טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

פרק חמישי

'אני לא כאן. אני לא כאן. אני לא כאן. אני שוכב במיטה שלי בחדר המועדון של גריפינדור ואני עומד להתעורר בכל רגע.' עיניו של צ'רלי היו עצומות כל כך חזק שאילולא היה שרוי בפאניקה מוחלטת ומשתקת, היה דואג שמה הם יתקעו לו. הוא ניסה לקום בחזרה על רגליו, אך הללו סרבו לשתף פעולה והוא מצא את עצמו בתנוחת חצי ישיבה-חצי שכיבה על הרצפה.
"איפה הוא?" שאל קולו של אוריון מרוול. צ'רלי לא שמע את תשובתו של שלדון פרייס, הוא כבר התכונן לרגע שבו הם יגלו את מקום הימצאו. ידו נשלחה אל עבר שרביטו. אולי... אם תינתן לו ההזדמנות...
אך בטרם הספיק צ'רלי לארגן את מחשבותיו, הוא שמע קולות של צעדים. צעדים חדשים.
"אה, הנה אתה," אמר מרוול.
"מה קרה לספינר?" צ'רלי פקח את עיניו. הוא זיהה את הקול. היה זה הנער הסלית'ריני שסיים את לימודיו כאן בהוגוורטס לפני כמה שנים. צ'רלי זכר אותו. שמו היה... שמו היה... 'לעזאזל. איך קראו לו?!'
"פרייס הרג אותו," צחקק מרוול, קולו לחששני כשל נחש.
"פרייס עשה... מה?" הקול של הדמות החדשה התקשח, "איך אתה מעז, פרייס?"
"תירגע, מאלפוי. עשיתי את זה למען כולנו."
'מאלפוי! זה היה שמו- אוי לא. לא, לא, זה כל כך לא טוב.' צ'רלי חזר באיטיות, כמעט באופן בלתי מורגש, לתנוחת ישיבה, מכנס אליו את ברכיו ומשתדל שלא לנשום יותר מידי. לוציוס מאלפוי היה אחד האנשים שצ'רלי יכל לומר, באמת ובתמים, שהוא פחד מהם פחד-מוות. הוא מעולם לא הבין מאיפה הפחד הזה נובע, אך ידע שהוא תמיד היה שם, לצד הפוביה מחתולים.
"על מה אתה מדבר, חתיכת אימבציל?" מאלפוי נהם.
"שמע, אילולא הייתי הורג את הבן זונה הזה, הוא היה נתפס וזה היה הורס את תוכניותיו של אדון האופל."
"אני מקשיב."
פרייס לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך, "הטמבל הזה כבר הניח לאחד התלמידים לראות אותו ולא פעם אחת. אותו תלמיד כבר יכול לזהות את תווי פניו בדיוק ואם הוא יתחיל לרחרח... אתה מבין אותי?"
צ'רלי פער את פיו, "שקרן מלוכלך שכמותך!" אמר ללא קול.
"מה אמרת? איזה תלמיד?"
"לא יודע. איזה נער... אני לא חושב שספינר ידע בעצמו. אבל אל תדאג, מאלפוי. אני ומרוול נמצא אותו ונטפל בו."
"כן, כן. נטפל בו," חזר אחריו מרוול.
רעד חלף בצ'רלי, צמרמורת עלתה במעלה גבו. הוא נשך את שפתיו בחוזקה.
"כדאי לכם מאוד להיפטר ממנו, אחרת שניכם הולכים לשמש כמטרות נייחות לאוכלי המוות, הבנתם?"
"אתה לא צריך לאיים, לוציוס. כולנו חברים," גיחך מרוול.
צ'רלי כמעט והרגיש את התיעוב שבשתיקתו של מאלפוי.
"אני מזהיר אתכם. אם אני אשמע עוד פעם אחת על הנער המחורבן הזה-"
"תאמין לי, מאלפוי, הילדון הזה הולך להיות מת יותר ממוזיקה קאמרית."
"היי, אני שומע מוזיקה קאמרית," ציין מרוול.
"ובכן, אתה אידיוט. אז זה לא נחשב."
"שתקו. זוג רפי שכל שכמותכם. אם סיימתם להטריד אותי להיום, אני חוזר הביתה. תשתדלו לא לפשל יותר מידי ו-אוה, סלקו מפה את הגופה של ספינר."
צ'רלי הרים בזהירות רבה את מפת הקונדסאים. הוא ראה את לוציוס מסתלק מהאזור.
"'אוה, סלקו מפה את הגופה של ספינר' – לא, אתה יודע מה, מרוול? דווקא התכוונתי להשאיר אותה כקישוט!" רטן שלדון פרייס. "אני משתוקק לרגע שבו הוא ייתן לי סיבה טובה לרצוח אותו. אני מת לראות אותו עושה את הטעות הגדולה של החיים שלו."
צ'רלי הביט בדמות הדיו הזעירה רוכנת מעל לגופתו של ספינר ותופסת אותו מצווארון חולצתה.
"אבל אותך, חתיכת מלשן ארור ומצחין," סינן, "אותך אני שונא הרבה יותר. תמסור דרישת שלום לאבא שלי בגיהינום, תולעת."
לשניה, היה שקט מזרה אימים. צ'רלי כבר התכונן להציץ פעם נוספת בנייר שנח על ברכיו כשהוא שמע רעש פתאומי כשגופתו של ספינר המנוח הוטחה בקיר שממול למקום מסתורו, גורמת לצ'רלי לשאוף אוויר בהפתעה ולהשתתק. גופו קפא לחלוטין כאילו היה עשוי קרח. הוא הרגיש את הצבע האוזל מפניו, משווה לו מראה של קיר. אבל קירות, כך ידע תמיד, לא אמורים לפחד.
נשימתו האיצה בהדרגה כשמבטו תפס את עיניו הגדולות של ספינר שבהו בו במבט ריקני, קר וחסר חיים. היה בהן משהו שגרם ללבו של צ'רלי לפעום מהר ובחוזקה ובו בזמן, לעצור: העיניים הריקות הללו לא הביטו בו בתחינה, בעצב, או באימה. אלא כאילו הן אומרות לו: אתה הבא בתור.
וצ'רלי ידע שהן צודקות. הוא התחנן שעיניו יעצמו, ירחיקו ממנו את המראה הנוראי הזה, אך אלו סרבו לשתף פעולה ונשארו פקוחות, מכריחות אותו להמשיך לצפות בדממה.
"חתיכת חרא." קולו של פרייס חלף ליד אוזנו, אך צ'רלי לא העז להסיט מבטו מהגופה שהמשיכה להסתכל עליו. הוא הרגיש, יותר משראה את מרוול ופרייס עוברים על פניו לכיוון חברם המת. לרגע, צ'רלי חשש שמה השניים יראו אותו ויתפסו אותו, אך הם היו עסוקים מידי בעצמם ובספינר חסר רוח החיים שהם חלפו לידו מבלי לשים לב אליו כלל, מותירים את צ'רלי לבד, בחשכה.

צ'רלי חזר לנשום רק אחרי שהוא שמע את השניים מתרחקים. מבטו עדיין בהה באותה נקודה, רק שהפעם לא היה מי שהסתכל אליו בחזרה.
הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב שם. לא היה איכפת לו. הוא לא יכל לזוז. הוא לא רצה לזוז. מוחו התרוקן ממחשבות וגופו נדם כאילו מכין את עצמו לגורל המר.
לפתע, הוא שמע טפיפות רגליים עדינות. הוא זקף אוזניו ונעמד על רגליו באחת, שרביטו מונף לפניו ביד משקשקת. נשימתו הייתה כה מהירה, שהוא בקושי הצליח לנשום – דבר שהלחיץ אותו עוד יותר.
טפיפות הרגליים התקרבו...
צ'רלי פתח את פיו וסגר אותו מספר פעמים, מנסה להיות כמה שיותר מוכן לפעולה כש-
"פי-פיטר?" עכברוש אפרורי נעמד לפניו, מתרומם על רגליו האחוריות ומצייץ במחאה לנוכח השרביט שהופנה אליו. צ'רלי הוריד את היד שאחזה בשרביט והפיל אותו לרצפה, רגליו קורסות אחריו.
העכברוש צייץ פעם נוספת לפני שהשתנה לדמותו העגלגלה והחייכנית של פיטר פטיגרו.
"הי, צ'אק, מה קרה לך?" פיטר כופף ברכיו והביט אל תוך עיניו הירוקות והחלולות של צ'רלי בדאגה, "חיפשתי אותך בכל מ- תגיד, אתה בסדר? אתה נראה כאילו ראית רוח של חתול."
צ'רלי שתק לרגע, שוקל את מלותיו הבאות. יהיה זה דבר קשה לומר... אבל הוא מוכרח לספר למישהו. "פיטר, אני-"
"בוא כבר, האחרים מחכים. לא ידענו לאן נעלמת."
"פיט, תקשי-"
אך הלה התעלם מניסיונותיו של צ'רלי לדבר אתו ופשוט זקף את מלוא קומתו הנמוכה ומשך אחריו את צ'רלי.
השניים החלו להתקדם לכיוון חדר המועדון.

* * *

הייתה זו השנה הרביעית כשפיטר, ג'יימס, סיריוס וצ'רלי היו מסוגרים בתוך כיתת הלחשים הנטושה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת מאוד ובכיתה שרר חושך קפוא.
"אני לא אוהב את זה," אמר צ'רלי, מחבק את גופו הרועד וצופה בג'יימס שהיה רכון מעל קדירה אופפת עשן כשסיריוס עומד מעליו וממלמל מילות כישוף.
"אני לא אוהב את זה בכלל," הוא חזר על דבריו.
"תהיה בשקט, צ'אק! אתה מוציא אותם מהריכוז!" לחש פיטר והצמיד אצבע שמנמנה לשפתיו כמסמן לצ'רלי לשתוק.
צ'רלי נענע בראשו והביט דרך החלון אל הנוף השחור והעיוור. "בכלל, בכלל ל-"
"צ'רלי," סינן ג'יימס מזווית פיו, לא מסיט עיניו מהנוזל שמתערבל בתוך הקדרה, "אם אתה מעדיף לצאת, אז תצא."
צ'רלי התרחק ממנו כמה צעדים אבל נשאר בכיתה. 'בכלל, בכלל לא אוהב את זה.'

* * *

"טופר!" קרא סיריוס כשפיטר וצ'רלי נכנסו אל חדר השינה. "איפה היית?"
"בטח התמזמז עם גברת נוריס," צחק ג'יימס. "בחיי, אתה נראה ממש זוועה."
"הייתם צריכים לראות את זה. אני מחפש אותו בכל בית הספר ונחשו איפה הוא היה? שני מטר מכאן. יושב מאחורי קיר, אורב."
סיריוס וג'יימס פרצו בצחוק בעוד שרמוס פשוט הניד בראשו. "אולי תלך להתקלח, צ'רלס? אני בטוח שתרגיש טוב יותר."
צ'רלי בלע את רוקו, "כ-כן. זה מה שאעשה." אזי התקדם אל מזוודתו והוציא מתוכה בגדים נקיים ונכנס לחדר האמבטיה.

הלובן של המרצפות צרב את עיניו של צ'רלי שכבר הספיקו להתרגל לאפלה. הוא פשט את בגדיו המיוזעים וכלל לא הופתע לגלות שבגלימתו היה חור ושסוליית נעליו נקרעה. לאחר דקות ארוכות שבילה באמבטיה החמימה, שוטף ממנו את צרות היום שנדמה היה שנדבקו אליו כמו זבובים לישבנה של פרה, צ'רלי נעמד מול המראה כשגופו מכוסה במגבת. שיערו האדום נטף מים על הרצפה וקור חדר לעצמותיו.
הדמות שנשקפה אליו מן המראה הייתה חיוורת וחלושה. ג'יימס צדק. הוא באמת נראה נורא.
'גופות שומרות על פה סגור'...
האם זה מה שיקרה לו? האם גם הוא נידון להיות גופה שתקנית?
"מה אני אמור לעשות עכשיו?" הוא שאל את עצמו. קובר את פניו בידיו.
"בקשר למה?" הדמות שבמראה הביטה בו בבלבול.
צ'רלי מצמץ, "מה זה אומרת 'בקשר למה'? בקשר לאנשים האלו שרוצים להרוג אותי!" מראה מטומטמת. צ'רלי מעולם לא אהב את השתקפותו. לפעמים הוא חשד שגם היא לא מחבבת אותו במיוחד.
"אנשים?" שאלה ההשתקפות, "אילו אנשים?"
צ'רלי גנח בתסכול, "אוך, פשוט תהיי בשקט! כאילו שאת לא יודעת על הפסיכופטים האלו."
"אתה יודע, הקדוש מנגוס לא רחוק מפה. אולי כדאי שתלך לבקר את המרפאים שם," הציעה המראה בחביבות.
"אני לא משוגע," הוא סינן.
השתקפותו חייכה אליו בנעימות, "לא משוגע, מותק. הוזה."
"אני לא הוזה!"
"הו, לא?" חיוכה הידידותי של המראה השתנה לחיוך לגלגני, "ראית במקרה את החבורה שעל ראשך?" ההשתקפות הרימה את ידה ונגעה קלות במקום הסגלגל בהבעת כאב.
"אני לא הוזה, אמרתי! ראיתי במו עיניי את העוזר- שרת המזויף הזה!"
"אה הא, ומתי התחלת לראות את ה'עוזר-שרת' הזה, בדיוק?"
צ'רלי הרהר בעניין, "כשחזרתי לקחת את השרביט שלי אחרי ש-" הוא נעצר. "אחרי שנתקלתי בפסל של גודמן."
הדמות במראה חייכה אליו, "רואה?"
"לא. לא, זה לא יכול להיות! אני יודע שלא דמיינתי את זה..."
"הו, כן. כי אנשים שרוצים להרוג אותך זה הרבה יותר מציאותי," היא אמרה בלגלוג, "יקירי, הוגוורטס הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר בעולם, תחשוב על זה. למה שאנשים ינסו להרוג אותך? ועוד מתחת לאף של דמבלדור?"
צ'רלי טלטל את ראשו, "אבל אני ראיתי-"
"אמור לי, האם מישהו מחבריך ראה את ה... שרת הזה?"
צ'רלי גירד את אפו, "לא, אבל-"
"כמובן שלא, יקירי. הם דואגים לך, לראות דברים זה לא סימן טוב."
צ'רלי טלטל את ראשו, "תסתמי את הפה שלך. אני יודע מה ראיתי!" הוא חטף את בגדיו, התלבש במהרה ויצא מחדר האמבטיה, סוגר אחריו את הדלת כשגבו נשען עליה כמנסה למנוע מדבר מה לצאת החוצה.
הוא נשם נשימה עמוקה לפני שהתרחק מן הדלת והתקדם לכיוון מיטתו. ג'יימס, סיריוס, פיטר ורמוס כבר היו בדרכם אל ארץ החלומות, נסתרים מעיניו של צ'רלי על ידי כילות מיטותיהם. 'אולי זה עדיף ככה'. אחרי השיחה עם המראה המטופשת הזו, הוא התחיל לחשוש שמה חבריו יגיבו באותה דרך. והקדוש מנגוס באמת לא רחוק מכאן.
הוא נשכב על גבו, משך אליו את השמיכה ובהה בחלל האוויר. האמבטיה לא עזרה לו אחרי הכל. כן, הוא היה נקי יותר ובהחלט הריח טוב יותר, אבל מלבד זאת היא לא תרמה להרגשתו כלל. לפני זה הוא היה היסטרי. ועכשיו? עכשיו הוא פשוט היסטרי רטוב שקר לו. הוא שינה תנוחה ועצם את עיניו, מנסה לרוקן את ראשו ממחשבות.
הוא נשם עמוקות. כן... הוא מתחיל להירגע. צ'רלי כבר הרגיש את החמימות המנומנמת עוטפת אותו, מזמינה אותו להיכנס לעולם נחמד, שלוו וחסר חתולים ושרביטים בעליל.
לנשום... לשאוף... הנה זה בא. צ'רלי כבר איבד תחושה בגופו. עפעפיו היו כבדים. גפיו לא יכול לזוז גם אילו רצה בכך. והוא לא.
רוגע.
ואז זה הגיע.
"אבדה קדברה!"
צ'רלי שאף אוויר במהירות בעודו מתרומם מיידית לתנוחת ישיבה, דופק את ראשו באחת הקורות של המיטה. הקול שצרח את הקללה הדהד עדיין במוחו של צ'רלי, מבתר וקורע כל מחשבה שלווה שצ'רלי אי פעם נאחז בה. הוא פקח את עיניו בערנות, מסיט את הכילות ומחפש אחר בעל הקול.
"זה לא אמיתי," הוא אמר לעצמו בלחש, מאמין לעצמו יותר ויותר. "אתה מדמיין את זה. זה לא קרה. אתה פרנואידי ואתה אידיוט על זה שבכלל חשבת שזה יכול לקרות." הוא לקח נשימה נוספת, מסדיר את קצב לבו ומנגב את הזיעה קרה שניגרה על מצחו. "זו הוגוורטס." אחר כך נשכב בחזרה ונרדם.

למחרת בבוקר, צ'רלי קם ממיטתו באיטיות, נזהר שלא לחבוט את ראשו שוב.
הוא התרומם על רגליו והתיישב מיד בחזרה לאור הסחרחורת שתקפה אותו.
הוא נעמד בשנית ודידה אל חדר האמבטיה. בעיניים חצי עצומות הוא גישש אחר המברשת שלו וכשמצא אותה, הוא גילה שהוא מתקשה להרימה.
הוא שפשף את עיניו ולמרבה תדהמתו לידיו היה מרקם צמרירי ומוזר שלא כדרך הטבע. במאמץ מה, הוא פקח את עיניו והביט קודם בידיו ואחר כך במראה. שוב על ידיו ושוב במראה. אחר, מישש את ראשו. 'מה לעזא-'
"סיריוס!" הוא צרח בעודו מביט בדמותו המשתקפת שעל ידיה נגרבו גרביים בעלי תחרה ולראשה תחתונים שעליהם התנוססה הכתובת: 'אדם אשר לו דם טהור, ימיו יהיו מלאים באור.'

צ'רלי יצא מהחדר בעצבנות, מקפץ במורד המדרגות הלולייניות שהובילו לחדר המועדון בזמן שידיו מסירות ממנו את פרטי הלבוש המגוחכים.
"הו, צ'רלי. בוקר טוב," סיריוס, שישב על אחת הכורסאות, קידם את פניו בחיוך תמים.
צ'רלי התכונן לזרוק לעברו את התחתונים והגרביים ולומר משהו מתוחכם כשהוא שמע קול מאחוריו:
"סיריוס בלק. אידיוט שכמותך. מה עשית עם הגרביים שלי?" צ'רלי הסתובב באחת ומבטו נח על ג'סיקה וורייטר, תלמידת שנה שביעית יפיפייה שבעלת הבעה קבועה של: 'אני יודעת משהו שאתה לא.'
היה לה שיער חום ערמוני שגלש בחינניות על כתפיה ועיניים אפורות נוצצות שגרמו לך לחשוד שהיא אכן יודעת משהו שאתה לא, ואין לה שום כוונה להגיד לך מהו.
סיריוס קם מהכורסא עליה ישב ודחף במקומו את צ'רלי. "ג'סי, יקירתי, אם אינך מסוגלת לשמור על גרביך, אל תאשימי אותי," הוא רכן ונשק לה על מצחה כאבא הנושק לילדתו הקטנה. אם כי דימוי זה העלה בצ'רלי צמרמורת לאור הדברים האחרים שהשניים האלו היו עושים.
"הי, צ'רלס," היא אמרה בגיחוך, "נעלי-בית חמודות."
צ'רלי הוריד מבטו אל רגליו וגילה למרבה בושתו זוג כפפות בצבע ירוק חומצי מזעזע. הוא הסיר את 'נעלי-הבית' באנחת תסכול ובשליחת מבטים רגזניים לכיוונו של סיריוס שהיה עסוק באותו רגע בנשיקות לוהטות עם חברתו ג'סיקה שגרמו לצ'רלי להרגיש אי נוחות מטרידה, הוא קם ממושבו וכחכח בגרונו.

לאחר שלא זכה להתייחסות מיוחדת, צ'רלי הניח את התחתונים והגרביים (שכפי הנראה היו שייכים לג'סיקה) על המושב והתקדם לכיוונו של רמוס שעמד ליד לוח המודעות של חדר המועדון.
"היי," הוא אמר.
"היי, צ'רלי. מוכן ליציאה?"
"יציאה? איזו יציאה?" שאל צ'רלי.
רמוס הביט בו במבט מעט מופתע והצביע על כרזה גדולה ובולטת לעין שעליה היה כתוב: יציאה להוגסמיד.
"הו." היה הדבר היחידי שצ'רלי היה מסוגל לומר.
"זה תלוי פה כבר שבוע, לא שמת לב?" רמוס שאל בחיוך.
"אה..." צ'רלי פתח את פיו על מנת להכחיש את חוסר תשומת הלב שלו כשהוא הרגיש יד פורעת את שיערו.
"בוקר טוב, מאהב פראי שכמותך."
צ'רלי בלע את רוקו והפנה את ראשו לאחור כשראה את ג'יימס עומד מולו, קורץ.
"ישנת טוב?" שאל ג'יימס.
"אה... כן. למה?" אמר צ'רלי, מרגיש לפתע מאוד לא נוח.
"יופי," קטע אותו ג'יימס. "כי אני חושב שמיקה ברייטון מהפלפאף מחכה שתזמין אותה לצאת."
אם צ'רלי חשב שמקודם הוא לא הרגיש בנוח, הרי עכשיו הוא פשוט רצה לדחוף את ג'יימס שברגעים אלו שרבב אליו את שפתיו ועפעף בעפעפיו בצורה 'הו, כל כך-לא-מושכת' ולברוח אל מתחת למיטה.
אך במקום לעשות את זאת, צ'רלי מצא את עצמו עומד עם מבט קפוא כשהמילים: "מיקה רוצה שאני אעשה... מה?" יוצאות לו מהפה.
"שמעת אותי," אמר ג'יימס בהחלטיות, "אתה הולך להזמין היום את מיקה הקטנה והחמודה שלנו להוגסמיד."
"הו, לא אני לא!" קרא צ'רלי, מסמיק. הוא אחז בזרועו של רמוס בחוזקה. 'שרק ינסה לגרור אותי מפ-'
ובאותו רגע, ג'יימס תפס את ידו של צ'רלי ופשוט הזיז אותו מרמוס כאילו היה לא יותר מעט נוצה קטן ושברירי.

כעבור רבע שעה, שבה צ'רלי ניסה לברוח מג'יימס שניסה לגרום לו להתלבש (ובסופו של דבר – הצליח), החבורה כולה הייתה מחוץ לחדר המועדון, בדרכם אל ארוחת הבוקר.
מארעי אתמול בערב הצליחו לשקוע בערפל סמיך שמנעו מהם לצוף על פני השטח. או כך לפחות הוא חשב. משעברו במסדרון בו בילה צ'רלי אתמול בלילה בלהיות בלתי נראה ובלתי מורגש, משהו בתוכו התחיל לצרוח. הוא רצה לרוץ, הוא רצה לסגת אחורנית או לברוח הביתה. אך יותר מכל, יותר מכל דבר אחר בעולם, צ'רלי רצה שהקולות בתוך ראשו יפסיקו לנסות לשחזר את השיחה שלא הייתה ולא נבראה מעולם.
"צ'רלס, מה יש?" קול שנדמה היה שבא ממרחקים הציל אותו מהקולות שהלכו ודעכו.
"מממ?" הוא הסתכל על חבריו שהביטו בו בהפתעה קלה, מודע פתאום לעובדה שהוא הפסיק ללכת.
"מה קרה, צ'אק? עבר לך התאבון?" שאל סיריוס שעמד מספר מטרים לפניו.
צ'רלי הביט סביבו, הוא עצר בדיוק במקום שבו התחבא אתמול, כאילו משהו במוחו מונע ממנו מלהמשיך. "מצטער, לא שמתי-" הוא התכוון להתחיל להתקדם כשהבזק של אור ירוק ובידיוני חלף על פניו, גורם לו לעצום את עיניו.

'מה קרה לקונור?' שאל קול קר.

'פרייס הרג אותו,' השיב קול נחשי.
'

אמרתי לך, הנער הזה לא יטריד אותנו יותר.'

עיניו של צ'רלי נפערו באימה, "לא..." הוא בלע את רוקו, נשימתו מואצת. שריריו מתרפים בפתאומיות והוא מצא את עצמו מתיישב על הרצפה, מחבק את ברכיו ומייבב חלושות.
סיריוס, ג'יימס, פיטר ורמוס מיהרו לקראתו.
"צ'רלי!" קרא רמוס, מנסה לנער את צ'רלי שפשוט ישב שם, מנענע את ראשו וממלמל: "תפסיקו את זה... בבקשה... תגרמו לזה להפסיק!"
"תן לי, " סיריוס אמר ודחף את רמוס הצידה, "צ'רלי? צ'רלי אתה שומע אותי?" צ'רלי כלל לא שם לב אליו למרות ששמע אותו, הוא שמע את סיריוס, שם באופקי מוחו, אך לא יכל להביא את עצמו להגיב.
צרחה מצמררת מילאה את ראשו והוא אטם את אוזניו בידיו, אך הצרחה לא פסקה. "די! אני לא יכול יותר!"
מי צורח? ספינר? לא. זה לא היה ספינר. לספינר לא ניתנה ההזדמנות לצרוח. זה היה הוא עצמו. צ'רלס קונור צרח בתוך ראשו בייסורים. "תוציאו אותי מפה!" צעק קול אחר, שנדמה הי של צ'רלי שהוא שלו.
מישהו סטר על פניו, הוא פקח את עיניו והביט בעיניים לחות בסיריוס שבהה בו במבט מבוהל. צ'רלי הרגיש זרועות עוזרות לו לקום בחזרה על רגליו, מנקות את גלימתו מהאבק שדבק בה.
"צ'רלי, אתה בסדר?" שאל פיטר, ניסוג אחורנית.
צ'רלי הרכין את ראשו, הצרחות הפסיקו. "כ...ן. א-אני בסדר," אמר, "בסדר גמור."
חבריו לא נראו מאמינים במיוחד, "אתה בטוח?" שאל סיריוס, "כי אתה כמעט גרמת לרמוס להתעלם עם ההתקף הזה."
"איזה התקף? אני- אני סתם... זה היה שום דבר, טוב?" צ'רלי התרחק מהאזור, אך ג'יימס הסיג אותו ועצר בעדו. 'תזוז כבר! אני לא רוצה להיות פה יותר!' חשב צ'רלי, מרגיש כאחוז קלסטרופוביה.
"צ'רלי, אתה לא בסדר! אנחנו צריכים לקחת אותך לאחות, או-"
"אני לא צריך אחות!" התגונן צ'רלי, "פשוט נלחצתי מה... מהרעיון של להזמין את מיקה לצאת, זה הכל." ג'יימס לא זע מדרכו. "באמת!" הוסיף צ'רלי, "אבל עכשיו נרגעתי! הנה, רואה?" הוא אנס את פניו לחיוך.
ג'יימס הביט אל מאחורי כתפו של צ'רלי היכן שסיריוס, פיטר ורמוס עמדו. אזי, משך בכתפיו ונתן לצ'רלי לעבור והחמישה התקדמו אל האולם הגדול.

צ'רלי בקושי נגע באוכל שלו. הוא אומנם הצליח לגרום למוחו להפסיק לחשוב על מה שקרה כרגע או על מה שקרה אתמול, אך היה לו מלאי שלם של חששות.
בדרך כלל לאנשים יש פרפרים בבטן כשהם מתרגשים. לצ'רלי היו עשי לילה רצחניים ביותר שניסו לצאת החוצה. מיקה. הוא הולך להזמין את מיקה, הבחורה שצ'רלי לא יכל שלא לחייך חיוך דבילי בכל פעם שחשב עליה, את הבחורה הזו הוא הולך להזמין? בלתי אפשרי.
"ומה אם היא תסרב?" הוא שאל בעצבנות.
"היא לא תסרב."
"ומה אם כבר הזמינו אותה?"
"סיריוס בדק את זה. היא פנויה."
"ומה אם היא - מה? איך בדקת?" שאל צ'רלי. אך סיריוס פשוט חייך חיוך שובב ומלמל משהו בקשר לעשיית דבר מה בשביל ג'סיקה על מנת להשיג את המידע.
לאחר ארוחת הבוקר, צ'רלי התהלך (או יותר נכון, נדחף) לכיוון חבורת הפלפאפים שהיו בדרך לחדר המועדון שלהם. הוא חיפש אותה בעיניו, נתקל מידי פעם בילדי שנה ראשונה זעירים שפשוט תקעו בו מבט מבוהל והתרחקו.
ואז הוא ראה אותה. היא עמדה ליד אחת הכיתות, משוחחת עם חברותיה וצוחקת.
"אוי, לא." צ'רלי הסתובב אחורנית והביט בחבריו במבט מיואש: "היא עם חברות שלה!" אמר ללא קול. מטלטל את ראשו בתנועות מודגשות ומנופף בידיו בצורה מוגזמת.
"קדימה, לך תציע לה!" אמרו חבריו בתגובה, נועצים בו מבטים הרי גורל.
"לא! היא עם-"
"צ'רלי?" נשמע קול עדין מאחוריו. הוא פלט צווחה קטנה ולא רצונית.
"מ-מיקה! ה-היי!" הוא הסתובב אליה וחייך חיוך עצבני. שיערה החום היה קלוע בצמה הקבועה שלה ועיניה הגדולות והחומות הביטו בו בידידותיות.
"היי, צ'רלי. מה שלומך?" היא שאלה.
"אני בסדר, אה, מה אתך?" הוא לא העיז להסתכל אחורה, אבל היה די בטוח שחבריו מפזזים מאחורי גבו ושרים שירי עידוד מטופשים. ואכן, הוא כבר יכול היה לשמוע אותם:
"צ'אקי ממתקי! נאמר רק ת'אמת! אתה מסוגל להזמין אותה לצאת!"
הוא גם היה די בטוח שהם המציאו לכך ריקוד הולם.
"אני בסדר גמור," השיבה מיקה בחיוך, מבטה נעוץ ברצפה ומידי פעם עולה אל עיניו של צ'רלי. "אז," היא המשיכה, "יש לך תוכניות להיום?"
צ'רלי מצמץ, 'היא עושה מה שאני חושב שהיא עושה?!'
"אה, תוכניות? אה, כ-כן, בטח! זאת- זאת אומרת, לא ממש תוכניות, אלא יותר... אמממ... כלומר, אני יוצא להגוסמיד. אבל אין לי משהו מוגדר, זאת אומרת, אין לי."

מיקה הביטה בו בעיניים בורקות. "כן, גם אני הולכת היום להוגסמיד."
'את זה אני יודע, מיקה! אין משהו אחר שאולי את רוצה להגיד לי? בבקשה? הו, אל תכריחי אותי לעשות את הצעד!'
"זה נחמד." 'כן. ממש נחמד, חתיכת פחדן! קדימה! פשוט תשאל אותה!' צ'רלי היסס לרגע ואזר אומץ:
"את רוצה, אולי, אם אין לך תוכניות להיום – כי אם כן, אז...- את רוצה שנלך להוגסמיד, אה, ביחד? כלומר לא ביחד, כמו זוג. כלומר, כן. כלומר, את-רוצה-לצאת-איתי?" מזווית עינו הוא ראה את חבריו רצים במעגל סביב פיטר שהמשיך לשיר שירי גבורה לצ'רלי בקולו הצייצני והמזייף.
הוא בדיוק עמד להסתובב ולצווח עליהם שיפסיקו כשהוא הרגיש יד רכה אוחזת בידו, "אני אשמח," הוא שמע את מיקה אומרת. שמע, אבל לא הבין.
"את... מסכימה?"
היא הנהנה.
'לא נכון,' הוא חשב לעצמו בזמן שקול קטן בראשו אמר:
'תכיר בזה, נמר, כרגע זכית בכל הקופה.'