"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק 11: המסכה מוסרת

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

בישיבתו של הכהן הונחו רגליו על הקרקע, מכופפות כך שעקביו נוגעים כמעט במפשעתו, כפות ידיו מונחות על ירכיו. גבו נותר תמיר בישיבתו, ראשו מורם ועיניו עצומות, גילמתו, חרבו ועגילי הזהב הוסרו והונחו בקרבת מקום. הוא שאף באיטיות את האוויר המתוק, החזיקו שנייה או שתים בריאותיו, והוציאו באיטיות, מאזין בדריכות לנשימתו. דממה שררה מסביב, מופרת אך ורק מקול נשימותיו, ארוכות וממושכות, עמוקות ואיטיות.
תמיהה טורדנית קפצה לרגע לראשו- "כמה זמן עוד נותר"? הוא שב והתרכז בנשימתו, מנסה להיפטר ממחשבה טורדנית זו ולהשיבה אל חלקיו האחוריים של הראש. הוא לקח נשימה עמוקה—
קול רגליים מהוססות נשמע, חודרות אל תוך האוהל. "א... אדוני הכהן... אני מצטער על ההפרעה... א... אבל אדון מסיכה כחולה ביקש ל... לדבר אתך".
"מסיכה כחולה? מה לו שאיננו סובל דיחוי?" תהה הכוהן בקול.
"אני לא יודע, אך הוא ביקש לדבר למרות שאמרתי לו שאתה עסוק בטקס הקדוש, הוא אומר שהדבר דחוף במיוחד".
"דחוף במיוחד?" תהה הכהן בינו לבינו, "ובכן", המשיך לתהות,"שיכנס".
הכהן נעץ בגבר מבט בוחן.
"עוד כמה דקות" השיב הכהן לגבר בפתח אוהלו, הגבר יצא במהירות, נראה כמנסה ללכת על קצות אצבעותיו. הכהן המשיך לשבת כדקה, מסדיר שוב את נשימתו לקצבה הרגיל. לאחר שזו התייצבה, קם ונענע קלות את רגליו בכדי להחזיר להן את התחושה במלואה. הוא עטה את גלימתו, ענד את עגיליו וחגר את נדנו. הוא נענע קלות את שערו וכשהסתיים צלצולם של עדיי הזהב, נעמד זקוף וקרא "הכנס אותו".

הגבר גבה הקומה ועטוי המסכה נכנס לחדר בהליכה איטית ומדודה. הוא נעמד, ומעד לחרכי העניים שבמסכה יכל להבחין הכהן כי עיניו מביטות בו במבט חודר. עגיל הזהב הבודד שענד, קטן אך במעט מזה של הכוהן הצטלצל קלות. מסכתו הכהה העשויה חמר ותערובות צמחים שלחה אליו מבט אטום. אגרופיו של עוטה המסכה היו קמוצים. לרגע עמדו שניהם והביטו איש ברעהו.
"שלום לך" אמר לבסוף האורח לאחר השתהות קלה, "אדוני הכהן. לכבוד הוא לי כי הסכמת לקבלני".
"שלום גם לך, עוטה המסכה. אתה מוזמן לשבת". עוטה המסכה השתהה לרגע, אזי התיישב בצורה מסורבלת בישיבה המנסה לחקות, באופן בלתי מוצלח למדי, את הישיבה הטקסית. רגליו של עוטה המסכה הוצלבו באופן מוזר והכהן השתעשע לרגע במחשבה על הכאב שגוזר על עצמו עוטה המסכה בישיבה בלתי מיומנת שכזו.
"שלום לך. על שום מה זכיתי בביקורך?" היה עליו להתנסח בזהירות, ידע. יש לשמור על כבודו של האורח, גם אם זה מפריע באמצעו של הטקס הקדוש.
"עלינו לדון בדבר מה, אדוני הכהן".
"אוזני כרויה בפניך, אורחי".
"ישנה לי, ובכן, הצעה בשבילך."
"הצעה? במה מדובר, אורחי?"
עוטה המסכה הצמיד את קצות אצבעותיו אחת לשנייה, כמו ומסמן חץ כלפי מסכתו.
"כידוע לך, אדוני הכהן, נתפסו מספר שבויים לא מזמן, אלנדיל הגונדוריאני וחבריו הטפילים." הכהן הנהן.
"הם זכו, כפי שוודאי ידוע לך, ביחס הוגן למדי, אך למרות כך, אחד מהם, יתוש זעיר, החליט לנסות את אורך רוחנו. לאחר ששתה מכדינו, אחל מצלחתנו, נהנה מזכויות יתר לאסיר, לא נרצח, לא נאנס, לא שועבד לעבדות, לא הפך לצמית..."
"לאן הוא חותר, בשם האש הקדושה?" תהה הכהן.
עוטה המסכה המשיך, "... ואז, כאשר תפסו אותו חיילייך הנאמנים מספר צעדים מכן, הם לא שחטו אותו במקום, אלא זיכו אותו במשפט הוגן מפיו של הכהן כנהוג בקרב הגברים."
"ובכן?" שאל הכהן בעניין.
"וכאן אני מגיע לנקודה. אתה החלת עליו עונש מוות, עליה למוקד ובערה באש הקדושה בשקיעת חמה."
"הוא איננו אחד מאנשינו, והיטבת לפרט את אשר זכה לו, אך הוא הכה את היד המושטת לו. דינו כדין בוגד."
"נכון." אמר עוטה המסכה ושקט לרגע, "דינו כדין בוגד, אך לא כל בוגד מועלה על המוקד וזוכה להתאחד עם האש הקדושה".
"מהו רצונך, אם כך?"
"מזה זמן רב שאני חושק לי בצמית, אדוני הכהן. תמהתי שמא תוכל להפוך אותו לצמיתי".
לרגע שתקו שניהם. הרוח לא נשבה. רגליים לא טפפו על הקרקע מבחוץ. רק הנר הבהב חלושות אל מעל לכלי הכתישה הקטנים בחדרו של הכהן, מאירם באור אדמדם. נד העשן הדק היתמר בדקיקות אל מעל לקטורת הריחנית, מתמוסס לאיטו באוויר תוך שהוא מטווה קווים נחשיים בתנועתו. הם השירו מבטיהם.
"אם זהו רצונך, כל גבר ישמח לתת את נערו להיות למשרתך".
"לא, אדוני הכהן, באמת ובתמים- אינני ראוי לכך. אך הבוגד, יהיה זה דין ראוי עבורו להיגרר אחרי כצמית, לזחול על טלפיו ולבקש לרחמיי".
"על האחרים לדעת מהו המגיע להם, ואין להקל בדינו של טפיל זה, כפי שהיטבת לכנותו, אף לא בכהוא זה."
עוטה המסכה שתק לרגע. "אין בכך משום הטבה. חייו כצמיתי הנרצע לא יהיו שינוי משמעותי אל מול מותו, אדרבא, הוא לא יזכה ממני לרגע אחד של חסד. הוא יזחל על ארבע, יקבל מים במשורה ויחיה משאריות צלחתי, יזכה לחסדי שוטי".
הכוהן השתדל שלא להסיט מבטו אל פיתולי העשן הנאים של הקטורת, אל קימוריהם העדינים באוויר, אל התפוגגותם האיטית.
"אשקול את דבריך, אורחי" אמר לבסוף הכהן.
עוטה המסכה נותר לרגע חסר תנועה. הכהן התרומם באיטיות מן הקרקע ושוב ונעמד. עוטה המסכה התרומם באיטיות ונראה היה כי השתדל שלא לנענע רגליו בפראות מפאת חוסר נימוס. "תודה רבה לך, אדוני הכהן" אמר, ויצא ביעף מן האוהל.
הכהן הסיר את גלימתו, עגיליו ונדנו והניחם בצד. מן המכתשה הקטנה הוסיף מעט עלי קטורת כתושים, התיישב שוב בישיבתו הטקסית, והחל שוב להתרכז בנשימתו.

* * *

.

שי הפסיק כבר לספור את גלגוליו על האדמה. שני השומרים הורו לו לישון; הכיצד זה ישן בלילה שכזה? ניסיונותיו לחשוב על דבר מה אחר עלו בתוהו. לרגעים אף ראה בראשו את תמונת גופתו, עירומה, נכרכת באיטיות בלהבות-בלהה. הוא ראה את אותו הכוהן הארור, מחזיק במטה ומכוונו אליו. הכוהן מנענע ראשו בסיפוק, מבטו נוטף רוע, הוא מביט בעידן ובשי, באלנדיל ובאישה ואומר בקול מרושע "דינו כדין בוגד..." שוב, נענע שי את ראשו וניסה לסלק את החיזיון הנורא. מה עוד יש ביכולתו לעשות? "אשא עיני אל ההרים..." קרא לעצמו בשקט, מנגן באיטיות המילים, תוהה אם הוא נמצא בכלל, האם הוא קיים במקום ארור זה, האם יבוא לו להיות לו לעזרו?
"שקט" קראו שוב השומרים, תוהים וודאי איך הוא מסוגל לשיר בשעה שכזו, אך לו הייתה התשובה, הוא שר את שירו המתוק ביותר- שירת מותו, קינת אבלו האפלה.
עוד דמעות שטפו את עיניו. שוב, ראה בבועת מחשבתו את אמו ואחיו, מחכים עוד שישוב, אינם יודעים כי שאריותיו האחרונות מטמאות במרמס רגליהן המטונפות של אנשים מוזרים על הרגבים המעורבים בכל המעט שנותר ממנו.
היא ניסה לשוב ולהיאחז בתקווה- אולי יבטל הכהן ההוא את גזר דינו? אך מה הטעם בתקווה, תהה, כאשר הכל אבוד? הרי אין מי שישנה את גזר דינו מלבד אותו כהן ארור, ולמה יהין זה לשנותו? הרי הכוהן חיכה וודאי להזדמנות הראשונה להיפטר מהם, והנה הוא, ברגע אחד של שטות, נותן לו את חייו על מגש מוכסף, מניחם בקופסתו.
למה, תהה שוב, למה עשה זאת? איך ההין להניח כל זהירות בצד למען הרפתקה ילדותית שכזו- להתחפש ולצאת לטיול בלב מחנה אויביו? איך הוא, שי, העז לשים גורלו כך, על כרעי תרנגולת? הכרעיים, ידע, יאכלו בקרוב.
הוא התגלגל שוב. פניו מלאו בבוץ לח, תערובת של דמעות עם האדמה. הוא יכל לשמוע את אחד השומרים תוהה בקול מתי יפסיק היללן הזה את מסע בכיו האינסופי. שוב, הוא הלם באגרופן על הקרקע. מבטו מטושטש מדמעות בכדי להבחין באבן הקטנה אשר פצעה את ידו, אך לא היתה לכך כל משמעות, מה לפצע בידו ולמותו האכזרי והמיותר, מנחה לאותו כהן-מוות?
הוא המשיך להזיל דמעות רבות, פניו המשיכו להימלא בוץ, שיערו היטנף מן האדמה. אך מה לכל אלה? כאין וכאפס, ידע.
צעדים מדודים נשמעו לרגע. השומרים נעמדו דום. הצועד האט מהלכו, ולבסוף נעצר.
"האם זהו הנידון?" שאל האיש בקול מדוד.
"האם הולכים להכין אותי אל מותי כבר עכשיו?" תהה שי.
"כן." ענה אחד השומרים.
"הקימו אותו. הוא בא איתי" אמר האיש עם זיק של חשיבות עצמית בקולו. האם הוא מבקש את ההנאה בכך שידאג לענות אותו בעצמו?
"אבל הכהן..." החל השומר השני להגיד.
צלצול מתכתי עדין נשמע. "האם עלי להזכיר לכם מהי משמעות העגיל שאני עונד?"
"לא, אדוני, אבל הכהן..."
"אני נושא דבריו של הכהן, למקרה וזה אבד מראשיכם. הקימו אותו." תחושה מוזרה ניעורה בשי. האם מוציאים אותו מוקדם להורג, או שמא זכה להצלה? לא, ההצלה רחוקה מאוד, אם אפשרית. היא לא תבוא מאודם עוטי גלימות כהות, עושי דברו של כהן-הבלהה ההוא.
שני השומרים תפסו בו בחוזקה והעמידו בקושי רב את גופו הרפוי שכמו וסירב להיענות לפקודתו לעמוד, כנראה שגם גופו יודע כי הקץ קרב בצעדי ענק.
הוא ראה אדם בערך בגובהו. הוא לבש בגדים ארוכים בצבע שחור ועטה גלימה כחולה. על פניו הונחה מסכה כהה ועל עוזנו עגיל זהב קטן אך במעט מזה של הכוהן, דומה לו בצורתו. "בוא אחרי, טפיל" קרא לעברו של שי. שי והשומרים החלו להתקדם. "קראתי אל הטפיל, לא אליכם" אמר הוא ביהירות. השומרים נעצרו. שי ועוטה המסכה צעדו מספר צעדים יחדיו, דוממים. שי הרגיש דבר מה מוזר במקצב הליכתו, מדודה ואיטית, כמו ונבחן כל צעד לפני שזה מתבצע הלכה למעשה. מעט אחרי שיצאו מטווח ראית השומרים, העז שי לדבר ובקול רועד שאל "לאן אתה לוקח אותי?" לרגע נדמה היה כי עמד עוטה המסכה לסובב ראשו ולענות לו, אך זה שתק. הם חלפו בשקט בתוך המחנה הנם, מביטים ברן ועידן הנמים. ליבו של שי נצבט. האם זו הפעם האחרונה בה הוא רואה אותם? "להתראות" קרא בלי מילים, מרגיש כמו וגולה נעצרת במורד גרונו, נותן לדמעות לזלוג על לחיו. הם המשיכו ללכת.

* * *

"הו, כן, מלכתי" אמר אארנדור, עוצרה של גונדור ברכות, "וודאי תשמחי על כך, הלא כן?"
ארנדיס המלכה ישנה בדממה. היא טרם התעוררה מן היום ההוא, ואין הוא ממהר להזיל על כך דמעות יתרות. "מעניין מה היית אומרת, מלכתי האהובה אה?" אמר, "הבה נביט... אני העוצר, מלכתי! הו, את ודאי שואלת, 'מה קרה לבני אהובי הנסיך?' ואני מבטיח לך, מלכתי, הוא בידיים טובות, האמיני לי. 'ומה עם ארטמיר?' את שואלת בדאגה אמהית מזויפת. הו, ארטמיר יקירינו. מה אתו? באמת שאינני יודע, גם אין הדבר בוער לי, אם תרשי לי להגיד כך, בכהוא זה, מלכתי. אותו עכבר מערות פינה סוף כל סוף את השטח, ועתה מיניתי במקומו את אלדמיר הנאמן, מלכתי. כרגע הוא - ארטמיר אמיץ הלב- ברח ומתחבא וודאי באיזה חור נידח, מפחד פן אתן לו כגמולו. אלדמיר מבצע היטב את תפקידו. הוא החל לבצע את תוכניתי להעלות כוחות צבא צפונה. את בטח גם מעוניינת לדעת מה עם תפקיד שר האוצר, הלא כן? כן, אני יודע שאת מעוניינת, מלכתי. החיפושים בעיצומם. כבר שלחתי הזמנות למספר אצילים שאני מתכנן לפגוש. וודאי תשמחי לשמוע כי אצטער בפני כולם על אובדנך הכאוב, יקירתי." אארנדור העביר את ידו באיטיות על לחיה. לאחר, קם אארנדור והביט החוצה דרך החלון. "מקום יפה ארגנתי לך, הלא כן, מלכתי? אני מביט כאן אל המרחקים ורואה בעיני רוחי את ערגתך לחזור אל המגדל האהוב, ומה אומר? רק אביע את תנחומיי, מלכתי, דומני כי לא יקרה זה בקרוב, כלל ועיקר לא". אארנדור נתן למשב הרוח הקליל לחדור דרך החלון ולפרוע במעט את שערו. הוא פלט אנחת רווחה ארוכה.
דפיקה קלה נשמעה בדלת. "מי זה?" שאל אארנדור. היה זה המרפא. הוא נכנס לחדר וסקר אותו. אחר, התקדם מספר צעדים ונעמד אל מולו של אארנדור.
"אני מצטער על העיכוב" אמר המרפא בקול רועד, "לא רציתי לגרום לך לחכות הרבה, אדוני העוצר, זה רק ש..."
"לא נורא," אמר אארנדור, "לא היה לי משעמם לרגע. אם כך, מהו מצבה?"
"כן," אמר לרגע המרפא בבלבול משהו, "היא הגיע לכאן במצב לא פשוט, אבל הצלחנו לרפא אותה כמעט כליל, כרגע אנחנו מרדימים אותה בסמי השינה והערפול החזקים ביותר שלנו. מדי פעם היא מתעוררת ומתחילה לפלוט מני דברים הזויים אודות הנסיך ואודות המלך המנוח. מדי פעם היא פשוט פוצחת במלמולים לא ברורים. אנחנו מאכילים אותה ומחזירים אותה לישון."
"נהדר," אמר השר, "כפי שציפיתי. אני מניח שאין לי צורך להזהיר שוב על הסודיות, אדוני המרפא, שהרי נהיר לך כי בוגדים זוכים לדין בוגד, ואילו אנשי שלומי יאכלו מצלחתי בבוא הרגע המתאים".
"הו, כן, וודאי, אדוני העוצר," אמר המרפא ברוב חשיבות, מניח את כף ידו על חזהו, " אני לא מוציא מילה. כשאשתי שואלת אני משתיק אותה ואומר לה לחזור לטפל בילדים".
"הו, טוב שכך. זהו מקומה. טוב, אדוני המרפא, אתה משוחרר."
המרפא מלמל דבר מה לא ברור על כך שהוא מודה לו, ככל הנראה, ויצא החוצה.
"מרוצה, מלכתי, נכון?" הוא צחק בקול. הוא הפך את מפת גונדור שעל השולחן כך שהחלק המשורטט הביט כלפי מעלה והביט בעיון בקו המסמן את גבולה של גונדור עם ממלכת אנשי-הסוס ההם. הוא הוציא מכיסו מספר אבני חן צבעוניות והניחן על המפה. "הביטי, מלכתי" אמר, "זהו מצבנו עד לעכשיו, תחת שלטונו של ארטמיר." הוא הוציא מכיסו עוד מספר אבנים והניחן בנקודות שונות על המפה. "זה יהיה מצבנו לאחר שאלדמיר יסיים את התוכנית להרחבת הצבא". עתה, החל אארנדור להזיז מספר אבנים אל עבר הגבול הצפוני של גונדור. "וזה יהיה מצבנו בקרוב, בקרוב מאוד, מלכתי. הו, הביטי, החיים מאושרים הלא כן? האם את שמחה בשמחתי? אלנדיל סולק, את שוכבת כאן וממלמלת לך דברי הבל, ארטמיר נעלם, אלדמיר חביבי הוצב בתפקיד שר הכתר על הצבא, ובקרוב איש שלומי יונח בכסאי לשעבר של שר האוצר, ואני, אארנדור, עוצר ממלכת גונדור הנהדר. שלב א' בתוכניתי בוצע בהצלחה, מלכתי. עתה כל שנותר לי הוא לסדר את הנוצות האחרונות. זהו, שלב גונדור בוצע בהצלחה. עכשיו נותר לי צעד הבא לבצע. החלתי במגדל הלבן, אסיים גם בהיכל הזהוב."

* * *

"השפל מבטך" אמר לו בקול קר עוטה המסכה כאשר קרבו אל שער המחנה. הלפיד שנשא נושא המסכה יצר צליליות על היריעות שהרכיבו את האוהלים, "אתה מפוחד עכשיו עד לשד עצמותיך, מפוחד ומבולבל. אל תוציא מילה, טפיל. בוא אחרי". עוטה המסכה התקדם אל עבר השער. שני הזקיפים בירכו אותו לשלום. "אני יוצא ביחד אתו" אמר.
"בשעה כזו?" תמה אחד מהם.
"שמא עלי להזכיר לכם מה אומר העגיל שעל אוזני? שתקו ותנו לי לעבור". אחד מהם הנהן. הם החלו להתקדם כשלפתע שאל אחד מהם "הי, זה לא השבוי ההוא?"
"אני מציע שתשתוק במקום שתדבר דברי הבל. מה לי ולשבוי? העיפות שורפת את המוח שלך? זהו נערי, ואנו יוצאים מסיבות שלא נוגעות אליך." עוטה המסכה הביט בו לרגע. "עתה תן לי לעבור" אמר בקול מצווה. הזקיף מלמל דבר מה לא ברור. "אתה יודע שאני יכול לפנות אל הכהן בכל רגע, ולא יהיה לך נחמד בכלל אם אעשה כך. תן לי לעבור ומיד". הזקיפים זזו מיד. "בוא, נערי" קרא עוטה המסכה והחל ללכת. מיד לכשיצאו סימן לו עוטה המסכה לשתוק כשהצמיד את אצבעו לשפתיים הטבועות במסכה. במשך כמה דקות הם צעדו בשקט. בתחילה עברו בדממה בשביל כלשהו אשר נכרך סביב המחנה. לאחר כן, הגיעו לחתיכת סלע אשר חסמה את הדרך, עקפו אותה, אך במקום לחזור אל השביל פנו הצידה בחדות.
"נו, שי, נהנה מהטיול הלילי שלנו? אני יודע שאתה לא אוהב לצאת בלילה, אבל זה מה יש" אמר בסוף עוטה המסכה. לרגע חשב שי כי דמיין. זה איננו הוא, לא יתכן. עוטה המסכה נעצר ואמר: "נעים לפגוש אותך בשנית, חברי הטוב". ברק הסיר את מסכתו ונתן לה להיתלות על צווארו.
הוא זיהה זיק מוכר של יהירות בקולו, את ההליכה המדודה ואף החל להרגיש כי דבר מה איננו כשורה באותו עוטה מסכה מסתורי, אך הפחד סירב כנראה לתת לראש להסיק, מה גם שיש בכך הפתעה לא קטנה. "מדבר שטויות כתמיד, הלא כן?" אמר ברק ברשעות לנוכח דבריו המגומגמים של שי. "מ..מה אתה עושה כאן? איך הגעת לפה? מה... מה אתה עושה איתי? לאן אתה לוקח אותי?"
"לי יש כמעט אותן השאלות בדיוק, חברי היקר, אך לא הייתי מציל את עורך לפני שהייתי דואג לשלי, אתה הרי מכיר את האנוכיות הבלתי מתפשרת שלי, וכשהכנתי את תוכנית ההצלה שלך, עמידה והעלאת זיכרונות לא נכללו באמצע. בקרוב הם יבחינו בעזיבתנו, שי החכם, ובחוכמתך הבלתי אנושית אתה וודאי יודע כי אין זה מבורך במיוחד, לכן, כמו שוודאי היית אומר בקול מתנשא מתוך מטרה להביך את חברך לשיחה, 'הבה נשום פעמינו ונחליף את דברי הסרק בדרך'. קדימה," הוא אמר והצביע עם הלפיד על המשך הדרך, "יש לנו דרך לעבור, ואני מאוד מקווה כי אינך מתכוון לילל לי ולהגיד שכואבות לך הרגליים".

"מה... מה אתה עושה פה?" שאל שי בשנית כשהמשיכו ללכת.
"איך אתה אומר? 'שאלה טובה'. אני מניח שזכותי לשאול אותה גם, לא? לא משנה, אני אתחיל, המוח שלך וודאי המום מכדי בכדי לספר לי משהו ברור." ברק נאנח והחל לדבר, מחווה מדי פעם תנועות מעליות ביד האוחזת בלפיד.
"זה התחיל לפני בערך חודשיים. יום אחד התעוררתי ומצאתי את עצמי שכוב באיזה אוהל מוזר. הייתי לבוש בצורה מוזרה, כמו הגברים ההם במחנה. מיד כשהתעוררתי נשמעה מהומה גדולה מבחוץ ובתוך כמה דקות הגיע אלי אותו המרפא הזקן. הוא מלמל משהו על כך שהמשחה שלו עזרה והחל לנסות לערוך לי מעין בדיקה רפואית של מרפאי-אליל. הוא לא דיבר הרבה, רק שאל בניב המוזר שלהם אם משהו כואב לי. איכשהו הצלחתי לענות לו בשפה המוזרה ההיא שהם מדברים כאן, ומאז, שמתי לב, אני מדבר בשפה הזו בלי בעיות, איכשהו. המרפא ההוא מרח לי משחה אדומה על אזור בית החזה ואמר שהמשחה צריכה לרפא אותי. מיד כשסיים לדבר הגיש לי אחד הנערים הצעירים, בערך בן 15, קערת מרק ירקות, והמרפא ההוא אמר לי לשתות אותו לאט ולגמור הכל. הוא אמר שלא אכלתי ולא שתיתי דבר כבר כמה ימים טובים ושעלי להיות רענן לקראת הפגישה עם הכהן. לאחר מכן הוא הביא לי מעין חליטת צמחים מתוקה כלשהי וביקש ממני לשתות את כולה. הדבר היה בעל טעם משונה, אך הגרון שלי היה יבש ולא היו לי הרבה ברירות.
מיד אחרי שיצא המרפא נכנס אלי הכהן ההוא. הוא נעמד והביט במין במבט מוזר. "מי אתה?" הוא שאל.
"ברק" עניתי לו. הוא אמר שהשם שלי מוזר ושבחיים הוא לא שמע שם כזה. הוא שאל מאיפה אני. "מישראל" אמרתי. הוא מעולם לא שמע על המקום הזה. הוא אמר שהוא ידע בקרוב אם שיקרתי או לא, הוא מעולם, כך סיפר, לא טעה. אמרתי לו שאין לי מושג איפה אני, ושאני לא יודע איך הגעתי לכאן. הוא המשיך לחקור אותי, ובסוף אמר שרוב השבויים ממציאים שקרים כדי להתחמק מהמוות. "אבל אם אתה שקרן, אתה שקרן טוב מאוד" הוא אמר, "אך אני אדע זאת מייד. לטובתך, כשאי שלא אגלה כי שיקרת."
נותרתי כמה שעות לבד. ניסיתי לשחזר את אירועי הימים האחרונים, ללא הצלחה יתרה. לבסוף הוא נכנס. הוא מיד התיישב מולי ושלף את חרבו באיום. לרגע פחדתי, אך הוא השיב חיוך והניח את החרב על האדמה. הוא סימן באצבעו שהוא רוצה שאתיישב. התיישבתי. "הוא לא מוכן לענות לי. הוא תמיד ענה לי כשהיו אלה שקרנים, בוגדים או דורשי צרתנו. זה אומר דבר אחד, הוא ודאי שלח אותך. רק הוא יכול להביא אדם משום-מקום לא נודע, מהעולם שמעבר, לכאן. הוא ודאי רוצה כי תצטרף אלינו. קבל את ברכתי" הוא אמר. לרגע הוא בחן אותי בעיניו ממושכות. הוא כנראה חיפש מבט שקרני, אך אני לא ידעתי בכלל מה אני עושה שם, והייתי קרוב להישבע לו.
"אך ישנה בעיה" הוא אמר, "לא נוכל לקיים לך טקס קבלה מסורתי. הטקס מתבצע לכל היותר שנה מאז שהילד הופך לגבר, אך אין צורך לבדוק את מפשעתך כי עברת מזמן את הגיל הזה. אצטרך לחשוב מה לעשות אתך. ילדים אשר מפספסים את הטקס זוכים תמיד להפוך לנערי משרת פחותים, הם אינם יכולים לשכב עם אשה כי ודאי יביאו בעלי מום; אם לא עמד להם מזלם לעשות את הטקס בזמנו- יוכלו להביא ילדים בריאים? אך אין זה המצב בך- ודאי לא נשלחת אלינו בכדי להיות לנער משרת ואינני יודע מה נעשה בך. אני אחשוב הלילה הזה ואחזור אליך מחר. לילה טוב לך וברוך הבא למשפחתנו". הוא החזיר את חרבו לנדנה, קם, ויצא.
הלילה ההוא היה ארוך במיוחד. חוץ מהעובדה שאחרי ימים של שינה גופי לא יכל ודאי לסבול עוד לישן, ראשי התמלא במחשבות טורדניות. "מה אני עושה כאן? איך הגעתי לכאן? מהם האנשים המוזרים האלה?"

הם עברו עתה ליד שיחים קוצניים. "היציאות שלי מדי פעם עם הגברים התבררו כשימושיות, לא? ודאי תסכים איתי, לשם שינוי, כי לא רק הירקבות בבית יכולה להועיל." הם התקדמו מעט ונעצרו. "כאן צריך לקפוץ" אמר ברק וקפץ מעל מה שנראה כמסלולו של נחל אכזב צר מאוד, אך עמוק ודאי בכדי שינסו לעברו בירידה ובטיפוס בשעת לילה מאוחרת. שי נרתע לרגע. "טוב, לא כללתי את הפחדנות שלך כחלק מהתוכנית, חברי" אמר ברק, מסמן בידו האוחזת בלפיד תנועה המזכירה "נו, נו, נו!"
כשהתקרב ברק הראה אורו החלוש של הלפיד כי נחל האכזב צר יותר מכפי שנדמה היה בהשפעת הצללים. שי קפץ בחוזקה ונחת על שתי רגליו מעבר לצידו השני של הנחל, מתנודד ומאיים לפול אחורה. ברק אחז בידו, ועזר לו להתייצב. "כנראה שאתה עוד שמרת מעט על היכולות שלך מחוג הסיף ההוא, לא?" שי העלה חיוך קטן כשנזכר ברגעים בהם היה מתחמק בצורה מעט מגושמת מאויביו במועדון הסיף ההוא, משסף בחרבו הדקיקה את לבוש האימונים ששלהם. פורקן אבוד מימים שחלפו זה-מכבר.
"מכאן" הורה ברק בידו האוחזת בלפיד, והמשיך בסיפורו.
"ביום שלמחרת הופיע שוב אותו הכהן. הוא הביא אתו את המסכה ההיא והראה לי איך חובשים אותה. 'מעתה' אמר, 'אתה תהיה אחד משלנו. לא רק זאת, כיוון שודאי נשלחת לכאן בכדי לעזור לנו ולהדריך אותנו אני אתן לך בקרוב את אות הכבוד שלנו' באותו הרגע הוא שלף מכיסו את העגיל שאני עונד עתה," אמר ברק והצביע על אוזנו. "הוא הביט בי לרגע ואז אמר 'אני רואה כי כבר יש נקב על אוזנך, מה שוודאי מהוה סימן לכך שנשלחת אלינו וכי אתה ראוי לאות הכבוד. חבוש את המסכה, הגברים מחכים בחוץ לטקס בו נקבל אותך לחיקנו. באותה הזדמנות אף אעניק לך את אות הכבוד. חבוש את המסכה וצא איתי' אמר. 'מה עלי לעשות' שאלתי, 'מעולם לא השתתפתי בטקס כזה בעבר, אדוני הכהן.' לרגע הוא הביט בי במבט מהסס, ואז חזרה אליו הארשת הבטוחה. 'פשוט עשה מה שאומר לך'. חבשתי את המסכה ויצאתי איתו אל מחוץ לאוהל. הוא לקח אותי אל המקום בו ישנו הכיסא המאולתר ההוא. עמדנו שנינו, הבטתי וראיתי את כל הגברים של המחנה מצטופפים. הכהן שלף את חרבו. מספר חוגרי-חרב אחרים הגיבו בשליפת חרב אף הם. 'הערב נקבל אלינו כחבר את כחול-מסכה, הוא אשר נשלח אלינו כשליח ממעבר.' הוא שתק לרגע. 'ברוך הבא,' קרא הכוהן, 'מעתה כאן יהיה ביתך, כאן תהיה נשמתך אם תשבע לי אמונים. האם תשבע?' הכהן לא דיבר לפני כן על שבועת אמונים. 'כן' עניתי, 'נשבע'. הכהן חייך. 'מעתה תעניק לו מסכתו מעמד של גבר מבנינו'. שאר הגברים החזירו את חרבם לנדנה. 'אך כיוון ששליח של כבוד הוא, אנו נכבדו במעמד הגבוה מזה של גבר' אמר הכהן. הוא הניח חרבו על האדמה ושלף את עגיל הזהב מכיסו. הגברים התלחשו ביניהם. הוא ענד את עגיל הזהב הכבד על אוזני והרים את חרבו. שאר הגברים שלפו את חרבותיהם, אם כי בבלבול כלשהו. 'ברוך תהיה' קרא. הוא החזיר את חרבו למקומה ועזב, מותיר אותי מבולבל מעט. למחרת כבר הצטרפתי אל הגברים לציד. הם הראו לי את האזור ולימדו אותי להכיר כל עץ, כל שיח וכל אבן. אני לא אחזתי בנשק, אך הצטרפתי עליהם ועזרתי במה שיכולתי, וזה לא היה הרבה. כך התנהלו הדברים יום אחר יום, עד שהגעתם, ועד ששי אחד החליט בפעם הראשונה להסתבך בצרות עם תעלול קטן, רק חבל שזה לא היה בעיתוי המתאים". שי שתק.

"הלכנו מספיק הלילה" אמר לבסוף ברק, "והגיע הזמן שנשכב כאן לישון" הוא הצביע אל עבר עץ עם סכת ענפים רחבה. הם התיישבו כשגבם על עבר העץ. ברק כיבה את הלפיד באדמה. רק אור ירח חלוש האיר לשי את פניו של ברק.
לרגע שתקו שניהם.
"תגיד," אמר ברק, "הרבה זמן ניסיתי לחשוב מה גרם לך באותם הימים להתחיל לשנוא אותי וללכת עם צמד הטיפשים האלה- רן ועידן, לא בדיוק אנשים בסגנון שלך."
"אל תעשה את עצמך לא יודע" אמר שי, "אתה יודע היטב מה עשית. בכל אופן, בוא נעביר את זה."
"אתה מותיר את מי שהציל את החיים שלך מסוקרן, איזה אופי בוגדני, שי."
"נו באמת, ברק. אתה זה ש..."
"שמה? שיום אחד החליט שלא נאה לו להסתובב עם החבר הכי טוב שלו לטובת זוג מפגרים?"
"ברק, אל תתחיל עם זה שוב..."
"שי, כמו שאתה יודע, אם אני כה בוגדני, נורא ונאלח, אז אני מבקש תמורה קטנה לזה שהצלתי אותך היום ממוות לא בדיוק טבעי. בוא וספר לי מה גרם לך להתנהגות המגעילה ההיא."
"אתה יודע היטב."
"לא," אמר ברק ונענע את ראשו קלות. בצללים הוא נראה גדול ומפלצתי, עגילו הצטלצל.
"מיכל," הוא אמר, "מיכל שחר."
לרגע שתקו שניהם.
"היא הייתה האהובה הראשונה שלך" אמר ברק.
לרגע שוב שתקו שניהם.
"אני לא זוכר באמת מה קרה אתה,"אמר ברק, "לא משהו שיכל לגרום לך להתחיל לשנוא אותי".
שי פלט אנחה והשיב בדממה רועמת.
שי הסיט מבטו הצידה. "לילה טוב," אמר לבסוף ברק, "יש לנו יום עמוס מחר לפי התוכנית הקטנה שלי" הוא אמר. שי הגיב לו בברכת לילה טוב, ולאחר כמה דקות שקע בשינה.
כשנרדם, בין אם ידע ובין או לאו, בזמן ששקע לו בחלומותיו, התרפק ראשו על כתפו של ברק.