"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך ב'

פרק 26: "זמנים חדשים"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

עמנואל הביטה במדרכות הרטובות של לונדון בזמן שהמונית השחורה דהרה קדימה, מפלסת את דרכה בין המוני כלי הרכב. הגשם שטף את הרחובות והעצים, מוריד את האבק משלטי החוצות וחלונות הראווה. הנהג הזעיר לא הפסיק לדבר, שכבה דקה של זיעה מכסה את פניו השחומים. הנושא היה כל נושא אפשרי, החל ממזג האוויר ועד המצב העגום של התיירות בשנה האחרונה. עמנואל הצמידה את ראשה לחלון, בוהה בחוסר-אונים ברחוב האפור והצפוף, מנסה שלא לשמוע את הפטפוט הקולני שהמשיך לבקוע מהמושב הקדמי.

"הכול בסדר?" סיריוס, שישב לידה והחזיק את הסל שהכיל את עזאזל הביט בה בדאגה.

עמנואל השיבה בהנהון קצר בלי לנתק את מבטה מהחלון. כשהייתה קטנה, כל מה שרצתה לעשות היה לצאת מהבית ולעמוד בגינה, לתת לטיפות הגשם הקרירות ליפול עליה, לנשום את האוויר הרטוב ולרוץ יחפה על האדמה הלחה. עכשיו, המחשבה הראשונה שעברה בראשה הייתה מה יקרה אם הגשם לא יפסק לפני שיגיעו וירטיב את חפציה.

לרווחתה, שמעה את קולו של סיריוס הפוקד על הנהג לעצור, ממש כאשר החליט המוגל הבלתי-נסבל להתחיל לחקור האם יש לה קרובי משפחה בלונדון. הם בוודאי ישמחו לקבל את כרטיס הביקור הקטן הזה...

המונית נעצרה והנהג עזר לעמנואל וסיריוס לפרוק את התיקים. הגשם נחלש וכעת רק טיפות זעירות נחתו על פניהם, גורמים לעזאזל להתכווץ בסלו ולהתעטש. הרחוב אליו הגיעו היה צר ושקט למראה, מקושט בשורת עצי אלון מרשימים וגדר חיה המקיפה כל בית ברחוב.

"שכונה יפה…" עמנואל הביטה סביבה בסקרנות.

"והכי חשוב" סיריוס שילם לנהג והוציא את שרביטו, "רוב הבתים כאן מאוכלסים על ידי משפחות קוסמים, ככה שאפשר לעשות את זה," הוא מלמל 'וינגרדיאום לביאוסה' והרחיף את התיקים עד לפתח הבית. "הבתים כאן שייכים למר אנטוניוס וייטברידג', שמשום מה..." סיריוס העלה גיחוך על פניו, "מעדיף למכור לקוסמים."

עמנואל הביטה בבתים היפים ונשכה את שפתיה. אם יהיה לה מזל, אולי תצליח למצוא דירת חדר אי שם בסמטת דיאגון, לה לא היה שום סיכוי לקנות בית במרכזה של לונדון, שלא לדבר על להשתלב בעולם המוגלגי.

"אחרי שיזרקו אותך מהבית ותצטרכי לפרנס את עצמך ברחוב כבר לא תהיי בררנית כל כך." הקול הנבזי מהעבר שב וצץ בראשה, גורם להרגשת חלחלה לא נעימה. לא משנה מה יקרה, היא לא תיתן לעצמה להגיע—היא תסתדר.

"אממ סיריוס, איך אתה… כלומר, הבית הזה-"

"דוד אלפרד הוריש לי די הרבה זהב אחרי מותו," סיריוס פתח את דלת הכניסה, מסמן לה להיכנס, "המסמכים הגיעו אלי לקראת סוף השנה," הוא אמר, הבעה מוזרה עוברת על פניו.

"מרלין האדיר!" היא פלטה ברגע שנכנסה, עיניה סוקרות את המראה שנגלה לעיניה; בגדים… דגני בוקר וגרביים כיסו כל סנטימטר של הרצפה, משתלשלים מספות העור השחורות וזרוקים על השולחן הקפה המעוצב שעמד במרכזו של חדר המגורים.

"אר," סיריוס חייך בהתנצלות, "לא ממש היה לי זמן לסדר…"

"הו ובכן… זה בסדר," עמנואל לא הצליחה להסיר את עיניה מהמראה, "לא ראיתי משהו כזה מאז שסוורוס כישף את הארון שלי וגרם לו להשתולל ולפלוט פרטי לבוש." היא צעדה פנימה, משתדלת לא לדרוך על שום דבר. "איך אתה מוצא משהו בתוך כל הבלגן הזה?"

"לרך כף יש אף מאוד רגיש," סיריוס צחק והזיז ערימת עיתונים ישנה מהדרך.

"מסכן רך כף..." עמנואל צחקה, "לעזור לך במשהו?"

"לא, זה בסדר," סיריוס הביט מסביב, "אני אלך להחליף בגדים, אחזור עוד כמה דקות ואז נוכל להזמין משהו לאכול," הוא הרחיף מספר גלימות שחורות מהשולחן. "יש כמה קופסאות טונה במקרר אם אני לא טועה."

עמנואל ליטפה את עזאזל שהציץ מהסל, בו התחבא, ורחרח את הרצפה והלכה לחפש את הטונה המובטחת.

"אז מה, אני בטוח שפגשת הרבה גברים בצרפת," נשמע קולו של סיריוס מהחדר השני.

"רק אחד," השיבה עמנואל, מבטה פנה כדי לסרוק את החדר בו עמדה. עיניה נעצרו על מספר תמונות ממוסגרות מתקופת הוגוורטס אשר עמדו על ספריה. "ז'אן לוק," עמנואל התקרבה והרימה תמונה של ארבעת הקונדסאים אשר צולמה בשנתם השישית בהוגוורטס ובליבה נצבט כאב ישן. הייתה שם עוד תמונה, מסגרתה לא הייתה עשויה מעץ כמו השאר אלה ממין מתכת שחורה, אבלה. הקוסם הצעיר שבתמונה חייך אליה, עמנואל הניחה שהוא כבר לא בין החיים.

"ז'אן לוק?" צחוקו של סיריוס התגלגל מפתח חדר השינה, "ז'אן לוק," חזר בקול רם עוד יותר "אז בשביל זה עזבת אותי? בשביל איזה ז'אן-לוק?"

עמנואל עצמה את עיניה, מנסה להתגבר על הדמעות שעמדו בגרונה. "סיריוס, אתה...אתה לא מבין, אני..פשוט...פשוט הייתי חייבת ללכת," עמנואל נשמה עמוקות והסתובבה רק כדי לפגוש בעיניו של סיריוס שלקח את התמונה מידיה והניחה בחזרה במקומה.

"אני יודע" הוא לחש ושלח מבט ארוך כנצח הישר אל תוך עיניה, ואז... אז חשה כיצד הוא מצמיד את שפתיו בעדינות אל שפתיה.

סומק פשט כאש בלחייה של עמנואל, וליבה הלם בחוזקה; במשך שנים כה רבות ציפתה ופחדה כאחד מן הרגע הזה. אנחה חלושה בקעה מתוך גרונה, כאשר עצמה את עיניה, חשה את זרועותיו החזקות מתהדקות סביב גופה.

חולצתה נשרה כמאליה אל הרצפה, וידיו של סיריוס עברו בעדינות על שדיה, משחררות אותם מחזייתה. משב האוויר הקר על שדייה הערומים גרם לפטמותיה להתקשות והיא שחררה זעקת פליאה כשהרגישה את פיו החם נסגר עליהן.

המחשבות וההיגיון התפוגגו באוויר, ידיה המשיכו הלאה, מגששות את גופו ומנסות לקלף את בגדיו מעל עורו.

הוא ניתק משדיה והרים את ראשו, מסתכל בעיניה הגדולות. פיו קרב לשלה, שפתיהם נפגשו בנשיקה מלאת תשוקה, ידיה של עמנואל מפשיטות את סיריוס עד שעמד לפניה עירום, שניהם עדיין צמודים בנשיקה שהפכה לאלימה יותר ויותר. בחוסר רצון בולט סיריוס ניתק משפתיה והרימה על ידיו. היא כרכה זרועותיה סביב צווארו, שוב נושקת לשפתיו.

סיריוס הוריד אותה בזהירות על המיטה, גורם לה להצטמרר מעט מקרירות הסדינים. הוא רכן אליה, ידיו חופנות את שדיה, גורמות לה לשחרר אנקות עונג שקטות, פיו ננעל על שלה, נושך את שפתה התחתונה.עיניה נעצמו בציפייה, בעת שחשה אותו מתמקם בין ירכיה.

אנקת עונג נמלטה מבין שפתיה כשגופו של סיריוס התאחד עם שלה, עיניה עצומות, מחשבות דוהרות במוחה, פנטזיות ישנות מתערבבות עם המציאות. היא נאנחה בסיפוק, מתמכרת לרגע, לו חיכתה במשך כל כך הרבה זמן.

* * *

עמנואל פקחה את עיניה, חשה קרירות פתאומית, מגלה כי המיטה לצידה ריקה; לרגע, טלטלה את ראשה במבוכה, מבטה מנסה לפלח את האפלולית סביב. רשרוש עמום מכיוון המרפסת לכד את תשומת ליבה, על המעקה המעוטר ישב ינשוף גדול, טופח בכנפיו החומות ונועץ בה מבט מרוגז. היא אספה את בגדיה שהיו פזורים סביב המיטה ולבשה אותם, לאחר מכן ניגשה אל הציפור הגדולה והתירה את המכתב.

הכתובת על המכתב בישרה כי המכתב היה אכן ממוין אליה, הוא נכתב בכתב מוכר, מדיף ריח קל של בושם צרפתי.

איימי!

אני לא יכולה לתאר לעצמי לאן נעלמת, בקדוש מנגו אמרו לי שפוטרת, איך זה יתכן?

בכל מקרה, אני מאוד דואגת לך, תודיעי לי בהקדם האם את בסדר ואיפה נוכל להיפגש. אני וליאו מתאכסנים בנתיים בבית המלון של מאדאם הרייט, אם תמצאי את הזקנה החביבה בין כל העתיקות שהיא מחזיקה כאן, היא בוודאי תשמח להראות לך היכן אנחנו מתגוררים.

חיבוק גדול

אליזבת'

עמנואל קיפלה את המכתב והכניסה אותו לכיס מכנסיה. אי שם בחדר המגורים נשמעה טריקה של דלת.

"חזרתי,"

עמנואל הציצה מפתח הדלת, מבחינה בסלים גדולים העושים את דרכם באוויר לכיוון המטבח.

"היית יכול פשוט להזמין משהו, אתה בטוח שאתה מרגיש מספיק טוב-"

"אני מרגיש מצוין," סיריוס שילח לעברה חיוך רחב, ושלף קופסת פיצה גדולה מאחד הסלים, "הם אף פעם לא מביאים כאן את הדבר הנכון, בסוף היינו צריכים להזמין שוב ו-"

"לא שמתי לב שהלכת-"

"מצטער," הוא הפנה את מבטו, "חשבתי לנצל את הזמן הזה..."

"זה בסדר," עמנואל העבירה את מבטה על שורת הכלים המלוכלכים. 'אם הוא אוכל מאלו יום-יום ושורד, אולי הוא באמת חזק מספיק כדי להתמודד עם אוכלי-מוות'.

"אל תדאגי, דאגתי גם לזה," סיריוס חייך, ובמחווה מדושנת-עונג של ניצחון, שלף סט צלחות מהסל האחר, מניח אותו על השולחן.

עמנואל טלטלה את ראשה בייאוש "אתה רוצה להגיד לי שאתה קונה כלים חדשים בכל פעם במקום לשטוף את הישנים?".

"אממ... אני פשוט לא חשבתי שזה יהיה כיף גדול, לבלות את הערב הראשון שלנו כאן בשטיפת כלים," הוא משך בכתפיו, "בכל מקרה, העוזרת מגיעה בימי חמישי."

בין לעיסת פיצה לשתיית בירצפת מכוס פלסטיק, עמנואל הקשיבה לסיפורים שונים ומשונים על מסדר עוף החול שהקים פרופסור דמבלדור, ביחד עם סיכום משחקי העונה של קבוצת הקווידיץ' של בריטניה.

"חשבתי שרצית להיות הילאי," עמנואל הניחה את הצלחת על השולחן.

"זה יכול לחכות. האימונים לוקחים יותר מדי זמן וכרגע המצב לא מאפשר להתרכז במשהו אחר."

עמנואל לא ידעה הרבה על מסדר עוף החול, למעשה, לא ידעה אפילו כי היה קיים לפני שהוא סיפר לה. הרעיון לגייס תלמידי הוגוורטס שרק סיימו את לימודיהם נראה לה לא הוגן. אבל תקופת שהותה בבית החולים הספיקה כדי להבהיר לה, כי אולי המצב אינו מאפשר עוד להתחשב בדברים כאלה.
סיריוס התרווח במקומו, נותן נגיסה נדיבה במשולש הפיצה שלו.

"לא שזה שונה..." התחיל לומר "כלומר... לא הכול השתנה מאז הימים ההם, הא?"

"כנראה שלא."

* * *

הבוקר הפציע ללא אזהרה מוקדמת, שופך אור בהיר לתוך החדר האפלולי. עמנואל התמתחה במיטה, ונאנחה מעט באכזבה, מבינה כי סיריוס החליט להעלם פעם נוספת. הפעם, לפחות, הואיל בלק בטובו להשאיר פתק על אחד המדפים הסמוכים:

מצטער,

אחזור יותר מאוחר, אולי לקראת הצהריים.

האמ. היא לא התכוונה לחכות לשובו, היום רק התחיל והיה עליה לעשות משהו בקשר למקום מגוריה. עמנואל תהתה האם זאת הייתה טעות, לקפוץ על ההזדמנות הראשונה כדי... כדי לא להיות ברחוב. עבר יותר מדי זמן, לאט לאט ההיגיון החל לשוב. אולי זה מה שהפתק אמר, הוא לא רצה שהיא תהיה כאן כשהוא ישוב. היא ניערה את ראשה מהמחשבות, מבטיחה לעצמה להסתדר עם מה שלא יבוא.

עמנואל התלבשה, מניחה כי תאסוף את חפציה כאשר תמצא מקום כלשהו לשכן אותם.

"בלק!"

עמנואל קפאה במקומה.

"איפה אתה חתיכת - או היי!"

עמנואל נעצה את מבטה בראש שהביט עליה מהאח, מודה לעצמה על כך שהספיקה להתלבש. "ארר... סיריוס לא כאן."

"אני רואה," הבחורה בהתה בה, חיוך מטופש מרוח על פניה. "אני אליס, אליס לונגבוטום."

"עמנואל," היא אמרה, פניה עדיין קפואות.

"אני מצטערת, מאוד מצטערת..." היא צחקקה, "הו! אני רואה שהוא הופיע. תמיד מעדיף את המכונה הרצחנית הזאת שלו על פני פלו," היא גלגלה את עיניה, "טוב, חייבת לזוז, ביי."

עמנואל מצמצה, מביטה באח הריקה.
'ומה בדיוק אתה עושה איתה, בלק?' הרהרה בחשש פתאומי, גבותיה מתכווצות בדרך שכמעט ולא הייתה מביישת את סוורוס.

* * *

סמטת דיאגון הייתה ריקה מתמיד, מה שגרם למוכרים להיות חביבים במיוחד ולנסות בעקשנות לצוד קונים, כשהם מציצים ללא הרף מפתח חנויותיהם. עמנואל נמנעה ככל האפשר מהאנשים שניסו למכור לה חפצים קסומים, אותם אפילו לא ידעה לזהות וספרים עבי כרס שהבטיחו הצלחה מוחלטת תוך שלושה ימים בדיוק. היא האיצה את צעדיה, עוקפת במהירות טרחן נוסף. מרכינה את ראשה, הקפידה שלא להפגין כל עניין בשלט הגדול, שהציע שתי קדרות כסף במחיר מבצע של חמישה גלאונים. היא כמעט ויכלה לראות בעיני-רוחה את פניו המאוכזבים, ממשיכים לעקוב אחרי גבה המתרחק.

ההיגיון אמר לה לא לבזבז זמן יקר על דירות בסמטת דיאגון וללכת ישר לסמטה הפחות יוקרתית... אולי תזכה לשכנים מפוקפקים וקירות סדוקים, אך לא היה טעם לשקוע באשליות: זה בדיוק מה שאפשר לה ארנקה המצומק.

מכשפה בעלת פנים מודאגות הביטה בה בחשדנות ונעלמה בתוך אחת החנויות, אחרת פשוט לא הרימה את מבטה מהאדמה. כמה ילדים צעירים למראה רצו במעלה השביל מלווים בשני כלבי תערובת ענקיים, צחוקם הפראי שובר את הדממה.

היא שקלה לרגע קל לבקר את אחיה, מאז הביקור האחרון לא שמעה ממנו דבר, אפילו לא מכתב קצר... הוא אפילו לא ידע היכן לחפש אותה אם יצטרך משהו. אולי עדיף שלא, היא אמרה לעצמה, נזכרת כי יהיה עליה להודות אצל מי בילתה את הלילה.
'עדיף מאוד שהוא לא ידע כלום' שכנעה את עצמה. לאור מאורעות הבוקר, תהתה עד כמה, אם בכלל תראה את סיריוס, אחרי שתעביר את חפציה לדירתה החדשה.

עמנואל עצרה למספר רגעים על מנת להתבונן בחלון הראווה שהציג ינשופים גדולים וקטנים, מביטים בה בעיניהם הזהובות והגדולות כמתחננים שתיקח אותם איתה. נהנית להדחיק את התקף הקנאה ששב והרטיט את ליבה, ומשועשעת לדמיין את תגובתו של עזאזל לו הייתה מביאה חיית מחמד חדשה.

"תיראו, תיראו."

עמנואל סובבה את ראשה למשמע הקול העמוק מאחוריה, מופתעת לגלות מכשפה גבוהה בעלת שיער כהה ארוך ועיניים ירוקות. הזיכרונות פעפעו לתוכה במהירות, גורמות לה להתכווץ קלות.

"אורליה."

חברתה לשעבר לחדר חייכה במתיקות, "לא ציפיתי לפגוש אותך שוב, למען האמת, חזרת לבריטניה אני רואה."

"כן, לפני זמן מה, האמת," עמנואל תהתה כיצד ידעה אורליה על נסיעתה מלכתחילה, ומה זה עסקה בכלל, לכל הרוחות?

עיניה הירוקות של אורליה נצצו קלות, "בחירה מפתיעה, הייתי אומרת... לאור כל מה שהולך כאן," היא עיקמה את שפתיה, "אני משערת שהייתה לך סיבה טובה לחזור."

עמנואל אילצה את עצמה לחייך, "אין כמו בבית."

אורליה זקפה גבה,"את מתגוררת בסביבה?"

עמנואל התכוונה לפטור את עצמה מהחטטנית הזו בהנהון קצר, אך לבסוף החליטה לומר את האמת ולסיים מהר ככל האפשר את השיחה, "משהו כזה, אני בחיפושים."

"כאן? בסמטת דיאגון?" חיוך רחב עלה על שפתיה של אורליה, "איזה צירוף מקרים!"

עמנואל הביטה בה בתמיהה.

"את לא תאמיני, אני בדיוק מנסה להיפטר מדירה שהתגוררתי בה מספר חודשים," היא הצביעה על אחד הבתים במעלה השביל, "אל תפחדי, היא מהממת, אני פשוט עוברת לגור עם הארוס שלי ואין לי צורך בה יותר." היא העניקה לעמנואל מבט מלא ציפייה.

"אני לא חושבת-"

"לפחות בואי איתי לראות אותה, אני מבטיחה שהיא בדיוק מה שאת צריכה, בואי אחרי," היא פנתה בהחלטיות לעבר הבית. איכשהו, חשה עמנואל כי הנימוס מחייב אותה לבוא בעקבותיה. אם רק יכולה הייתה להרשות לעצמה...

הדירה התגלתה באמת כמשהו שעמנואל חלמה עליו. שלושה חדרים מרווחים, מטבח וחדר אמבטיה בגודל סביר. החדרים היו ריקים מרהיטים ומכל סימן אחר אשר היה יכול לרמוז כי מישהו התגורר בה לפני זמן קצר בלבד. ובכל זאת, עמנואל התחלחלה לעצם המחשבה, לא, לשכור בית מ... מאורליה לסטריינג' היה בהחלט רעיון גרוע-

"רק חמישים גלאונים," אמרה אורליה ופניה קרנו, נכון שזאת דירה מקסימה?

עמנואל בלעה את רוקה, "חמישים גלאונים לחודש זה קצת-"

"הו אל תהיי טיפשה," ביטלה אורליה את דבריה בהינף ידה, "חמישים גלאונים והיא שלך. את אפילו לא חייבת לשלם לי את כל הסכום בבת אחת, אני אבין אם-"

עמנואל פערה את פיה, "את לא רצינית," חמישים גלאונים היה מחיר מצחיק אפילו בשביל חדר מרופט בסמטת נוקטרון.

"אני באמת חייבת להיפטר ממנה מהר ככל האפשר," היא משכה בכתפיה, "קוסמים מעדיפים להתרחק מלונדון בימים האלו, את יודעת."

עמנואל הנהנה. אם אורליה הייתה מספיק טיפשה למכור לה את הדירה במחיר כזה, אולי לא היה כדאי לה לשכנע אותה אחרת, המלכוד לא יכול להיות נורא עד כדי כך, אולי לאחד השכנים יש נטייה להצצות...

"בסדר."

אורליה נראתה כחתול שבלע כד שמנת.

"מושלם, מייד אארגן את כל הניירות. איזה מזל שנפגשנו במקרה, הא?"

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.