתה, משפילה את שרביטה השלוף.

"הגבירה אידיין מק-רויך ואחיינה סר טריסטיין מן הטואטה דה-דנאן, יושבי איניש גלורי... אירלנד, אם יטב הדבר בעיני גבירתי." השיבה בקול מאולץ למדי.

רוח הרפאים נעצרה. גל מוזר של צער וחמלה חלפו בישותו, כאשר הצליח להבחין בפניה. היתה זו אשה צעירה, ששערה הבהיר גלש על גבה וכתפיה. לרגע, עלה בו זכרה של אינסה, גורם לו להרכין ראש ולנשוך את שפתיו עד כאב.

"אירים, אם כן," אמרה הרוח באיטיות, מניעה קלות את שרביטה השקוף. נראה היה, כי תשומת ליבה ממוקדת באידיין.

"לרגע, חשבתי שאת מוכרת לי, גבירתי," אמרה, פניה מלאות דאגה, "אולם נראה כי טעיתי. אינכם שייכים למלחמה הזו, אם כן?" הוסיפה, זוקרת את גבותיה בתמיהה.

"לא," החזירה אידיין בקצרה. אי-כה, נראה היה לטריסטיין כי היא נמנעת ככל יכולתה מלהישיר מבטה אל רוח הרפאים.

מה מתחולל כאן? הסקרנות והגאווה גאו בליבו, דוחפות אותו לצעוד קדימה ולעמוד בראש זקוף לצד אידיין. יהיה חלש וזר לעולם זה כאשר יהיה, סרב טריסטיין להניח לעצמו להוסיף ולהגרר ככלבלב מאחורי אישה - רבת עוצמה ככל שתהיה.

"למען האמת, אנו תרים אחר דרך מוצא מכאן, מילידיי. ובמי יש לנו את העונג לפגוש?" הוסיף, מקווה כי הכישוף שאפשר לו להבין את שפתה, יהא אשר יהא, פועל לשני הכיוונים.

הרוח הסבה את פניה לעברו, סוקרת אותו בתמיהה.

"מוצא... הלוואי וידעתי היכן הוא," מלמלה, "הגבירה... לעולם לא פנו אלי בדרך כזו. שמי..." לרגע, טלטלה את ראשה כנאבקת להזכר, "אני סבורה כי הוא היה... מרלן. מרלן מקינון, אדוני. אולם... אין כאן חשיבות רבה לדברים כאלו, אני חוששת."

בזוית עינו, הבחין טריסטיין באידיין, חושקת את שפתיה בכעס.

היא משקרת, חלפה בראשו המחשבה. שמי לא מק-רויך אם אין היא מכירה אותה היטב.

"כדאי שנמהר, טריסטיין," לחשה אידיין, קולה שקט ועצור, "אני לא... כלומר, זיקי האור של הפרפר עשויים לדעוך לגמרי, ואז נהיה אבודים באפלה. אינני בטוחה אם אוכל להתחבר אל קסמו של ה... פייטן ההוא פעם נוספת. הוא..."

אידיין עצרה את דבריה בפתאומיות, מפליטה נשיפת זעם. כמו להכעיס, הופיע הפרפר במלוא הדרו, מרפרף בכנפיו במעלה אחד העמודים. זיקי אור אדומים-זהובים התפשטו לכל עבר, ולרגע, יכול היה טריסטיין להשבע כי שמע קול מוכר ומדושן עונג מהמהם בתוך מחשבתו.

"אל-נא בחופזה! אני דווקא חושב שיהיה נפלא אם אוכל לנוח כאן קצת. קשה לעוף זמן רב כל-כך, בגילי..."

אידיין שלחה בו מבט יוקד.

"חתיכת..."

לעומתה, בהתה הרוח בפרפר במבט מלא התפעמות.

"הוא כל כך יפה," נאנחה, "הכנפיים העדינות, האדומות-זהובות האלו, הן... כשאני מתבוננת בהם, אני נזכרת בדברים.... זה כל-כך..." לרגע ארוך, הוסיפה לבהות בו, כמבקשת לבלוע כל תנועה ותנועה של הכנפיים העדינות. אחר, החזירה מבטה באיטיות לעברם.

"תסכימו שאני... אלווה אותכם קצת?" שאלה בקול מהוסס, "מזמן לא שוחחתי אם מישהו... מלבד החיילים האטומים ההם שאינם יודעים כלום, מלבד את שעת ההתקפה הבאה על החפירות. אני חושבת שהיכנשהו יש עוד כמה... כמוני. אבל מזמן לא ראיתי אותם בסביבה. בבקשה?"

אידיין נראתה כמעוניינת מאד להתנגד, אלא שתחת זאת, אך משכה בכתפיה ופסעה קדימה, מותירה את הרוח בחברת טריסטיין. הפרפר התנתק ממקומו, מרפרפף באיטיות לאורך האולם.

מה קרה לאידיין? תהה טריסטיין. מעולם לא לא ראה אותה כה זועמת וחסרת בטחון... מלבד, אולי, בחברת הפייטן. היא... הפייטן... מה קורה כאן שאף אחד מהם אינו טורח לספר לי? מושך בכתפיו בתסכול, החליט לנסות ולתחקר את הרוח.

"אם תתירי לי לשאול אותך, הגבירה," אמר במתק-שפתיים, "כיצד הגעת לכאן? בוודאי אינך אחת מהמוגלגים הטפשים ואפורי-הפנים האלו..."

הרוח הנהנה.

"הם אינם אלא קורבנות אומללים לקסם מרושע... טריסטיין, הלא כן?" אמרה בשקט, כאשר פסעו מתחת לקמרון אבן מעוגל והותירו את האולם מאחוריהם; אור לפידים מוזר הבהב על הרצפות הסדוקות, גורם לסדקיהן להראות כקורי-עכביש שחורים. "כיצד הגעתי לכאן? אממ... אני לא בטוחה לגמרי," קולה נחלש, הופך עצוב ונוגע ללב. "היתה מלחמה גדולה... במקום אחר ובזמן אחר, ואני... אני חושבת שהפסדתי בה. לפעמים, אני מסוגלת לזכור דלת נפרצת... צרחות... ואז פנים מאורכות מביטות בי בלגלוג מרושע..."

טריסטיין קפץ את שפתיו בתיעוב.

"פנים מאורכות ומרושעות, הא?" זכרו של הסיוט בספינה שב ומילא את ראשו, "ראיתי את הברנש הארור ההוא. הוא תקף אותי בשנתי. ובגללו..." האוויר נשרק מבין שפתיו, מר וצורב. טריסטיין עצר בעצמו, נזהר שלא להגות את שמה של אינסה. זה יהיה... כואב, כואב מדי...

"ראיתי את המקום הזה כאשר הוא תקף אותי," המשיך, זעמו הולך וממלא אותו ככל שהתעצם הזכרון, "אנטונין דולוחוב, זה היה שמו. כן..." פניו שבו והתעוו באותו חיוך מסוכן, מטורף למחצה, "יום יבוא, ואני אתחוב חרב לתוך המעיים שלו, פרס על מה שעולל לי".

הרוח הפליטה זעקה קטנה, מזנקת כלפי מעלה.

"כן," מלמלה, "דולוחוב, אוכל המוות הארור דולוחוב, המשרת השפל של לורד וולדמורט, זה הוא. זה..."

אידיין קפאה באחת במקומה; טריסטיין שמע כיצד היא נאנקת, כאילו פקד אותה כאב פתאומי. ברגע הבא, חש משהו... כאילו חלף גל אפל ושקט באוויר, משלח רטט לוהט אל תוככי ישותו. הזיקים הזהובים עממו באוויר, מלחששים ודועכים בזה אחר זה.

ברגע הבא, סבה אידיין על עומדה, עיניה הירוקות בוהקות בזעם.

"הייתם חייבים לעשות את זה?"

הרוח ריחפה גבוה באוויר, מחזירה לה מבט חשדני.

"את," אמרה, קולה נוקשה וחריף יותר, "האם את בטוחה שאינני מכירה גם אותך מהיכנשהו?"

לעג מרושע הסתמן על פניה של אידיין.

"כאשר אזכר, אולי אטרח לספר גם לך משהו, מקינון."

לרגע, נדמה היה לטריסטיין כי הרצפה רועדת קלות, אימה חסרת שם גאתה בקרבו.

"הו... אני חושב שאין זה הזמן הנכון לריב, גבירותי..." מלמל, אלא שנראה היה כי שתי הנשים מתעלמות מקיומו, כל ישותן שקועה זו בעיניה של זו.

"את..."

"אני מי שהיני, ואת האחרונה שאני חבה לה הסברים," פעם נוספת, חלפה בה עווית, גורמת לה ללפות את זרועה בכאב, "היית חייבת להגות בקול את מילת הקסם, הילאית נטולת מוח?"

הרוח נרתעה לאחור, פניה מלאות אימה.

"זו את!" צרחה, משגרת לעברה אלומת אור כסופה. אידיין הניפה את שרביטה, בולמת את ההתקפה כלאחר-יד. "לכי לשחק עם דולוחוב, אתם מתאימים זה לזו. ובעצם..." אידיין נשתתקה לרגע, שולחת מבט פרוע אל הקירות סביב, "נראה לי שלא תצטרכי ללכת רחוק. ברחו!" הרימה את קולה לזעקה פתאומית, "רוצו במעלה המסדרון, עכשיו!"

הזוועה הציפה את האוויר בעוצמה כזו, שגרמה לטריסטיין להתנודד כשיכור; קור ואפלה התפשטו במהירות סביב, מפעפעים אל תוכו כמבקשים למצוץ את ליבו מחזהו. האפלה היתה כה עמוקה, עד כי נדמה היה כי רוחה של מרלן דהתה והאפירה. רק שרביטה של אידיין המשיך לזהור, מפיץ אודם קלוש על סביבותיו.

"הרבה זמן עבר, בלה".

רגליו של טריסטיין פקו; זמרת החיילים המתים שבה והדהדה בישותו, יונקת את כוחו ואומץ ליבו.

הצל המעובה שריחף קדימה היה אפל מן האפלה עצמה; השוט הארוך שבידו שרק בארסיות, צורב את האוויר סביבו.

אידיין ניצבה מנגד, שרביטה שלוף ומכוון לעברו.

"במקרה שלך, גם אלף שנים לא יספיקו כדי להשכיח את הסירחון. הסתלק!"

ברדסו של הצל נשר לאחור, חושף פנים מאורכות ואכולות רקב. זוהר ירוק קרן דרך לועו המבעית, הפעור לרווחה.

"זמן רב, די והותר," לחשש, "המסדר... המסדר חייב להתמלא..."

"מקינון" הפטירה אידיין, בלא לטרוח להסב את ראשה, "נסי לעשות עם עצמך משהו מועיל, לשם שינוי, וקחי את טריסטיין מכאן. פריאטוריו!"

מבטה מלא התיעוב של הרוח נדד בין אידיין ליצור המתקרב, כאשר הוצף המסדרון באש. להבות גלשו משרביטה של אידיין, לובשות להרף-רגע את צורתו של סוס מלחמה, צוהל ומזדקף על רגליו האחוריות. הצל לחשש, נרתע פסע לאחור ומניף באיום את שוטו; אדים ירוקים התמרו סביבו, גולשים בשריקה לעבר מטרתם.

טריסטיין חש כי הוא עומד להקיא. מרלן מקינן צללה לעברו, פניה מבועתות ומלאות דאגה.

"א... אני חושבת שהיא צודקת... הפעם... אתה חייב לקום. בוא!"

טריסטיין אזר את שארית כוחו, כושל כשיכור מן הקרב והלאה; מעולם, לא חש עצמו כה מושפל, חסר תועלת. מובס... נכה... מנודה... עלוב... שרקו קולות לעגניים בתוך מוחו, משלחות קרח באבריו.

קול נפץ עצום הרעיד את המסדרון. הסוס התפוצץ לגזרים, משלח להבות לכל עבר; השוט שרק, מחניק את האש ומצליף בעוצמה על האבן; קולות לחשוש נוספים החרו-החזיקו אחריו כהד. בכל מקום שפגע, בקעו נחשים ארסיים מן הקרקע, מתנועעים ולוטשים ניבים דקים ומושחרים. אידיין זעקה מילת פקודה, והלהבות שבו והתפרצו, אוחזות בנחשים ומכלות אותם לאפר.

"זה כל מה שאתה יודע לעשות, דולוחוב?"

"בוא, מהר!" לחשה מקינון, הוגה מילות לחש שהקלו את הכפור ברגליו... או שמא פשוט לפת אותו הלחש וגרר אותו הלאה?

האודם זהר כעת בחוזקה, מרצד גבוה לאורך קירות האבן. אידיין פסעה קדימה, ממטירה לחשים על יריבה ומאלצת אותו לסגת.

"לא יאמן..." מלמלה הנערה השקופה "אין לי מושג מה היא זוממת, אבל... הזהר!"

טריסטיין כשל לאחור בפתאומיות, כאשר פרץ כפור חדש אפף אותו, שואב את האוויר מראותיו ומטיח אותו לאחור. מבועת, מצא עצמו בוהה בצל שני, שבקע בלא התראה מבין אבני הקיר.

האם לזה התכוון הפייטן, כאשר דיבר על... כך שחרבות לא מסוגלות...

היצור גהר מעליו, מצליף ומשליך את מקינון מעליו כלאחר יד.

"הכנע," הכה קול רך ואכזרי, מציף את ישותו. "אין דרך מנוסה. אדון האופל... צודק תמיד..."

גאוותו הפגועה של טריסטיין התלהטה, גורמת לו לאזור את שארית כוחו.

"מק-רויך!" צרח, מתרומם בצעד כושל על רגליו ומשלח את הקנה המכודן בדקירה ארוכה קדימה, מהר ככל שאך יכול.

אלא שהיצור לא טרח אף לנסות להתחמק. הכידון פגע בגלימותיו השחורות, חולף דרכן בלא פגע; כאב מקפיא עצמות חדר אל תוך זרועותיו של טריסטיין, גורמות לו להאנק ולכשול לאחור. הכידון נשמט מבין אצבעותיו הרועדות, נופל בצלצול עמום על אבני הרצפה. היצור הלך וגבה מעליו, שומט את ברדסו וחושף פנים אפורות ונטולות עיניים, מעוטרות עדיין בקווצות שער צהובות ודלילות.

שפתיו של טריסטיין נעו בלא להשמיע קול. הצל סגר עליו, פוער את שפתיו המתות... אלא שאז, בעצם נצחונו, נאנק ונרתע לאחור בהיסוס. משנסוג, יכול היה טריסטיין לראות בזווית עינו את הצל האחר, דולוחוב, מיבב ונסוג עוד ועוד לאחור; להבות סגולות ליחכו את גלימותיו, מתיזות זיקים בהירים לכל עבר. ברגע הבא, סבה אידיין לעברם; נדמה היה לטריסטיין, כי גאווה מוזרה יוקדת בפניה; לרגע, נראתה לו גבוהה ומטילת יראה, כמו התגלמה בה דמותה של אחת האלות העתיקות.

"אקספקטו פטרונום!"

קולה מילא את המסדרון, מציף אותו באור בהיר. מול עיניו המשתאות של טריסטיין, לבש האור צורה, מתגבש לדמותו של נץ אדיר לגודל. יריבו של טריסטיין גנח וכשל לאחור, כאשר עטה עליו הציפור העצומה - צווחת ומשלחת את טפריה בפניו. הבזק נוסף ועז מקודמיו, הציף האוויר המיוסר, מאלץ את טריסטיין להליט את פניו בידיו; אזי, דעכו ההדים, ודממה מוזרה השתררה סביב.

"זה היה..."

"כמה חברים ותיקים שקפצו לומר שלום. כמה מתוק מצידם," ידה של אידיין לפתה את זרועו, מסייעת לו לקום. טריסטיין התנער, חש כיצד מתפוגג השיתוק מאבריו. מנער את שערו המטונף מפניו, שלח באידיין מבט מלא הערצה.

"חיסלת אותם?"

אידיין הנידה את ראשה לשלילה.

"הנסתי אותם," החזירה בשקט, "אולם להרוג? תמהני עד כמה הדבר אפשרי בכלל," חיוך עגום עלה על פניה, "הם טרם התאספו במלוא מניינם, טריסטיין... וכולי תקווה כי המצב ישאר כך. אולם הם עתידים לחזור... הפעם רבים ומוכנים יותר לקרב."

ידה נעה, מוחה את הזעה ממצחה. כעת, יכול היה טריסטיין להבחין כי הקרב גבה ממנה מחיר; פניה היו חיוורות ועייפות, ועיגולים שחורים ומכוערים הסתמנו סביב עיניה.

"מוטב שנסתלק. אינני חושבת שאני מסוגלת לעמוד ב... עוד סיבוב אחד. לא כרגע," אידיין סקרה את החלל האפלולי סביבם, שמץ של רשעות ארסית שב ומתגנב לעיניה, "חוששני שהידידה החדשה שלך החליטה להעלם..." הפטירה בבוז, "אתה חייב להגמל ממנהגך הרע, לפלרטט עם כל אישה שנקרית בדרכך. בוא."

טריסטיין פער את פיו בתדהמה.

"האם אשמתי היא, שהאחת אותה אני רוצה באמת ובתמים תפוסה?" החזיר, מנסה לעטות ארשת עוקצנית.

מקץ רגע, שבו לצעוד במהירות; כעת, לא הבחין עוד בזיקים זהובים באוויר, אלא שאידיין נראתה כבטוחה בדרכה. רוחה של מקינון לא נראתה בשום מקום, אלא שאי-כה, חש טריסטיין שאין היא רחוקה במיוחד. האם היא עוקבת אחרינו? ומה קרה בינה לבין אידיין?

מושך בכתפיו, החליט לדחות את השאלות למועד מאוחר יותר... למקום בו לא שורצים יריבים, למצער כאלו שלא ניתן לדוקרם בחרב.

הנתיב בו בחרה הוביל על-פני חדר משמר נטוש, וגשר שבור למחצה, כרוי מעל תהום; אחר, השתפלו בפניהם מדרגות לולייניות, עשויות אבן שחורה. אידיין הניפה את שרביטה, לוחשת מספר מילים. מקץ רגע, הנהנה בשביעות רצון.

מקץ רגעים ספורים, האטה אידיין את הילוכה, מניפה את שרביטה להאיר את החלל האפל שהשתרע בתחתית המדרגות. פעם נוספת, השתרע בפניהם אולם אבן, גדול וגבוה מקודמו.

"זה חייב להיות כאן," מלמלה אידיין, פוסעת קדימה באיטיות, "ישנו מעט אור זהוב בבסיס העמוד ההוא, שם."

אזי, פקד אותה היסוס מוזר "עצור לרגע. אני חשה ב..."

"במה את חשה, בלה?"

הקול הלעגני גרם לטריסטיין לזנק לאחור.

לא הם... לא שוב... הרהר ביאוש, מביט בידיו המפוייחות והריקות מנשק. אלא שבזו הפעם, לא חש בצינת מוות הממלאת את האוויר. תחת זאת, ראה כיצד מתעוות פניה של אידיין בזעם. צועקת מילת פקודה, כיוונה את שרביטה ושיגרה כישוף אכזרי; אלא שהצחוק המלגלג אך גבר.

אוזר את אומץ ליבו, פסע טריסטיין קדימה, עוקף עמוד ותר אחר מקור הקול. מקץ רגע, הבחין בדמות אדם, ניצבת בזרועות משולבות בחלקו הרחוק של האולם.

טריסטיין זקר את גבותיו בתמיהה. אי-כה, נדמה היה לו כי הדמות החיוורת דומה להפליא לאידיין עצמה: אותם פנים חיוורות ונאות... אותה גאווה יוקדת בעיניים; אלא שגונן של אלו היה אפור. לחש נוסף חלף דרכו, מתנפץ לרסיסים על הקיר המרוחק.

הוא לא נמצא כאן... הבין טריסטיין לפתע. לא באמת. מה, בשם האלים...

ברגע הבא, החלה הדמות לדבר; פעם נוספת עלה בידי טריסטיין, אי-כה, להבין את המילים הזרות.

"לתקוף זכרון? נו באמת, בת-דודה. חשבתי לתומי שיש לך מעט יותר שכל בראש."

אידיין שלחה בו מבט מלא תיעוב.

"חשבת? איזה שינוי מרענן, כאשר מדובר עליך. אז... איך נתקעת לך כאן, מתוקי? מוזר, הייתי בטוחה שאני טיפלתי בשחצנות הבלתי-נסבלת שלך, לא דולוחוב."

פניו הרזות של החזיון גיחכו.

"אני, כאן?" התמם, "לא אכחיש שקפצתי בכדי להציץ, ואפילו השארתי עבורך את המתנה הזו. אחרי הכל, כל הנחשים זוחלים לאותה מאורה. אבל להתקע כאן? לא תודה. אחרי שמבינים את הקטע של הקרב הטפשי ההוא שם בחוץ, מאד משעמם כאן. ומלבד זאת..." הוסיף, הגיחוך על פניו מתרחב, "באמת חשבת שאוותר לך על קרב גומלין?"

אידיין משכה בכתפיה בבוז.

"שיהיה לך לבריאות, סיריוס... אבל אין לי שום כוונה להתעופף אל מעבר לפרגוד. לא במאה השנים הקרובות. כלומר," הוסיפה בקול נוטף רעל, "שיהיה בידך זמן רב די הצורך בכדי להתאמן על מישהו ברמתך... נסה את קריצ'ר, אם זה לא קשה מדי. ובינתיים, חוששני שאצטרך להפרד ממך לשלום. אם אתה סבור באמת ובתמים שנדדתי בכל עולמות הרפאים רק כדי למצוא כתם מכוער בשטיח... אז היהירות בלעה כל שריד לשכל בקודקודך המתרפס..."

"מתרפס? אולי משהו כמו..." הדמות העמומה הוסיפה לגחך באין מעצורים. "אל תעניש אותי, אדון...." צווח, מחקה קול דק ובכייני.

עיניה של אידיין התיזו גיצים.

"אוה!" השרביט כוון קדימה, שב ומשלח קרן אדומה; פעם נוספת, בלא לגרום נזק, "חתיכת בן-כלבה... בלתי נסבל..."

"תגידי בלה, מה ב'אני רק זכרון' אני צריך לאיית לך? אממ... בן-כלבה? דווקא רעיון נחמד. אני חושב שהוא אפילו עלה פעם על דעתי. הגדרה מעניינת למצב הדברים, כן," הוסיף בארשת מלומדת. רסיסים אדומים ניתזו סביב. ואז, כמו בתשובה מוזרה, החל עמוד התווך במרכז לרעוד, זיקים אדומים-זהובים מפעפעים ובוהקים לכל אורכו.

"אידיין!" טריסטיין זינק קדימה, מנסה לתפוס את ידה. "אידיין, העמוד! אנחנו חייבים לנסות..."

הבזק נוסף הרעיד את החדר, ורעם התגלגל. טריסטיין לפת את זרועה, מאמץ את כל כוחו בכדי לגרור אותה בעקבותיו. החזיון צחק בלגלוג, והקירות בהקו ועממו. אד וערפל התעבו סביבם במהירות מפחידה, רוטטים וחורשי רעה.

"אידיין!" טריסטיין זינק קדימה, מושך את זרועה בכוח. העמוד רעד וגנח... ורק אי-שם, גבוה מעל המהומה, ריחף פרפר בודד, מרפרף בכנפיו בנחת.

"אביר משמר המלכה למופת נעשית. הלא כן, טריסטיין נערי?" דימה טריסטיין לשמוע קול מרוחק; העולם שב והסתחרר סביבו, וכל המראות התפוגגו, נמסים למערבולת של אודם וזהב "אין כמו פגישות פגישות משפחתיות, אה? איזה מזל שתמיד הצלחתי להתחמק מהם איכשהו."

רגליו של טריסטיין נעקרו מאבני המרצפת, מטיסות אותו מעלה-מעלה-מעלה; העולם שאג והתערבל... ואז ירדה אפלה שלווה, אופפת את טריסטיין כענן; כל הקולות עממו ודעכו סביבו.

* * *

ציוץ ציפורים גרם לטריסטיין לפקוח את עיניו.

גבוה מעל ראשו, התיישב קיכלי על ענף עמוס שלג, מזמר לעבר השמיים המעוננים.

טריסטיין נאנח, מזדקף בדי-עמל לישיבה ומנער את השלג משערו; מקץ רגע, הצטללה מחשבתו, והוא הסב את ראשו אנה ואנה. הסיוט פעפע עדיין בישותו, גורם לו לחשוק את שפתיו ולמהר לשלוח ידו לחגורתו - דבר אשר שב והזכיר לו כי הוא נטול חרב.

כן, זה היה סיוט... רק סיוט... מגרד את פדחתו, שב והתבונן ביער המושלג סביבו. פתיתי-לובן בודדים נשרו באיטיות בינות לגזעים הכהים; ככל שיכול היה לראות, לא נותר ולו זכר קלוש למשוכות הפלדה הדוקנית, לשוחות ולטרטור מכונות המלחמה. אלא שברגע הבא, הבין טריסטיין כי דבר-מה אכן השתנה... ולא לטובה. האוויר נשב על פניו, כבד וקר, ושונה... שונה מאד מכל אשר הורגל לו. נדמה היה לו, כאילו הפך העולם כולו אפור ובלה-מזוקן.

מתרומם באיטיות, מצמץ והביט על סביבתו בחשדנות.

"חשת זאת באוויר, הלא כן?" אמר קולה של אידיין מאחוריו "הוא עכור דל בקסם. מזה עידן שלם, שהעולם מעבר לערפל אינו מתאים עוד לבני הטואטה דה-דנאן"

טריסטיין הסתובב מהר ככל שאך יכול היה, מחניק שיעול שזחל במעלה גרונו.

אידיין ישבה בסמוך, גבה שעון על אחד הגזעים, ושערה השחור והשופע נופל ברישול על פניה החיוורות. סנטרה היה נתון בכף ידה, וכל-כולה נראית כשקועה במחשבות.

"אני... אני אשרוד" מלמל, מתקרב אליה באיטיות "ה... הקרב הנורא ההוא, מכונות המלחמה והצללים. הם היו... חלום?"

אידיין הרימה את ראשה, מביטה הישר אל תוך עיניו.

"סיוט" תיקנה "סיוט שיכולנו להלכד בו לנצח" אנחה שקטה נפלטה מבין שפתיה "למעשה, הייתי קרובה לכך מאד, אחרי ש... נפלתי למלכודת הזיכרון המטופשת ההיא. ישנם אנשים, שמצליחים תמיד להוציא ממך את הרע ביותר. בן-דודי המנוח היה אחד מהם, אני מניחה" אידיין הרימה את מבטה, וחיוך חיוור הסתמן על שפתיה "לא הייתי נחלצת משם בלעדיך, טריסטיין. אני... אסירת תודה לך".

טריסטיין כיווץ את גבותיו, מנסה לעמוד על משמעות דבריה.

דוד טאוסלין טען, שהאלים הביאו אותה אליו... אולם אינסה היתה בטוחה שהיא באה מן העולם האחר. האמנם כאן נולדת, אידיין, בעולם העכור הזה?

אלא שהדבר לא היה משנה עוד; כך או כך, לא נותר לו דבר מלבדה. עיניו חלפו באיטיות על עורה החיוור, והתשוקה שבה וניצתה בו.

"אוה, ליידי אידיין" מלמל, גוהר עליה בעיניים בוהקות "האם לא אמרתי כי כל הרפתקאה בחברתך היא עונג צרוף... אההה..."

להרף עין, פגשו שפתיו את שפתיה. ידיו נכרכו כמאליהן סביב גופה, תובעות אותה לעצמו, לעצמו בלבד. לרגע שנמשך כנצח, אפפה אותו נוכחותה בעונג עילאי. אלא שאז, התנערה וחמקה מחיבוקו.

"טריסטיין, לא" אמרה בקול שקט, אולם תקיף "עודני רעייתו של דודך. נדרתי עימו את הנדרים המקודשים" פניה לבשו ארשת מוזרה "אלמלא טאוסלין מק-רויך, לא הייתי טובה בהרבה מהצללים שראית. הוא..." קולה רעד קלות "הוא העניק לי גם את אותו הזיכרון, בעזרתו גירשתי את הצל שסגר עליך. כאשר הטלתי בו את הקסם, אני... חשבתי על הרגע בו הניח בחיקי בפעם הראשונה את דיארמונד ומאגנס. דבר רע אחד ויחיד מעולם לא נאמר עלי: מעולם לא הייתי בוגדנית, ו... לא אתחיל בזה עכשיו" אידיין נטלה את ידו "צר לי, טריסטיין. אולם יהא עליך להסתפק בידידות והכרת טובה בלבד".

טריסטיין ניצב מנגד ובהה בה, צער ותסכול נמהלים בתוך ליבו.

'עדיין משתוקק אל הפרי האסור, מק-רויך'? דימה לשמוע את קולה של אינסה בתוך ראשו. האם זה מה שהיתה... פרי אסור? תהה. לא, בוודאי שלא. כלומר... אולי כך זה החל, אולם כעת זה מעבר לזה. הרבה מעבר לזה...

ליבו הלם בכאב, כאשר אילץ עצמו לסגת לאחור. לפחות בפעם זו, כבד את זיכרה של אינסה, ואת... כל השאר.

"אני מבין, הגבירה" אמר בשפל קול, מחווה קידה רשמית "אני מתנצל על כך כי... שכחתי את עצמי".

אידיין חייכה בחמימות.

"ההתנצלות מתקבלת" אמרה "כעת בוא. עלי להראות לך משהו".

טריסטיין הנהן בכבדות, מניח לה להוביל אותו בין העצים; נשימתו כבדה עליו, נאבקת באוויר האפור. אלא שחרף החולשה אשר פקדה אותו, דומה היה כי אין הוא עומד להתמוטט ולהחנק, לפחות לא כרגע. אידיין התקדמה באיטיות, גלימתה האפורה מתנופפת בקלילות בעקבותיה; מקץ רגעים מספר, החלו העצים להדלדל; אדיין נעצרה בצילו של אלון גדול, מחווה בידה הלאה, למקום בו פינו העצים את מקומם למישור מושלג.

"הבט!"

נשימתו של טריסטיין נעתקה; פעמים כה רבות שמע את הסיפורים על הטירה האדירה, מבצרם האחרון של או'סלית'רין הזקן ובעלי בריתו. וכעת... כעת, הנה היא לפניו, מגדליה נישאים לגובה רב מעל האגם הכהה.

"מבצרם של ארבעת המלכים המורדים" אמרה אידיין בשקט "או ארבעת המייסדים, כפי שמכנים אותם הקוסמים בני-האדם. לא פעם תהיתי, האם אראה עוד פעם את המקום הזה, ו..." עיניה סבו לעברו בחדות "עליך לזכור דבר אחד, ולזוכרו היטב. שמי האחר אותו שמעת.... בלה, או בלאטריקס, אין להזכיר אותו. אם ישאלו לשמי, אני אידיין מק-רויך. הא ותו לא".

טריסטיין הנהן.

"האם שושלתו של או'סלית'רין עודה מושלת שם?" שאל מקץ רגע "או שמא - צאצאיו של גודריק או'גריפין?" אם כך הוא הדבר, אולי יוכל להציע את שירותיו כאביר... אוויר עכור או לא, הוא היה ועודנו הטוב בסייפי איניש גלורי. אלא שאידיין הנידה את ראשה לשלילה.

"דרכיהם של אנשי גייל השתנו, מאז הזמנים העתיקים" הסבירה "כיום, משמש המקום הזה בתור בית-ספר לקוסמים, ושמה של ה... מושלת שלו הוא הרמיוני גריינג'ר" גיחוך מריר הסתמן על שפתותיה. "באמת היה עלי לפטפט איתה קצת. כמה חבל שהיא נעדרת מ...טירתה בימים אלו".

טריסטיין, עודו מרותק, הוסיף לבלוע את המגדליו המרוחקים בעיניו.

"האם ניגש לשם?"

"עוד לא. אני... בוא ונגיד שעלי לנקוט זהירות מסויימת. אחו... ליידי אנדרומדה בלק נמצאת בדרכה לכאן, עם דיארמונד ומאגנס. עלי לנסות ולגלות..."

אידיין השתתקה בפתאומיות, חומקת באחת אל מאחורי הגזע. טריסטיין עשה כמותה, מזהה מיד את הקולות העמומים שבקעו מבין העצים, מרחק לא גדול ממקום עומדם. שבעה או שמונה בני אדם, לכל הפחות. נדמה היה לו, כי הם משוחחים ביניהם בשפתם, קולותיהם שקטים ונוגים. אלא שלא כמו באותו סיוט, לא עלה בידו להבין ולו מילה מדבריהם.

"מה הם אומרים?" לחש לאידיין.

"ששש...." הזהירה זו, מניחה את אצבעותיה על ידו. פעם נוספת, העביר מגעה רטט בישותו. "הם מדברים על התקפה... קרב התחולל ביער הזה, בליל אמש. אבדות... ראש המסדר" שמץ חיוך מלגלג עלה על פניה "ראש מסדר עוף החול נהרג בידי מפלצת. מעניין איזה מהבוצדמים קיבל את ה..."

קריאה רמה שיסעה את דבריה.

טריסטיין נדרך כולו; חרף השפה הזרה, הבין על נקלה כי הקול מכוון אליהם, וכי מחבואם נתגלה.

"יקוללו האלים! אין עלי ולו פגיון..." רטן. אידיין נראתה כפוסחת על שתי הסעיפים. לרגע, כיווצה את גבותיה באיום, מכוונת את שרביטה בזהירות. אלא שברגע הבא נאנחה, והטמינה את שרביטה בתוך גלימתה. אזי, זקפה את ראשה ויצאה באיטיות מצל הגזע, פוסעת לעבר בני האדם בצעד בטוח. טריסטיין בא אחריה, כל חושיו מורים לו להיזהר. בתוך רגע, מצא עצמו בוהה במה שהיה ללא ספק חבורת מכשפים מקרב אנשי גייל. פנים חיוורות, נפולות ומלאות צער, בהו בהן בחשש. אחד האנשים נופף בשרביטו, שב ומדבר בקול רם. נדמה היה לטריסטיין, כי הוא שואל מי הם... ומן הסתם, מה מעשיהם כאן, ליד טירתו של או'סלית'רין.

אידיין נשאה את ידיה באיטיות, עושה צעד אחד לעברם.

"פנינו לשלום" אמרה באיטיות, בשפת איניש גלורי "אולם איננו דוברים את שפתכם".

גל של מלמולים נבוכים חלף בקרב בני האדם. אחד מהם, בעל שער זהוב דהוי, זקר את גבותיו בארשת תדהמה ואמר דבר-מה נחרץ לעומדים לצידו.

"אנו באים מאיניש גלורי, האי הירוק שמעבר לים" המשיכה אידיין באותו קול "אנו אנשי קלאן מק-רויך שמן הטואטה דה-דנאן..."

הגבר זהוב השער פער את פיו, עושה צעד קדימה ולוחש משהו נרגש לחבריו. אחר, שב ופתח בדברים, מתאמץ ככל יכולתו לדבר באותה השפה.

"אנחנו להיות קוסמים של גייל, מטירה הוגוורטס. חבורה..." אז, פקעה סבלנותו באחת, והוא שלח גידוף נזעם לאחור, מנופף בידו וצועק משהו לאשה חומת-שער שעמדה מאחוריו. זו נאנחה, שלפה את שרביטה והחלה מפזמת משהו סבוך. לרגע, נדמה היה לטריסטיין כי זמזומים מוזרים הומים באוזניו. אזי, שב זהוב השער ומיהר לעברם, בוהה בהם בעיניים מלאות השתאות.

"טואטה דה-דנאן, תיפח בי הרוח!" קרא, נראה כמי שרוצה לבלוע את אידיין בעיניו. גל של קנאה חלף בטריסטיין, ורגע ארוך עבר עד שעלה בידו להבין כי הלחש שהוטל זה עתה גרם לו להבין את השפה בה דיברו הללו. "מרלין הגדול" זהוב השיער הושיט לעברם יד רועדת "א... היה לי את הכבוד הגדול להיוולד אירי, גבירתי היפיפיה, אבל מעולם, מעולם לא חשבתי שאזכה..." הקוסם כרע ברך, נוטל את ידה ומנשקה ביראת קודש. "טואטה דה-דנאן... אהה, השם שלי הוא שיימוס, גבירתי. שיימוס פיניגן. אנא סלחו לנו על קבלת הפנים..."

"הו, כמובן..." אידיין נראתה כמי שחושבת במהירות. "הייתי שמחה להשאר ולשוחח, אולם חוששני כי שעתי דוחקת. אם תואילו לסלוח לנו.."

"אינני בטוח שנסלח... הוד מעלתך"

הקול האחרון לא בקע מן החבורה המשתאה מולם, אלא בא מבין הצללים. מסתובב לאחור, מצא עצמו טריסטיין מביט בגבר קודר, בעל עור-פנים צהבהב ושער אפור ושמנוני. שפתיו הדקות התעקלו בבוז, גורמות לכל גופו של טריסטיין להדרך.

"אידיין מק-רויך מן הטואטה דה-דנאן, אני מבין" אמר בקול חלקלק "אוה, קבלי את ברכתי הצנועה לרגל שובך לארצות בני-התמותה" עיניו השחורות נצצו בעת ששלף את שרביטו, מכוון אותו במהירות הבזק לעבר ליבה "אם כך, מלכת הפיות, או בשמה האחר ובלתי-מלבב, בלאטריקס - אני עוצר אותך בעוון רשימת פשעים שמגיעה מכאן ועד אזקבאן" חיוכיהם של הקוסמים הפכו לקריאות תדהמה ותיעוב; בן-רגע, מצא עצמו טריסטיין בוהה בעשרה שרביטים שלופים.

הגבר הקודר גיחך בשביעות רצון.

"חוששני, שאכן נדרשת יהירות של בלק, בכדי לחשוב שתצליחי לחדור להוגוורטס בעזרת... התרגיל העלוב הזה. פרקו ממנה את השרביט, עכשיו".