טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

פרק שישי

הייתה זו השנה החמישית כשסיריוס, ג'יימס, צ'רלי ופיטר למדו סוף- סוף כיצד להשתנות לאנימאגוסים ובחזרה לצורתם הטבעית.

"אני לא יודע איך אני אוכל להודות לכם," אמר רמוס, מוחה דמעה מעינו.

"הו, אתה תמיד יכול לתת לנו להעתיק בבחינת הבגרות בהתגוננות מפני כוחות האופל מחר," הציע פיטר.

"כאילו שמישהו מכם באמת צריך את עזרתי בזה," השיב רמוס, "אבל באמת, לא הייתם צריכים..."

"ברור שהיינו צריכים, רמוס," אמר ג'יימס, "אילו מן חברים נוטשים את חברם הטוב רק בגלל שהוא הופך לאיש זאב רצחני פעם בחודש?"

"שפויים," מלמל צ'רלי, עדיין רועד מהתחושה החתולית שנאחזה בו. עיניו היו מעט מטושטשות והוא הרגיש כאילו תקוע לו כדור שיער בגרון.

רמוס חייך, "אני מצטער לשמוע על צורת האנימאגוס שלך, צ'רלי. אבל תודה לך על זה שעשית זאת בשבילי." צ'רלי הנהן ועיווה את פניו לחיוך. הוא פשוט לא יכול היה להשתחרר מההרגשה שמשהו לא בסדר. וכמו שתמיד קרה במקרים מסוג אלו – הוא צדק.

באותו לילה, צ'רלי התהפך במיטתו, גונח בכאב. הוא חש בחילה נוראית, פניו היו מיוזעים ודמעות של סבל וייסורים זלגו על לחייו החמות. ידיו אחזו בבטנו והוא חש כאילו מישהו הולם בראש עם פטיש ענקי.

צ'רלי פקח את עיניו והבין, לחרדתו הרבה, שהוא לא מסוגל לראות כלום. ראייתו התערפלה ועיניו פלבלו בחוריהן. במהירות, הוא קם מהמיטה ודידה לחדר האמבטיה, שם נשאר כל הלילה ברחיצת פנים והקאות חוזרות ומשנות.

בבוקר שלמחרת, צ'רלי בקושי היה מסוגל לזוז. הוא לא ראה את הדמות שהתקרבה אליו. הוא לא שמע את הקול שצרח משהו. הוא בקושי הרגיש את הידיים שאחזו בו, מטלטלות אותו בחוזקה.

"הצ... הצילו..." צ'רלי הצליח לומר בקושי רב. הוא איבד כל תחושה בגפיו. בעודו נושם נשימות עמוקות, אוזניו החלו לצלצל, שמיעתו החלה להתחדד מעט. תחילה, הוא שמע רק מלמולים מוזרים, אוזניו כאילו היה חסומות בגושי צמר-גפן, לאט- לאט הוא התחיל לקלוט מילים.

"-לוהים אדירים! מה קרה לו?" שאל קול מעליו.

"לא יודע, מצאתי אותו ככה! מרלין, הוא לא נראה טוב."

"אנחנו מוכרחים לקחת אותו למאדאם פומפרי! הוא יכול למות!"

רמוס? כן... צ'רלי היה כמעט בטוח שהוא מזהה את קולו של רמוס לופין מעליו. אבל אם מי הוא מתווכח?

"לא, אל תהיה טיפש! יזרקו אותו מבית הספר אם יגלו שהוא הפך להיות אנימאגוס לא חוקי!"

פיטר. זה בהחלט נשמע כמו פיטר.

"לא מעניין אותי! זה הכול באשמתי! הו, צ'אק, אידיוט שכמותך! ידעתי שלא הייתם צריכים-"

"רמוס, די! אין טעם להיכנס עכשיו ללחץ!"

"לעזאזל, יורד לו דם מהאף," אמר קול נוסף, "קדימה, תעזרו לי לשאת אותו למיטה."

ג'יימס או סיריוס. צ'רלי לא יכול היה להביא את עצמו לזהות בדיוק. זוגות של ידיים הרימו אותו מהרצפה הקרירה והנעימה וגררו אותו אל המיטה הרכה.

"צ'רלי?" הוא הרגיש כאילו יש ערפל בתוך ראשו ומסביב לעיניו.

"מ...ה?" הוא פלט.

"צ'רלי, אתה שומע אותי?"

"כ-ן," הערפל התחיל להתפוגג באיטיות וראייתו התמקדה. הוא זיהה את מערבולות הצבע שמולו ואת טון הקול.

"מה קרה לי?"

"אנחנו חושבים שהגוף שלך לא מצליח להסתגל לצורת האנימאגוס," השיב סיריוס, ניכר היה בקולו שהמצב אליו נקלע צ'רלי, היה הרבה יותר מ'לא בסדר'.

"מ-מה?" צ'רלי ניסה להתרומם למצב ישיבה, "מה- מה... זאת אומרת...? זה- זה קרה למישהו מ-מכם?"

סיריוס החליף מבטים על חבריו, "צ'רלי, בבקשה, תירגע. ג'יימס, רמוס צודק. כדאי לקחת אותו למרפאה."

"ל-לא! אל..." צ'רלי קרא בצרידות, הודף את ידו של סיריוס שניסתה לגרום לו לשכב בחזרה, "אני- אני בסדר... בבקשה, ל-לא מרפאה..."

"צ'רלי-"

"בבקשה." הוא ידע. הוא ידע שאם יתגלה שהוא אנימאגוס לא חוקי זה יסבך לא רק אותו, אלא גם את השאר. מה אם ילחצו עליו לגלות איך הוא נהפך? מה אם יתנו לו לשתות סם אמת? לא, אסור.

רמוס, כך הצליח להבחין צ'רלי, עמד בקצה של החדר כשידיו משולבות על חזהו ומבטו נעוץ ברצפה. רגשות האשמה ניכרו היטב בפניו.

"מה נעשה עכשיו?" שאל פיטר, "יש היום את מבחן הבגרות. יהיה זה חשוד אם הוא לא יגיע."

"א-אז אני אלך...-"

"לא, צ'רלי," קטע אותו ג'יימס, "אתה צריך לנוח."

"מישהו צריך להישאר אתו," אמר פיטר.

"אני אשאר," הציע סיריוס.

"לא, סיריוס. אל תהיה טיפש. אסור לך להפסיד את המבחן הזה!"

"אבל תראה אותו, פיטר! הוא בהחלט לא במצב של-"

"אני מודע לכך! אבל זה בלתי אפשרי... צריך לחשוב על משהו-"

"יש לי רעיון," אמר לפתע רמוס בשקט. "אני ראיתי ספר בספרייה... הוא מדבר על אנימאגוסים: תופעות לוואי וסיבוכים." הוא נאנח, "ראיתי אותו באזור האסור וקיוויתי שלא נצטרך אותו."

צ'רלי שפשף את עיניו ששוב החלו להיטשטש, "בסדר... עכשיו, לכו. א-אתם גם ככה מאחרים..."

"אתה בטוח, צ'אק?" שאל ג'יימס. הוא הנהן.

"בסדר, קדימה," אמר ויצא מהחדר כשפיטר בעקבותיו.

"אל תדאג, צ'רלי. אני אמצא משהו," מלמל רמוס ויצא גם הוא.

סיריוס רכן קדימה, "אני מצטער שצחקתי עליך, צ'אק. אתה חבר טוב."

צ'רלי ניסה לחייך, "ואני מצ-מצטער שהקאתי לך על הנעליים..."

סיריוס הניד בראשו, "זה בסד- מה?!"

* * *

"הסכימה או לא הסכימה?" קרא סיריוס בטון רטורי כשראה את צ'רלי מתקרב.

"היא... כן, הסכימה," אמר צ'רלי מנגב את עדשות משקפיו שהחלו להתכסות באדים.

"חמש אוניות, פיט, אמרתי לך שמיקה תצא אתו," אמר ג'יימס לנער העגלגל שטלטל את ראשו ותחב את הסכום לידו של זה.

"היי!" קרא צ'רלי במחאה, "תודה רבה על האמון, חבר'ה."

ג'יימס גיחך ומשך בכתפיו, "זה עוד כלום לעומת הסכום שהשניים מאחוריך התערבו עליו," הוא החווה בראשו לכיוון שני נערי שנה רביעית שלאחד מהם היו פנים מאוד מצוברחות והוא נעץ בצ'רלי מבט עצבני, בעוד שהשני רקד בשמחה וספר את האוניות הרבות שמלאו את ידיו.

"אני באמת ובתמים שונא את הבית ספר הזה," מלמל צ'רלי, מניד בראשו.

"נו, איפה החברה שלך?" שאל סיריוס.

צ'רלי כחכח בגרונו, "הלכה להביא את הכסף שלה מחדר המועדון, היא ביקשה שאחכה לה ליד הדלת הראשית."

ג'יימס פלט נחרת צחוק, "בטח, כדי שהיא תספיק לברוח."

פיטר זקף גבה, "אתה רוצה להתערב על זה?"

"אני עומד ממש כאן!" סינן צ'רלי בשיניים חשוקות.

פיטר בהה בו, "נו, אז? גם אתה רוצה להתערב?"

לא עבר הרבה זמן, והחבורה כבר התייצבה ליד השער הראשי. ארגוס פילץ' עמד בפתח, מאיים על ילדי השנה השלישית שלא יעזו לעשות צרות. תלמידים נהרו החוצה, מפטפטים וצוחקים.

"הנה היא," אמר רמוס, כשמיקה הופיעה מעבר למסדרון. לרגע היא נעצרה, מחפשת, כפי הנראה, את צ'רלי בין ההמון המזמזם.

'אני צריך לקרוא בשמה? כן. כן, אני צריך.' חשב צ'רלי לעצמו, אך קולו לא מצא את דרכו החוצה. 'נו כבר! לעזאזל...'

ובדיוק באותו רגע שבו צ'רלי סוף – סוף אזר את האומץ, מיקה קלטה אותו ונופפה אליו בידה, לא מותירה לצ'רלי דבר לעשות חוץ מלנופף לה בחזרה ולשנוא את עצמו על חוסר הביטחון האישי.

"אוקי, צ'אקי, זו ההזדמנות הגדולה שלך!" אמר סיריוס והבריש את גלימתו של צ'רלי מאבק שדבק בה. "עכשיו, תזכור – תהיה נחמד אליה."

"כן, ברור. נחמד," חזר אחריו צ'רלי, לא מסוגל להתיק את מבטו מהנערה שצעדה לכיוונו. היא הייתה כל כך יפה, עם שיער חום ארוך הקלוע בצמה וגלימה סגולה ו-

"תגרום לה להרגיש כמו מלכה."

"כמובן, מלכה." עיניים חומות ועמוקות-

"ותשתדל שלא להתנהג מוזר מידי, אתה עלול להפחיד אותה."

"לא להתנהג מוזר. הבנ- רגע, מה? מה 'מוזר'?! למה הכוונה?! חכו רגע!" אבל חבריו כבר הספיקו להתרחק ממנו, קורצים ומרימים אגודלים לעברו.

"היי, צ'רלי," אמרה מיקה שנעמדה לצדו.

צ'רלי בלע את רוקו ופנה להביט בה, "אה, היי... מיקה. את, אה, מוכנה?" 'אידיוט. אידיוט. אידיוט. כמובן שהיא מוכנה! אחרת היא לא הייתה כאן!'

מיקה חייכה, "מוכנה ומזומנה. ואתה?" צ'רלי הנהן בתגובה והלך לצד מיקה בעודו מנסה לפענח את השאלה 'איך לא להתנהג מוזר.'

רחובותיה של העיירה היו מלאים בתלמידי הוגוורטס שהיו עסוקים בכניסה ויציאה מחנויות שונות, ביקור באטרקציות השונות שיש לעיירה להציע, כגון: הצריף המצווח ו'פונדק החזיר' שאולם נחשב בעיקר לפאב, אך הוא גם המקום שבו נערכו הקטטות שותתות הדם הגדולות (והרבות) ביותר.

צ'רלי ומיקה טיילו בין הדוכנים, מידי פעם נעצרים לבחון איזשהו חפץ מוזר ומשונה.

"אוי, צ'רלי! תראה איזה חמוד!" קראה מיקה בהתרגשות, מצביעה על חתול רע מזג ששכב בכלוב בחזית חנות 'חיות הפלא לקוסם ולמכשפה!'

צ'רלי משך את צווארון חולצתו בעזרת אצבעו, משתדל שלא להתבונן ישירות לעיניו של השד הצמרירי. "כן, ח-חמוד מאוד."

מיקה התקרבה אל החתול, "הו, הוא מזכיר לי את פונפון שלי."

'פונפון?!' צ'רלי תמיד חשב שלחתולים צריכים להיות שמות שיתאימו יותר לטבע שלהם, כמו: 'רוצח,' 'משחיז', או 'מר מוות'.

הם המשיכו להתקדם לדוכן הבא, משאירים את החתול ליילל ברשעות מאחוריהם.

"יש לך חיית מחמד, צ'רלי?" שאלה מיקה.

"אה, לא... אימא שלי לא אוהבת בעלי חיים." למעשה, היה זה שקר. הוריו של צ'רלי תמיד רצו גור של משהו, כל דבר. אך לאור העובדה שצ'רלי ובעלי חיים לא הסתדרו ביחד, הוריו וויתרו על הרעיון וקנו דג.

היצור מת כעבור יומיים לאחר שקפץ מהאקווריום שלו ונשך את צ'רלי באצבעו. לדג, כפי הנראה, היו נטיות התאבדויות והתכוון לקחת מישהו אתו.

לאחר רבע שעה נוספת של הסתובבויות, החום התחיל להשפיע על השניים.

"אני צמאה. מה דעתך שנלך לשבת איפשהו?" הציעה מיקה, מנופפת אוויר קריר על פניה בעזרת ידה.

"אה, בטח... ב'שלושת המטאטאים'?"

מיקה הסתכלה סביבה, מבטה עוצר בפתח הפונדק שהיה מלא אנשים.

"לא יודעת, אולי מקום קצת פחות... צפוף?" היא שאלה, היה זיק מיוחד בעיניה שצ'רלי פשוט לא הצליח להבין.

"אה, פחות צפוף? למה... את- כן, טוב. בסדר. איפה?" 'גמגום בהחלט יכול להיחשב כהתנהגות מוזרה!' מוחו התריע. מקום מלא אנשים היה בדיוק המקום אליו צ'רלי רצה להגיע. המולת האנשים תמשוך את תשומת לבה של מיקה מהמוזרויות של צ'רלי.

מיקה הרהרה לרגע, "המממ... אולי אצל מאדאם פודיפוט?"

"אה, כן, זה יהיה מצוין," אמר צ'רלי, מפתיע את עצמו.

מיקה הביטה בו, "היית שם פעם?"

"בטח! אה, כמובן! הרבה פעמים..." 'שקרן, שקרן, שק-'

"באמת? אני אף פעם לא הייתי שם... איך המקום?"

צ'רלי מצמץ, "הוא לא... צפוף?" השיב באיטיות, זוכה לחיוך ידידותי מצד מיקה שהתחילה ללכת לאורך השביל, שולחת לצ'רלי מבט, מבקשת שיראה את הדרך. הוא ניגב את הזיעה ממצחו והתחיל ללכת למקום המשוער שבו הפונדק הקטן אמור להיות.

למזלו הרב, צ'רלי קלט זוג אוהבים צעיר שהחזיק ידיים והלך קצת לפניהם. הוא החליט שלעקוב אחריהם בוודאי יהיה הרעיון הטוב ביותר.

כעבור כמה דקות של הליכה (שבהן צ'רלי התחיל לחשוש שמה הזוג כלל לא הולך לאותו מקום), הם הגיעו.

היה זה פונדק קטן ומוסתר שמעל לכניסה התנוסס השלט: "ברוכים הבאים, ברוכים השבים, למקום של הרומנטיקה והאוהבים". השלט, כמו גם החלונות, היה מכוסה במלמלה ורודה ומתקתקה.

"הו, איזה מקום נפלא!" אמרה מיקה ברגע שנכנסו פנימה. ריח של צמר גפן מתוק הציף את נחיריו צ'רלי, גורם לו להשתעל.

"כן, מק- מקסים," אמר תוך כדי שיעול נוסף.

"ברוכים הבאים לפונדק האוהבים של מאדאם פודיפוט, אני פרדווד, אפשר להוביל אתכם לשולחן?" אמר קול קטן ומשועמם אי שם ליד נעליו של צ'רלי שהוריד מבטו ובהה בגרמלין נמוך קומה בעל עור ירקרק ומעט מאוד שיער.

"מה- מי אתה?"

היצור גלגל את עיניו, "הי, חבוב. לא משלמים לי לחזור על דבריי, עכשיו – אתה רוצה שולחן או לא?!" הוא זעף.

"אה," צ'רלי החליף מבטים עם מיקה ולאחר מכן פנה בחזרה לגרמלין שנעץ מבט לא מסופק בציפורניו הארוכות והמחודדות. "כן, בבקשה."

"יופי," היצור פלט, מוביל את השניים לשולחן פנוי בקצה המסבאה הלא-צפופה. "תיהנו," אמר הגרמלין כשצ'רלי ומיקה התיישבו. "אני מיד חוזר עם התפריט," הוא שלח יד אל כיסו, הוציא ממנו חופן עלי כותרת אדומים וזרק אותם היישר בפניו של צ'רלי והסתלק מהמקום בעודו ממלמל משהו על זה שהוא צריך להתפטר.

מיקה הסתכלה על הזוגות שישבו מסביב לשולחנות, אוחזים ידיים ומביטים זה בזו באהבה. "זה באמת מקום מקסים," אמרה.

צ'רלי כחכח בגרונו, מבטו מתמקד בשולחן העץ מכוסה במפה האדמדמה.

"עם מי אמרת שהיית פה?"

"אה?" צ'רלי זקף את ראשו, מביט במיקה בתמיהה, "הו, אה... הייתי פה עם- אה, חברים?" מבט מבולבל עלה על פניה המנומשים של מיקה. "כלומר, לא חברים- חברים, יותר, אה- זאת אומרת, לא שיש לי משהו נגד... אה. בנות."

מיקה חייכה במבוכה, משפילה את מבטה.

צ'רלי גנח בשקט, מזכיר לעצמו לקפוץ ממגדל האסטרונומיה כשיחזרו לטירה. "יום יפה בחוץ, ל-לא?" 'אני. שונא. אותי.'

מיקה הרימה את עיניה אליו, "הו, כן."

'יום יפה?! יום יפה?! מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשאמרתי את זה? נהדר, עכשיו היא מודעת לכך שאני... אררג.' הוא כבר יכול היה לשמוע מה חבריו היו אומרים: "צ'אק, את העובדה שאתה אידיוט היית צריך לשמור לפגישה השלישית!"

"מה תרצו?" קול צווחני הפר את השתיקה. צ'רלי הוריד מבטו אל הגרמלין גס הרוח שהביט בו בעיניים מתעבות.

"אני אקח לימונדה," אמרה מיקה, "מה איתך, צ'רלי?"

"אה, או-אותו דבר. בבקשה," הוסיף לאחר שראה את עיניו של היצור מצטמצמות ברוע. חלחלה בצ'רלי ההרגשה שכדאי להתנהג בנימוס ליצור, אחרת הוא עלול לשים במשקאות חומרים רעילים.

"מיד," סינן הגרמלין ונעלם מאחורי הדלפק אותו ניקתה מאדאם פודיפוט יחד עם עוד כמה גרמלינים חביבים יותר למראה.

צ'רלי כחכח שנית בגרונו, עיניו סוקרות את המקום ואת האנשים.

"צ'רלי," אמרה מיקה, מפנה את תשומת לבו של צ'רלי אליה.

"כן?"

היא כבשה חיוך נבוך נוסף, "אתה יודע, אני... אני ממש שמחה שיצא לי הזדמנות לדבר אתך. לבד, זאת אומרת."

צ'רלי פער את פיו ומיהר לסגור אותו, "באמת? ל-למה?" הוא מצמץ, פוקק את אצבעותיו בעצבנות. על מה יש לה לרצות לדבר אתו? ו... למה?

"ובכן, אנחנו מכירים, בערך, כבר כמה שנים... ותמיד חיבבתי אותך, צ'רלי. רציתי להגיד לך את זה, אבל אתה היית עם החברים שלך, ו..."

צ'רלי הסמיק, מעביר יד רועדת בשיערו הכתום, מבחין לפתע בעובדה שהוא מבולגן לגמרי. "אני..." 'הו, גם אני תמיד חיבבתי אותך, מיקה! מהפעם הראשונה שעיני נחו עליך... אני חושב שאני אוהב אותך! הו, מיקה!'

הוא בדיוק עמד להגיד את כל זה, כשעיניו, שהחלו לתור אחר כל דבר חוץ מאשר עיניה של מיקה, נעצרו על החלון שמאחורי גבה. 'מה?-' הוא מצמץ בעיניו, מנסה למקד את מבטו. זו בוודאי רק הפרנואידיות שמשתלטת...

שם, בחוץ, אדם חלף על פני החלון, מעיף מבט בהיסח דעת מבט פנימה... וקפא על מקומו.

שלדון פרייס, כשמבט של 'תראו, תראו, מה החתול גרר פנימה' נסוך על פניו, בהה בצ'רלי בחצי הפתעה חצי חיוך מרושע. פיו של צ'רלי נפתח ונסגר במהירות, הוא הוריד את ראשו במהירות, מתפלל ששלדון פרייס – האיש שמעולם לא נברא – סתם אוהב לחייך חיוכים מצמררים ללקוחות.

"צ'רלי?" קולה של צ'רלי ניער אותו. הוא הביט בה.

"אתה בסדר?" היא שאלה, עיניה מתבוננות בו במבוכה קלה.

"אה..." הוא החזיר את מבטו לחלון, אך פרייס כבר לא עמד שם. "כ-כן."