"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק תשיעי: עשן

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

גם כאן, בחדר הסגור, בו התנהלה השיחה בארבע עיניים, שמר אארנדור על ארשת פנים חתומה. היו אלה יומיים אשר חלפו מאז השריפה ההיא, ומבחוץ ניתן עוד היה לשמוע את הנערים אשר ביכו על חסרונו של הנסיך. הארמון הפך במהרה לרבגוני עוד יותר, כאשר קירות רבים היו מכוסים עתה בגוונים שונים של אפור ושחור, זכר לאש המאחלת את כל אשר נקרה בדרכה. בכל פינה ניתן היה לשמוע את הקולות מלאי היגון המביעים את הפחדים אשר לא העז להעלות איש על דל שפתיו- הנסיך והמלכה נעלמו כלא היו, ואפשר שלא יחזרו לעולם. חלקים גדולים מן הארמון קרסו על יושביהם ביום ההוא, אך איש לא היה מוכן להודות באפשרות שהנסיך והמלכה נותרו תחתיהם.
"היום השני קרב לקיצו," אמר אלדמיר, "ואיש איננו יודע היכן הם המלכה ארנדיס והנסיך אלנדיל. ריחו המתקתק להכליא של ריקבון החל להתפשט, ואיש איננו רוצה אפילו לחשוב על האפשרות הנוראה מכל."
"בהחלט." אמר אארנדור, "אני חושב שניתן כבר להורות לבדוק את ההריסות, בכדי שלא ניוותר עם ספקות ושמועות לגבי גורלם של השניים. כידוע לך, זהו טיבן של שמועות- מהר מאוד הן תופסות להן כנפיים."
"אני אורה זאת לאנשיי מיד כשנסיים את שיחתנו, אארנדור."
"טוב אמרת, אלדמיר. עתה, ברצוני לשמוע את כל שעלה בידיך לשמוע, על אותו היום, כמובן".
"ובכן," החל אלדמיר לדבר בקול איטי ונמוך, "הכל התחיל לפני יומיים, כאשר ערכתי בדיקה שגרתית של התמקמות הזקיפים בטירה. אתה הייתי בחדרך באותו הרגע, כאשר הגיעו לידי ידיעות ראשונות על שריפה שפרצה באגף המגורים. באותו הרגע ממש שלחתי אליך את אחד הזקיפים אשר הודיע לך על פרוץ השריפה. שאר הזקיפים הקרובים נשלחו להזהיר את כל תושבי הארמון מפני השריפה. הוריתי להם לפנות לכל מי שיכלו מתוך מטרה לנסות ולהציל את מי שניתן. בינתיים, הגיע אליך הזקיף ואתה החלת לקחת על עצמך את הפיקוד.
בשלב הראשון הוצאנו מהארמון עצמו את כל מי שיכולנו, ושלחנו את מי שניתן להביא מים וחול בניסיון לכבות את השריפה. באותו הרגע הורינו להתחיל לחפש את המלכה, הנסיך והמשרתים שיכלו להישאר באגף. לאחר השלב הזה, הבנו שישנם מספר נעדרים, וביניהם המלכה, הנסיך, השר ולנדיל, מספר משרתים וכמה מנעריו של המלך.
השר ולנדיל, כך הסתבר, כלל לא היה נמצא באותו היום בארמון. לבסוף, אחרי שנמצאו שני משרתים, וכמעט כל נעריו של אלנדיל, נותרנו כשהמלכה, הנסיך, כמה משרתים ואחד מנעריו של הנסיך אינם. בינתיים, החלו עבודות הכיבוי. בעזרתם של מספר תושבי העיר, הצלחנו להתגבר על האש, לאחר שבינתיים היא החלה להתפשט לאזורים נוספים. כאשר שקעה כבר השמש, כבו כבר הלהבות, בעזרת הגשם שהגיע שוב בזמן מאוחר מהרגיל, בין היתר." לרגע שתקו שניהם. אארנדור בחן את אלדמיר במבטו ואז שאל באיטיות: "ומהי הערכתך לגבי גורל הנעדרים?"
אלדמיר לגם מגביע היין שלו. הוא הצמיד את אצבעותיו זו לזו, ונראה כמי שמנסה להתאמץ למצוא תשובה כאשר הוא מהלך בזהירות יתרה בין הטיפות, מנסה שלא להירטב. "לגבי המלכה, המשרתים והנער ההוא, קיריון, אני מניח שהם נספו. המקרה של הנסיך אלנדיל הוא מורכב יותר. השריפה פרצה באזור חדרה של המלכה, ולקח זמן עד שהגיעה לאזור בו שכן הנסיך. הייתה לו שהות לברוח מן האש. ישנן מספר שמועות, אך אף אחתן מהן איננה מאומתת. האחת אומרת כי הוא נראה כאשר יצא מן השער הראשי של הארמון, מבטיח שהלך להביא חול ולעזור במאמצי הכיבוי. אחרת טוענת שהוא נראה בגן המלכותי. שלישית אומרת שהוא יצא מחדרו והלך לנסות להוציא את המלכה מבין הלהבות. רביעית אומרת שאמו בכלל שלחה אותו בשליחות סודית כמה שעות קודם לכן, והוא לא היה בארמון בכלל."
"ומה אתה סבור, אלדמיר?" שאל אארנדור.
"ובכן," אמר אלדמיר, "אני מאמין כי אם הוא היה בחיים הוא כבר היה חוזר בדרך זו או אחרת אל הארמון, אולי אפילו שולח הודעה. הידיעות על השריפה כבר פשטו, וסביר להניח שאם הוא נמצא היכן שהוא בממלכה, וודאי היה מוצא כיצד לשלוח לנו הודעה. אני בטוח שכל בעל סוס היה שמח לשרת כך את הנסיך. אך הוא לא נמצא בשום מקום, מה שמוביל אותי להערכה מאוד כאובה."
"אני מבין" אמר אארנדור באיטיות, "אבל עלינו להיות חזקים ולהשקיע את המאמצים כל עוד לא הוכח שהמצב אבוד. אלדמיר, הורה להתחיל ולנסות לשלות את הגופות מן ההריסות. אולי הדבר ייתן לנו רמז נוסף לגבי המצב, שכבר עתה לא נראה קורן במיוחד."
"בהחלט," אמר אלדמיר, "בהחלט, אארנדור".
אלדמיר קד ויצא מן החדר.

עכשיו, כשנשאר לבד, יכל לבסוף אארנדור לחייך מעט. "נקבע, כנראה," הוא אמר לעצמו, "שכך יתנהלו הדברים."
אארנדור קם מכיסאו והחל לפסוע באיטיות הלוך ושוב בתוך החדר. היה עליו להחליט כיצד לנהוג לאורם של השינויים האחרונים. תוך כדי הליכתו, נשמעה דפיקה בדלת וקטעה את מחשבותיו.
"השר אארנדור," נשמע הקול הנשי המוכר, "האציל גילס מבקש לדבר אתך בדחיפות".
"גילס"? שאל השר את עצמו בהפתעה. "מעניין מה רוצה הזקן המטונף הזה עכשיו."
"הכניסי אותו" אמר לבסוף השר והתיישב על כיסאו.
אל החדר נכנס אותו הגילס שזימנה אז המלכה באיוולתה אל הארמון. הוא היה לבוש בבגדי האציל שלו, בגדים שלא תאמו את מראהו בעליל. עיניו האדמות נראו דומעות במעט. הוא נכנס אל החדר במהירות, נעמד אל מול אארנדור ואמר בקול שקט אך זועם להחריד, בקול שיכול היה אפילו לצמרר אילו בקע מגרון אחר, "אני יודע מה עשית למלכה! שחרר אותה!"
"שומרים!" קרא אארנדור. זוג שומרים נכנסו אל החדר. גילס הביט בהם בחשש. "אתה לא תגרש אותי מכאן!" הוא קרא.
"שומרים," פקד אארנדור, "יש לי שיחה חשובה. קראו להביא לי ולאורח יין ואוכל, ואל תתנו לאיש להיכנס. אם אלדמיר יבוא, הודיעו לי. מלבדו, אינני רוצה לשמוע מילה".
הזקיפים קדו ויצאו מן החדר.
"שלום לך, אדוני האציל גילס" אמר אארנדור במתק שפתיים. "זהו כבוד רב בשבילי לארח אותך כאן. אם הבנתי אותך נכון, הרי יש בידיך מידע על המלכה ארנדיס. אני אשמח לשמוע אותך, אדוני האציל, אך בטני ריקה כבר יומיים. המרוץ המטורף שבעקבות השריפה לא הותיר לי אף לא רגע פנוי לאכול. אשמח אם תארח לי לחברה, אדוני האציל."
גילס הביט באארנדור בתמיהה.
השומרים הכניסו לבינתיים את האוכל אל החדר. גילס הביט לרגע באוכל המונח על השולחן, באארנדור ואז צעק בטמטום "אתה לא תעבוד עלי!"
אארנדור הביט בגילס שהזכיר לו באותו הרגע ילד קטן ובכיין ואז אמר "הרגע, אדוני האציל".
"אתה לא תשקר לי!" קרא גילס, "אני ראיתי הכול. אני ראיתי איך אמרת לשומרים לקחת את המלכה מהארמון כשהיא עוד הייתה בחיים, הכל תוך כדי השריפה. אני יודע, אתה רוצה להשתלט על הממלכה, אבל אני לא אתן לך! אם לא תשחרר את המלכה, אני אספר לכולם!"
אארנדור לגם מכוס היין והביט באארנדור ממושכות.
"שב" הוא אמר לו לבסוף.
"שחרר אותה!" קרא שוב גילס.
"אני לא נוהג לדבר עם אנשים בצעקות," אמר אארנדור, מגביה בפתאומיות את קולו. "שב בבקשה, ונוכל לדבר." גילס הביט בו לרגע ואז התיישב, פניו אדומות מזעם.
"אני מבין שראית מה קרה בזמן השריפה, לא אכחיש זאת. דעתי לא השתנתה מאז. למלכה הפצועה אין מקום בתוך כל ההמולה הזו. לא רק זאת, השמועה על מות בנה עלולה להגיע אליה, ואז, כולנו יודעים, מצבה הרפואי לא ימאן להשתפר במהירות. מלבד זאת, במצבה היא עלולה להוות בעיה לעצמה; האמן לי כי יהיו אנשים שירצו לנצל את מצבה ולנסות לערוך הפיכה תחת הכתר. במצבה, לא יוכל להתמנות עוצר, וסמכויותיי בתור ימין המלכה מצומצמות למדי. כך ייווצר מצב הבלותי בו הממלכה תישאר חסרת מושל, כר פורה לניסיונות להתקפת הממלכה, מבחוץ ומבפנים. ממלכה ללא שלטון הינה דבר מסוכן, וגונדור זקוקה לשליט שיוכל לשמור עליה עד לשיבת המלוכה. הנסיך נעלם בתוך השריפה, ואיש איננו יודע מה עבר בגורלו. לכן, גילס, אינני אומר דבר על מצבה. מקום המצאה נשמר בסוד, עד שתחלים מפציעותיה. טובי המרפאים מטפלים בה".
גילס הביט באארנדור בפליאה.
"וחוץ מזה, והיה ותספר את שבפיך, למי יאמינו? לאיכר פשוט המתחזה לאציל לא מוכר אשר צץ משום מקום, או שמא לשר הכספים הוותיק? אל נא תשכך שבעלייתה הבאה של החמה אהפוך לעוצר, שוב, עד שתבריא המלכה או ימצא הנסיך. חוץ מכך, כבר עתה יש לי הסמכות, בתור ימין המלכה, להעלות אותך למשפט- כאשר אני השופט. אין איש מבכירי הממלכה שיתנגד למהלך שכזה, ולכן אני מציע לך לשמור על שקט, לטובת המלכה, הכתר, וממלכת גונדור".
גילס הביט באארנדור בהשתוממות, עיניו רחבות ופיו כמו פעור למחצה.
"אני יודע שדי קשה לקבל את זה," אמר אארנדור, "אך האמן לי שזה קשה גם לי". אארנדור קם מכיסאו והחל להסתובב באיטיות בחדר, הולך ושב על עקביו. "איש איננו יודע מלבדנו ומלבד שני השומרים שטיפלו במלכה. אף לא אחד מן השרים. אף לא אלדמיר. אני בהחלט מאמין שאם המלכה נתנה בך אמון, אוכל גם אני לסמוך עליך, הלא כן? מלבד זאת, זכור את דבריי- מחר אהיה העוצר. האמן לי, אנשים טובים זוכים לגמול."
אארנדור התיישב והביט בעיניו של גילס. גילס עצמו נראה כמי שאיבד דבר מה אך מתקשה למצוא אותו.
בשקט, קם גילס מן הכיסא והחל להתקדם אל דלת היציאה.
"זכור את שאמרתי," אמר אארנדור, "לטובת המלכה".

* * *

השמש זרחה בעוז. קרניה נפלו באיטיות על חדר המגורים של אארנדור. אארנדור סקר את מראהו באיטיות, וחזר בראשו על מה שיגיד בטקס ההוא. ברגע בו יורמו אצבעותיהם המקומטות של חבורת הקשישים ההיא, הוא יהפוך רשמית לעוצרה הבלתי מעורער של גונדור. ראשית, תתקבלנה הידיעות על מי שנמצא או לא נמצא בין ההריסות. לא היה לאארנדור ספק כי המידע יהיה חשוב כקליפת השום, שהרי אם היה נמצא הנסיך הוא כבר היה יודע. מלבד הנסיך, אארנדור לא יתעצב במיוחד לשמוע על מותה הטראגי של איזה משרתת...
ואז, אחרי שתתקבלנה הידיעות האלו, הוא יעביר את כל הטקס חסר המשמעות הזה בו יתווכחו, כביכול, חבורת הזקנים האלו אם הוא ראוי לעוצרות, ירימו את אצבעותיהם המקומטות ויהפכו אותו לעוצר על גונדור. הוא שב ויישר את בגדיו וטפח על כרסו הקטנה. הוא עבר אל חדר העבודה והתיישב על כיסאו. הוא כתב במהרה דבר מה על פיסת קלף וזרקה אל האח אשר הדליק מבעוד מועד. הוא פתח קלף מגולגל וחתם עליו. "הפעם האחרונה" הוא אמר לעצמו, ופלט צחוק מתמשך של עונג. הוא הביט דרך החלון, חווה בבשרו את ריח הגן המלכותי הנישא על רוח הבוקר, ויצא מן החדר.
בליווי שומריו, פסע בפעם האחרונה כאשר הוא יוצא מלשכת שר הכספים. הדרך נעמה לו, מלבד הצריר הקטן בידיעה שעליו לקבל את תוארו בחדר קטן שכמעט ולא נעשה בו שימוש מאחר וחדר ההתכנסויות הרגיל הושמד.
סביב השולחן ישבה לה מועצת הכתר, מתלחששת. חבורת הנכבדים חסרי המשמעות שתקה כאשר נכנס השר אארנדור, נושא עוד את תארי "השר" ו"ימין המלכה", תארים שעומדים להתפוגג כעשן בקרוב, ולפנות מקומם לתואר הנכבד יותר, אותו התואר הנכסף. אלדמיר, חתום פנים כנדרש, הביט בו בצורה ממלכתית, מעמיד פנים כי בינו ולבין אארנדור אין שום קשר. יושב ראש המועצה, זקן הנכבדים, סקר באיטיות את החדר והחל לדבר באיטיות. "שלום לכם חברי מועצת הכתר הנכבדה, מי ייתן וארו יברככם ואת גונדור כולה בשעתה הקשה," אמר הישיש. "חברי המועצה הנכבדים, נקראנו היום, בשעתה הקשה הזו של גונדור, על ידי ימין המלכה השר אארנדור טורמבר.
עלינו, חברי המועצה הנכבדים, מוטלת החובה הקשה להכריע בסוגיות הקשות הרובצות לפתחנו, ולקבוע גורלות חשובים. מאז ומעולם היוותה מועצת הכתר..."
הזקן המשעמם המשיך בנאומו החדגוני על חשיבותיה של המועצה, על תפקידיה הרי הגורל, על ההיסטוריה המפוארת שלה ועל ההכרעות הקשות שעליה לקבל בשבתה בדיוניה עד שהגיע לבסוף אל העיקר, בו הגיע אל בקשתו של אארנדור לכינוס המועצה לשם קבלת ההחלטות בנושא העוצרות.
"על פי בקשתו של ימין הממלכה התכנסנו היום בכדי לדון בסוגיה הרת הגורל של מינוי עוצר לממלכת גונדור. ראשית, על ימין המלך להעביר למועצה הנכבדה את הדיווח האחרון בידיו לגבי המלכה והנסיך."
"מועצה יקרה," אמר אארנדור, "העברתי את סמכותי הזו לאלדמיר להב-הבזק, ולכן יאמר זה את דבריו".
אלדמיר קם מכיסאו, כחכך לרגע בגרונו ואז דיבר. "תבורכו, חברי המועצה הנכבדה. הריני מתכבד למסור לכם את הדיווח האחרון לגבי המלכה והנסיך. כידוע, הפעם האחרונה בה נראו השניים היתה לפני שלושה ימים בצהרי היום לפני פרוץ השריפה. מאז לא נראה איש מהם. ברגע זה ממש נערכים חיפושים בין ההריסות, ועד עתה לא נמצאו השניים. עד עתה נמצאה רק גופה אחת של אחד מנערי המלך."
"אם כך," אמר הישיש, "בהתאם למסורת העתיקה ותחת חסותו של ארו, עלי להודיע כי עברו כבר שלושה ימים מאז נראו המלכה או הנסיך בפעם האחרונה, ולכן עלינו למנות עוצר לממלכת גונדור עד לשובה של המלכה או בנה. מתוקף תפקידי כראש המועצה אני פוקד על ימין המלכה למסור לנו את המלצתה לגבי תפקיד העוצר". אותה ה"המלצה", ידע אארנדור היטב, תתקבל בוודאי על ידי חבורת הבובות האלו ותהפוך אתו לעוצר על גונדור.
"מתוקף תפקידי כימין המלך אני מתכבד להעביר לראש המועצה הנכבד את דברה של המלכה ארנדיס, חתום בחותמתה המלכותית ובדיו האדומה אשר משרתת את הממלכה".
"אכן," אמר הזקן לאחר בדיקה מדוקדקת של הקלף, "זהו חותמה של המלכה". הוא שבר את החותם והקריא בקולו החדגוני את המלצתה של המלכה להאציל על אארנדור את תפקיד העוצר.
כאן פתח הישיש בנאום חדגוני על תפקידי העוצר, הדרישות וחשיבות התפקיד. עתה, עברו כל אחד מחברי המועצה על הנימוקים חסרי המשמעות שלהם בנוגע להחלטה שעליהם לקבל, לבסוף פנה הישיש ושאל "מי מן הנוכחים מסכים למנות את אארנדור טורמבר לתפקיד העוצר"?
כל האצבעות המזוקנות הורמו. אארנדור ענה בחיוב כאשר נשאל אם הוא מסכים לקבל עליו את התפקיד, ונשבע לבסוף בשמו של ארו כי ימלא את תפקידו על כל השטויות הנוספות המתלוות אל השבועה, ומעתה הוא כבר יכל להיקרא "העוצר".

* * *

האש בערה בחוזקה באח אשר בחדרו של העוצר הגונדוריאני. מצבו של אארנדור לא יכל להיות טוב יותר, עכשיו, כשאר בעטיה של שריפה שכנראה יועדה לו, הוא זכה לתפקיד העוצר. המלכה נמצאת הרחק, וכנראה שלא תשוב להפריע לו לעולם. הנסיך לא יחזור בקרוב, ונראה שגם אל ארטמיר הגיעו הידיעות, מטבע הדברים. גם אם יחליט להראות את פרצופו תחת שלטונו של אארנדור, לא צפויה לו ישיבה נינוחה תחת עלי הדפנה.
הדפיקה המצופה בדלת הגיע, כאשר הגיע לבסוף אלדמיר.
"שלום לך, אדוני העוצר" הוא אמר, ולגם מכוס היין שהגיש לו אארנדור.
"שלום גם לך, מכובדי אלדמיר. וותר על כל הברכות כיוון שהן לא מועילות בדבר מלבד בזבוז זמן. קראתי אותך לשם עניין מסוים, ולא לשם שמיעת ברכות לבביות, איחולים חביבים, ושאר שטויות מאמתחתך."
"כך ניחשתי, אדוני העוצר".
"וותר על השימוש בתואר כאשר אנחנו מדברים בינינו, אלדמיר. עתה, כפי שאמרתי יש סיבה שלשמה קראתי אותך".
אלדמיר הנהן.
"כידוע לך, אלדמיר, זה זמן רב שאני אינני שבע רצון מפעילותו של ארטמיר בנושא ביטחונה של גונדור, ולא אוכל לתפקד כעוצר הממלכה כאשר הוא נמצא בתפקידו, ולכן, חשבתי למצוא לו מחליף. לא היה עלי לחשוב רבות לפני שהחלטתי על מועמד ראוי, כיוון שהבחירה בך היתה בעיני טבעית. עכשיו השאלה הנשאלת היא האם אתה מסכים."
"בהחלט, אארנדור. יהיה זה לי לעונג לשאת בתפקיד הזה."
"נהדר." אמר אארנדור. "החל מזריחתה הבאה של השמש, יתמנה לתפקיד שר הצבא אדם עם בינה בקודקודו."
אארנדור קם ולקח מן השולחן קלף מגולגל חתום. "ניחשתי מראש את תשובתך, כך שלא נאלצתי לחכות הרבה עם הניירת. הפקודה הממנה אותך לתפקיד השר כבר כתובה וחתומה. למרות שאני די רגיל לחתום על צווים ומסמכים, הפעם הזו הייתה מהנה במיוחד".
אלדמיר חייך. "אני בהחלט מאמין שגונדור זכתה למנהיג אמיץ".
"עכשיו, אלדמיר, עליך למצוא מחליף לתפקידך. אינני יכול לתת לך שהות ארוכה מדי, מטבע הדברים, לתפקיד כה רגיש. במקרה אחר, הייתי ממנה אותך לתפקיד השר רק כאשר ימצא מחליף, אך ישנה הסכנה שארטמיר יגיע וינסה לשבש את התוכניות שלנו."
"אני מבין. מחר יהיה כבר מחליף, אארנדור. מילה שלי."
אארנדור לגם שוב מכוס היין שלו.
אלדמיר קם, קד קידה עמוקה ויצא מן החדר.
עכשיו, ידע אארנדור, רק ארטמיר, אותה הנבלה הסרוחה, נותר כבעיה. הכיצד יש לנהוג בו?
לבטים רבים מילאו את אארנדור בעודו מגבש תוכנית לפעולה כנגד אותו הארטמיר. אותו הארטמיר, אותו עושה הצרות הנצחי, ידע אארנדור, לא ישמח לשמוע על תפקידו החדש של אארנדור, ובטח שלא על מינויו של אלדמיר בתור מי שייקח את תפקידו.

אארנדור הורה לזקיפים שלא לתת לאיש להיכנס. הוא לקח חתיכת קלף ועט נוצה, והחל לכתוב על הקלף, ממלמל לעצמו מילה או שתיים מדי פעם.
"ארטמיר ההוא," הוא הקריא לעצמו בקול חרישי המיועד לאוזניו שלו בלבד, "ינסה בוודאי להרים ידו במלך. אני זקוק לעצה דחופה כנגדו..." וכך, הקריא אארנדור לעצמו את תוכן הקלף, בוחן בדייקנות כל תג ותו. לבסוף, השליך אארנדור את הקלף אל האח, ופנה אל מיטתו.
חלומות מוזרים תקפו את העוצר הגונדוריאני בלילו הראשון בתפקידו. הוא ראה צבא גדול היוצא למלחמה כנגד דובדבן כחול עצום מידות. החניתות דקרו בחוזקה את הדובדבן, והעסיס החל לנטוף ממנו. החיילים החלו לטבוע בעסיס כאשר מפקדם, שהתגלה לפתע בדמותו של ארטמיר, עמד מחוץ לשלולית הענק וצרח כמטורף, מנפנף הנה והנה בידיו.
משום מקום הגיח לו צריח. אישה חבושת כתר, אישה שדמתה מאוד לארנדיס, אך לא הייתה היא, צפתה במתרחש דרך החלון והנידה ראשה בדאגה.
הדובדבן המוזר המשיך לדמם בטיפות גדולות של עסיס. השלולית גדלה והתרחבה במהירות, מאלצת את ארטמיר לברוח. נדמה היה כי העסיס הציף עתה את הקומה הראשונה של הצריח, נכנס דרך כל הפתחים והחלונות הקטנים. והוא, אארנדור, עמד בקומה העליונה של הצריח והביט בכל בדאגה. כוחות תגבור מבולבלים שהגיעו עתה החלו לירות חצים לכל הכיוונים, צולפים בטעות בראשה של האישה.
ארטמיר תפס בקשת והחל לכוון אותה לעברו. הצריח לא היה גבוה במיוחד, אולי אפילו נמוך בכדי להיקרא צריח, והחץ פגע בקיר האבן החשוף, לידו. אארנדור ניסה לברוח פנימה, מגלה שהעסיס, שכבר הציף את כל הקומות מתחתיו, החל להיכנס ברווח שבין הרצפה לדלת. הוא הביט שוב החוצה, ועוד חץ מקשתו של ארטמיר פגע במרחק זרת מפניו. חץ שלישי דהר לעברו, והפעם, הוא ידע, הוא לא יצליח להתחמק. לרגע נראה כי עצר הזמן. הכל נעצר, ורק הוא וארטמיר נותרו ערים. הכל קפא, והחץ נעמד במקומו. הוא לא יכל לזוז, וכך גם ארטמיר. נדמה היה כי הם אינם יכולים לעשות דבר מלבד לדבר.
"הקשב לי, אארנדור." אמר ארטמיר, "זוהי ההזדמנות האחרונה שלך, ולא ינעץ החץ בין עיניך. עליך להחליט, האם תשתף אותי בממלכה?"
"תשתף אותי בממלכה..." המילים כמו והדהדו בראשו של אארנדור, מתחזקות מרגע לרגע.
הוא הביט הישר אל החץ. "האם זה שווה?" הוא שאל את עצמו, "האם זה שווה?"
"עליך להחליט, ומהר," אמר ארטמיר. "זמני קצוב".
הוא ידע שהזמן קצוב... הוא בחן את המצב. לא משנה מה יאמר, העסיס ההוא עוד ילכוד אותו ויטביע אותו. מה נותר לו? אם יסכים, הוא ייתן את הכוח לארטמיר. ואם לא? הרי הוא ימות בלאו הכי.
"לא" הוא קרא באומץ.
"אם כך..."

מיוזע, התעורר אארנדור מן החלום המוזר והנורא ההוא. "חלום מטופש" הוא אמר לעצמו.
היו אלה הרגעים שלפני עליית החמה, ואארנדור החליט להביט בה עולה בבוקר הראשון בו הוא קם אל תואר "העוצר".
קרני השמש החלו לעלות בשמיים. אארנדור המשיך בהרהוריו חסרי הסוף לגבי הפתרון אותו יש לנקוט לגביו של ארטמיר. כאשר החמה כולה כבר עלתה, כבר גמלה בליבו החלטה.

אארנדור אכל את ארוחת הבוקר שלו ופנה אל חדר הכינוסים המאולתר, זה שנקבע עד לבנייה המחודשת של זה שהושמד. הזקיפים קדו ופתחו בפניו את דלתות האולם.
אארנדור התיישב במקום בו ישב תמיד סביב השולחן, בנקודה הקרובה ביותר לזו של המלכה. הוא לא העז לשבת במקומה, לא כעת.
"שלום לכם, נכבדיי. אני יודע כי עננת עצב גדולה מרחפת מעלינו, וחסרונם של המלכה והנסיך מעיק על כולנו, יחדיו עם הצער הלא יתואר במילים על כל הנפטרים. כולנו כואבים ואבלים, אך כל עוד המלכה והנסיך טרם נמצאו, עלינו להיות חדורי תקווה. אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולצפות כי דבר מה יעשה, אם כי עלינו לפעול מייד לטובתה של גונדור, לפני שינצלו אויביה, מבפנים ומבחוץ את ההזדמנות וינסו להרע לה. לכן, כבר עתה, בתוקף תפקידי, אני גאה להודיע כי מעתה יחליף השר אלדמיר את קודמו בתפקיד, ארטמיר, בתפקיד שר הצבא. כבר נודע לי מפיו של אלדמיר כי אותו יחליף מי שעמד עד עתה בתפקיד סגנו המוכשר, ולכן אני שמח על הצטרפותם לשולחננו."
אלדמיר קם וקד, ולאחריו קם סגנו, פרמיר. השרים האחרים, ראשון מבניהם ולנדיל, קמו וברכו את בעלי התפקידים החדשים בטקסיות יבשה.
"עתה," אמר אארנדור, "נותר לי רק למצוא מחליף לתפקיד שר הכספים. לכן, אני מודיע על החלטתי לזמן אלי לארמון את כל האצילים המושלים על המחוזות, בכדי שנוכל כולנו לטכס יחדיו עצה." השרים החלו להתלחשש במהירות.