"כל היקום כולו"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

דמויות:לילי אוונס, אליס וOC - מייגן.
דירוג: PG
תודה לאירע על הביטוא, את ראויה לסגידה (ומקדש ), לאב יו

"ואני," אמרה אליס, מצחקקת לעצמה, "אני רוצה לכבוש את העולם!" היא פרצה בצחוק מתגלגל, מתנדנדת מעט על הכסא עליו ישבה.
"לכבוש את העולם, מה?" לילי, אשר שתתה רק כוס ויסקי אש אחת חייכה אל חברתה בחיבה, "מטרה מעניינת, אני הייתי מסתפקת בציון קס"מ בבחינות הכשיפומטריות לביתיים."
"אוף, הלימודים האלה מוציאים את כל הכיף מלילות כאלה," רטנה מייגן, מוזגת לעצמה משקה נוסף.
לילי פיהקה, "אנחנו עומדים לעזוב את הוגוורטס עוד חודשיים, בקרוב לא תצטרכי לדאוג לדברים כמו בחינות ו... ועטים מסוכר."
אליס פרצה בעוד סדרה של צחקוקים, "עטים מסוכר! וצפרדעי שוקולד!" היא לא נאבקה כאשר מייגן לקחה מידיה את הכוס המלאה למחצה.
"אני חושבת שזה מספיק בשבילה, אחרת נצטרך לגרור אותה כל הדרך להוגוורטס ולי-" היא ניערה את ראשה, "אין כח."
פונדק ראש החזיר היה המקום המושלם להעביר בו ערב בנות מהסוג שהן תכננו כיוון ששום מקום הגון לא היה מוכר כמות אלכוהול כזאת לשלוש נערות בנות שבע עשרה. מייגן הייתה זאת שהתעקשה לחגוג את סיום תקופת הלימודים בדרך מקורית זו, משאירה את השאר ללא הזדמנות הגונה להתווכח, אף אחד לא התווכח עם מייגן.

"אני חושבת שהבחור ההוא מסתכל עלי," לחשה אליס, מהדקת את פיה על מנת להחניק גל צחוק מתקרב.
"בחור?" מייגן גיכחה, "לילי, אני חושבת שכדאי לנו להתחיל לזוז, אלי עוד מעט תתחיל עם הגובלין."
לילי הציצה מעבר לכתפה, "אם אני אצליח להרים את עצמי, את מתכוונת, הראש שלי מסתחרר כמו קרוסלה"
מייגן טילטלה את ראשה, "את חסרת תקנה, מישהו חייב ללמד אותך לשתות, ילדונת."
"היי," אליס שרק עיכלה את הנאמר הרימה את ראשה שכעת היה מונח על השולחן, "אני לא שתוייה, בכלל לא, אני לגמרי בסדר." היא ניסתה לקום מהמקום ללא הצלחה יתרה.
מייגן התרוממה מהכסא וניגשה אל חברתה, "בכלל לא," היא תמכה בה, עוזרת לה לקום. לילי, שהצליחה לעמוד בכוחות עצמה, נפנפה אל המלצר.

משב הרוח הקריר של הלילה היווה שינוי משמעותי אחרי האווירה החמימה והאפלולית ששררה בפונדק, עוזר להחדיר צלילות לראשי נערות, האפופים באדי אלכוהול. הוגסמיד היתה שרויה באפלה כבדה כשרק אורות רחוקים ניראו מהבהבים מהחלונות של הבתים, רומזים על כך כי החיים בהוגסמיד לא התפוגגו עם רדת הלילה. למרות שהמלחמה שינתה הרבה, היא לא הצליחה להפריח את רוח החיים של עיירת הקוסמים הגדולה ביותר בבריטניה.
"תראו, הנה פארק!" אליס חייכה והצביעה בהתלהבות לעבר גדר לבנה שבלטה על הרקע הכהה של השיחים, "בואו נכנס!" היא כמעט פרצה בריצה, אלה שידה החזקה של מייגן עצרה אותה, "חכי, את תפלי ותשברי משהו."

"אוו!" קראה לילי, עיניה הירוקות נוצצות בהתלהבות, "הפארק! את זוכרת אותו, מייגן?"
מייגן הזדעפה, "אני לא מבינה מה ההתלהבות, בסך הכל פארק ישן עם נדנדה שבורה וגדר מתקלפת-"
"את באה לכאן רק להתמזמז עם סיריוס!" ירתה אליס, מנסה להשתחרר מאחיזתה.
מייגן פלטה ספק נהמה, ספק אנחה ושיחררה את אליס, "רק אל תגידי שלא אמרתי לך." אליס חצתה במהירות את השביל, נעלמת בין עצי הערמונים. "נהדר."
כאשר לילי ומייגן הגיעו לשער החורק של גן המשחקים הן נעצרו כאילו היה שם מסך בלתי ניראה שמנע מהן להתקדם הלאה.
"את זוכרת?" לילי אימצה את מבטה על מנת לראות יותר טוב בחושך, "את זוכרת את המקום הזה?"
"ברור שאני זוכרת," מייגן הוציאה את שרביטה והאירה את הפארק. "לא חשבתי שנחזור לכאן... כולנו ביחד." לילי הנהנה.
גן השעשועים הקטן היה המקום הראשון, אליו הלכו בטיולן להוגסמיד בשנתן הראשונה, יושבות על הדשא הירוק ומרכלות על שאר התלמידים. מאוחר יותר, כשהנדנדה האהובה עליהן נשברה וטומי גרינווד הרס את הקרוסלה, משום מה, הן הפסיקו לבוא לשם והעדיפו לשבת בבית התה של מאדאם פדיפוט.
"היי, זוכרות את זה?" אליס, שהופיעה מבין הצללים הצביעה על הנדנדה, "זוכרות איך נפלתי ממנה בשנתנו השנייה?" היא הושיטה את ידה ונגעה במושב העץ העקום.
"איך לא, אני הייתי זאת שניסתה לגרום לך להפסיק לצרוח ועצרה לך את הדימום מהאף," מייגן כיוונה את שרביטה לנדנדה, אשר התיישרה מייד וחזרה לצורתה המקורית.
"היי, היינו צריכות לעשות את זה מזמן," לילי הוציאה את השרביט שלה וכיוונה אותו לקרוסלה השבורה, "ריפרו!"
"זה מדהים," אליס טיפסה על הנדנדה, עוצמת חזק את עיניה, "אני יכולה לעוף!"
"וגם ליפול," מייגן התיישבה על הספסל, מציתה סיגריה דקיקה, "לא הייתי צריכה לתת לה לשתות כל כך הרבה."
"איך את יכולה לעשן את הזבל הזה?" לילי קימטה את אפה, "הריח איום וזה גם לא טוב לבריאות שלך."
"החיים לא טובים לבריאות שלי," מייגן חייכה במרירות, עיניה הכהות ננעצות בנדדה ובאליס שנאחזה בה.
"בעיות בגן עדן?" לילי התיישב לידה, משפשפת את ידיה מקור.
מייגן שתקה זמן מה, "זה אף פעם לא ממש בסדר, את יודעת."
"חשבתי שאתם דיי מאושרים," לילי משכה בכפתייה, "סיריוס מעולם לא יצא עם מישהי מעל חודשיים, ואתם ביחד כבר-"
"יותר מדי זמן."
"את לא מתכוונת לזה."

מייגן חייכה, "כנראה שלא," היא לקחה שאיפה ארוכה, סוקרת את השמיים, "זאת המלחמה המזורגגת הזאת... זה כל מה שהוא מדבר עליו... המלחמה ואוכלי המוות ו... וולדמורט. אני עייפה, נמאס לי."
לילי נאנחה, "זאת המציאות מיי, זאת המציאות אליה אנחנו יוצאים עוד חודשיים, המלחמה לא תסתיים מעצמה."
"לא," מייגן הידקה את לסתותיה, "היא תהרוג את כולנו לפני שתסתיים. כמה אנשים יצטרכו למות? למה אנחנו?"
"כי אנחנו יכולים," לחשה אליס, היא התיישבה לצידה של מייגן מחייכת בחולמניות תמהונית.
מייגן נחרה בבוז, "שהחבר של מישהי אחרת ילך להרוג את עצמו, אני מוותרת, תודה רבה אבל לא תודה, אני מעדיפה שכל החברים שלי יחגגו איתי את יום ההולדת השמונים שלי ו..." דמעה גדולה זלגה על לחיה, "ויהיו שם, תמיד."
"אנחנו תמיד נהיה שם," הבטיחה לילי, מבטה כבר לא מבודח אלא נוקשה ויציב, "לא משנה מה יקרה, אנחנו תמיד נהיה שם."

הירח המלא יצא מבין העננים והטיל אור כסוף על מגרש המשחקים, "כל היקום כולו לא יוכל להפריד ביננו," אמרה לילי בשקט, "וגם הוא יהיה בסדר, הוא יודע לשמור על עצמו."
מייגן המשיכה לבהות בנדנדה שכעת זעה ברוח, "האם לחש 'רפרו' יתקן גם אותי אם אשבר?"
"לא, אבל הר של שוקולד בטוח יעשה את העבודה," אליס חייכה בבטחון, למרות שגם עיניה היו גדולות ועצובות.
"מבטיחות?" מייגן גייסה חיוך קטן.
"מבטיחות," הן הינהנו בהסכמה.