"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך ב'

פרק 25: "הימים הטובים ההם"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

סיריוס לא האמין למראה עיניו.

"מה לכל הרוחות את עושה כאן?" נהם, מאמץ את כל כוחו בכדי לא לקפוץ מהמיטה ולדחוף את האורחת הלא-קרואה החוצה, אל מחוץ לחדר ומחוץ לחייו.

נרקיסה מאלפוי התעלמה מכעסו המופגן, פוסעת לתוך החדר בביטחון הרגיל לה. "באתי לראות האם אתה חי," החזירה, זוקרת את גבותיה ומתיישבת בכסא הנוקשה שעמד לצידה של מיטתו.

"אני כמעט נרגש."

"היה לך מזל הפעם, אתה יודע," היא חייכה, אצבעותיה משחקות עם התיק המעוצב שנח על ברכיה, "היית יכול למות."

סיריוס גיחך, "ממתי זה מעניין אותך? חשבתי שמבחינתכם אני לא קיים."

"נו באמת" נרקיסה הניחה את התיק בצד, עיניה האפורות סוקרות אותו בחיוך מלגלג, "בתור מי שלא אכפת לו כלום, אתה לוקח די ברצינות חור מטופש ומכוער אחד בשטיח. סיריוס, אולי אתה בטוח שהמשפחה שלך שונאת אותך אבל זה לא ככה, אנחנו עדיין דואגים לך-"

"ואת חושבת שאני עומד לקנות את זה? בני בלק דואגים לעצמם בלבד," אמר סיריוס בקוצר רוח, "לא נעדרתי מהבית הזה מספיק זמן כדי לשכוח." דאגה לא הייתה מילה מוכרת בבית משפחת בלק, לא לאנשים אחרים. סיריוס זכר באיזו קלות הם שכחו מאנדרומדה, לא טורחים אפילו לבדוק מה שלומה.

לשבריר שנייה, נראה היה כי סומק של כעס מציף את פניה החיוורות של נרקיסה. "הזיכרון שלך הוא באמת דבר מופלא, סיריוס. אתה זוכר רק מה שנוח לך לזכור ואת השאר..." נרקיסה לקחת נשימה ארוכה, והחיוך הקריר שב למשול בפניה. "בכל מקרה, אתה עדיין חלק מהמשפחה הזאת - בין אם אתה מודה בכך או לא. אפילו אנדרומדה מודעת לזה היטב. אי אפשר לברוח ממה שאתה באמת."

סיריוס קמט את מצחו, הוא אף פעם לא הבין מדוע היא מתעקשת לשמור על קשר עם משפחתה אחרי מה שהם עשו לה, אבל הוא אף פעם לא העיז לשאול. "לאנדרומדה יש את הסיבות שלה."

"נכון, וגם לך יש. אני לא צריכה להסביר לך את התועלת שבדבר," נרקיסה נעצה בו מבט חודר, "המשפחה שלנו היא המשפחה העתיקה והחשובה ביותר בכל אירופה ואתה חלק ממנה. אינך מועיל לעצמך, כאשר אתה מתעקש להמשיך ולבעוט במסורת שלה..."

"אין לי כל עניין בכך," החזיר סיריוס בקור, מתרומם למחצה ושולח בה מבט מלא תיעוב מתחת לגבותיו השחורות. "מבחינתי, אין שום ערך או גאווה בשם בלק, את יכולה למסור להם ש-"

נרקיסה נשפה בבוז, "בסדר, כרצונך," היא לקחה נשימה עמוקה, "רק שתדע שאנחנו דואגים לך ואם תזדקק למשהו-"

זעמו של סיריוס פינה את מקומו לחיוך מתגרה, כמעט ילדותי.

"אז אדע לא לפנות אליכם לעזרה".

* * *

עמנואל מצאה את עצמה הולכת במעגלים, ראשה מסתחרר מהריח שנדף מאחת המבחנות שלה. מגי לא הראתה שום סימנים למחלה קסומה בכל מהלך היומיים האחרונים, ולא הייתה לעמנואל שום סיבה להמשיך ולהחזיק אותה, אבל ההרגשה... ההרגשה שיש משהו מתחת לפני השטח לא נתנה לה מנוח. 'עוד כמה ימים, עוד כמה ימים ו... אני בטוחה שנמצא את זה.' היא לא יכולה להרשות לעצמה פשוט למחוק את הזיכרון של הילדה ולשחרר אותה כמו שכתוב בתקנות הארורות, מה אם ישנה פגיעה חמורה שהיא לא שמה לב אליה? אחרי הכול, היא לא מרפאה אמיתית עם ניסיון ו... תואר. הריח החמוץ המשיך להתפזר בחדר ועמנואל פתחה את החלון.

נשמעה דפיקה נמרצת מלווה בקולה הגבוה של רוזי , עמנואל השתחררה ממחשבותיה, פותחת את הדלת.

"מרלין, הריח כאן איום ונורא!" המכשפה הנמוכה קראה ועיקמה את אפה בגועל.

"מצטערת, כמה מהשיקויים לא בדיוק מריחים כמו ורדים."

רוזי טלטלה את ראשה, "אני בחיים לא הייתי מתקרבת לדברים המבעבעים האלה... בכל מקרה, אני יודעת שאני לא אמורה להתערב אבל רציתי לשאול מה את הולכת לעשות בקשר למוגלגית."

עמנואל משכה בכתפיה, "כלום, אני בודקת אותה."

"עדיין?" רוזי שאלה בחשש, "אממ את יודעת ש... לא נהוג, אני מתכוונת, אם אין פגיעות חמורות-"

"לא נהוג להחזיק מוגלגים ללא סיבה טובה יותר מעשר דקות, כן אני יודעת."

"היא נמצאת כאן כבר יומיים," היא ציינה, "את לא חושבת שזה קצת מסוכן?"

"ולשחרר אותה כשהיא יכולה לשאת מחלה קסומה לא? מה אם היא תתחיל להצמיח כנפיים באמצע לונדון? מה אז? יזעיקו את כל משרד הקסמים וזה יהיה הכול באשמתנו!"

רוזי לא נראתה משוכנעת, "אם מר בראמבלסטיו ישמע על העניין, זה גם יהיה הכול באשמתנו!" פניה עטו הבעה מודאגת, "כולם יכולים לחטוף על זה, את יודעת..."

"רוזי, אני מבטיחה שהיא תשוחרר עד הערב, בסדר? רק עוד כמה מבחנים. אף אחד לא צריך לדעת מזה," עמנואל ניסתה לשמור על טון מלא בטחון, רוזי אמנם הייתה נחמדה למדי, אך בעת מצב מלחיץ היא הייתה מסוגלת לרוץ למר בראמבלסטיו בכבודו ובעצמו.

רוזי הביטה בה בפקפוק, "אם את אומרת."

"יהיה בסדר, את תראי," עמנואל חייכה בעידוד, "רוצה להתכבד בעוגיות?"

כשעה לאחר מכן, עמנואל מצאה את עצמה מנסה לשכנע את מגי לבלוע עוד שיקוי, הילדה הביטה בנוזל הירקרק, משכה בכתפיה וסגרה את פיה בחוזקה, לא מוכנה בשום פנים ואופן להתקרב אליו.

"גם אני לא הייתי נוגע בדבר הזה," ציין סיריוס ממקומו על המיטה השכנה, "זה ניראה דוחה, והריח-"

"תודה רבה על העזרה!" עמנואל העניקה לו מבט כועס, "השיקוי הזה אולי נראה לא משהו, אבל הטעם-"

"מתי ראית לאחרונה משהו שנראה זוועה אבל טעמו-"

"פשוט תשתוק כמה דקות," היא ניסתה לחייך למרות ריחו הרקוב של השיקוי, "מגי, השיקוי הזה יעזור לנו לגלות מה לא בסדר איתך כדי שנוכל להחזיר אותך הביתה," היא ניסתה לא ההצלחה.

"אמא אומרת שאני מוזרה בגלל שאני ממציאה דברים," מגי עיוותה את פרצופה אחרי ניסיון נוסף של עמנואל לקרב אליה את הגביע, "אנ'לא חושבת שמשהו לא בסדר איתי, אולי פשוט תקראו לאמא?"

"למה היא אומרת את זה?" עמנואל ניסתה שיטה אחרת, בתקווה להסיח את דעתה של העקשנית הקטנה.

"היא אף פעם לא מאמינה לי! אני ניסיתי להראות לה את הגמדים הקטנים בגינה אבל היא רק אמרה לי ללכת לחדר."

עמנואל זקפה גבה, "גמדים בגינה...?"

"תפוחי אדמה חומים עם רגליים?" העיר סיריוס, שהקשיב בעניין לשיחה.

מגי הנהנה, "הם תמיד רודפים אחרי נמרי בגינה והורסים את הערוגות של אמא. היא מאשימה את כלב הציד של השכנים אבל אני ראיתי אותם," היא אמרה בחיוך, "אני ראיתי אותם בבוקר עושים את זה!"

עמנואל הסתכלה על סיריוס במבט של 'איך זה יתכן', הוא משך בכתפיו.

"היא רואה נומים..." עמנואל מלמלה לעצמה אחרי שמגי הניחה את ראשה על הכרית ונרדמה. "למה היא רואה נומים? היא מוגלגית..."

"אולי... אולי דברים מהסוג הזה קורים, ילדים את יודעת," סיריוס לא ניראה יותר מדי מוטרד מהעובדה שמוגלגית מצליחה לראות יצורים קסומים בגינתה.

"הם חושבים שהיא משוגעת, מסכנה... הלוואי והיה אפשר להסביר... אתה חושב שמשרד הקסמים צריך לדעת מזה?"

"אין לי מושג, אם היא הייתה מכשפה או אפילו סקיבית הם בוודאי היו יודעים. אולי קיים חוק שאומר מה לעשות במקרים כאלה, אנסה לבדוק מחר-"

"אתה משתחרר היום," עמנואל הרגישה תחושה לא נעימה בבטנה.

חיוכו של סיריוס התחלף בהבעה לא ברורה, "זה מה שמרפאים אומרים."

"טוב, אז... אם תגלה משהו..."

"אני אודיך לך-"

"בסדר," עמנואל חייכה חיוך מתוח מעט ויצאה לעבר פקידת הקבלה. היא שכחה לגמרי שסיריוס היה אמור להשתחרר היום, היה עליה להכין את כל הניירות מכיוון שהמרפאים עסוקים מדי כמובן על מנת להתעסק בדברים כאלה ו- 'לכל הרוחות!' היא הייתה צריכה להכין את עצמה ולא להראות כאילו עדיין- - היא חייבת לאסוף את עצמה. עם מגי והתרוצצות אחר השיקויים לא הייתה להם הזדמנות לדבר למשך יותר משלוש דקות ומשום-מה היא הודתה לה על כך.

עזאזל, שנמתח על המיטה ונהנה ממעט השמש שהצליחה לחדור מבעד לחלון גרגר בהנאה וליקק את שפתיו. מר בראמבלסטיו היה מרוצה מנוכחותו עוד פחות מאשר היה מרוצה בעניין הילדה המוגלגית, אם הדבר אפשרי בכלל. אבל לעמנואל לא הייתה ברירה, עזאזל היה חלק מחיה והיא לא התכוונה לוותר עליו. היא הוציאה מהמקרר הזעיר קופסת טונה, שופכת את התכולה לקערית הישנה של החתול.

על שולחן העץ עדיין שכב מכתב לא פתוח מאליזבת', היא כתבה לה כמעט כל שבוע, מספרת בפרטי פרטים על חיה וחתונתה עם ליאו. האירועים האחרונים גרמו לעמנואל לשכוח כליל מהמכתב בעל ריח היסמין שהתחיל כבר לצבור אבק.

"איימי!" השורה הראשונה גרמה לה להיזכר בתקופה בה שתיהן למדו למבחנים מתחת לעץ שליד האגם.

"את לא תאמיני כשאני אספר לך! התכוונתי לספר לך עוד בחודש שעבר אבל החלטתי לחכות עד שהכול יהיה בטוח. ליאו ואני החלטנו לחזור לאנגליה! אני עדיין לא בטוחה איפה אנחנו מתכוונים לגור, אבל אני בטוחה שזה יהיה בסביבת לונדון ואני בטוחה שניפגש ברגע שנגיע!

זהו, נישאר רק לסדר את הפרטים הקטנים ואנחנו בדרך, אני אצור איתך קשר בקרוב,

אוהבת

אליזבת' לאבגוד."

עמנואל מיהרה לבדוק את התאריך שעל המכתב, אם מה שחברתה כתבה היה מדויק, אליזבת' אמורה להגיע לאנגליה בימים הקרובים ולה לא הייתה אפילו הזדמנות להתכונן!

* * *

סיריוס פשפש בשידה שליד מיטתו, כרטיסי ברכה... שוקולד... ציור של נימפדורה הקטנה וחבילה קטנה של עוגיות בצורת סניץ' אשר גרמו לסיריוס לחייך בממזריות. הוא ארז את הדברים לתוך שקית שמצא בסביבה והתיישב.

הוא לא ציפה לפגוש אותה- - אולי קיווה, אבל בהחלט לא נתן לעצמו לחשוב שזה יקרה. המאורעות הקשו מאד על אנשים חדשים לחייו, בלשון המעטה. כל אדם שהיה קרוב אליו הסתכן באופן חמור למדי. החלטות מהסוג הזה לא באו בקלות… ובטח שלא עבורו. הוא היה מעדיף בהרבה לתת לעניינים ללכת בדרכם הטבעית... לעשות מה שהרגיש צורך באותו רגע, ולא משהו שאיזה קול פנימי מרגיז פקד עליו לעשות. פקודות… לא היה דבר שנוא עליו יותר מפקודות. זאת הייתה אחת הסיבות שלא הצליח לעולם להשתלב בחיים אליהם נולד – עולם שהיה עשויי מחוקים ופקודות כמו משחק מחושב היטב.

'הם צדקו אחרי הכול...' הוא חשב לעצמו בלילות האחרונים כשבהה בתקרת הקדוש מנגו ללא יכולת להירדם. הוא תמיד יישאר ילד אנוכי שחושב על עצמו לפני כל אחד אחר. הוא רצה אותה שם ולא היה לו אכפת עד כמה זה יהרוס אותה, הוא פשוט לא ממש חשב על זה בצורה כזאת. בדיוק כמו אז... לפני שנתיים, רק שעכשיו המצב היה הרבה יותר חמור... המלחמה היא כבר לא משהו ששומעים עליו בעיתונים... היא משהו שנושמים וחיים כל יום, היא המציאות להתעורר אליה, ולמציאות כזו הוא לא התכוון לגרור אנשים אחרים. הוא תהה כמה זמן יצליח לדבוק בהחלטה הזאת.

הוא סגר את התיק הישן ופנה לעבר דלת היציאה, זורק מבט אחרון על המוגלגית המסכנה שישנה שינה עמוקה תחת השפעתו של השיקוי המרדים.

* * *

"העלמה סנייפ?" היה נדמה כי הקול הרועם ממלא את כל המסדרון.

עמנואל שמעה את הקול העמוק מהדהד מאחוריה, אבל בליבה עדיין הייתה תקווה כי טעתה בזיהוי, אולי זה לא באמת-

"כן?" היא הסתובבה לגלות כי מר בראמבלסטיו עמד בחדר הקבלה, חוסם בגופו הענק את המעבר, האיש הרחב לבש חליפת עסקים מהודרת שהזכירה שגרמה לעמנואל לחשוב על פינגווין מגודל. פול עמד מאחוריו בארשת מוטרדת, נראה כאילו כל רצונו היה להתחבא מאחורי גבו של האיש. עמנואל בלעה את רוקה, 'לא יכול להיות שהוא סיפר לו, זה לא הגיוני...'

מר בראמבלסטיו שילב את ידיו הענקיות, "כמה זמן את עובדת כאן?" קולו הדהד סביב, רם ומלא חשיבות, "שבוע? חודש?"

"שלושה חודשים," עמנואל ניסתה לא להראות מאוימת, המבט על פניו של פול לא בישר טובות, זה היה יכול לרמוז רק על דבר אחד... הוא יודע. מספר מרפאים עצרו מלכת, אחרים מיהרו להסתלק מהמקום בהבעה מפוחדת.

"שלושה חודשים... שלושה חודשים, חושבני, הם די והותר זמן בכדי ללמוד את הכללים שלנו, לא כן?" הוא חייך, חושף שיניים צהובות כשיני סוס.

"אני מכירה אותם, אדוני המנהל."

"אם כך, את יודעת בוודאי מה בכוונתי לומר, כך שלמרבה השמחה, לא יגזול הדבר הרבה מזמני היקר," הוא כחכח בגרונו, "להחזיק מוגלגים בבית חולים לקוסמים זה... מסוכן. גרוע יותר - זה עלול לגרום אי-נעימות רצינית עם משרד הקסמים. למרבה שמחתי, היה צוות בית החולים הגון די הצורך בכדי להודיע לי על כך מבעוד מועד," הוא העניק לפול חיוך רחב, "אני רוצה שהיא תהיה מחוץ לכותלי הקדוש מונגו בדקות הקרובות-"

"אבל מר בראמבלסטיו, היא-"

"מהרגע הזה היא לא עניינך, העלמה סנייפ, זה כבר בטיפול. אנא, אספי את דבריך ופני את חדרך עד הבוקר, המשך צהריים טובים."

עמנואל התאפקה לא להתחיל לצרוח על פול ולשאול איך היה יכול לעשות את לה את זה - הוא, שבעצמו גרם לה לטפל בילדה. אבל הגוש בגרון מנע ממנה כל פעולה. 'זה לא יכול היה לקרות... לא יתכן!'

היא עדיין בהתה בגבו המתרחק של בראמבלסטיו כאשר הרגישה מישהו מאחוריה, "אני מצטער..."

היא הסתובבה, מתאפקת לא לפרוץ בבכי, "זה בסדר, הייתי צריכה לקחת את זה בחשבון-"

"זאת לא אשמתך," סיריוס הבריש בידו את הדמיעה שגלשה במורד לחיה, "הפול הזה הוא אידיוט..."

עמנואל השעינה את ראשה על חזו, מנסה להרגיע את עצמה. 'אני לא... אני לא חושבת שאני יודעת מה לעשות עכשיו, מאז שחזרתי מצרפת... אני זקוקה לעבודה הזאת."

"אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שתוכלי לעשות. יש לך איפה להישאר הלילה?"

עמנואל טלטלה את ראשה, החדר הקטן בו אכסנה את דבריה היה ביתה, לאיפה היא אמורה ללכת עכשיו? לחזור לביתה לא הייתה לה כל כוונה, עצם המחשבה על כך עשתה לה צמרמורת.

"אני יודע שזה לא הפתרון האידיאלי, אבל את יכולה להישאר הלילה אצלי, את יודעת, לפחות עד מחר."

"אני לא רוצה לסבך אותך בצרות שלי," עמנואל לקחה צעד לאחור, מודעת היטב לאנשים שהתאספו סביבם, מתלחשים ובוהים בה מכל עבר.

"זה שום דבר," סיריוס חייך בביטחון, "באמת שלא. איפה הדברים שלך?"

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.