מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

גודריק

"אז כאן אתה מסתתר, הא?"

גודריק שכב באין-ניע, מוטל על מיטתו בפישוט אברים; עיניו הפקוחות בהו כלפי מעלה, נעוצות בתקרתה האפלולית של המרפאה. האנשים אשר באו ויצאו סברו בוודאי כי אין הוא רואה או שומע דבר... אלא שבכך טעו; המילים שנזרקו אל חלל האוויר נפלו על אוזניים קשובות, נופלות כטיפות גשם אל תוך ישותו המיוסרת; שם, עמוק בפנים, התעבו הצללים והלכו, רוחשים בין הדי הקרב הנורא שלא חדלו מלצלצל במוחו: שאגותיו של היצור הנורא; זעקותיהם של של ההילאים הנקרעים לגזרים... והצחוק, הצחוק הנורא מתוך הערפל, לועג לו שוב ושוב על כישלונו.

המבקרים באו והלכו; הופמן, סילביה ופרופסור שטיין האריכו לשבת ליד מיטתו, מדברים אליו בקולות רכים, ומספרים לו מעט ממאורעות היום... או מדברים בלחש בינם לבין עצמם על מאורעות אחרים, קודרים יותר. פרופסור סנייפ ניצב בדלת, מעביר יד בשערו השמנוני ושולח בו מבט קודר - בוודאי מתכנן את העונש שיטיל עליו ברגע שיוכל לעמוד על רגליו.

אולם לא הייתה לכך כל חשיבות, לא עוד; גודריק ידע שנכשל וארר את עצמו לנצח-נצחים; פיטי מת, מלאני מתה, ההילאים האומללים מתים... וקרימהילד, בת-דודתו עליה הבטיח לשמור, מתה גם היא. גודריק יכול היה לחוש בחלל שחור, הולך וגדל בתוך חזהו. לו אך היה לו די אומץ להתייצב מול סנייפ ולמסור לו את הפעמון הארור מבעוד מועד, ולשאת בכל עונש שיוטל עליו... מצנפת המיון טעתה; הוא איננו יותר מפחדן, שלא ראוי היה אפילו לדרוך בתוך מגדל גריפינדור.

"היא תדבר, בסופו של דבר," אמר קולו החלקלק של סנייפ על-יד הדלת, "לטובתך האישית, הפסק להתווכח איתי, פיניגן. שמעתי מספיק אגדות איריות אוויליות לשבוע אחד."

"תאמר מה שתאמר, אני עדיין מודאגת מכך שהיא מוחזקת כאן, ולא באזקבאן," החזיר קול נשי... האם הייתה זו נימפדורה טונקס? עוד אחת מן הרבים שגודריק אכזב; והיא עוד סברה, בתמימותה, כי הוא ראוי להיות הילאי...

הצללים רחשו סביבו, צוחקים וסוגרים עליו באיטיות.

שבר-כלי אומלל, תמיד היית. שכב ומות... שכב ומות...

"נסי לחשוב עם הראש, לשם-שינוי, במקום עם הירושה המפוקפקת מבית אימך האצילי ועתיק היומין," לחשש סנייפ בזעם, "קארתניי בוודאי ישמח לקבל ממך את השי הקטן הזה... בדיוק הדבר שהוא זקוק לו בכדי להושיב את אחוריו הבשרניים על כס השר, ולקבור את כולנו באופן סופי. ולא שהוא לא קרוב לעשות זאת כך או כך... משימה לא קשה בהתחשב בכמות המטומטמים ששורצת כאן מסביב. משהו גדול קורה כאן, וגריינג'ר האהובה שלכם מעורבת בו עד צוואר... המקורות שלי במשרד הקסמים מספרים שחבורת המנוולים כבר התחילה לחלק את השלל. אנג'לה פירס-קארתניי תמונה למנהלת הוגוורטס עוד לפני חג המולד..."

"מרלין! לא הצדקנית נוטפת הרעל הזו... הוא לא יעז!"

"לא הייתי סומך יותר על... הטעם הטוב של כבוד סגן-השר לו הייתי במקומך, טונקס. אחרי הכול, הוא זה שהתחתן עם ההרפיה הזו מרצונו החופשי."

"הם ממדרים אותי לגמרי, כמו שעושים לכל המכרים של ביל ויזלי... אילו רק יכולנו..."

הקולות דעכו, מותירים את גודריק לבד עם צלליו. אלו סגרו עליו מעברים, שולחים טלפיים קרות אל תוככי נשמתו.

צ'רלי סאוד הקטן צדק, כן... אתה כשלון, כשלון, כשלון...

נשימתו של גודריק כבדה עליו, העלטה הסתחררה, סוגרת על עיניו; אי-שם, הרחק כמתוך עולם אחר, נפלו אנשים והתמוטטו בזה אחר-זה, חיוך מטופש נסוך על פניהם; מטורף התכווץ, מיבב ומצחקק בפה זב קצף.

"הצללים באים לרקוד, רקוד הלורד, רקוד הלורד..."

והצללים רקדו, הו-כן.

פחדן קטן, מאד קטן, שוכב במיטה ומקווה שכולם ירחמו עליו; ואולי לא תקום עוד? לא תקום.. לא תקום.. לא תקום...

"לכו... עזבו אותי... אני לא יכול לנשום..." הידיים הקרות חדרו עמוק יותר ויותר, מקפיאות את ליבו ושואבות את שארית כח רצונו. "לכו..."

רעד קפוא חלף בו כאשר עצם באיטיות את עיניו...

אלא שאז, הריעה קרן עזה; סוס צנף בעוז, והצללים רחשו ונרתעו לאחור.

לכי... לכי מכאן... אסור לכן לחזור, אסור לכן להתערב כאן, אסור... אסור...

אלא שהדמות המבהיקה לא שעתה אליהם; הסוס הלבן-מוכסף שעט קדימה, פרסותיו מתיזות ניצוצות עזים. בעיניים קרועות לרווחה, שכב גודריק ובהה ברוכבת חסרת המורא. הנה היא שועטת קדימה, ברקים ניתזים מחניתה; הנה היא הולמת, ומפזרת את הצללים לכל עבר. גודריק לא יכול היה לעשות דבר מלבד להביט באלם בשיריונה המבהיק... בשיער בגון החיטה הבשלה, מתבדר בפראות ברוח העזה.

"אז כאן אתה מסתתר, הא?"

עיניה, בהירות ונוקבות כפלדה, סקרו את גודריק ממרומי אוכפה.

"עד מתי תמשיך לשכב כאן ולרחם על עצמך, גודריק?" סנטה בו,"מאימתי החלו טבטונים לפחד ממעט דם שנשפך סביבם, או שמא באמת ובתמים לילד בריטי רכרוכי? אפילו המתולתלת החביבה שלך מתה בנסיון להגן עליך... שמא תכבד לפחות את זכרה ותפסיק לרבוץ כאן, כמו פגרו המצחין של עריק שנורה בעת מנוסה?"

ליבו של גודריק הלם בחוזקה. זה חלום... שינן לעצמו. בסך הכל חלום... אלא שעיניה הנוקבות פלחו את נשמתו, מציתות אותה באש.

"קום על הרגליים גודריק. קום, אמרתי!"

"אני גמור, קרימהילד... באמת שניסיתי..." מלמל, האור הבוהק צורב את עיניו.

"ניסית? אל תצחיק אותי. כל מה שעשית היה לברוח. כעת, אחת מן השתיים... או שתואיל ותעשה מעצמך דבר-מה מועיל בטרם נפגש בשנית, או שתוסיף לשכב כאן ולהפוך לסעודה עבור ה... דברים האלו," באומרה זאת, הצביעה בחניתה אל האפלה הממתינה סביב; גודריק יכול היה לשמוע את הרחשים העמומים עולים מתוכה, מלחששים בסבלנות. ברגע שתדהר היא מכאן, הם יחזרו עד מהרה, הו כן.

"בבקשה, תחזרי... בבקשה אל תעזבי... הבוהק התגבר סביבו, הופך לאור מסמא עיניים; ידיים רכות נגעו בו להרף-רגע, מחבקות אותו בעדינות - ואזי הרפו, מותירות אותו לבדו בעלטה.

"אינני יכולה... כבר כעת, הפרתי את החוקים בעבורך." כעת היה קולה מרוחק ורך יותר, "אנא, אסוף את עצמך וקום על הרגליים... אתה האחרון שנותרת... אנא..."

קולה דעך, נמהל ביבבות הרוח.

"חזרי לכאן, אני מתחנן בפניך... אל תעזבי אותי לבד כאן... קרימהילד... קרימהילד!!!"

האוויר נפלט מפיו בשריקה; גודריק התנער ופקח את עיניו, מוצא עצמו ישוב זקוף במיטתו; זעה קרה נטפה כמיים על פניו וצווארו, מספיגה את כותונת המרפאה שעטה על גופו הרועד. הצללים רחשו בזעם פעם אחרונה, והתפוגגו לאיין.

"גודריק... מרלין, אתה ער!" קולו של הופמן הכה באוזניו בחוזקה, רועד מהתרגשות, "כבר חשבנו... חשבנו שאין סיכוי, ו... שעומדים להעביר אותך למחלקה הנוראה ההיא בקדוש מנגו. איך אתה מרגיש עכשיו? להביא לך משהו?"

גודריק הניד ראשו לשלילה, עיניו סוקרות את המיטות והמדפים סביבו; קולו של ידידו היה צרוד ומקוטע; כה שונה מהקול הרחוק והעז ההוא...

"אממ... אני בסדר, פחות או יותר," גודריק סקר את פניו החיוורות של הופמן, לא יודע היכן להתחיל. הוא לא יבין... לא, לעולם לא. "רק הראש עדיין מסתחרר לי קצת... כמה זמן עבר?"

הופמן התנשף, בעודו שב ושוקע לכסא שליד המיטה.

"מאז הלילה המזעזע ההוא? שבוע, פחות או יותר... בית הספר כולו רוחש כמו תל נמלים. הי!"

גודריק חשק שיניים, נאבק באלימות בסחרחורת; מקץ רגע, עלה בידו להתאזן ולהציב שתי רגליים על הרצפה. הופמן החל למלמל משהו על כך שאולי רצוי שישכב, לפחות עד שתבוא אחות בית הספר ותבדוק אותו. אלא שגודריק לא שעה אליו.

הבטחת לקום... שב ודמיין קול רך, רחוק עד אין-קץ. הבטחת. הופמן לא יבין לעולם, שבמיטה לא מחכה לו דבר - מלבד הצללים.

"ומה קורה עכשיו?"

לרגע, נראה הופמן כמהסס, ממלמל משהו בלתי ברור על כך כי אולי כדאי לדחות את הסיפורים לאחר-כך, עד שיוכל גודריק לנוח ולהתחזק מעט. אלא שגודריק הישיר מבט אל תוך עיניו, חוזר אל שאלתו ביתר תקיפות. מקץ רגע, נכנע ידידו והחל לדבר, קולו איטי ומקוטע.

"קשה לדעת, חבר. קשה לדעת... אמרו לנו שהכול בסדר עכשיו, הרוצח הושמד ושוב מותר לצאת למדשאות וכל זה... אבל השמועות מעופפות מהר יותר מינשופים; המנהלת עוד לא חזרה, ואומרים שהיא הסתבכה עם משרד הקסמים או משהו... ההאפלפפים רועדים מן הצל של עצמם אחרי שהסתבר מי היה ראש הבית שלהם באמת... בכל מקרה," מיהר להוסיף ולשנות נושא, "אה... כל החברה במועדון מתים לשמוע חדשות ממך. תהיה חגיגה שלמה כשישמעו שהתעוררת."
גודריק הנהן בקדרות, מביט בבבואה שנשקפה אליו מתוך המראה; הפנים שהחזירו לו מבט היו רזים, כאילו הזדקנו בכמה וכמה שנים; עיגולים שחורים ומכוערים הקיפו את עיניו, ושערו הרטוב נפל באי-סדר על לחייו השקועות.

"אני משער שפרופסור סנייפ בוודאי ישמח מאד לדעת את החדשות," העיר בלגלוג, "הוא בוודאי מעוניין לתפוס איתי שיחה קטנה."

הופמן כבש את פניו בקרקע.

"אמממ... זה לא שהוא נשמע חביב במיוחד בכל העניין הזה, אבל... הוא עסוק מעל הראש בשבוע האחרון, ככה שאולי הוא ישאיר אותך לטיפולו של פרופסור לונגבוטום, וזה כבר הרבה יותר טוב, תאמין לי. זה גם אומר שזה יקח עוד זמן... סנייפ מחזיק אותו באיזו שליחות מוזרה בלונדון, ויש כבר מי שלוחש שיש לו איזה סיבה מפוקפקת להרחיק אותו מהוגוורטס. וכבר ככה נראה שעוד מעט יגמרו לנו המורים כאן, שלא לדבר על הילאים. ראש המסדר אכל אותה בלילה ההוא, וגם..."

גודריק הביט בו במבט עצור; הארי פוטר המפורסם, לו עמד במקומו, היה בוודאי משתולל ומנפץ לרסיסים את משרד המנהל... אולם גודריק רק חשק שפתיים; אין לו להאשים אלא את עצמו - והוא כבר מנופץ די והותר.

"אני יודע על פיטי, מל וקרימהילד" אמר בקול עצור.

הופמן שתק, קופץ את אגרופיו; רגע ארוך חלף בטרם שב לדבר.

"אתה... רוצה אולי שאקרא לאחות? או... אולי לפרופסור שטיין?"

"עדיין לא," גודריק הבחין בשרביטו הישן, מונח דומם על אחד המדפים, "מה עוד מתרחש?"

"זהו בערך... כלומר, יש כל מיני שמועות מוזרות רצות סביב, וכמעט אף אחד אפילו לא מנסה ללמוד משהו. ניק-כמעט-בלי-ראש אומר, שתפסו איזה אוכל-מוות בכיר ליד הטירה, וחוקרים אותו בתא סודי, במקום שאפילו רוחות הרפאים לא יכולות להיכנס אליו... אבל קצת קשה לסמוך עליו לאחרונה. כלומר... הופיעה כאן איזו רוח חדשה, ואומרים שניק מאוהב לגמרי. אבל... אני חושב שבכל זאת צריך שהאחות תבדוק אותך, כלומר... אולי אתה צריך שיקוי מרפא או משהו כזה..."

"סילביה, היכן היא?" שאל גודריק בפתאומיות. "אני זוכר שראיתי אותה הרבה כאן בחדר. האם היא..."

הופמן נרתע לאחור, רטט מטריד חולף בפניו.

"היא בריאה ושלמה, אם זה מה שאתה שואל, אבל היא... אני באמת חושב שכדאי שנדון בזה אחר-כך. אני חייב..."

הופמן החל נסוג, אלא שגודריק עט עליו, לופת את פרק ידו.

"נדון בזה עכשיו," החזיר, מצמצם את גבותיו בכעס; הוא לא סמרטוט שזקוק לרחמים, לא עוד... וכל חושיו בישרו לו רעות. "אני מקשיב."

הופמן נאנח.

"אף פעם לא חיבבתי את הבחורה הזו," מלמל בקול נמוך, "למרות שבלילה ההוא היא הוכיחה שיש בה קצת יותר מבוגדנות חלקלקה של מאלפוי. היא ישבה כאן שעות לידך, וכל זה... אבל..." הופמן לקח נשימה ארוכה והמשיך, "היום בארוחת הצהריים הופיעו שני נציגים של משרד הקסמים. הם... הם אפילו לא טרחו לקחת אותה לחדר צדדי, והודיעו לה לפני חצי הוגוורטס שאבא שלה הוכרז כמת. טבע בים או משהו כזה, ו... אם זה לא מספיק, אז על המקום הקריאו לה חתיכת מכתב רשמי כזה. קארתניי הזקן כינס ישיבת בזק של הקסמהדרין, והרשיע את דראקו לאחר-מותו בכל מעשי הרצח ועוד רשימת פשעים מכאן ועד הפירמידות במצריים. החרימו את האחוזה שלו ואת כל היתר, גודריק." אמר הופמן, "והם... הם לא מוכנים לחכות אפילו לטקס האשכבה. אמרו שהיא חייבת לבוא לשם עוד השבוע, לחתום על מסמכים ולקחת כמה חפצים אישיים."

גודריק חש כיצד מתלהטות לחייו בזעם.

"זה כל-כך... כל-כך לא הוגן!" רשף, "כיצד אפשר להיות כל-כך אכזריים?"

הופמן הנהן.

"זה לא שדראקו ההוא לא היה חלאה מנוולת... אבל פרופסור שטיין אמרה שהיו הרבה ראיות לזכותו, ופשוט התעלמו מכולן. נימפדורה טונקס הסבירה להם שאפילו לורד וולדמורט בכבודו ובעצמו לא יכול היה לזמן כזו מפלצת כמו זו שאממ... הסתובבה כאן בחודשים האחרונים, אבל זה לא ממש עזר. ואתה יודע מה הכי גרוע? ביחד עם הנציגים הרשמיים בא גם הבן של קארתניי... כן, טוד ההוא מ"ברקי האהבה"... חצי שיכור הוא היה, ולא הפסיק לרגע לצחוק לה בפנים. אחרי שגמרו לקרוא את ההודעה, הוא הרחיף כוס בירצפת, וצעק בקולי-קולות שכולנו צריכים לחגוג, כי לפי החלטת המחלקה ליחסי קוסמים בינלאומיים, האחוזה תהפוך לבית גולדן-אלייז'ה קארתניי, וקוסמים צעירים מכל העולם יבואו לרקוד ולשיר שם, ולירוק על הקברים של המשפחה שלה. וסילביה... סילביה רק עמדה שם עם פני המאלפוי הקפואות שלה ולא אמרה כלום. אני... אני חושב שהיא יוצאת ברכבת הלילה."

בדברו, נסוג שני צעדים נוספים לעבר הדלת.

"טוב, אני חייב ללכת, אתה יודע... צדקת כל הזמן לגבי הלהקה הזו, גודריק. הם חבורה מסריחה של חלאות. אני אחפש את האחות בדרך ל..."

גודריק קרס בחזרה אל תוך המיטה. אסור לך לעשות עוד טעות, לא הפעם.

"עשה לי טובה אישית, חבר," אמר בקול חלוש, "אה... אני מסוחרר ואני חושב שאני רוצה לתפוס קצת שינה קודם. עד הבוקר, כנראה. אם תראה את סילביה לפני שהיא יוצאת - תמסור לה שהתעוררתי ושאני בסדר?"

הופמן הנהן.

גודריק משך את השמיכה על פניו, מאזין לברכת הלילה-טוב של ידידו, ולצליל הדלת הנסגרת.

סילביה המסכנה... הרהר, חושק את שיניו בזעם. אפילו לבת של לורד וולדמורט לא היה מגיע דבר כזה... שיכור מטומטם יורק לה בפנים. אבל הוא עוד ישלם על המעשים שלו, כי... אני אדאג לזה בקרוב. ברגע הבא, כששבה דממה להשתרר סביב, שב וזינק מהמיטה. נדמה היה, כי זעמו השיב לו את כוחו, מטאטא את שאריות החולשה מגופו. ברגע הבא, נסגרו אצבעותיו סביב מגעו המוכר של השרביט.

"התקרצף!"

גל של קרירות נעימה שטף את גופו, מסלק באחת את הזיעה המצחינה. הייתה זו תחושה מעוררת... כמעט כמו הרוחות הקרות המנשבות מעל היערות בבית.
תר במהירות את סביבותיו, פתח ארון והחל מתלבש במהירות. משסיים, שלח מבט אחרון במיטה המוצללת, מניף את שרביטו ומפזם לחש מורכב. השמיכות החלו מתרוממות ויורדות באיטיות, כאילו אי-מי עודו מכורבל וישן בתוכן. ברגע הבא, כבר חמק מבעד לדלת; הפעם, נשבע, יעשה סוף-סוף את הדבר הנכון, לא פחות ולא יותר.

נשימתו התרססה מבין שפתיו, בעודו חומק כצל לאורך המסדרונות. יהיה עליו למצוא דרך כלשהי להיכנס למועדון של סלית'רין ולמצוא אותה... אולם כיצד יוכל לעשות זאת, בלא לחולל מהומה? מלקולם הורנבלאואר בוודאי ישמח לישב איתו את החשבון מאז... אולי ינסה לדבר עם לין סאמרפל?

למזלו, היו המסדרונות בקומת הקרקע ריקים כמעט לחלוטין; ככל הנראה, נמצאים מרבית התלמידים בארוחת הערב; סילביה בוודאי לא תהיה שם... ספק גדול אם יש לה תאבון גדול הערב. זו יכולה להיות הזדמנות טובה לדבר איתה, אם רק יצליח...

צעדים מהירים קטעו את מחשבותיו, הולכים וקרבים מתוך גרם מדרגות סמוך. שישה או שבעה אנשים, לכל הפחות; גודריק מיהר להסתתר מאחורי חליפת שיריון, כאשר נשמע קולו הארסי של פרופסור סנייפ.

"חוששני שעודך מתקשה להבין את משמעות הדברים, אוויל נטול-מוח שכמותך," הטיח בקולו המרושע ביותר, "או שמא שהית בחברת לונגבוטום זמן רב מדי. תסבירו לי שניכם, כיצד הצליחו השומרים המבריקים שהצבתם להניח לה להמלט?"

"אני... אני הזהרתי אותך מראש!" קולו של שיימוס פיניגן נשמע כיבבה מוזרה, "היא שי, היא טואטה דה-דנאן. הם... הם לא צריכים שרביטים בכדי לבצע קסמים, ואי אפשר סתם לכלוא אותם ככה, כאילו הם בני אדם פשוטים. אבל אתה פשוט לא רצית לשמוע, נכון? והנה... ראיתם את הערפל המוזר בתא שלו? היא חיכתה עד שהרוח תתאים לה, ופשוט נכנסה לערפל וברחה מהטירה..."

"עוד קשקוש אירי עתיק אחד, ואגרום לך להצטער מאד," לחשש סנייפ, שורק את המילים מתוך שפתיו החשוקות, "מתי תואיל להכניס את זה לדייסה חסרת הצורה שנוטפת לך בין שתי האוזניים? העובדה שהצליחה לשנות קצת את צורת האוזניים שלה לא אומרת שהיא טואטה דה-דנאן ולא כלום, מלבד נצר ארור לבית בלק. זה הכול, אתה מבין?! שלא לדבר על הדרך בה חשבה שתשכנע אותי בהבלים שלה... כן, עוד בלק אחד שברח מהחור האפל שלו, ובטוח שכל העולם יאמין שהוא סוג של קדוש מעונה שישב על לא עוול בכפו..."

"סוורוס, עשה לכולנו טובה ופשוט תסתום," נהמה טונקס, "יש לנו מספיק צרות גם בלי שתמשיך לנהל מלחמה עם אדם שמת לפני עשרים ושמונה שנים, טוב?"

גודריק התכווץ במחבואו, כאשר החבורה חלפה על פניו במהירות; משהו בליבו נצבט, למראה האפור שזרק בשערה של פרופסור שטיין.

"כרגע, ולפני הכל, חייבים להעיף את כל התלמידים למועדונים שלהם..."

"כל עוד את בין כותלי הטירה הזו, טונקס, רצוי שלא תאמצי את סגנונו של שאר-בשרך המהולל כשאת פונה אלי..."

"הפסיקו שניכם, ועכשיו," הפטירה קלאודיה, בעוד החבורה מתרחקת במהירות. "אינני חושבת שהיא תפגע בתלמידים הערב, למרות שאסור לקחת כל סיכון."

"מדוע יש לי את הרושם, שאינך טורחת לספר את כל הידוע לך? או שאולי את מאמינה לקשקושים שלה על כך שהיא עוזרת למעשה לגריינג'ר..."

"אינני מאמינה לדבר, ואינני יודעת דבר, מלבד העובדה שהאמת מורכבת, ואנו מצויים במצב עדין. המטורפת הצווחנית וזבת הריר שאתם זוכרים הייתה בוודאי מותירה שובל של גוויות אחריה..."

"אולי פיניגן צודק, כלומר... תודו שהיא הייתה מוזרה מאד. דיברה בשקט, ולא הזכירה אפילו פעם אחת את השם של אדון האופל הארור שלה. והעוזר המוזר שלה שברח איתה... יש דברים בגו, ועדיף שנגלה את זה לפני קארתניי."

"שיקח אותה הגרים," נאנחה טונקס, קולה מתעמעם בעת שנעלמה החבורה מעבר לעיקול המסדרון,"היא פשוט חכמה ומסוכנת פי כמה... שלא לדבר על זה שהיא נהנתה לדרוך לי על היבלות ולרמוז שהיא יודעת משהו על אמא שלי. אוך, בא לי פשוט לחנוק אותה, זה הכל. היא..."

הקולות דעכו כליל, מותירים את גודריק לבדו. זה בהה אחריהם לרגע ארוך, מנסה לעכל את הצרה החדשה.

בלאטריקס... בלאטריקס לסטריינג' האגדית חיה ומסתובבת בטירה? לרגע, שלח מבט אחרון לאחור, לכיוונה המשוער של המרפאה, ואז נזף בעצמו בכעס. יהיה מה שיהיה, הוא... הוא חייב לראות את סילביה, לפני שהיא יוצאת. נמאס, נמאס לו לשכב בחוסר מעש ולראות כיצד הכל מתמוטט סביבו. אולם כעת... איך יצליח להכנס למועדון של סלית'רין? עוד רגע, בוודאי, יתפרץ אחד המורים לאולם הגדול ויורה לכולם לרוץ למועדונים; ממש כפי שעשה פרופסור קווירל הדו-פרצופי לפני שנים רבות כל-כך, בעידן בו הכול היה ברור ופשוט כל-כך. אלא שהפעם, אין זה טרול גדול ומטומטם ששלושה תלמידי שנה ראשונה יכולים להכריעו בלחש ריחוף... הפעם, שורץ כח שטני ומלא עורמה בין הצללים; גודריק היה בטוח בכך, כשם שידע כי הוא עצמו חי ונושם. קרימהילד צדקה: ריגנרוק קרב בצעדי ענק, וגודריק חש זאת בכל עצמותיו. עליו לפעול, לעשות משהו עם עצמו כשם שקרימ... לא, לא כמוה ניצתה מחשבה חדשה בתוכו. עליו לפעול כפי שדוד הילדריק היה פועל. אולם... מה היה עושה כעת, לו היה עומד בנעליו?

"ומה אתה עושה כאן, אדוני הצעיר?"

הקול הנשי השקט נדמה כבוקע מן הקיר, ממש מאחוריו; גודריק הסתובב כנשוך-נחש, אלא שהתקווה הפרועה שפיעמה בו לרגע התפוגגה מיד, כאשר מצא עצמו מביט ברוח-רפאים בלתי מוכרת; אשה צעירה ועצובה ששערה הבהיר גולש על גלימת ההילאים הישנה שעטתה.

"אתה תלמיד גריפינדור, אני מניחה," אמרה באותו קול עצור, סוקרת אותו מכף רגל ועד ראש.

"אממ... כן גבירתי."

חיוך עגמומי הסתמן על פניה של הרוח.

"נעים לפגוש. זה היה גם הבית שלי, פעם. אבל כעת," הוסיפה בקול מעשי יותר, "עלי לתהות מה מעשיך כאן. שמעת את סב...סנייפ והאחרים. אוכלת-מוות מסוכנת במיוחד משוטטת בסביבה, ועליך להיות במועדון שלך. אשמח ללוות אותך לשם, אם תרצה."

גודריק לעלע בגרונו, יודע כי נלכד. לרגע, שקל להמלט בריצה פרועה... אלא שלא היה כל טעם לנסות ולברוח מרוח רפאים.

"הייתי שמח, גבירתי... אבל אני חייב לפגוש מישהי, אהה... במועדון של סלית'רין..."

הרוח צמצמה את עיניה בחשד.

"אין זה הזמן לתעלולים על חשבון הסלית'רינים, אדוני הצעיר," החזירה, "אם היא לא שינתה את טעמה... כלומר, מסוכן מדי הלילה."

גודריק לקח נשימה עמוקה והשיב.

"הביני, גבירתי..." אמר, לא מבין מהיכן עלה בידו לגייס קול תקיף וצלול שכזה, "אני מבין את הסכנה, אבל אין לי ברירה אחרת. ישנה תלמידה שנעשה לה עוול גדול, והיא יקרה מאד לליבי. היא עוזבת הלילה, ולא אסלח לעצמי לעולם אם לא אוכל להפרד ממנה כראוי. אנא, הניחי לי ללכת."

הרוח ריחפה מולו, ולרגע נראתה כמתלבטת.

"העלמה מאלפוי," סיננה בקול נמוך, "אין בי כל אהבה למשפחה הזו. סבה היה אוכל-מוות ורוצח מנוול, ובנו לא היה טוב ממנו בהרבה, כמסתבר. לא אכחיש שהדרך בה נהגו בה היום הייתה... מבזה. אולם אין פירושם של דברים שאתן לך ליפול לידיה של מי ש... אינני בטוחה שהשתנתה כלל ועיקר מאז עשתה מעשי זוועה שאתה יכול אך לחלום עליהם. מה גם, שחוששני שאין היא נמצאת עוד במועדון של סלית'רין," הוסיפה בקול רך יותר, "הברון המגואל סיפר לי שהיא הסתלקה עוד לפני ארוחת הערב, להמתין לרכבת הלילה מחוץ לשערי הוגוורטס. כנראה," הוסיפה בזקירת גבות, "שחבריה המסורים לבית לא יצאו מגדרם כדי להשתתף בצערה. כמה אופייני."

גודריק גיחך בקדרות.

"ראיתי די והותר זוועות לאחרונה," החזיר, הדן הקלוש של הצרחות שב ומהדהד באוזניו להרף-רגע. "הקשיבי, גבירתי... אמרת שהיית בגריפינדור, הלא כן? אם כן, לא תסרבי לעזור לתלמיד גריפינדור לעשות את הדבר הנכון. ולשם כך, עלי לצאת מהטירה הזו. אנא."

לרגע ארוך, לא השיבה הרוח מאומה. לבסוף, עלה חיוך רך על פניה.

"אתה כל-כך מזכיר לי כמה אנשים אחרים שהכרתי פעם" עיניה הבהירות סקרו את פניו, ואחר את המסדרונות סביב- וחוזר חלילה. "אולי הסכנה האורבת הלילה אינה כה גדולה כפי ש... ניתן לחשוב" מלמלה, נראית כמתווכחת עם עצמה לרגע "כך או כך, אם אתה עומד על דעתך, אכן רצוי שאלווה אותך - רק בכדי לוודא שלא תפגע. בוא ונראה..." לרגע, נדמה היה לו שזיק משועשע חולף בעיניה, "עדיף יהיה שלא לנסות ולהתפרץ בדלת הראשית... אני עודי מתקשה להאמין שפעם נוספת אני עוזרת לתלמידים מן הבית שלי להפר את כל חוקי בית הספר. שיהיה..." נאנחה בינה לבין עצמה, בעודה מרחפת במהירות במורד המסדרון, "נלך משם. בתור מי שהכירה אישית את בלק ופוטר, הזדמן לי ללמוד על כמה מעברים סודיים... ואגב, שמי הוא מרלן," הוסיפה, מנגנת את המילים כמי שמתענגת על מגען, "מרלן מק'ינון."

"גודריק, גודריק פון הות" החזיר הוא, מושיט את ידו לעבר ידה הלבנה והחיוורת.

ברגע הבא, החל עוקב אחרי מעופה; רוח הרפאים בחרה נתיב מתפתל; פעם אחת נעצרו לקול שעטות רגליים מבוהלות מגרם מדרגות סמוך. ככל הנראה, היו אלו תלמידי סלית'רין, רצים מהר ככל יכולתם לעבר המועדון שלהם.

"תזיזו את עצמכם מהר יותר, אפסים!" שמע גודריק את קולו של מלקולם הורנבלאואר, "כמה חבל יהיה אם ישפכו לכמה מכם את המעיים הלילה, נכון?"

"אל תפתחו פערים, אתם שם!" הצטרף קולה המתנשף של לין סאמרפל.

"לכאן"

הרוח ריחפה הישר אל תוך שטיח קיר גדול ירוק ומפואר, מתעלמת מצעקות המחאה של האבירים ואנשי-הבאליסטראות שלחמו בתוכו. גודריק חש אחריה, מסיט את השטיח בגסות. ברגע הבא, מצא עצמו יורד בגרם מדרגות חשוך ומתפתל, קורע קורי עכביש סמיכים שנארגו באווירו הטחוב. הירידה התעקלה ימינה ושמאלה, נעשית תלולה ובוגדנית יותר ויותר, עד שגודריק נאלץ להיאחז בקיר בכדי לא למעוד ולהתגלגל את עשרת המטרים האחרונים. אזי, לרווחתו, הפכה הירידה למעבר מישורי, שרצפתו חולית ולחה. מרלן נעצרה, דמותה הלבנה מאירה קלות את העלטה סביב.

"אוך, עכשיו אני באמת זוכרת איך ירדתי לכאן ביחד עם סיריוס בלק," חייכה, "הוא התגרה בי שאני לא אעיז, וקשקש שטויות על עכבישים בגודל של תסטראלים..."

"ווייייייי, וגם אני זוכר את הלילה ההוא, מותק," עלה קול דק ומתגרה מתוך סדק גדול באחד הקירות, "חצי בית ספר חשב שהייתה כאן רעידת אדמה, כן. הקולות... אני חושב שזה היה משהו כמו, בואי נראה... אוי בלק, אהה... אהההה...."

מרלן מקינון השמיעה קריאת זעם חנוקה; גודריק נצמד אל הקיר, מוכן להישבע כי לו יכולות היו רוחות להסמיק, הרי שפניה היו דומים כעת לסלק.

"הו באמת! לכל היותר התנשקנו קצת ו... זה ממש, אבל ממש לא עניינך, פיבס. עכשיו תהיה נחמד ותסתלק מכאן. יש לי די והותר עניינים..."

הייתה זו, ככל הנראה, דרך בלתי מוצלחת בעלילה להפטר מן המפחידן; זה אך ריחף בנחת על גבו, עיניו הכהות והמרושעות מתרוצצות בעודו ממשיך להשמיע קולות רמים וגסים במיוחד.

"רק התנשקנו... קצת..." חיקה אותה, מאנפף בקולו המעצבן ביותר "אוך, בלקי... כלב אהבים אשמאי שכמותך... אאוווווווו....."

מרלן השליכה מבט מהיר לאחור.

"רוץ ישר, ואל תפנה בשום אופן למעברים צדדיים. אני... אני כבר אטפל בשרץ החטטן הזה..."

גודריק הנהן, ופתח במרוצה פרועה, בעוד קולו של פיבס צורח מאחוריו.

"תלמיד נמלט! תלמיד נמלט מבית הספר!!! חייב לרוץ לספר למר טיילור, חייב..."

גודריק הכפיל את מאמציו; הוא יענש ממילא, ידע, אולי אפילו יסולק... אבל כעת, דבר מזה לא היה אכפת לו; לא עוד. הוא חייב לראותה, להפרד ממנה... זה הדבר הנכון, הדבר ההגון שעליו לעשות... פעם אחת... פעם אחת, סוף-סוף, אעשה את הדבר הנכון, הרהר בעודו פורץ למדשאות; הדי צעקותיו של פיבס נקלשו וגוועו מאחוריו.

* * *

תחנת הרכבת השתרעה לפניו, אפלולית וריקה כליל. צמד פנסים חיוור זרח באור מכושף, מאיר חלושות את הפסים ואבני הרציף הדומם. ינשוף בודד יבב, קולו נמהל ביבבת הרוח הקפואה. ואז, בעוד היבבה הנוגה דועכת בין ענפי העצים, הבחין גודריק בסילביה; זו עמדה בשקט בין הצללים, עיניה בוהות בקרקע וזרועותיה מחבקות תיק קטן.

"סילביה?"

זו הרימה את ראשה באיטיות והביטה בו; נדמה היה כי דבר בחזותה לא השתנה... מלבד עיניה האפורות והכבויות.

"גודריק. ברכותי על שהואלת להחלים סוף-סוף," אמרה בקול צונן.

"אני... הייתי חייב לראות אותך, לפני ש..."

"ראית, ועכשיו אנא לך. לצערי, אינני חברה מלבבת במיוחד בימים אלו."

לרגע, נעצר גודריק במקומו, פסיעות בודדות ממקום עומדה; משהו בתוכו פרפר, מתחנן להתסובב ולנוס. הוא כמעט והרג אותה, בגלל הפעמון הארור; מדוע שתרצה לראות אותו כעת? אולם רגליו דבקו לקרקע, מסרבות לזוז.

"אני יודע שפגעתי בך, סילביה. אבל... פשוט לא יכולתי לסבול את הרעיון שאת כאן, כל-כך..."

"לבד?" השלימה אותו, שפתיה מתעקלות בלגלוג, "כמה רומנטי מצידך... כמה חבל שזה מצבי מזה כמה שנים טובות. בכל מקרה, שעתי אינה פנויה. התבקשתי לשחק תפקיד בהצגה שוברת-הקופות פרי עטו של מר קארתניי. נדמה לי אפילו שאני זוכרת את שמה... משהו כמו 'אני הנאור'... או שמא אומר - מערכה אחרונה בהצגה ארוכה שהתחילה כאשר ילד בן אחד-עשרה הושיט יד להציע ידידות, וספג יריקה מגעילה בפרצוף." סילביה התנשפה, המילים קולחות מהר יותר ויותר מתוך פיה,"וכעת, הועלו עלילותיו של פוטר המהולל עלי-כתב. אני בטוחה שעשרות-אלפי ילדים התגלגלו מצחוק, בכל פעם ופעם בה השפילה השלישיה ההיא את אבא שלי. נראה שזכיתי בעונג לנגן את האקורד האחרון בקומדיה האלוהית של הארי פוטר."

מילים אלו בפיה, נעצרה ושבה להרכין את מבטה.

"גודריק, בבקשה לך מכאן," הוסיפה בקול נשנק.

"לא".

אוזר אומץ, עשה צעד נוסף קדימה, והניח את ידיו על כתפיה, חש ברעד שעבר בהן.

"הארי פוטר לא מעניין אותי, וקארתניי המנוול עוד פחות ממנו," אמר בקול נמוך "לא אתן לך לעמוד כאן לבד..."

סילביה הציצה בו, לחלוחית מקיפה את עיניה.

"איני נזקקת לרחמים שלך."

"ואיני מציע אותם, סיל. ראי זו כ... הכרת תודה."

סילביה נעצה בו מבט מריר, אולם לא התנגדה עוד כאשר כרך סביבה את זרועותיו; ברגע הבא, רפה הרעד בגופה; גודריק יכול היה לחוש כיצד היא מתייפחת ללא קול, כאשר אימץ אותה אל חזהו; לא יודע מה עליו לומר כעת, הוסיף לעמוד שם, מעביר את ידו בשערה הבהיר.

מאי-שם, עמוק בתוך האפלה, הדהדה צפירתה של רכבת מתקרבת; קולה הצורמני מילא את ישותו, מזכיר לו אי-כה את חבטתו העמומה של ספר נסגר... או שמא תחילתו של ספר חדש?

כך או כך, פרק גדול נגמר הלילה, הו כן... הרהר, מגניב מבט אחרון אל הטירה המתנשאת מאחוריו. היי שלום, הוגוורטס.