ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

"No News - Bad News"

על פרמיסים, נוסחאות לעוסות, ומי צריך באמת את תתי-הז'אנרים

מאמר מאת גדעון אורבך (Envinyatar)

 

 


המילה Fanfiction - ספרות מעריצים, מורכבת למעשה (הן מהותית והן לשונית) משני אלמנטים: ספרות ו-מעריצים. הגדרה זו מייצגת נאמנה את הדואליזם בו מצוי תחום הפאנפיקים מעצם טיבו. מחד - אלמנט חזק של לקיחה מיצירה גדולה של אחר (הקאנון), ומאידך - נסיון לכתוב יצירה ספרותית חדשה לכל דבר ועניין.

הבעיה בה עוסק מאמר זה, הינה נטייתם של כותבים לא מעטים להדגיש מאד את האלמנט של ה"מעריצים", במידה כזו שהם שוכחים במידה רבה את האלמנט הנוסף והחשוב לא פחות - ספרות. התוצאה עשויה להיות שפע של פאנפיקים נוסחתיים, בנאליים וחוזרים על עצמם. מאמרי זה ינסה לסקור חלק כמה מן התופעות הנפוצות בתחום, ולהציע תובנות ודרכי פתרון אפשריות.

 

מהו פרמיס?

אחת המשימות הראשונות המוטלת על כל כותב של יצירה ספרותית (בעיקר יצירה ארוכה המורכבת מכמה פרקים ומעלה), היא לבחור לעצמו פרמיס: רעיון בסיסי שעומד ביסוד העלילה והמהות של היצירה. יצירות מורכבות ומעניינות עשויות להיות מבוססות על מספר פרמיסים בו-זמנית, חלקם עלילתיים נטו (למשל: "אהבה אסורה המורעלת בשל התערבות אח מרושע", או "לילי מתאהבת בג'יימס"), וחלקם ממוקמים ברובדי-עומק שניצבים מאחורי העלילה ("המתח המעמדי בעולם הקוסמים" או "הדילמה וההסתבכות הכמעט וודאית של כובש עם כוונות טובות"). המושג הנפוץ כל-כך בתחום הפאנפיקשן - "שיפ", איננו למעשה אלא סוג של פרמיס.

כאשר אנו חושבים על כתיבת יצירה, כל יצירה, הרי שאחד הדברים הראשונים (אם לא הראשון) שאנו עושים, הוא בחירת הפרמיס או הפרמיסים ליצירה. אין צורך להכביר מילים על כך, כי כשם שפרמיס צריך להיות אמין, כך רצוי שיהיה מקורי.

 

Been there, done that

אחת המכשלות הראשונות שעומדת בדרכם של כותבים (מכל הסוגים) הינו התבססות על פרמיס שחוק ולעוס, שנוצל באין-ספור יצירות. מצב כזה עשוי להוריד במידה רבה מאד את ערכה של היצירה, אפילו במידה והיא כתובה באופן טוב, והביצוע של הפרמיס הינו אמין ומוצלח. לדוגמא: כותב יצירת פנטזיה, שיבסס את הסיפור על חפץ קסם מרושע שחובה להשמידו כדי להציל את העולם, יסווג מיד כחקיין-טולקין (וממשיך את דרכם של אין-ספור כותבים גנריים לפניו).

הבעיה היא, כי דומה שמושכלה בסיסית זו לא תמיד נלקחת בחשבון, כאשר אנו מגיעים אל תחום ספרות המעריצים. כל קורא פאנפיקים נתקל לא פעם באין-ספור הודעות בסגנון: "אני רוצה לכתוב לילי/ג'יימס" (או סיריוס/ofc, או סיריוס/רמוס, או הרמיוני/דראקו... וכך הלאה).

השאלה הראשונה, שכותב או כותבת כאלו צריכים לשאול את עצמם הינה: "אם הפרמיס המרכזי (קל וחומר היחיד) שלי הינו "לילי מתאהבת בג'יימס" - במה אני שונה מאלפי לילי/ג'יימס קודמים? מה יש ביצירה שלי, שיהפוך אותה למקורית ומעניינת? אם כל רצונם של הכותב או הכותבת הוא לתרגל כתיבה, ולנסות ללמוד או להוכיח לעצמו שהוא יודע לכתוב את ג'יימס או לילי - תבוא עליו הברכה. אולם, במידה והכותב או הכותבת רוצים יותר מכך - כלומר, מנסים לכתוב יצירה ספרותית מעניינת, מושקעת ובעלת ערך עצמאי (בתחום הפאנפיקשן, כמובן) - אם כך, אין לו מנוס משאלה זו, מרגיזה ומתסכלת ככל שתהיה. עדיף לכותב, כי השאלה תשאל על-ידו בשלב המוקדם של תכנון הכתיבה, מאשר שתבוא מאוחר יותר בתור תגובות של קוראים.

אם וכאשר כותב יצירה אינו מקדיש לכך מחשבה מספיקה, הוא עשוי למצוא עצמו ניצב בפני ביקורות שמהותן: "Been there, done that", כלומר - גם אם הכתיבה שלך טובה וקולחת, מדוע שנקדיש זמן לקרוא את היצירה (קל וחומר להגיב ולדון בה) - כאשר כל מה שעשית, זה חזרת בוריאציות קלות על רעיונות שמוחזרו ונכתבו פעמים רבות אין ספור?

המסקנה בעניין זה הינה ברורה: שיפ בין שתי דמויות קאנוניות, ובעיקר בין הדמויות הראשיות (בעיקר בתור פרמיס מרכזי או יחיד לפיק), הינו פרמיס שהיה בשימוש רב, וקשה מאד (אם כי תמיד אפשר) להגיע בו לרמה סבירה של מקוריות וחדשנות. ישנם כותבים, שבכדי לחדש פונים אל תחום השיפים הביזאריים - כלומר מנסים, כמעט באובססיביות, למצוא מיני זיווגים בלתי הגיוניים, שהמרחק בינם לבין כתיבה קאנונית הוא כרחוק מזרח ממערב - בדרך כלל, בלי לטרוח ליצור אפיונים אמינים לדמות שהקאנון הותיר פחות או יותר בשוליים (מלאכה מרתקת, אבל בהחלט לא קלה). לעניין זה ראוי להעיר, כי רוב הקוראים אינם מתעניינים במיוחד בשידוכים בין פילץ' לווינקי וכיוצא באלו; ביזאריות יכולה להיות קוריוז,  אבל היא לכשעצמה אינה עושה יצירה לטובה.

בעיה דומה, אם כי חמורה פחות, קיימת בסוג הנפוץ האחר של ספרות ה"שיפ", המתאר מערכת יחסים רומנטית בין דמות קאנונית לדמות מקורית. נניח לרגע בצד את הבעייה הנפוצה של כתיבת "מרי-סו", ולצורך הדיון נניח שהכותב או הכותבת נמנעו מליפול למלכודת. גם בהנחה כזו, קיימת סכנה לחזור על שורה של פרמיסים לעוסים, שיטלו מן הכתיבה הרבה מערכה. קיימות לא מעט שבלונות כאלו, בעיקר אך לא רק בכל מה שנוגע לסיריוס/ofc. השבלוניות נוצרת בעיקר אם וכאשר מזניחים את הכלי רב-העוצמה שקיים כאן, בצורת דמות מקורית שהיא נשוא להיסטוריה, דעות, אפיונים, תסביכים וקשרים חברתיים ומשפחתיים החורגים בהרבה מאהבתה לסיריוס, הארי או דראקו.

 

ובכדי להדגים את אשר נאמר עד כה, הרי כמה נוסחאות שיפ גנריות שנלעסו ומוצו כמעט עד תום. וזאת להדגיש: אף אחד מהדברים שיוצגו כאן אינו פסול בפני עצמו, או משמעו בהכרח יצירה גרועה - אולם שימוש היתר שנעשה בהם, בעיקר כ"פתרון קל" בכדי להצדיק התפתחויות בעייתיות מבחינה קאנונית (שבמצב אחר היו מצריכות עבודת עומק קשה של הכותב/ת), הפך אותן לבעייתיות מאד, וזאת בלשון המעטה.

 

"התשוקה הפראית": לפתע-פתאום, נוצרת בליבו של X תשוקה פראית ובלתי-מוסברת כלפי Y, והמהדרין מוסיפים וממקמים זאת לא פעם באמצע עימות פיזי אלים בין שתי הדמויות. בהמשך, הדמות עוברת סדרה ידועה מראש של נסיונות הכחשה, עד שהיא מוצאת (איך לא) את העוז להודות בפני עצמה ובפני העולם על אהבתה. נוסחה זו נפוצה מאד בסלאשים של הארי/דראקו, ובמידה רבה גם ב"האט" של דראקו/הרמיוני (למשל: סנייפ מעניש את הרמיוני ושולח אותה לחפש משהו במשרד שלו או במחסן, דראקו נתקל בה במקרה באופן שנוצרת קרבה גופנית, ואגב התכתשות וכמה נפנופים בכל הואריאנטים של התואר "בוצדמית", נוצרת תשוקה נוראית ביניהם. בשלב השני, לאחר ששכבו/התנקשו, הם מאשימים זה את זה ונכנסים להכחשה, הרמיוני מתביישת מרון,etc...

 

"יריבים במלכודת": שתי דמויות יריבות מוצאות עצמן "תקועות" ביחד בניגוד לרצונן, במצב שמחייב אותן לשיתוף פעולה, ומשיתוף הפעולה הכפוי יוצאת היכרות מעמיקה בין הצדדים, שמתפתחת לתשוקה. כל זאת, במצב בו הכותב/ת דואגים לנטרל את הסביבה הקרובה של שתי הדמויות, שתורמת לקיבוע העוינות והיתה חונקת את השיפ באיבו. גם הנוסחה הזו נפוצה מאד, בין היתר בשיפים של דראקו/הרמיוני (ואם אפשר, בתהליך, גם לתלות את כל הנבזיות והרשעות של דראקו בהתעללות מצד לוציוס - הרי זה משובח).
ורסיה אחרת, שחוקה גם היא עד היסוד, היא כאשר אחד היריבים הופך לתלוי באופן מוחלט בדמות האחרת - החל ממצבים סטנדרטיים יחסית (למשל: דראקו סוחט את ג'יני), וכלה בורסיות מוזרות שכל קרבה בינן לבין הקאנון מקרית בהחלט (סנייפ הוא נסיך טורקי שקונה את סיריוס בתור עבד).

"למה? ככה!": המצב הגרוע ביותר הוא, שהכותב/ת מוותרים לגמרי על המשימה להסביר את השיפ ולהפוך אותו להגיוני, ומציבים אותו לקורא כעובדה מוגמרת. אחת הדוגמאות הגרועות יותר בהן נתקלתי, היה פמסלאש הרמיוני/פנסי, שבו פנסי כותבת ליומנה כמה היא עצובה וכ"ו, עד שמצאה את אהבתה האמיתית שגאלה אותה מהיסורים - הרמיוני. אין הסבר, ואין שום התמודדות עם האופי של הדמויות. למעשה, ניתן היה להחליף את שני השמות כמעט בכל X ו-Y (משני המינים), ולכתוב לגביהם את אותו דבר.

"סיריוס בלק והנסיכה הביישנית": נוסחה לעוסה עד אימה, שמאפיינת לא מעט סיריוס/ofc, הוא תיאור של תלמידה יפה, מסוגרת ולמדנית, שבתחילה שונאת את סיריוס וחבריו ורואה בהם עדת בריונים זבי-חוטם. אלא שסריוס היפה והרומנטי, שנוצר כמובן נפש שבורה ופגיעה (מישהו אמר בלקי-סו?), ממיס את הקרח בהדרגה ומלמד אותה "לחיות". זאת, כאשר לא פעם מעורבת באמצע אפיזודה כפויה שמאלצת את שני גיבורינו לשהות ביחד.

"צר עולמי כעולם נמלה": אחת ההחמצות השגרתיות ביותר בפיקים שמערבים ofc, הינו מארג דמויות צפוי מאד וחוזר על עצמו, שלמעשה מחמיץ את כל או לפחות רוב הפוטנציאל שנבע מהכנסת הדמות המקורית. המבנה הזה כולל בדרך-כלל את האלמנטים הבאים:

1.      את עיקר המארג תופסות הדמות הקאנונית המבוקשת וה-ofc.

2.      "חברה תומכת שיפ": חברה טובה של דמות ה-ofc, שמשמשת "כתף לבכות עליה" או גורם מזרז בהתהוות השיפ.

3.      כמה הופעות אורח שבלוניות/הפרעות סטנדרטיות וחולפות לשיפ מצד דמויות לוויין צפויות מראש: הקונדסאים האחרים בפיקים של סיריוס, קראב גויל ופנסי בפיקים של דראקו, וכיוצא באלו.

4.      אנטגוניסט תורן: הרשע התורן שמנסה למנוע מהאוהבים להתאחד - הארוס הסלית'ריני הגזעני של ה-ofc, אוכל המוות התורן (נפוץ מאד השימוש בלוציוס בפיקים של דראקו).


כל זאת, כאשר מלבד אלו, העולם נראה כמעט ריק מדמויות אחרות. במיוחד חסר מארג דמויות שסובב את ה-
ofc ומהווה חלק מהאפיון והעומק

שלה, ובמקום זאת ההתמקדות תהיה בד"כ בדמויות הסובבות את הדמות הקאנונית (מלבד, כמובן, החברה תומכת השיפ).

נקל לראות, שדרך טובה להמלט מאותה מלכודת ידועה מראש, לכל הפחות בפיקים של
ofc, היא להשקיע את מירב המשאבים העלילתיים פחות בדמות הקאנונית (במיוחד אם מדובר בסיריוס), ויותר בדמות המקורית. דמות מקורית פותחת מגוון כמעט אינסופי של אופציות שנובעות ממנה, שחורג בהרבה מן השבלונות המוכרות והלעוסות. כך למשל: מארג קשרים וקנפליקטים בינה לבין דמויות קאנוניות ומקוריות אחרות (למשל: מכרים אחרים בבית הספר, משפחה וכ"ו), אפשרויות עלילתיות שנובעות מסיפור החיים ומן הדמות המיוחדת שלה, וכיוצא באלו.
דוגמא יפה לניצול אופציות כזה הינה הדמות המקורית שעומדת בבסיס הפאנפיק "צל" - לא זאת בלבד, שמדובר בדמות אמינה, לא מוקצנת ובהחלט לא נופלת למלכודת ה"מרי-סו", אלא שהמהלך המבריק ביותר בתכנון העלילה קשר אותה לסוורוס-סנייפ, והציב אותה באמצע הקונפליקט הידוע בין הקונדסאים לבין "סבר-מאוס" הזכור לטוב. בכך נוצר שפע של אפשרויות העמקה, שהופכות את היצירה לשונה מאד משבלונת הסיריוס/
ofc הרגילה. אלא, שהפיק לא הסתפק בכך, ורמז לקשר קודם בין סנייפ ללילי, שאחראי במידה רבה לתיעוב שג'יימס חש כלפי אחיה של הדמות הראשית. כמו כן, במהלך מעניין מאד, הוכנסה לעלילה גם דמותו של רגולוס בלק (ומאוחר יותר, גם של נרקיסה), באופן שנתן לעלילה קונפליקטים ורבדי עומק נוספים.
אין לנו אלא להצטער, ש-
ofc מצויינת נוספת פרי עטה של הכותבת, נערת-הרחוב לשעבר מייגן טיילור ("חתול פחים") לא מצאה לעצמה מקום בעלילה, דבר שיכול היה לתרום לה רבות.

 

אוסף נבחר של נוחסאות ג'נפיקים

הדיון לא יהיה שלם, בלא לסקור כמה שבלונות שחוקות עד-תום מתחום הג'נפיקים - קרי, הפאנפיקים העלילתיים נטו, נטולי ה"שיפ".

קשה אמנם להסביר זאת לכותב מתחיל ונלהב, אבל סוג הכתיבה שקרויה "המשך ישיר" היא מלכודת קטלנית שגם לכותב מיומן מאד קשה לצאת ממנה בשלום. כותבים רבים מתפתים לקחת את הארי, רון והרמיוני ו"להחליף את רולינג" בכתיבת הספר הבא בסדרה. בפשטות ובבוטות: אל תעשו זאת.

מדוע? אם בדוגמאות הקודמות, מתחרה הכותב ומושווה לכותבי פיקים קודמים, הרי שכאן הוא מנסה, פשוטו כמשמעו, להתחרות ברולינג "במגרש הביתי שלה" - וכאשר קוראים ינסו לאמוד את הכתיבה והדמויות שלו, הוא יושווה במישרין לכותבת הקאנון עצמה - לא רק בהצלחה לאפיין דמויות קאנוניות כאלו ואחרות, אלא בכל מארג היכולות שיכולות להניב ספר עלילתי מורכב, בסגנונה היחודי של רולינג עצמה. במילים אחרות, הכותב מעמיד את עצמו למבחן כל-כך קשה, שאין סיכוי גדול שישרוד אותו בהצלחה.

אלא, שהבעיות של ז'אנר ההמשך הישיר אינן מתמצות אך ורק בכך, אלא שהן עמוקות ומהותיות הרבה מעבר להשוואה לרולינג גרידא:

הנסיון של כותב או כותבת לאלץ את עצמם לכתוב בדיוק במה שנקרא "השבלונה הפוטריסטית הקלאסית" (הארי רון והרמיוני, בדיוק באותו מבנה עלילה רולינגאי מאד ספציפי) עשוי, במידה רבה, לחנוק את הסיכוי לכתוב עלילה מקורית, ו"מעשיר" את הפאנפיק בלא מעט קטעים משעממים שנראים כמו חזרה או הלחמה לא מוצלחת של אלמנטים וקטעי-עלילה מן הקאנון עצמו. לא פעם, הכותב מנסה "להתבלט" על-ידי הקצנה או דחיפת שבלונות צפויות מראש אל תוך מחזור של עלילה מהספרים הקודמים (למשל: "וולדמורט מחפש את חפץ הקסם החזק ביותר בעולם").

עצה ידידותית: התרחקו מסוג הכתיבה הזה. גם אם החלטתם להמשיך מן המקום בו רולינג הפסיקה, שברו את המבנה הפוטריסטי הקלאסי, ולכו לסוג עלילה אחר, מיקום אחר, ומומלץ מאד - גם דמויות ראשיות אחרות, שיתירו לכם יותר אפשרויות לפיתוח מקורי.

 

סוג אחר של מלכודת-ג'נפיק (ולדעתי, ירודה אפילו יותר מהקודמת), הינו "רפליקה עתידנית". במה הדברים אמורים? פיקים כאלו מתרחשים בד"כ אחרי תקופת הקאנון והמלחמה השניה, ו"מתחילים הכל מהתחלה".  במה דברים אמורים? הפרמיס הבסיסי ומערך העלילה של קומו של לורד וולדמורט נלקח בשינויים לא מהותיים, ומולבש על יורש כלשהו של וולדמורט או סלית'רין. מולו יתייצבו גיבורים דומים מאד לגיבורי הארי פוטר, כאשר הוגוורטס הומה בדמויות שהן "בנים/אחים קטנים של..." שמהווים רפליקה לא מקורית של דמויות מן הקאנון.

למעשה, מדובר בסוג של המשך ישיר, שהסכנה הגדולה בו היא שהכותב משלה את עצמו כאילו הוא יצירה מקורית המשוחררת מן המגבלות והקשיים של סוג הפיקים הזה (בעוד חלק מכותבי ההמשך הישיר הרגיל, לפחות, מודעים לבעיה ומנסים בכל-זאת למצוא לה פתרונות). התוצאה יכולה להיות רפליקת-קאנון ירודה, חסרת כל מקוריות וצפויה ברמה הוודאית והירודה ביותר.

 

סיכום: אם כן, ניתן לעשות בכדי ליצור פאנפיקים עלילתיים טובים בכל-זאת?

תת-הז'אנר המכונה "המשך ישיר" (על שתי הורסיות שהצגתי) הינו רק אחד ממגוון אפשרויות לכתיבת פאנפיקים עלילתיים. כך למשל, אפשר ליצור סיפור עלילתי מאוחר בהוגוורטס, שיתבסס על פרמיסים מקוריים ולא יפול למלכודת "הרפליקה" של הקאנון, ועם זאת ינהל עם הקאנון "דיאלוג" מעניין, שיוכל לרתק את הקוראים.

אם החלטתם לכתוב עלילה שמתרחשת בתקופת הקאנון דווקא, נסו להשתמש בדמויות, סצנות ואלמנטים שנדחקו לשוליים, ולפתח מהם עלילות עצמאיות שלא יהיו חיקוי חיוור של הקאנון; נסו לשים את האצבע על קונפליקטים, חסרים ודברים שלא ניתן היה למצות אותם בעלילה שכולה Harry-Centered. ומעל הכל, הכניסו דמויות ופרמיסים מקוריים משלכם.

דבר חשוב להבין, הוא שאוסף של נפנופי שרביטים וסצנות "אקשן" נטולות עומק בזו אחר זו אינם מרגשים במיוחד קוראים רציניים.

כאן, למעשה, ראוי לשים את האצבע על אחת המושכלות הבעייתיות ביותר בתחום הפאנפיקשן - התובנה לפיה כל פיק צריך להיות מקוטלג אל תוך תת-ז'אנר ספציפי. במיוחד, צורמת הדיכוטומיה בין עלילה לשיפ, המציגה אותן כברירות מנוגדות.

נראה, שעם כל הכבוד הראוי, ראוי לזנוח את הדיכוטומיה הזו לחלוטין. יצירה ספרותית טובה (שאינה "Oneshot") מכילה כמעט תמיד שילוב בין מספר אלמנטים, בעיקר בין עלילה, דמויות אמינות ועמוקות ומערכות היחסים ביניהם, וקורלציה ויחסי גומלין בין שני האלמנטים הללו. באותה מידה, שום יצירה ארוכה אינה יכולה להשאר כל העת במצב של "אנגסט", או "פלאף", אלא היא מכילה תחלופה ושילוב בין יסודות וסוגי אווירה שונים, בהתאם לדרישות העלילה והפרמיסים המרכיבים אותה. נסיון לבנות עלילה ארוכה אך-ורק סביב תת-קטגוריה אחת מגביל את היוצר, ומתבנת את הכתיבה באופן שימצא בסופו של דבר מזיק.

כפי שהודגם קודם, שיפ נטו הוא פרמיס עלילתי לעוס ושגרתי (ואקשן נטו אינו טוב ממנו) - אולם הוא בהחלט יכול להצטרף לעלילה (המבוססת על פרמיסים אחרים המשתלבים במערכת היחסים) ולהפוך אותה לפאנפיק בלתי נשכח. באותה מידה עצמה, פאנפיק טוב הוא שילוב מגוון בין קאנוני למקורי - שמרו על דמויות קאנוניות (במידת הצורך) והשקה לקאנון, אבל אל תהפכו לחיקוי חיוור שלו, והוסיפו משלכם, תוך "דיאלוג" (להבדיל מכפיה או ניתוק מוחלט) עם הקאנון: רולינג כתבה את הקאנון, לאלמנט המקוריות והחדשנות בפאנפיק תצטרכו לדאוג בעצמכם.

 

סוף דבר:

ספרות מעריצים, היא קודם וראשית לכל - ספרות לכל דבר ועניין, ואל להם לכותבי פאנפיקים לשכוח לעולם את מושכלת היסוד הזו. לכן, אל נא תכתבו בבקשה לילי/ג'יימס או סיריוס/ofc - כתבו יצירה ספרותית, עם פרמיסים מקוריים התומכים ומשתלבים במערכות היחסים הללו – ודאגו לכתוב אותה עלילתית, מקורית ומעניינת.