מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

אנדרומדה

האוויר נתלה סביבה, כבד ועכור; אנדרומדה הבליעה שיעול כאשר פסעה באיטיות במסדרון הבלוי, אוחזת את מגש האוכל בשתי ידיה. לרגע, האטה את צעדיה, צופה בעיירה המוגלגית שנפרשה מעברם האחר של החלונות המלוכלכים; גגות רעפים פגומים, שלט זוהר בכחול חלוש וקומץ מכוניות ישנות-נושנות, קבורות למחצה מתחת ללובן סמיך; מכונה מטרטרת פילסה את דרכה באיטיות בתוך שדה סמוך, והשלג ירד, וירד, וירד.

אנדומדה קפצה את שפתיה, תמהה מדוע אין היא חשה הקלה כלשהי; האם לא היה עליה להיות אסירת תודה על הדרך בה הצליחה לחצות את הערפל בלא פגע ולמלט את הנסיכים הצעירים מיד משרתיו של אלאיל? אלא שדווקא כעת, כאשר היו המרדף והתופת הרחק מאחוריה, מצאה עצמה משתוקקת לנשום פעם נוספת את האוויר ההוא, הטהור והשופע קסם. אנדרומדה מצאה עצמה תוהה, האם כזה היה גם האוויר בעולמה שלה בימי המייסדים, לפני שהחלו המוגלגים למלאו בבתי חרושת, ארובות ומכליות נפט.

אם סבלה אנדרומדה מן העכרורית, הרי שהנסיכים הצעירים - על אחת כמה וכמה.

מאגנס חייבת לראות מרפא בהקדם, הרהרה בחשש, בעודה קרבה אל דלתו של חדר המוטל העלוב ששכרה. הילדה בהירת השער הפכה לצל של עצמה; מאז האסון, מיעטה לדבר, נצמדת לרגלה של אנדרומדה ומביטה על סביבותיה בעיניים עצובות ונטולות תקווה. ודיארמונד... הנסיך הצעיר הדאיגה לא פחות, אף כי מסיבות שונות קמעה.

באולם מתחתיה, הדליק אי-מי את הרדיו המוגלגי, גורם לו להשמיע איוושת מחאה ארכנית. במעומעם, יכולה הייתה אנדרומדה לשמוע קול חמור-סבר שבקע מתוך המכשיר הגדול והמטרטר.

"מניין הרוגי שטפון ליל כל הקדושים מוסיף לעלות. דובר משטרת בלפאסט מוסר, כי עד כה זוהו מעל לאלף. מספר כפול עודנו נעדר מתחת להריסות ולבוץ שהותיר אחריו מה שמוגדר בלא ספק כאסון הטבע הגדול ביותר שפקד את אירלנד במאה הנוכחית. מזג האוויר הקשה והדרכים החסומות עודם מקשים מאד על כוחות ההצלה. דובר משרד הפנים מוסר, כי מעריכים שעשרים-אלף איש לפחות נותרו בלא קורת גג. וכעת נעבור למבזק על המצב באיזור קורק. אד, בבקשה..."

"ימח שמה של הממשלה הזו," רטן זקן ליד הדלפק, בעת שמלצרית אדישה הניחה פודינג שמנוני ונקניק דם על שולחנו. "שנים, שנים הם מועלים בכספי המיסים שלנו ומבטיחים הבטחות. עכשיו התשתיות..."

קולו התעמעם וגווע, כאשר פסעה אנדרומדה אל תוך חדרה, והגיפה את הדלת אחריה.

מאגנס ישבה מכורבלת בקצה המיטה. כאשר נכנסה אנדרומדה הרימה את ראשה, ושלחה מבט אומלל בקנקן המיץ ובאוכל הפשוט שהונח על השולחן.
"אני חייבת, ליידי בלק?"

אנדרומדה נאבקה לחייך.

"כן מאגנס, את חייבת. אמך ואביך לא ירצו שתחלי, בעת שהם נאבקים באויבי בית מק-רויך."

מילות העידוד היו עלובות, ואנדרומדה הטיבה לדעת זאת. מאגנס השפילה מבט אל המגש ועיוותה את פניה בגועל.

"אבל זה כל-כך תפל," מלמלה בקול חלש יותר, "ובכלל, הכל כאן אפור ומגעיל כל-כך. אולי נוכל לחזור הביתה בכל-זאת, ליידי בלק?"

אנדרומדה נאנחה.

"את יודעת שהדבר בלתי אפשרי, מאגנס. הפומורים ואנשי מק-אלן מחכים לכם שם."

עיניה הכחולות של מאגנס מלאו בדמעות.

"אבל... אמא תבוא בסוף, נכון?" שאלה, מרימה באיטיות את אחד מפלחי התפוח, "היא הבטיחה לנו".

"והיא תעמוד בדבריה," החזירה אנדרומדה. המילים הדהדו בתוך ישותה, מציפות אותה בפחד פתאומי, "אימך... היא תמיד עמדה בהבטחותיה. תמיד."

"אוף, תפסיקי לילל כבר, מאג," רטן דיארמונד, תופס כיכר לחם ודוחף אותה כלאחר-יד אל תוך פיו, "לא כל-כך רע כאן, אם את שואלת אותי," הוסיף בפה מלא, "למשל, המוגל השמן עם השער האדום שגר בבית ממול, הוא מאד מעניין. היה קצת קשה להבין את מה שהוא אומר, אבל הוא..." דיארמונד בלע בחפזון, וליקק את שפתיו," הוא הראה לי את מרכבת-הברזל הגדולה שיש לו בחצר, וכל הגלגלים והחוטים שיש בתוכה... מנוע, ככה הוא קרא לזה."

לרגע, שבו פניו ולבשו ארשת התלהבות תמימה, מן הסוג שהיה נסוך עליהן בבריילית'. אלא שאנדרומדה לא הלכה שולל; המאורעות האחרונים שינו אף אותו, בלא ספק; עיניו האפורות האפילו, ואנדרומדה חשה היטב בזעם ובמרירות ששקעו עמוק בפניו החיוורים.

אמא תעמוד בהבטחותיה... החשש שב והציף אותה; מה תעשה בל, אם תחזור לעולם בו הקדישה את חייה לשירותו של וולדמורט? ההילאים יזעקו ברגע שתגיע שמועה על מקום המצאה, ו... מרלין, אנא עשה שהיא לא תתקל בנימפדורה, אנא...

קולותיהם של מאגנס ודיארמונד ניערו אותה מהרהוריה.

"מוגלגים! כל הזמן אתה מדבר עליהם, וכולך כבר מסריח מהריח שלהם. זה מלוכלך ומגעיל, ואתה... אתה בכלל לא מתגעגע אל אבא ואמא," האשימה, מוחה את הדמעות מלחייה.

"לא נכון!" התגונן דיארמונד בלהט. מאגנס אך משכה בכתפיה, ושבה להתרכבל בין השמיכות.

"מאגנס, את חייבת לאכול יותר," ניסתה אנדרומדה ברכות "אחיך אינו אשם במעשיהם של אלאיל ו..." אז, נפערו עיניה לרווחה, כאשר הבינה במאוחר את משמעות דבריו של דיארמונד. "רגע אחד. אתה יצאת מכאן וטיילת בעיירה?"

דיארמונד הבליע גיחוך.

"רק קצת, ורוב הזמן בכלל בצורת כלב. לא התרחקתי מהפונדק, באמת שלא..."

"מרלין!" אנדרומדה כיווצה גבותיה, תוהה האם ישנו טעם לנסות ולגעור בו. אני חייבת, חייבת להביא אותם במהירות למקום מבטחים, ולבין קוסמים, לפני שיקרה כאן אסון, הרהרה, מבטה חולף במהירות בין שניהם. פעם נוספת, הרהרה בהטלת לחש אות-המצוקה, ופעם נוספת גנזה את הרעיון. שערי הערפל אינם רחוקים מכאן, הזכירה לעצמה בקדרות; לא יותר משני מייל. אם משרתיו של אלאיל עודם בולשים בעקבותיהם, עשוי הדבר להיות הטעות האחרונה שתעשה; כל חושיה הזהירוה, כי הסכנה טרם חלפה.

לאן לקחת אותם, אם כך? הרהרה, מחייכת בעידוד לעבר מאגנס, שהחלה לועסת את הפירות באי-חשק. דבר אחד בטוח, לא אל נימפדורה. היא לעולם לא תקבל אותם בברכה. כעסה שב וניצת, כאשר נזכרה בחילופי הדברים ההם, בסופם יצאה בפנים חיוורות מכעס מביתה של בתה, נשבעת בכל היקר לה שלא לשוב ולדרוך שם.

לא, אין סיכוי שאחזור להתרפס בפניה, כאילו לא קרה דבר... ועוד עם שני הילדים של אחותי. מרלין!

"הגיע זמן שתעקרי סוף-סוף את השם הארור הזה מהראש, אמא," הדהד קולה הכעוס של נימפדורה בישותה, "קודם, נתת לנרקיסה לתמרן אותך ולהוריש לך את החפץ הארור הזה," הוסיפה בשיניים חשוקות, מחווה לעבר טבעתה של אמה,"ועכשיו גם זה... לכל הרוחות, אמא! הם היו חבורה של קוקואים מרושעים, שחטפו בדיוק את מה שהגיע להם. אל תעיזי לעמוד לי כאן ולרחם עליהם ככה פתאום!"

"אני בלק בעצמי, נימפדורה."

"לא, את לא - ועשי לי טובה, תפסיקי כבר לשקר לעצמך. הם השליכו אותך לכל הרוחות. למה נדמה לי שהזכרון שלך נחלש ככה-פתאום, בכל מה שנוגע לזה?"

ואז, אז בא הרמז המרושע ההוא; נימפדורה ניצבה מולה, פניה מעוותות בכעס, ורמזה שמאז מותו של טד, משהו השתבש אצלה בראש. בטרם הספיקה להתעשת, החזירה אנדרומדה מילים אכזריות לא פחות והסתלקה בסערה; ראשה המורם בגאווה מסווה היטב את האש שיקדה בליבה; בת בלק למהדרין, אין ספק.

וכאילו שהגירושין שלה לא סובבו אצלה כמה וכמה דברים בראש, הרהרה, שפתיה קפוצות וליבה הולם בחוזקה. בכל מקרה, היא לא הייתה מקדמת את הילדים האלו בברכה.

הטבעת על אצבעה בהקה חלושות, כמסכימה עם דבריה. היא לא תבין; היא לא תרצה להבין... היהלום הירקרק פעם ברכות, מאיר את האותיות הדקיקות שנחרטו בו: טהורים; טהורים תמיד.

אם כך, הוגוורטס, החליטה. אי-כה, באופן הנעלה על כל חוש, ידעה שזהו רצונה של אחותה... ואין הוא נעדר הגיון, בהחלט לא. אין מקום בטוח יותר מזעמו של אלאיל, אם ירהיב עוז לשלוח את זרועו מעבר לערפל. אולם איך תסביר להרמיוני גריינג'ר? ומה עם סוורוס סנייפ הנתעב ההוא, ו... מצנפת המיון?

אנדרומדה שקעה ביאוש אל תוך כסא, לוגמת כזית מן הקפה שלה. בעיות כה רבות... ואין, אין כל פתרון, מלבד להתמיד במאבק חסר-סיכוי, ולראות מה ילד יום. אצבעה ליטפה מבלי-משים את הסמל החקוק בטבעתה. לפני שנים רבות, הפנתה נערה פזיזה ומוכת-אהבה את עורפה לבית בלק האצילי ועתיק-היומין. וכיום, כיום היא שבה, ועימה שני יורשים צעירים, שדם פיות זורם בעורקיהם. מידה כנגד מידה, ומעגל הטירוף והצער יסגר? האמנם?

"את יודעת? אני... היה לי חלום על אמא, אתמול בלילה."

דבריו של דיארמונד גרמו לה להתנער ולהביט בו בחשש.

הנסיך הצעיר התנשף, מסלק קווצה של שער שחור מפניו. כששב לדבר, היה קולו שקט ומהוסס.

"אני לא זוכר הכל, אבל היה הרבה חושך... ואורות אדומים ואמא, היא... כעסה עלי מאד."

"כאילו שחסרות סיבות," מלמלה מאגנס בארסיות.

"לא... זה היה אחרת מתמיד, כלומר... היא היתה מפחידה, ממש מפחידה, והיא מאד-מאד-מאד כעסה..."

לא, בלתי אפשרי. לא.. לא... ליבה של אנדרומדה התכווץ בחזה, בעוד הריב בין הנסיכים שב ופורץ במלוא עוצמתו.

"אין פלא," סיננה מאגנס לעברו, "אף פעם לא אהבת את אמא באמת. אתה אוהב רק את עצמך ואת ההרפתקאות המטופשות שלך, זה הכל."

דיארמונד קפץ את אגרופיו.

"את סתם מקשקשת שטויות, כרגיל," סינן מבין שיניו, "אני אוהב את אמא לא פחות ממך, אבל את סתם בכיינית מפונקת..."

"הפסיקו שניכם, עכשיו!" אי-כה, עלה בידי אנדרומדה לדחוק את פחדיה די הצורך בכדי להזדקף ולשלוח בהם מבט מטיל מרות, "מרל... כל אלי איניש גלורי יודעים, שאתם ובית מק-רויך מוקפים אויבים. הגבירה אימר ואנשיה מתו בכדי להגן עליכם," הזכירה, חשה כיצד הולם ליבה בפראות. "כבדו לפחות את זה, והפסיקו..."

רעם אדיר התגלגל, מרעיד את תריסי העץ המוגפים; לרגע, נדמה היה לאנדרומדה כי הפונדק כולו רועד כמחשב ליפול. אחר, החלה אזעקה לילל מאחד מרכבי-המוגלגים ברחוב, קולה הצווחני חודר וממלא את החדר.

"שניכם בני מק-רויך, ואל תעזו לשכוח את זה," אמרה בקולה התקיף ביותר, מנסה לגבור על הרעש מחריש האוזניים.

כן, ושניהם בלק, ענה קול עמום מתחתית ליבה. ואל תעזי את לשכוח את זה, אנדרומדה.

* * *

מה לכל ה...

אנדרומדה פקחה את עיניה בבהלה. ברגע הבא, הזדקפה לישיבה וטלטלה את ראשה בכדי לסלק את השיער מעיניה.

משהו קורה; המחשבה היתה חזקה מכל חוש, גורמת לרסיסי התרדמה לנשור במהירות מעיניה. סביבה, היה החדר העלוב שרוי באפלה. הנסיכים הצעירים היו מכורבלים במיטותיהם, סמוך לחלון המוגף; מאגנס התהפכה, ממלמלת וקוראת למישהו בתוך שנתה.

אנדרומדה נרעדה, מביטה באפלה המקיפה אותם מסביב. מחוגי השעון החבוט שעל הקיר הצביעו על רבע לחצות, תקתוקם נמהל ביבבת הרוח המשתוללת בחוץ, ורחשו החרישי, הכמעט בלתי-נשמע, של השלג המוסיף להערם באין-מפריע על הגג. מאחד החדרים הסמוכים נחר מוגל, קולו עולו ויורד בשנת שיכורים בלתי-מופרעת.

מרלין... כמה קר כאן. אנרדומדה חמקה מן המיטה, משליכה עליה את גלימתה. דבר-מה... דבר-מה האיץ בה, מושך אותה לחמוק מבעד לדלת.

המסדרון ואולם השתיה היו דוממים ואפלים; מנורות המוגלגים שעל הקירות כבו עד לאחרונה.

קריק-קראח, קריק-קראחחח; אנדרומדה חשה כיצד חורקים קרשי הרצפה מתחת לרגליה; רעם רחוק החרה-החזיק אחריהם, ונדמה היה לה כי רעד חרישי עובר בקירות. ברגע הבא, שבה וחשה את הקריאה; חסרת קול, אולם נוכחת ומכוונת אליה. מחסירה פעימה, דחפה דלת לחה, ומצאה עצמה עומדת במרפסת אחורית, בוהה בחצר אפלה המשתרעת מתחת לרגליה. ענפים עמוסי שלג חרקו, מתנועעים כטלפים מיוסרות מול פניה. ברק רחוק הבזיק, אי-שם מעבר לפאתי העיירה, מאיר להרף-רגע את הנוף המיוסר; במשנהו, שבה העלטה והשתררה סביב.

משהו... משהו עמד קרוב; אנדרומדה יכולה הייתה לחוש בו, ניצב וצופה בה בדממה. בשיניים נוקשות, שלחה ידה באיטיות אל השרביט.

"בל?"

"חוששני שלא," ענה קול קר, "האישה שנתקראה אידיין אינה כאן, אנדרומדה מבני גייל."

אנדרומדה סבה בחדות לעבר מקור הקול; שם, במקום בו ירדו מדרגות עץ חלקלקות אל החצר, נדמה היה כי הערפל זע, מתגבש ולובש צורה. נשיפה חדה ושורקנית נפלטה משפתותיה, משהבחינה בפנים הזקנות הבוהות בה.

"מק-פאיל."

מפקד-המשמר הזקן עשה צעד קדימה, מחזיר לה מבט נוטף תיעוב. אנדרומדה נדרכה, אלא שנדמה היה כי אין הוא מתכנן להתקיפה; לא כרגע, לפחות. דבר-מה באביר השי הזקן השתנה, בכך לא היה ספק; קסדתו היתה שרוטה ומטונפת; גלימתו היה מקורעת בקצותיה, ואריגיה דהו ונטפו סחי; פניו הזועפים לא נשתנו, זולת עיניו. מבען של אלו העביר באנדרומדה חלחלה... כמו נשבר משהו, עמוק בתוכו. היה עליה לשמוח לאידו, הרהרה, לשמוח לאידו של היצור השחצן והאכזר הזה, אשר ציווה להמיתה בלא ניד עפעף. אולם אי-כה, התקשתה לעלוץ נוכח ארשת פניו.

"מדוע זכיתי לכבוד, המפקד אשר על המשמר?" שאלה בקול שקט.

נדמה היה, כי עצם קולה מלבה את שנאתו; אנדרומדה יכולה הייתה לראות את האש יוקדת בעיניו של הטואטה דה-דנאן, ואת אצבעותיו נקפצות בחוזקה בתוך כפפותיו המזוהמות. פעם נוספת, פקודת אדונך היא שמונעת ממך לזנק על גרוני, הא?

"באתי בשליחות," החזיר בקול כבוש, שונה בתכלית מעיניו הבוערות. עיניה של אנדרומדה התרחבו, כאשר שלף גולה גדולה מתוך גלימתו, מניח אותה בתוך ידה. ניצוצות זהובים בהקו, עמוק בתוך הזכוכית הכהה. "אדוני, המלך טאוסלין מק-רויך, ביקש כי אעביר חפץ זה לידי בנו ויורשו."

אנדרומה כיווצה את גבותיה בחשד.

"האם עשית את כל המרחק, אך בכדי למסור לנסיך דיארמונד גולה מוזהבת?"

"מאימתי אני חב לך הסברים, בת מוגלגים?"

אנדרומדה חרקה בשיניה. נמאס לי מהדרך בה הוא מתיר לעצמו לנהוג בי, כאילו הייתי פיסה של טינופת. אני בלק, בשם מרלין, אני...

הערפל בגן נע, מלביש את העצים בגוון חלבי מוזר. כעת, משהסתגלו עיניה לאפלה, נדמה היה לה כי היא מבחינה בדמויות נוספות, ניצבות בדממה ועוקבות אחר שיחתן. אנדרומדה התנשפה, נאבקת לכבוש את זעמה. המלך טאוסלין שלח אותו. הוא לא יאהב לשמוע אם אעז... עיניה תעו בין פניו הקפואים של מק-פאיל לבין הגולה, עוקבות בתמיהה אחר האורות הזהובים הנוצצים בה. אלא שאז, אחזה בה תובנה פתאומית; ביד רועדת, הגביהה את הגולה וקירבה אותה אל פניה. לא היו אלו אורות מכושפים, אשר נצצו בתוך הזכוכית הכהה.

חפצים... חפצים מכושפים בלחץ כיווץ... ליבה קפא בתוך חזה, כאשר הבחינה בפרטיהם. הו מרלין לא, לא...

"מה קרה לו?" התפרצה, שוכחת את המוגלגים הישנים סביב, וכל מידת זהירות באשר היא, "מה ארע לאדונך, מק-פאיל?"

קולו של מפקד המשמר נדמה כעולה ממעמקיה של באר.

"מארב, מארב בוגדני על שפת הביצות," מלמל, "הפומורי... הם עלו עלינו ביחס של חמישה לאחד, והיו עימם בוגדים ארורים," שפתיו רעדו, "וגם דברים... אחרים. המלך מק-רויך פקד עלי שלא... להשאר לצידו. רצונו הוא כי כתרו ושרביטו לא יחוללו בידי פומורים, וימסרו ל..." מק-פאיל שאף אוויר, כנאבק להגות את המילים, "לידי בנו ויורשו."

רגע ארוך חלף, בטרם הצליחה לשוב ולדבר.

"מ..מדוע?"

"הדרואיד הארור נאחז בטירוף," נהם אחד החיילים מן החצר. "בני מק-אלן..."

"הס!" עיניו של מק-פאיל שבו ומלאו רעל, "האם הינך מעזה לשאול מדוע, בת-אדם מחוסרת בושה?" סינן לעברה, ידו תועה כמאליה לעבר ניצב חרבו, "לאחר האסון שאת ואחותך המטתן על בית מק-רויך?" ברגע הבא, שב וכבש את זעמו, ואצבעותיו הרפו מן הניצב החבוט.

"ברחו," הפטיר, מחווה בידו לעבר האפלה, מעבר לגדר הפונדק ולעצים החורקים. "אינך חשה את הערפל עולה? הם יהיו כאן בתוך שעה, שעתיים לכל היותר. נוסו על נפשכם... שהרי," שפתיו התעקלו בחיוך מעוות, נטול עליצות, "לא תרצי בוודאי שכל בני-האדם השוטים כאן יופקרו למוות, אך משום ששני הנסיכים שוהים בקרבם, הלא כן?"

זעמה של אנדרומדה שב והתלקח.

"במקום לעמוד כאן וללגלג, מק-פאיל, יכולת אולי לנסות ולסייע לנו. לא לי, שהרי אני יצור נחות ושנוא," סנטה בו, "אלא לבניו של אדונך..."

השנאה בעיניו היתה כה עזה, עד כי אנדרומדה נסוגה לאחור.

"איש מאיתנו לא ינקוף אצבע בכדי לסייע בידך, אנדרומדה בלק. מילאנו את הוראתו האחרונה של המלך, ולא נעשה יותר מכך, למענך ולמען אחותך הארורה גם יחד." קולו רעד בדברו, "היתה זו אהבת העיוועים של אדוני אל בלאטריקס בלק, אשר הובילה אותו ואת שושלתו לאבדון," המילים קלחו מפיו, מהירות ונוקבות. אי-מי פתח חלון, גבוה מעליהם, צועק,"מי שם, לעזאזל?" בקול צרוד, אלא שאנדרומדה התעלמה ממנו, כל ישותה מרותקת לדבריו של יריבה.

"מתנת האלים... קללה על ראשה! האם חשבת כי לא ידעתי את האמת מלכתחילה? הייתי עם המלך, כאשר רכב בביצות ומצא אותה שם: יצור נתעב, רצחני ואכול-טירוף, שזכה ללא ספק לעונש הולם על רוע-מעלליו. התחננתי בפניו כי ימית אותה, או ינטוש אותה למר גורלה, ומה עשה הוא? אינני יודע מה טיבו של הכישוף הרע אשר לכד אותו, והניע אותו לטפח אותה, ו... להשביע את העתיקים בכוחות איניש גלורי לבצע בה קסמים, קסמים אסורים. ואני ידעתי, ידעתי כי לא תצמח מכך טובה, וכי קסמים כאלו גובים מחיר נורא; וכל זאת, לשם מה?" נהם "בכל פעם בה נמהל דמנו בדמכם, באה עליכם ברכה, ועלינו קללה. ארורות תהיו, שתיכן, וקללה את ראש השושלת המזוהמת ממנה באתן!"

כאילו שאנו זקוקים לעוד אחת. לרגע, נישא מעליה באיום, ואזי נאנח ונסוג.

"עצתי היא שתמהרו," הוסיף, שב לדבר בקול כבוש, "אלאיל נחוש בדעתו לסיים את מלאכת הדמים. אם בבוא היום, ירהיב דיארמונד הצעיר לחצות את הערפל, ויוכיח כי ליבו ודמו הם מק-רויך, אולי ישכנע את אנשינו לשוב ולשאת חנית בשירותו. עד אז, אין הוא אלא בנה של אמו, וזאת בלבד. בואו."

הלוחמים האחרים ניצבו מנגד; נדמה היה לאנדרומדה כי היא רואה צער בעיניהם, אלא שאיש מהם לא אמר דבר.

הם יהיו כאן בתוך שעה. הפחד התמר מעלה-מעלה בתוכה, מחניק את הזעם. היא רצתה להתווכח, לדרוש מהם שיחכו... להתחנן, אם יהיה צורך. אלא שלשונה דבקה לחיכה; ברגע הבא, נבלעו הטואטה דה-דנאן בערפל, והיו כלא היו.

לרגע, עמדה אנדרומדה במקומה, בוהה בעקבותיהם בעיניים קרועות לרווחה. אזי, נאנחה וסבה על עקבותיה, נאבקת לחשוב במהירות. הם חייבים להמלט, כרגע, להתרחק מהעיירה די הצורך בכדי... אזי, נעצרה משנפל מבטה על הצל הקטן ליד דלת המסדרון. לא היה כל צורך לשאול את מאגנס, האם ועד כמה שמעה את השיחה. עיניה של האחרונה אמרו הכל. אנדרומדה קרבה אליה בצעד איטי.

"מאגנס, אני..."

אנדרומדה אימצה את גופה הצנום של הנערה אל ליבה; זו הניחה לה לעשות כרצונה, רועדת ובוכה בלא קול.

"הצער והכעס דיברו מגרונו, מאג," לחשה לה אנדרומדה, "את נצר לאביך, ואיש אינו יכול לקחת זאת ממך ו..." המילים נפלטו מפיה באיטיות מוזרה. "מצד אימך, את נצר לבית קוסמים מפואר ועתיק יומין, ו... עלייך להיות גאה בכך, כן. עכשיו רוצי והעירי את אחיך, איננו יכולים להתעכב ולו דקה אחת."

לרגע, הרימה מאגנס את ראשה, בוהה בה בפנים חיוורות ושטופות-דמע. אחר, הנהנה ורצה אל תוך המסדרון. אנדרומדה נותרה לאחור, שולחת מבט עגום בגולה הנוצצת בידה. תהיה היכן שתהיה, טד יקירי... אנא, סלח לי. הרהרה. אני... הגיעה העת לחזור הביתה, אנדרומדה.

* * *

"רוצו!"

אנדרומדה לא יכלה לעשות מאומה, מלבד לבהות בזוועה המתפשטת מאחור - אגרופיה קפוצים בחוסר אונים אל מול האודם ההולך ומתחזק באופק.

העיירה עלתה באש; להבות התפשטו במהירות, מרצדות ולועגות לשלג המוסיף לרדת. מגדל הכנסיה המרוחק הואר למלוא גובהו, כאשר זינקה האש מעלה-מעלה, אופפת בחוזקה את צריח הפעמונים.

פה ושם, יכולה היתה לשמוע את טרטורו של רובה מוגלגי, נמהל באיוושת הלהבות ובצרחות החלושות שנישאו מבין הבתים הבוערים. אלא שלמוגלגים לא היה כל סיכוי; לא כאשר הופתעו באישון לילה בידי שרצי-בלהות שבקעו מתוך הערפל. והכל באשמתה...לגמרי, לגמרי באשמתה.

אות האבירים של בית בלק בהק על אצבעה, מחזיר את אור הלהבות המרוחקות.

את בלק, וראי כיצד את בורחת... לעג קול נוטף בוז בתוך ישותה. היה עלייך להיות שם, היה עלייך להלחם ולהדוף אותם. כך היה עושה סיריוס, לו עמד במקומך. כל האנשים האלו מתים בגללך, אנדרומדה, בגללך... בגללך... רעד עבר בה, כאשר העלתה בדמיונה את המראות הנוראים. אש וחנק; דלתות נפרצות בבעיטה; נשים צורחות בעת שילדיהן נחטפים מחיקן ומשופדים על כידוני הפומורי. היה עלייך להשאר, להלחם... היית הורגת עשרות מהם, לפני שהיית נופלת. היית גובה מהם מחיר הולם...

מחיר הולם? אנדרומדה טלטלה את עצמה בבוז, מנתקת את עצמה בכח מן המראות ופותחת בריצה. אלאיל, רק הוא יכול היה לכשף את הערפל ולשלח את הפומורים לצייד בתוך העולם האחר. חייהם של מאה פומורים יהיה מחיר זעום בעיניו, בתמורה לחייהם של נסיכי מק-רויך. והיא... היא אינה סיריוס; היא תנשוך את שפתיה ותמשיך הלאה.

מתנשפת, חשה בעקבות דיארמונד ומאגנס, חוצה בריצה את השדה המושלג שהשתרע לפניהם; אם יוכלו להתרחק ולהחזיק עד בוא השחר...

קריאת אזהרה שהפליט דיארמונד ניפצה את תקוותיה. אנדרומדה נעצרה, שולפת את שרביטה ומחווה בו לעבר העצים עמוסי השלג שנישאו מולם, רגע בטרם התמלא האוויר בשריקת חיצים.

"אוריוס ריפלקטו!" קראה, מתווה מעגל באוויר הקפוא. השרביט ציית; אור כחול ניתז קדימה, בוהק ומגיר ניצוצות על השלג הרך. חיצי הפומרי רחשו והתפוקקו, כאשר נתקלו בהילה המכושפת. שאגת זעם בקעה מבין העצים, כאשר נטשו היצורים את הקשתות, שולפים את חרבותיהם הכבדות וסוגרים לעברם בלהיטות, ניביהם לטושים וזבי-ריר.
אנדרומדה חשקה את שיניה, משליכה קללות בזו אחר זו. אחר, שלפה את חרבה והשליכה עצמה קדימה, בטרם יספיקו הפומורים להתאושש מן הקללות שהמטירה עליהם.

"מותו, שרציו של אלאיל," סיננה מבין שיניה, בעת שירד הלהב על ראשון האויבים.

מתכת הקישה במתכת; חרב הטואטה דה-דנאן בהקה בפראות, בכל פעם בו ירדה על אחד היצורים, בוקעת את קסדתו או שופכת את מעיו על השלג. הפומורי היו מעטים, מעטים מדי... ככל הנראה סיירים שהרחיקו מדי משאר חבריהם. אנדרומדה תמרנה והלמה, מתגוננת ומשספת במהירות. אחד הפומורים המגודלים הטיל עליה את כובד משקלו, מנופף בגרזן קרב עצום; אלא שכלב שחור עט עליו בקפיצה, נועץ את שיניו עמוק בתוך גרונו. ברגע הבא, החלו היצורים מתפזרים לכל עבר, מותירים חמישה מחבריהם לשכב בלא-ניע בתוך השדה.

"אל בין העצים!" צעקה אנדרומדה, זכר הקרב הראשון שניהלה מול הפומורים שב ומתגנב לראשה; הפעם, לא יחוס עליה איש אם תופל. לצידה, לבשה מאגנס במהירות את צורת החתול שלה, שועטת במהירות בעקבות דיארמונד; אין עוד זמן לאבד. מתנשפת, הגביהה אנדרומדה את שרביטה; ברגע הבא, ניתז אות האזעקה גבוה כלפי מעלה, בוער בזהוב ובאודם עז.

ובעוד האות בוער מעליהם, שב יללות הקרב של הפומורי והתחדשו מאחוריהם; פעם נוספת, הומטר ברד חיצים, מנקב את השלג פסיעות מעטות ממקום עומדם; חניתות כבדות הוטלו, פולחות את האוויר במעופן. אחת מהן ננעצה לא הרחק מרגלו של דיארמונד, גורמת לו לנהום ולסמר את פרוותו באיום.

האוויר נמלא שעטות רגליים; הפומורים יצאו למרדף, דולקים בעקבותיהם בין עצי הפרי הערומים מעלה. חרף העלטה, יכולה היתה אנדרומדה לראות את דמויותיהם הכהות, נוהמות וחשות בעקבותיהם בלא לאות. מפעם לפעם, נעצרה אנדרומדה, משגרת קללה לעבר אחד הרודפים. אלא שאלו לא הרפו, פעם נוספת, הוטלו חניתות, ופעם נוספת ביצעה אנדרומדה כישוף הודף, גורמת להן להחטיא את מטרתן.

כעת, החלה הקרקע לטפס, הופכת חשופה ונוקשה יותר. מאגנס הגיחה ראשונה מבין אחרוני הגזעים, דמות החתול שלה מקנה לה צורת כתם קטן וצחור בתוך העלטה הכהה. דיארמונד שעט בעקבותיה, כמעט בלתי-נראה, ואילו אנדרומדה אצה במאסף, עושה ככל יכולתה לעכב את הרודפים. כעת, חשה מגע נוקשה מתחת לרגליה; אחד מכבישי המוגלגים, בלא ספק. אולם אף אחד מכלי הרכב שלהם לא יוכל להרחיק בסערת שלג שכזו, ועוד רגע... עוד רגע וקשתי הפומורי יצאו מבין העצים, ויוכלו...

ט-ר-א-ח.

דיארמונד הפליט נביחת הפתעה וקפץ לאחור, כאשר הרעיד קול נפץ מחריש-אוזניים את אוויר הלילה. אנדרומדה נאנקה ונרתעה, מליטה את עיניה נוכח האור המסנוור שהציף את הכביש. ואז, בפעם הראשונה מזה זמן רב, עלה גיחוך על פניה; כלי הרכב העצום שנעצר בחריקת בלמים נדמה כאילו נלקח מתוך הצגה ישנה... כה ססגוני ולא הולם את הסיוט האפל בתוכו התהלכו.

"ברוכים הבאים לאוטונוס הלילה, שירות חירום למכשפה ולקוסם במצוקה. כל שעליכם לעשות הוא להושיט..."

הכרטיסן עצר את שטף דיבורו, פוער את פיו בהפתעה נוכח הכלב השחור והחתולה הלבנה שחלפו על פניו, מתיזים שלג ובוץ על מדיו הנאים בעת שזינקו במעלה המדרגות, אל תוך כלי הרכב התלת-קומתי.
"סע!" שאגה אנדרומדה, גיחוכה דועךבמהירות נוכח הדמויות ששעטו בעשרותיהן מבין העצים.

הכרטיסן בהה בה במבוכה.

"אהה גבירתי, אני מתנצל. את נושאת עלייך חפצים אסורים לשימוש לפי תקנה שלוש-מאות ארבעים ו..."

"לסמטת קוהולין, דבלין. סע, בשם כל השדים והרוחות!" שרביטה של אנדרומדה נע באיום "הם יגיעו בתוך שניה, סגור את הדלתות..."

"אבל משרד הקסמ..." קולו של הכרטיסן דעך, כאשר הבחין בסכנה, רגע אחד מאוחר מדי; באותו רגע עצמו, נמלא האוויר ברעש זגוגיות מתנפצות; צרחות בהלה עלו מתוך האוטונוס, כאשר פגעו חיציהם של הפומורי בחלונות, או הותכו בדפנות הסגולות, יוצרים שקערוריות מכוערות לכל אורכו של הרכב. הכרטיסן הפליט יבבה, וזרם דם ניתז על פניה של אנדרומדה, כאשר ננעץ אחד החיצים עמוק בתוך כתפו. חץ אחד הלם במתכת המכושפת של שיריונה וניתז אחור, גורם לה לנהום בכעס.
"אוי מרלין, זה כואב... איה, אוכ... אוכלי מוות... אני עומד למות, אני מת, אני..."

"סגרו את הדלתות האלו, בשם מרלין! אקספלארימוס!"

ראשון הפומורי המסתערים נעקר מן הקרקע, מתרומם לאוויר ונוחת במלוא משקלו על חבריו. אלו נהמו, רומסים אותו בלא רחם בעודם סוגרים את שארית המרחק; באור פנסי האוטונוס, יכולה היתה אנדרומדה להבחין בבוהק על חרבותיהם המשוננות.

"שתק!"
אחד הפומורים התנודד על שפת הכביש, מתיז זיקים אדומים ושואג בכעס. חיצים נוספים הותכו בדפנות, גורמים לצרחות אימה נוספות לבקוע מתוך כלי-הרכב.

ואז, החל המנוע לנהום סוף-סוף; אנדרומדה נסוגה צעד אחד במעלה המדרגות, משגרת קללה נוספת; חץ אחרון חדר פנימה, שורק ליד אוזנה וננעץ עמוק בעץ המגולף, גורם לנהג להפליט צווחת בהלה. אזי, נסגרו הדלתות סוף-סוף, וכלי הרכב המכושף זינק קדימה ברעם מחריש אוזניים, מותיר את החיצים והפומורים הרחק-הרחק מאחור.