"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק עשירי: פגישה עם כוהן

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

שי הרגיש כי ראשו נחבט בחזקה. כאב עמום החל להתפשט באיטיות בצידו השמאלי של ראשו ובברכו הימנית. עיניו נפתחו בכבדות, כמו ומנסות שלא להיעצם בחזרה. היכן הוא נמצא? האזור החולי המוזר ההוא בו עברו לא נראה לו מוכר.

הנסיך, אותה העלמה שחורת השיער, שי ועידן עוד נראו כישנים בשינה טרופה. הוא היה על מעין עגלה לא נוחה- משטח עץ רחב ומחוספס. העגלה הטלטלה תוך כדי רכיבה והחישה את תחושת אי-הנעימות שלו. הסוסים הרתומים לעגלה נעו בקצב קבוע אשר היה זהה כמעט לזה של הפרשים אשר רכבו מימינם, משמאלם, מאחוריהם ומלפניהם. הם מוקפים. מספר דקות הוא פשוט ישב והביט במחזה המוזר שהתקשה לעכל. מדבר. סוסים. עגלה.

כל גופו היה כפות בחבלים. הוא התקשה לזוז, אך הוא לא הוטרד מכך כמו שהוטרד ממצב חבריו והנסיך. הוא בהה במחזה המוזר דקות, אולי עשרות דקות, מנסה להבין את המצב אליו נקלע. נדמה היה שהאישה מתחילה אף היא לפקוח עיניים.

"השפעת הסם מתחילה לפוג" אמר הרוכב מימינם, "אחד מהם כבר ער, והאישה מתחילה לפקוח את עיניה". לא נשמעה תגובה, אם כי שי היה בטוח שהרוכבים תקשרו ביניהם בדרך נסתרת כלשהי. שי החל לבחון את הרוכבים. הוא הבחין בסוסיהם הנעים במהירות קבועה, הבחין בגלימותיהם הכחולות ובמבטיהם הנוקשים. מה הוא עושה כאן?

הכל התחיל באותו היום בו פרצה השריפה בארמון המלכה בעיר העתיקה ההיא. הם יצאו מן הארמון בבהלה מתוך חשש להתנקשות בחיי הנסיך. הם ברחו אל החורש ההוא אשר מחוץ ליער. הגשם עוד טפטף כאשר שמעו את קול הפרסות. הנסיך אלנדיל הניס אותם מהר מקרחת היער אל בין העצים בתור ניסיון נואש לברוח מרוכבי הסוסים ההם. הרוכבים ירדו מן הסוסים והחלו במעין מרדף בין העצים כאשר רואים בברור שהם מתמקדים בנסיך. אלנדיל הצליח להמם ולהפיל אחד מהם כאשר הכה עם חלקו הכהה של להב חרבו בראשו, אך נפל כאשר נתקל בשורש עץ בולט מן האדמה, או בדבר מה אחר ששי לא הצליח לזהות מבעד לסבך העצים. הוא נתפס. נראה היה כי החוטפים לא מנסים להזיק לו, אפילו מנסים לשמור עליו. בעוד הוא תוקף עם חרבו, ביצעו החוטפים את מה שנראה כתנועות מגננה מגושמות. הם הדפו, התחמקו, נעו לצדדים, אך לא כיוונו את חרבם אל עבר גופו של הנסיך. לבסוף, כאשר ארבעה עטו עליו הם הצליחו לתפוס אותו ולכפות אותו בחבל. הוא התנגד, בעט, אך ללא הועיל. הם הצליחו לתפוס אותו בכוח, להטות את ראשו, ולהשקות את גרונו באיזה נוזל לא ידוע, כנראה סוג של סם. הוא המשיך להתנגד ולצרוח, אך התנגדותו גוועה במהירות ונהפכה לאותה השינה הטרופה. האישה ועידן נתפסו ללא מאבק מיוחד. שי נתפס לבסוף כאשר רק רן עוד טרם נתפס. החוטפים הוציאו מייד בקבוקון והזרימו לגרונו כמויות גדולות של נוזל לא יודע. הנוזל הזכיר לו מעט את התחושה הצורבת מעט של שתיית משקה אלכוהולי. כאן הוא כנראה נרדם בהשפעת החומר ההוא.

בינתיים הספיקו עידן והנסיך אלנדיל להתעורר. רן עוד נותר באותה השינה הטרופה בהשפעת הסם.

"תהיו שם בשקט" קרא מישהו בקול קר מקדמתם, על אף שאיש מן השבויים לא דיבר עתה. "אנו נעצור כאשר השבוי האחרון יתעורר, ואז תאכלו את הארוחה שלכם. בארמון, נסיך יקר, היה אוכל טוב יותר, אבל אני מניח שכדאי שתלמד להסתפק במועט. אינני רוצה לשמוע על ניסיונות טיפשיים מצדכם לעזוב את חברתנו הנאצלה, שכן אני אוהב אורחים, חבריי." ניכר היה ששאר הרוכבים כמו ולא הקשיבו לדברי מי שהיה כנראה מפקד הפעולה או איש אחר בעל חשיבות. הם המשיכו לרכוב בקצבם המונוטוני להחריד, שריר לא זע בפניהם. כך הם המשיכו עד שרן התעורר לחלוטין. אותו קול הפרסות החדגוני, אותן ההבעות האטומות על פני הרוכבים, אותן ההבעות הבוהות על פני החטופים, ואותם הנופים החוליים המשעממים אשר הזכירו במעט את חולות הנגב. היתה זו שעת הערב כאשר עצרו לבסוף. הרוכבים הקימו מעין מחנה מאולתר כאשר שניים מהם נותרו להשגיח במעשי החטופים. שני השומרים הביטו בהם במבטים אטומים לחלוטין כאשר גלימותיהם מתבדרות ברוח המדברית החמימה של שעת השקיעה. לבסוף הסתיימה כנראה הקמת המחנה. מספר אוהלים הוקמו מיריעות בד אשר הוכנו מראש. אש הובערה במרכז המחנה המאולתר. חלק מן הרוכבים, כחמישה, נותרו לשמור, מספר נותרו ליד המדורה ומספר באוהלים. לבסוף, התחלפו שני השומרים אשר השגיחו עליהם בארבעה. שנים עמדו והשגיחו במעשיהם ושנים הורידו את שי והביאו לו את ארוחת הערב שלו- בשר מיובש, מספר פירות יבשים ומים. כבלי ידיו הוסרו. האוכל, אף שלא היה מעדן, ערב לחיכו אחרי זמן לא ברור שנראה ארוך מדי לתושב העיר לשעבר, זמן בו לא אכל ולא שתה. שני השומרים אשר השגיחו עליו לא נתנו לו הרגשה טובה, אך לפחות היה זה אוכל, והוא היה עדיף על פני קרקורה העצבני של קיבתו. שי השתדל לאכול במהירות בכדי שלא להכעיס את שני חוטפיו ואז הושם ליד המדורה כששני לובשי גלימות כחולות השגיחו עליו וכפתו בחזרה את ידיו. לפי סדר התעוררות השבויים קיבלו כולם את אותה הארוחה והושמו ליד האש. אז התחלפו ששת השומרים ששמרו עליהם בשני שומרים שהשגיחו במעשיהם ליד המדורה. הם ישבו והביטו בהם, גם הם, במבט אטום ומשועמם. איש לא דיבר במשך הרבה זמן. השבויים לא יכלו לישון אחרי שנתם הארוכה, על אף היותה קלה. גם נאסר עליהם לדבר, לכן הם ישבו והביטו איש ברעהו בשעמום. לבסוף החל אחד השומרים, שהיו בערך בני גילם, הצעירים ביותר מבין הגברים בהם הבחינו עד עתה, לדבר עם רעהו. הצליל של השפה נשמע כמו הצליל בו דיברו כל האנשים שפגש בארמון, וכנראה היתה זו אותה שפה, אך המבטא היה שונה- גרוני, כבד, מתארך ואף מעט מחרחר. הוא התקשה להבין את דיבורם, אך נדמה היה שהנסיך ניסה בכל מאודו, ואף הצליח יחסית, לנסות ולהאזין להם. מדי פעם פלט אחד מהם צחוק, מדי פעם אף הצליח שי לקלוט מילה או שתיים שנשמעו כמו מילים מהשפה אותה דיברו בארמון. מדי פעם אפילו הנסיך הראה בת צחוק על פניו, אך העדיף כנראה שלא לצחוק בקול. מי שלא יהיו שוביהם, הם עדין שבויים.

שי בהה בלהבות המלחכות את בולי העץ, בגיצים העפים מדי פעם וכבים באוויר. הוא שחזרת את השתלשלות האירועים האחרונה. הכל היה כל כך מהר.... יום אחד עוד היתה מסיבה, ובתוך זמן לא ארוך הוא הספיק להישבות. פעמיים.

נדמה היה כי השומרים שהוצבו להם לא ממש הקפידו על עבודתם. רן ועידן, אשר הוצבו יחדיו בחלקה הקיצוני של הקשת בה סודרו, החלו לדבר בקולות חרישיים בינם ובינם והשומרים לא הבחינו, או העדיפו שלא להבחין בכך.

במהלך הלילה התחלפו השומרים. אלה החדשים השתיקו מיד את רן ועידן והביטו בהם כל הלילה בשקט במבט אטום ואף מעט זעוף.

הגיע הבוקר. השבויים הועמסו שוב על העגלה כאשר פורק המחנה המאולתר והם התחילו שוב לנוע. פעם אחת ניסו רן ועידן, אשר הושבו במרחק לא גדול אחד מהשני לדבר בלחש, אך הרוכב שלצידם הבהיר להם כי לא כדאי להם להמשיך. נדמה היה כי מדי פעם ניסו האישה והנסיך לתקשר בדרכים נסתרות דרך מבטי עיניים, תנועות קצרות ודיבור ללא קול. רק לשי לא היה מה לעשות, כך שישב והבחין בנוף המדברי. אבנים סלעים וחולות. נוף חדגוני באופן מרגיז בו הופיעו מדי פעם עצים דמויי שיטה סלילנית או שיח מדברי נמוך כלשהו.

בצהרי היום נעצרה התנועה במה שנראה כגדתו של נחל אכזב בו זרמו מים עד ללא-מזמן. הרוכבים עצרו למנוחה והשבויים זכו כל אחד ללגימת מים מדודה מנאד מים שהעביר אחד הרוכבים ביניהם בעודם ישובים בעגלת העץ. לאחר מכן המשיכו השבויים עד לערב בו הוקם שוב מחנה מאולתר ובו שוב זכו לארוחת ערב, הפעם בסדר אקראי. על אף רצונו, שי נרדם ליד המדורה על הארץ הקשה עד שהוער מהקול אשר הוקם עם תחילת ההתארגנות. שוב, הועמס על העגלה ההיא ושוב רכבו יום, עצרו למנוחה בצהרים והקימו מחנה בערב.

כך עברו עוד יומיים.

ביום שלמחרת החל שי להרגיש בשינוי. הרכיבה הואצה מעט, וחלק מהרוכבים החלו לדבר אחד עם השני, בעיקר עם רוכבים סמוכים להם. כמה אף החלו לפזם לעצמם מנגינות. אך הכל נעשה כמו בסתר, הדיבורים היו ללחישות כמעט בלתי נשמעות והמנגינות היו חרישיות. קולותיהם החרישיים, על אף הקושי בשמיעתם, היוו בהחלט שיפור על פני הדממה המדברית החרישית לה זכה עד עתה. בהמשך הבוקר התחזקו מעט הקולות, ואף צחקוק יחיד נשמע. הקצב הואץ בשנית, ואף יכול היה שי להישבע כי אחד הרוכבים העלים עין מהחלפת דברים מהירה בין רן לעידן.

השמש עמדה באמצע השמיים. הם נעצרו והפעם אף הורדו מן העגלה. לא רק זאת, הפעם גם זכו השבויים לארוחת צהריים שהיתה דשנה יחסית לארוחות הערב שקיבלו עד עתה.

שי שמע את רן תוהה בשקט, כמו ותכנן זאת לאוזניו של עידן בלבד, אם הם מתחילים להרגיש בשינוי. הוא זכה למבט ספק כעוס-ספק בדחני מן הגבר ששמר עליהם. כשסיימו לאכול, נכפתו ידיהם ורגליהם בחזרה, אך הפעם הם לא הועמסו על העגות. הפעם החלו הגברים להסתדר במעין קשת מאחוריהם. מולם נעמד אחד הגברים. הוא החל לדבר, אולי לנאום. שי זיהה כי היה זה אותו הגבר שפנה אליהם ביום הראשון בו נשבו, או לפחות היו ערים בשבי.

"אחי וחברי לנשק, המשימה אליה נשלחנו בוצעה בהצלחה. ברכתו של הכהן התממשה. אנו במרחק של כארבע שעות רכיבה מהמחנה הגדול שלנו, ועלינו להגיע לשם בשיא תפארתנו על ההצלחה אותה נחלנו במבצע. השבויים נתפסו והובאו כולם, חיים ובריאים אל המחנה. לכן, נרים נסינו גבוה ונצעד בתפארת הראויה לשבים מן המערכה, עטורי ניצחון, אל עבר המחנה. התחילו עתה, אחי וחברי לנשק, להתארגן במבנה הצעידה לקראת הצעידה האחרונה שלנו במבצע הזה." הדובר הניף את חרבו באוויר. השמש השתקפה בה וקול שמחה שכנראה רק חיכתה להתפרץ מספר ימים שוחרר לאוויר.

חלק מהציוד, הצידה והמים הועמסו על העגלה. שני גברים עסקו בלטפל בניסים. השאר החלו כבר להסתדר במבנה הצעידה שלהם.

על משמר השבויים הופקד שומר אחד אשר ישב ועסק בגילוף דבר מה לא ברור בעזרת הפגיון שלו. איש לא נתן להם תשומת לב מיוחדת. השבויים ישבו על הקרקע. שי הבחין בדבר מעניין; האישה החלה לחכך את חבלי ידיה בבליטה חדה בסלע. חוץ ממנו לא הבחין בה איש, כנראה. לאט- לאט היא הצליחה להשאיר רק מספר סיבים מהחבלים חשופים באזור הקשר. כשאיש לא השגיח בה היא פרמה למעשה את כל החלק ההוא של החבלים ואז פתחה במהירות את הקשר שעל רגליה. באותו הרגע היא חייכה חיוך ממזרי. היא הביטה סביבה וכאשר ראתה שחוץ משי, אשר החליט להסיט מבטו בכדי שלא יחשידה, לא השגיח בה איש, במיוחד לא השומר שעסק ביצירת מעין צורה מיוחדת דמוית שבלול בקצה המטה עשוי העץ שבידו, היא החלה להתגנב אחורה, כנראה לכיוון השיח המדברי הגדול אשר צמח שם. כאשר כמעט הגיעה אל השיח, בגד בה מזלה והיא מעדה ונפלה על סלע סמוך. מיד הבחינו בה הגברים האחרים. היא קמה וניסתה להתחיל לרוץ, אך מהירותה היתה איטית מזו של לוחמים מאומנים, ובטח ובטח כאשר היא בדיוק אחרי נפילה כואבת. במהרה איגפו אותה לובשי הגלימות הכחולות, תפסו אותה, וכבלו את רגליה וידיה. הם נשאו אותה על ידיהם עד שחזרו אל קרבת העגלה. שם הם פינו מקום, הניחו אותה ונעמדו סביבה. תגבורת הובאה לשמור על שי והאחרים.

אחרי מספר דקות הובאו כל השבויים, כולל האישה, והועמדו במרכזו של מעגל קטן כאשר שאר הרוכבים סביבם. האיש אשר נשא רק מעט לפני כן את נאום הניצחון נעמד, הביט במורפינוון והחל לדבר אליה.

"תגידי לי, עלמתי, האם הייתי שובה כל כך גרוע? את כנראה לא יודעת איך אמורים להיות מוחזקים בשבי. האם גרמו לך לצעוד ימים? האם הכו אותך? הרעיבו אותך? השפילו אותך? אנסו אותך? שברו את שינייך? פגעו בכבודך? פגעו בנשיותך? שכבו עמך בכח? לא אחד מאלה. חיילי יודעים כי היה מגיע יומם האחרון לו היה קורה אחד מאלו, אך כנראה הדבר אינו מספק את גברתי המפונקת.

אנו במרחק צעידת שעות ספורות מהמחנה, ועדיין, על אף פגיעתך בכבודנו, לא יאונה לך אף אחד מאלה, אך אני אזכור את כפיות-הטובה שלך." הוא הביט אל תוך עיניה במבט שכמעט והסב לשי, שהביט בו מן הצד, כאב. האישה השפילה מבטה.

"חיילים, היכונו ליציאה. אתה—" הוא הצביע על השומר אשר כשל במילוי בתפקידו, "אני רוצה לדבר אתך".

השבויים נקשרו בידיהם אחד לשני כאשר האישה במרכז, ורן ועידן בחלקים הקיצוניים של השורה. עידן ורן נקשרו אל שני החיילים שמצידם. הם נעו בצורת בלוק בעל שתי שורות כאשר העגלה במאסף. בקדמת השורות האלה צעד המפקד ולצידו שני נושאי ניסים. לאחר כשעתים של הליכה הם ראו כי מתחתם, במרחק כשעתיים הליכה נוספות, נמצא מחנה גדול.

הזקיפים בפתחו של המחנה פינו דרך לשירה והם נכנסו אל המחנה. עמדו שם אוהלים צפופים אשר סודרו בצורה הדומה מעט לטבעת אליפטית במעט. תקיעת קרן נשמעה. תוך שהשירה מתקדמת באיטיות החלו לצאת הגברים שבמחנה ולהתקדם לעברה של מעין רחבה במרכזו של המחנה. במרכז אותה הרחבה שכן דבר מה אשר הזכיר כסא מאולתר. החיילים אשר יצאו למבצע חטיפתם של שי וחבריו הסתדרו במבנה המזכיר שלשות. שאר הגברים הסתדרו במעגל סביב הרחבה, מעגל קטוע בחלקו העליון. מנהיג הכוח הושיב את השבויים בשורה מקדמת השלשות. "כבשו מבטיכם אל הקרקע" הוא אמר. שי הביט בקרקע ועכב אחרי מסלולו של עכביש. לפתע נדמו הקולות. הגברים שמאחריהם כרעו כנראה ברך. הסקרנות של שי גרמה לו להרים טיפה את ראשו. הוא הבחין כי אלנדיל לא כבש את ראשו בקרקע. מפקד הכוח עמד ממולם, מפנה אליהם את גבו, קפוא.

טפיפת רגלים נשמעה וגבר נוסף הגיח ממקום כלשהו. הגבר התיישב על אותו הכיסא. שי שיער כי הם נמצאים בעיצומו של טקס כלשהו.

מנהיג הכוח שלף את חרבו והניפה באוויר. אז כרע ברך והניחה לרגליו של הגבר היושב על הכיסא.

"אדוני הכהן, היה לי לכבוד ולזכות לשאת את חרבך רמת המעלה למבצע הזה. אני משיב אותה לחיקך ומודה לך על הכבוד אשר נפל בחלקי לשאתה."

"השאירה בחיקך. הוכחת כי אתה ראוי לה כאשר הבאת לכאן את השבויים."

הרגשה מוזרה הורגשה. האם אותו הכהן העלה את המפקד לדרגה גבוהה כלשהי?

מפקד הכוח נעמד החזיר את החרב לנדנה וצעד אל לימין הכיסא.

"הבה ונביט בשבויים" אמר הכהן, "אני רואה כאן אחד אשר לא לרום מעלתו לכוף ראש עם יתר השבויים. האם זה אתה, אלנדיל נסיכה של ממלכת גונדור? קום ועמוד לפני."

"קום לא אקום כל עוד חברי נאלצים לטמון ראשם בעפר המטונף הזה; רגבים המטומאים מעצם דריכתכם עליהם". תזוזה רועשת נשמעה מאחוריהם. איזה טקס שזה לא יהיה, אלנדיל מפר אותו ביד רמה.

"גם שבוי וגם גאה? ראו, בני, את הגאווה והעיקשות של בני שושלת המלוכה של גונדור. גם כאשר הם במצבם הקשה, יבוזו לאויביהם. גם בעונים יפגינו עלבון. הבט, נסיכי היקר, בכל רגע אני יכול לתת הוראה ומספר לא קטן של חרבות תנחתנה על מפרקתך ויהיה זה סופו של נסיך גונדור המפואר עד מאוד."

"אם צריך גם אמות, אך אשמור על תפארתה הרמה של ממלכת גונדור".

"אני רואה כי עורפך קשה, בני הנסיך."

"אל תקרא לי בני!" הנסיך הרעים בקולו בצורה מפחידה.

"אני רואה כי לא רק גאוותנים אתם, אלא חמומי מוח. והכיצד תאסור זאת עלי? האמן לי כי זהו תואר ליבוב בלבד, בני היקר."

שתיקה עמומה נותרה לכמה שניות. "קומו כולכם" אמר לבסוף הכוהן. אלנדיל קם ואחריו בהססנות, כל השאר.

עתה ניתן היה להבחין במראהו של הכוהן. הוא לבש גלימה כחולה, פניו ושיערו הארוך נצבעו בכחול. עיניו הביטו בהם במבט משועשע, עגילי הזהב הכבדים שלו הצטלצלו ברוח.

"אני מניח שאותיר לעצמי את הזכות לשאת לרגע את גאוותך, בני. מהיום אתה וחבריך תהיו אורחי החדשים. אני מקווה שלמדת בגונדור לפחות דבר טוב אחד- לא נוהגים לברוח לאורחים כאשר הם מארחים אותך. המיטות ערוכות עבורכם. הכוכבים עומדים לצאת ולכן גם ארוחה חמה מתבשלת עבורכם. אפילו ארגנתי לכם שמירה, לביטחונכם האישי, כמובן, הרי איש לא יעלו בדעתו כי תרצו לעזוב את ביתי המפואר..."

הכהן סקר במבטו כל אחד ואחד מהם, כמו ומנסה לתהות על קנקנם של אורחיו.

בָנַי, קחו אותם למקומותיהם. שינה ערבה לכולכם."

הכוהן קם ולאחריו מי שהיה עד ללא מזמן מפקד הכוח. מספר גברים הפרידו את הקשרים אשר כבלו אותם איש לרעהו ולקחו אותם לאוהליהם. בינתיים הספיקו שאר הגברים להתפזר.

שי נתפס בשתי ידיו והובל לכיוונו של אחד האוהלים בלי מילה מיותרת. הוא בחן בינתיים את תוואי הקרקע. ניתן היה להבחין על נקלה במבנה הטבעת הקטומה בחלקה הדרומי אשר בו נבנה המחנה. שני הגברים הובילו אותו אל אחד האוהלים אשר מוקם בחלק העליון מנקודת ראותו, והדרומי ברוחות השמיים, של המחנה.

היה זה כנראה אחד מהאוהלים בהם ישנו הגברים. מעין מחלצות עשויות עור בהמות פוזרו על הקרקע. גבר שהופקד על שמירתו פזם לעצמו מוזיקה לא ברורה כלשהי, מביט בו בעצלות, אך לא מסיט מבטו לרגע. כך חלפו להן מספר דקות, אולי שעה, בשעמום, כאשר כל שנותר הוא לנסות להבין מדוע קיבל דווקא זמר גרוע שכזה. כשכבר החל לתהות מתי תגיע ארוחת הערב, כמו ונקראו מחשבותיו, ניגש אחד הגברים אל האוהל והגיש לו נזיד מהביל. היו בו מספר ירקות מוזרים ולא מוכרים, אך בעלי טעם ערב לחיך. שי החל לתהות: מאין הגיעו ירקות שכאלה אל אמצע המדבר? השומר החל גם הוא ללגום מן הנזיד המהביל. "הכינו ארוחה טובה היום לכבודכם, הא? זה לא פשוט למצוא את השורשים האלו במדבר, אתה יודע, כך שבדרך כלל אנחנו נאלצים להסתפק בבשר חסר טעם שכבר החל להימאס..."

השומר החל לפזם שוב את מנגינתו החדגונית, שהפכה לאיטית, נמוכה ונוגה. הכוכבים כבר בהקו והלבנה האירה בחולשה את פניו של אותו השומר, מתירה לצללים להיקבע על פניו אשר נותרו אפלוליות קמעה. שי ניסה בכח להחזיק את ראשו הלילה, אך אי שם לאור הלבנה החלוש, כאשר הפכה המנגינה לאיטית מאי פעם, נוגה עצובה ואינסופית, בדיוק כאשר לא הבין מהיכן הוא הכוח של השומר לשיר ולפזם זמן כה ארוך, נרדם.

"מה אני עושה כאן"? שאל שי את עצמו. הוא היה בביתו. "אני חולם" הוא ידע.

בחלומו הוא ראה שוב את קובי, אחיו הצעיר, ואת אמא. הם ישבו אל מול שולחן וניסו לאכול ארוחת ערב. נדמה היה שהאוכל תפל. קובי לעס באיטיות, ובסוף נדמה היה שבלע את האוכל בכח. אמו חתכה את האוכל באיטיות, הכניסה לפיה, נגסה ובלעה ללא הנאה, במכאניות מדהימה להפליא. הוא הביט בפניה, קמוטות, נוגות ולא מאופרות. הוא הביט בשיערה המבולגן, שורשי שערה השחור שחכו כנראה להיצבע. עיניה היו מעט לא ממוקדות, כמו מנסות לבחון דבר מה בלתי נראה. מחכות. תוהות. צופות. אולי בגלל זה אכל קובי בשקט ובאיטיות, שותק בניגוד להרגלו לפטפט בעליצות בקולו אשר טרם התחלף. הטלוויזיה לא דלקה. הרדיו לא זימר בעליזות. שתים משלוש הנורות שבנברשת היחידה שדלקה נשרפו, כנראה, והשלישית סיפקה אור עמום אשר הטיל צלו על הצלחות. על רצפת השיש השתקפו ארונות המטבח התמירים, רגלי העץ של השולחן נידמו לרגע כעמודים גאים, מתירים את אמו ואת קובי לאכול בשקט מוזר במטבח הגדול. הם סיימו לאכול. קובי הניח את הצלחת בכיור ופנה לחדרו. הוא נכנס לחדרו, ארגן את המיטה, אף לא החליף בגדים, ונכנס אל בין השמיכות. הוא התכרבל וקבר ראשו בכר, מוותר על הרגלו לנהל שיחות אינטרנטיות עם כל חברותיו עד לשעת חצות.

במיטה הזוגית שכבה אמו לבד. מיותמת. השעון תקתק, אמו החלה להזיל דמעותיה אל תוך הכר. יבבות ואנקות חלושות, נוגות וכאובות. בשלב מסוים נרדמה מבכי. כאשר החל שי לשמוע את נשימתה המתרססת המעידה על שנתה, שמע פעילות בחדר הסמוך. היה זה קובי. הוא קם מן המיטה, הדליק את האור וסגר את הדלת. הוא פתח את הארון של ספרי הלימוד והוציא משם מחברת מעוטרת בפניו של גיבור טלנובלה כלשהו. הוא שלף עיפרון לא מחודד מבין כל החפצים הזרוקים באי סדר על הרצפה ועל הספרייה, לקח קלסר, הניח אותו על המיטה, מעליו את המחברת, והחל לכתוב. בפינת הדף ציין את התאריך ואז החל לכתוב, בכתב ילדותי במעט, בקו עבה ובגרפיט נמרח.

"יומני היקר,

מה שלומך? אני מקווה שיש לך כוח לספוג את כל השטויות של ילד קטן ומעצבן כמוני הערב. גם הערב.

גם היום לא היה קל. היא עדין לא ממש מדברת, החודש הזה לא עזר לה יותר מדי. היא עוד בוכה פה ושם, מנסה להסתיר ממני את זה כאילו אני איזה מטומטם. ככה כל יום, עוד מהיום בו שי נעלם. שי, כל היום שי. אני כבר לא קיים. אני כבר לא חשוב לה. אומרים שהורים תמיד אוהבים את הילדים שלהם. אולי היא עוד אוהבת אותי, אבל אם כן אז היא שחכה את זה.

בבית הספר היה חרא. שוב הלכתי מכות עם יאיר הזבל ההוא. המורה אמרה שתדבר עם אמא, שלא יכול להיות ככה, שאני הולך מכות, שאני לא עושה את השיעורים המחורבנים האלה, שאני לא מקשיב בשיעורים. אז היא תדבר...

אמא לא תקשיב לזה. זה קובי, זה לא שי החמוד שלה. אם זה קובי אז זה בסדר. קובי תמיד בסדר. קובי חזק. חזק גם בשבילה. חזק בשביל כל העולם... תמיד בסוף הכל נופל עלי. גם להיות חזק.

אין מה לדבר על זה שאת טיול בר המצווה שלי אני אולי אעביר בחוברות של סוכנות הנסיעות, במקרה הטוב, והכל בגלל שי. בבוקר שי. בצהרים. בערב. בלילה היא בוכה על שי... למה אני? למה דווקא לי זה חייב לקרות?

ובכיתה לא יותר טוב. כולם מספרים לי איך הם דואגים כמוני לשי, כמה הם כולם אוהבים אותי ומקווים איתי. "אל תאבד תקווה" הם אומרים לי. מעניין מתי המורה הכלבה הזו עשתה להם שטיפת מוח של מה שהם צריכים להגיד. הם שמעו והם חוזרים, אבל הם לא מבינים כלום, הטינופות האלה. הם מקווים שיחזור?

אני לא יודע אם אני רוצה שיחזור. הוא בטח יגיע, וכל התקשורת תתאסף כאן, כל החברים של אמא, ויעשו לו מסיבה, והיא תסתובב אתו כל היום, ותקנה לו מה שהוא רוצה, ותדבר אתו, ותחייך ותצחק אתו, ותהיה אמא שלו. ואני? מה איתי? אני אשאר לבכות כל לילה, בשקט, ואספר לך את כל הצרות שלי, עד ששי יבקש לקרוא גם את מה שאני כותב לך, אבל אני לא אתן לו, לנבל הקטן! לפחות עליך אני אשמור...

קובי החל לבכות בשקט. הוא החזיר את היומן למקומו, עיניו אדומות. את העיפרון הטיח בכח בקיר, זה התבקע לשנים. הוא ראה אות אחיו פוער את פיו וצורח. צועק, אבל בשקט. שלא להעיר אף אחד. הוא הרים בובת מרגמיש שהיתה זרוקה על הרצפה בין הבגדים המפוזרים לקופסת ג'ל חסרת מכסה שנחה על צידה, והטיח את הבובה בכח במסך המחשב. "למה?" קרא ללא מילים, קורע את עצמו, וודאי, בייסורים. "למה!?"

שי התעורר. הוא התנשף בכדות. שיערו נפרע. ליבו הלם בפראות. "מה זה היה"? הוא שאל את עצמו. "זה לא היה סתם חלום..." אחד הגברים, כנראה השומר שהחליף את קודמו, שאל לשלומו. הוא הניח ידו על מצחו. "אתה חם" הוא אמר, "בוא אתי מיד". הוא הקים את שי ולקח אותו אל האוהל שממול, בו ישן גבר זקן שנחר. "כל אחד תמיד חם כשמתעורר משינה" אמר שי לעצמו. אולי הוא לא בסדר? אולי הוא הוזה?

"אדוני הנכבד" קרא הגבר בקול, "אנו זקוקים לך". הזקן פיהק וקם מיד משנתו. "השבוי צעק דברים בזמן שישן, התנשף, הזיע והלב שלו דופק חזק. הוא בוער. אתה צריך לבדוק אותו." הזקן הנהן והגבר יצא מהאוהל ונעמד בפתחו.

"אתה לא נראה טוב" אמר הזקן, "מה קרה לך?"

"חלום" אמר שי, "חלמתי חלום. חלום מוזר. אני ידעתי שאני חולם. וראיתי..." שי החל להזיל דמעות.

"שב, נשום לאט והרגע." שי התיישב על האדמה, וכמוהו הזקן. זקנו הלבן ועיניו הכהות השרו על שי תחושה של חמימות.

"עכשיו, זה היה רק חלום. חלום הוא רק חלום. הוא יכול להיות חשוב, יכול להיות אווילי, מפחיד, אמיתי, אבל הוא עדין חלום. עכשיו, הרגע, קח אוויר, וספר לי".

שי הסס. האם הוא יכול לבטוח בזקן? למרות החביבות, הוא עדין אויב. האם הוא יבטח בו?

"אני לא אפגע בך, בני. שבוים הם שבוים, אבל אתה שבוי מיוחד. רוב השבויים לא זוכים לאוכל וללינה. אתם אורחיו של הכהן ודבר לא יעשה לכם. אתה מוזמן לספר לי הכל."

שי לא ידע מדוע הסכים לדבר.

"חלמתי חלום. ידעתי שאני חולם. זה לא קרה לי אף פעם. ובחלום... בחלום ראיתי את המשפחה שלי. את אמא שלי. את אחי. לא ראיתי אותם הרבה זמן."

"גם הגברים כאן לא רואים את הנשים שלהם הרבה. חלקם לא ראו את האישה כבר למעלה משנתיים. את אשתך ראית?"

"אשתי?" צחקק שי, "למרות שאמא שלי היתה שמחה, אין לי אישה."

"כל כך מבוגר בלי אישה? לא טוב, לא טוב..."

"אתה נשמע כמו אמא שלי." לרגע נראה כי הזקן התלקח מזעם. שי הבין שאולי אמר דבר לא במקום.

"אני מצטער, לא התכוונתי להעליב אותך, אדוני..."

"לא נורא." אמר הזקן. "זה קורה לעיתים."

הזקן הניח ידו על מצחו של שי. "אתה באמת חם יתר על המידה, אבל לא נראה לי שהשדים השתלטו עליך." הוא שלף משחה כתושה כלשהי מאחת המכתשות הקטנות עשויות העץ ומרח אותה מעט מעל הרווח שבין עיניו של שי. "זה אמור לעזור" אמר, וקרא לגבר שעמד בפתח האוהל. "קח אותו" אמר, ונפרד בחיוך קטן. השמש היתה כבר בחצי הפצעה אל מעל לקו האופק כאשר הובל בחזרה אל אוהלו. בדרך יכול היה להבחין באלנדיל באחד האוהלים ובעידן בצידו הקיצוני השני של האוהל, מותחים את שריריהם. כנראה גם הם התעוררו מוקדם הבוקר. השמש זרחה כעת במלואה, מעט מעל קו האופק.

כך עברו יום ויומיים. הוא ישב באוהל ההוא, אכל פה ושם ארוחה שהוגשה לו, והלך לישון בלילה אל שינה לא ערבה, אך ללא חלומות מיוחדים שהצליח לזכור. שי היה בטוח כי חלם גם על אחיו ואמו עוד לפחות פעם אחת, אך ערובה לא היתה לו כיוון שחוץ מלזכור שחלם עליהם, לא הצליח לזכור דבר מהחלום. הזמן עבר לאט מאוד. לשם מה הם צריכים אותם כשבוים? כנראה למיקוח. הם לא הועבדו, אף לא תוחקרו, לפחות הוא. לבסוף, כאשר חזר שוב הגבר ההוא אשר לקח אותו אל הזקן לפני מספר ימים, בבוקרו של היום הרביעי לשובים במקום ההוא, החליט שי לתפוס תעוזה ולנסות לברר דבר מה.

"התוכל להגיע לרגע"? קרא אל השומר. השומר ניגש אליו, מופתע.

"האם תוכל בבקשה לקחת אותי לראות את השבויים האחרים, החברים שלי?" הבעתו של השומר השתנתה, כאילו והוא מנסה להבין מהיכן הגיעה השאילה הזו. "לא, אני מצטער, אך ניתנה הוראה לשמור על כל אחד מכם לבד".

"אז למה עידן ואלנדיל ביחד באותו האוהל"? שאל שי.

"כי ככה שמו אותם. אני מציע שתשמור את השאלות שלך לעצמך, כי המפקד לא ישמח לגלות שאתה שואל יותר מדי שאלות".

הלילה הגיע. גם הפעם חלם שי חלום. גם הפעם ידע כי חלם.

שוב היה זה קובי. הפעם היתה הסיטואציה נעימה יותר, כנראה. קובי והחברה שלו במה שנדמה כמסיבת יום הולדת של אחת הבנות מכיתתו של קובי.

"נו," היא שאלה, "סתם שכנעתי את אמאש'ך לתת לך לצאת איתי למסיבה, ואתה אפילו לא בא לרקוד? נו, מה אתך, אל תהיה כבד..." אבל קובי רק הנהן בראשו לשלילה ונאנח באיטיות. "אין לי חשק הערב" הוא אמר. חברתו של קובי עשתה פרצוף חמוץ וניגשה לחפש מישהו אחר לרקוד אתו. קובי ישב, מישש את אוזנו, ונאנח שוב. לאחר כמה דקות חזרה חברתו של קובי עם ילד אחר. שי זיהה אותו. יאיר. "כנראה היא מעדיפה אותי" אמר הילד בארסיות. קובי לא הגיב. הם רקדו סלסה. ואז סלוניים. והיאיר ההוא כמעט ונדבק לחברתו של קובי, אך קובי לא התייחס. המוזיקה השתנתה. הם החליפו סגנון ריקוד, וקובי פשוט המשיך לשבת שם ולבהות בנקודה מסוימת, לא ממוקד. לבסוף החליט יאיר ההוא להתיישב ליד קובי. "שוב קורס מרחמים עצמיים"? הוא שאל. נראה היה כי אש ניצתה בעיניו של קובי. "שוב על אחיך המסכן? שוב מחפש תשומת לב כדי שכולם יגידו כמה אתה מסכן בלי שי האח הגדול שיגן עליך?"

קובי קם בזעם. גם יאיר. "שוב המשפט הרגיל על זה שלא לרמה ש'ך לענות לי?" הוא שאל בארסיות. אך התשובה לא אחרה לבוא. קובי חבט באגרופו הזועם הישר אל פניו של יאיר. בעוד זה מנסה להתייצב מן המכה, חטף עוד אחד הישר לבטנו. הילדים הסתופפו סביב ונדמה היה שאיש איננו מעוניין בהפסקת ההצגה, מלבד ילדה אחת שהיום בת שלוש עשרה, ילדה שהחלטה לרטון בקול צפצפני "תפסיקו!"

"כן?" קרא יאיר ההוא. הוא כיוון אגרוף אל עבר לסתו של קובי. זה פגע בו, גורם לו לאבד לרגע את שיווי משקלו. קובי לא התכוון לוותר. הוא התייצב, התנפל על יריבו, ובכמה אגרופים מהירים השכיב אותו על הרצפה. דם זרזף מאפו. זה, נאנק מכאבים, ניסה לשוב ולעמוד, אך זכה לבעיטה הגונה אל מפשעתו. "אתה לא תדבר ככה על שי!" קרא קובי בזעם, בועט שוב ושוב ביריבו המתפתל על רצת הפרקט. כמה ילדים צרחו. עוצמה כזו של אכזריות לא רואים אפילו בבית הספר כל יום.

"אתה לא, לעולם!" קרא קובי מבעד לדמעות של כעס. נראה שמבוגר נזכר לחוש אל האזור ולתפוס את קובי שצעק בזעם, השתולל, ובעט לכל עבר, פניו מוצפות בדמעות כעס עיור. "לעולם!"

שי התעורר. ליבו שוב הלם. שיערו התפרע בצורה משונה. נשימתו היתה מהירה. הוא לא הצליח לאפס את מבטו. הוא נלקח מהר אל הזקן ההוא. "שוב חלום?" שאל הזקן ברוך, מביט בו דרך אור המדורה החלוש אשר נכנס מבחוץ. שי הנהן. "שכב" אמר הזקן, והוריד את חולצתו של שי. "זה יקל את הנשימה. נראה לי שאתה חולה בשילוב בין מחלת הגעגועים לבין צללים אשר השתלטו על מוחך." הזקן הביא משחה אחרת, אדומה, והחל למרוח אותה על מצחו של שי. במקום בו עוד נותר פצע, הוא צרב באופן מכאיב למדי. שי הפליט צרחה קטנה. "זה בסדר" אמר הזקן. "שכב כאן לנוח". הוא יצק נוצל כלשהו אשר הזכיר בטעמו יין אל תוך גרונו, ושי נרדם לשינה טרופה.

כשהתעורר, עוד היה זה לילה. הזקן נעלם. הוא שמע את מי שהיה מפקד הכח שחטף אותו ואת אחד משלושת השומרים שלו מדברים.

"... אז מחר מיד בסיום המשמרת שלי?"

-"כן. מחר בסיום המשמרת אתם תצאו למשימה."

-"אני מבין."

-" איש איננו אמור לדעת, כמובן. אלה רק ארבעתכם".

-"כן."

-"וכשתמצאו את הדבר ותסיימו את החיפוש, תזכו לראוי לכם".

-"כן".

-"אני מזכיר, סודיות מוחלטת. שאר הגברים לא אמורים לדעת".

-"כן."

-"שינה ערבה".

-"שינה ערבה גם לך, מפקדי".

הבליח בראשו של שי רעיון.

הבוקר הגיע. שי אכל את ארוחת הבוקר וחזר עם המלווה שלו אל האוהל. במחנה החלה שוב אותה הפעילות הנסתרת מעיני יושב האוהל. פעמון כלשהו צלצל. שי ניצל את ההזדמנות. "בוא רגע" קרא שי אל השומר שלו. השומר, מופתע, פנה אליו בזעף ושאל "מה אתה רוצה"?

"זה בנוגע לחיפוש שלך" אמר שי. השומר עיווה את פניו בצורה מוזרה. "מאיפה אתה יודע על זה"!? שאל בהפתעה. "בוא, אני אסביר לך". השומר ניגש אל שי, מוכה תדהמה. "הסבר!" קרא השומר.

-"אתה צריך לצאת לחיפוש עכשיו. הקדימו אותו" אמר שי.

-"מה!?"

-"כן. עכשיו."

-"לא יכול להיות."

-"המפקד מסר לי. אחרת, איך יכולתי לדעת? עכשיו, קדימה, זוז לפני שיהיה מאוחר מדי ואתם תחמיצו את המטרה".

-"ומה אתך?"

-"אם נתנו לי את ההודעה, אתה לא סומך עלי?"

-"אני אלך ואבקש שיחליפו אותי."

-"אתה לא מבין שזה מיידי? אם זה לא היה דחוף אף אחד לא היה סומך עלי! אין לך זמן לדברים שכאלה. עכשיו, זוז!"

לרגע נראה השומר כפוסח על שני הסעיפים. שי היה בטוח כי כרגע זהו ההבדל בין הצלחה לכישלון.

"בסדר," אמר לבסוף השומר. "אל תעשה שטויות". והשומר הלך.

עכשיו היה הזמן לחלק השני בתוכניתו המטורפת של שי. הוא לקח את הגלימה הכחולה שהיתה זרוקה דרך קבע באוהל הריק, התעטף בה, וקיווה שאיש לא יזהה אותו. הוא החליט לצאת ולאסוף מודיעין למקרה ויזדקק לו מאוחר יותר, אולי לשם תוכנית בריחה.

שי יצא והחל להסתובב בין האוהלים, מנסה ללמוד את תבניתם. הוא הבחין בכך שהיה השער הדרומי, בקצה הצפוני של הטבעת, ואחד דרומי, ארוך, במקום בו נקטמה הטבעת. הוא עבר בין האוהלים ומצא את זה של רן והאישה ההיא. רק הוא היה לבד באוהל, כנראה. הוא מצא את האוהל של הזקן ההוא, את האוהל בו שכנו כדי חמר גדולים שהכילו כנראה אוכל משומר. הוא הגיע שוב אל חלקה הדרומי ביותר של הטבעת. הוא ראה אוהל כמעט סגור שבכניסתו עמדו שני זקיפים. "כנראה שהגיע הזמן לסיים את הטיול" חשב, אך לא הם. "מי אתה?" שאלו בקול ברגע שהביטו בו. שי העדיף לעשות עצמו כלא שומע ולהסתלק. "מי מעז לחדור אל השטח הזה?" הם שאלו סקול רם.

הוא החיש צעדו, שותק. "עצור!" קראו עכשיו הזקיפים בקול. הוא לא ידע מה לעשות. הוא החל לרוץ. במהרה החלו השומרים לדלוק אחריו. הוא עבר בין כמה אוהלים במהירות, מקווה שיצליח להתחמק, אך ללא הועיל. הם היו מהירים יותר, ולבסוף הוא נתפס. גלימתו הורדה ממנו וזהותו נתגלתה.

שני הזקיפים תפסו אות במהירות בידיו וברגליו. הם סחבו אותו דרומה, אל קצהּ של הטבעת, והשליכו אותו בחוזקה על הקרקע. גופו נחבל. הוא נפל מול אותו הכיסא מולו הוצב באותו היום בו נתפס הנסיך. מספר גברים החלו להיאסף סביבו. הוא הספיק להעיף בהם חצי מבט ולהתלחש. קולות זועמים, מופתעים... לרגע דימה לשמוע קול ציניקני ארסי מבין הגברים, או שמא הוא מדמיין?

במהרה הוא הוקף על ידי מספר גברים שלופי-חרב ועוד גברים שהתקהלו על מנץ להתבונן במחזה.

"שב בעמדת השתחוות וכבוש פניך בקרקע" שמע קול מצווה. היה זה הגבר שהוביל את תפיסתם.

הכהן הגיע באותו הרגע והתיישב על כיסאו. שי כבש פניו בקרקע. "ובכן," אמר בקול נוקשה, "אני רואה כי החלטת להתל בנו, הא? שתית מכדינו, אכלת מצלחתנו וזכית לכבוד השמור לנסיכים. אולי אתה אינך יודע, אך בדרך כלל שבוים זוכים להישחט לפני שמגיעים לכאן, אך אתה, דומני שגם המותרות להן זכית לא טובות בעיניך. ומי אתה? אף לא משרת עלוב, מרגל שהנסיך החליט להטיל עליו את חסדו. אך כל זאת לא עמד מול עיניך. ניסת לתכנן תוכנית בריחה. לעזוב את חיקי כמארחך. האם יש לך דבר לאומרו?" שי שתק. "יראו האחרים, חבריך; דינך, אם כך, כדין בוגד. זכית למעל ומעבר, אך ירקת אל פני מארחך. דין בוגד הינו מוות. מחר, בשקיעת החמה, תעלה גופתך על המוקד, אלא אם אחליט אחרת". הכהן ההוא קם והלך, מותיר אחריו קהל רועש. כאשר התפזרה ההמולה, הובל שי לאוהלו.