"צל"
פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)
כרך ב'
פרק
27: "פגישות באפלה"
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה
|
|
|
החדר הקטן היה כל-כך מחניק, עד שסיריוס
חש כיצד הקירות העכורים מרצדים מול עיניו האדומות; הקוסמים הצעירים שהצטופפו
מסביבו דיברו בשקט, מוחים את עיניהם האדומות והדומעות. עוד מקומות ריקים; בכל פעם
בה הגיע לכאן, אלו רק הלכו והתרבו כמצבות זיכרון קטנות לזכר אלה שכבר אינם.
בזמן האחרון כל פגישה הסתכמה במילים
אבלות ותנחומים, הוא תהה כמה זמן זה ייקח עד שלא יישאר יותר אף אחד. מילים חסרות
משמעות נזרקו לתוך חלל החדר, משהו בנוגע לתקווה ונחישות, הן נתלו באוויר המתוח כמו
קישוטים על עץ חג המולד, יפים וחסרי תועלת לחלוטין. מפות ורשומות כיסו את קירות
האבן העבים, ספרים ודפים רבים היו פזורים על השולחן באי סדר מוחלט. ברגע הבא, מספר
קוסמים נכנסו דרך הדלת, כל העיניים בחדר הופנו אליהם מיד.
"ובכן, אין חדשות
לצערי," אמר קוסם בעל פנים מצולקות, לבוש במעיל רוח מוגלגי וג'ינס מרופט.
"מה המרפאים אומרים?"
מכשפה צעירה הרימה את עיניה הדומעות מן השולחן, ונעצה בו מבט מלא תקווה.
"כלום," אלסטור מודי הניע את
ראשו בזעף, "הם לא אומרים כלום בינתיים. את חושבת שלא הייתי טורח להודיע, אם
היו חדשות?"
מבטה נפל.
סיריוס התרומם מהכסא, "מי עשה את
זה?"
הבעתו הייתה קשה, "אחד הלסטריינג'ים
כנראה," נהם מודי בפנים נוקשות, "קשה לטעות בסימנים שהחלאות האלו
משאירות אחריהן - וכנופיה של אוכלי-מוות צעירים, בנוסף. אלרוז בודק את זה
עכשיו."
אלרוז בודק את זה עכשיו... כרגיל; המילים האלו עוררו
בסיריוס בחילה. "מה אנחנו הולכים לעשות?"
"אלבוס אמר לא לעשות כלום."
הוא ניראה כאילו עמד להוסיף משהו אבל עצר את עצמו.
"מה זאת אומרת לא לעשות כלום? אנחנו
יודעים איפה-"
"משהו בדברי היה לא ברור, ילד?
אלבוס אמר לא לעשות כלום." עיניו הכהות של מודי ננעצו בו בחומרה, "תפעיל
את הראש, בלק. אנחנו לא במצב כרגע
לצאת אחריהם."
סיריוס הידק את אגרופיו,
"אנחנו יכולים להפתיע אותם, אנחנו יכולים-"
"אנחנו לא יכולים לעשות כלום
בינתיים. הסיכון גדול מדי. אתה מתאר לעצמך מה יקרה אם נפסיד?"
"לעזאזל!" סיריוס שיחרר נהמת
תסכול, "נמאס לי מזה! נמאס לי לאבד חברים ולתכנן הלוויות כל שבוע ולהעמיד
פנים שהכול יהיה בסדר." מספר סדקים הופיעו על זכוכית החלון, מודי חייך למרות
שעיניו נשארו קפואות.
"תירגע לפני שתשבור לנו את כל
החלונות ילד," הוא ניגש לשולחן איפה שעדיין עמדו מספר בקבוקים סגורים של
ברצפת וכוסות מלוכלכים. "תנסה לא לחשוב עם הרגש לשם שינוי," הוא גיחך,
"רגש זה מה שהורג אותך, ומה שיותר גרוע – אותנו." מודי הביט בפיסות
הזכוכית הקטנות שנשרו ממסגרת העץ של החלון.
"שיהיה לך לבריאות, אני
הולך," פלט סיריוס בקול מסוכן, משליך על עצמו את מעילו השחור.
"תקרא לי אם יהיו חדשות
מדמבלדור."
* * *
האופנוע רעם ושעט על פני הכביש הרטוב,
מספר מכוניות צפרו בזעם אבל סיריוס לא התייחס אליהן. אפילו הרוח הקרירה לא הצליחה
להרגיע את הסערה שהתחוללה בפנים, חוסר האונים שכרסם באיבריו והפך לאט לזעם והזעם
המחניק לתסכול.
"חתיכת מטורף ארור!"
הולך רגל קפץ הצידה בשנייה האחרונה,
סיריוס התעלם מהקללות ששרקו באוויר הלח מאחוריו, והאיץ עוד יותר. הבניינים הפכו
לכתמים אפורים, חולפים על פניו בדומה לציור מים נוזלי. חמש דקות. חמש דקות אחרי
שהגיע וכבר החדשות הרעות דפקו על החלון. הוא עבר בחטף דרך מרבאל ארץ', מנווט את
דרכו בין מאות המכוניות שהצטופפו על הכביש הרטוב. עוד רמזור ועוד צפירה היסטרית
מאחד הנהגים... הקדוש מונגו היה כבר קרוב.
* * *
"הא?" האישה הזערורית הגיחה מתוך
ערימה ענקית של ניירות ונעצה בעמנואל מבט מבולבל.
"אני מחפשת את אליזבת'
לאבגוד!" עמנואל הגבירה את קולה.
"אין צורך לצעוק!" היא קרקרה,
עיניה הקטנות מרפרפות על פנקס שהוציאה מכיס שמלתה הפרחונית. בית המלון של מאדאם
הרייט היה קיים כבר יותר ממאה שנים, למיטב ידיעתה של עמנואל מאדאם הרייט ניהלה
אותו מהיום הראשון בו נפתח.
"אה.... גברת מוריס! חדר 212!"
חיוך קטן עלה על שפתיה הצפודות.
"גברת לאבגוד, מאדאם הרייט."
עמנואל תיקנה אותה.
הזקנה הזדעפה, "מה? אה כן,כן,
כמובן..." היא תחבה את אפה לפנקס המרופט, וידיה הכחושות רעדו,"חדר מספר
349."
עמנואל הודתה לה ופנתה לחפש את החדר.
קירות בית המלון היו מקושטים בטפט פרחוני
בצבעים בהירים, דבר שגרם לעמנואל לחשוב על חדרה של האומנת הזקנה, גברת אנדרסון.
חדרה היה המקום היחיד בבית שלא שררה בו תחושה אפלה של ריקנות. היא זכרה את הריח
המיוחד ששרר בו – ערבוב של עוגיות קינמון וחלב. היא הביטה בפסלוני החתולים שניצבו פה ושם. היא כמעט ויכולה
הייתה לחוש שוב את ריחן המגרה של העוגיות, מדגדג את קצה אפה.
"איימי!" הקריאה הרמה כמעט
גרמה לעמנואל להפיל את תיקה. אליזבת' כעט לאבגוד הייתה שונה לגמרי. עמנואל פערה את
עיניה לרווחה, כמבקשת לוודא שהיא לא טעתה בזיהוי.
"היי," היא הצליחה להגות לבסוף, נועצת עיניים גדולות באשה שעמדה מולה.
פניה של אליזבת' הרצינו והתבגרו למרות שהזיק הילדותי לא התפוגג לגמרי מעיניה.
שיערה היה ארוך הרבה יותר, קלוע לצמה רופפת מקושטת בסרט משי בצבע תכלת, שתאם
להפליא את שמלתה האלגנטית.
"היי!" היא קראה, מחייכת
באושר, "אני—את, וואו! עבר... המון זמן."
עמנואל צחקה במבוכה, "כן, משהו
כזה."
"אמ, אני בדיוק עמדתי לצאת לאכול
משהו, אכפת לך להצטרף אלי? אני מתה מרעב."
המסעדה הזעירה של המלון לא הייתה שונה
בהרבה משאר חלקי המבנה העתיק. היא הייתה קטנה אבל ביתית, מזכירה מטבחון של סבתא
חייכנית, שמשהו טעים התבשל תמיד בתוך סירי המטבח המכושפים שלה. שלושה שולחנות בלבד
עמדו באמצע החדר, מכוסים על ידי מפה פרחונית דהויה. על כל אחד מהשולחנות עמד אגרטל
זכוכית דק ובו פרח טרי ומלחיית חרסינה קטנה בדמות חתול.
"המקום הזה ניראה נחמד,"
עמנואל התיישבה ליד החלון שפנה לחצר. "איך היא מצליחה לשמור על המקום כל כך
מסודר אם היא אף פעם לא מעסיקה אף אחד?" העסקת צוות גדול של גמדוני בית היה
אחד הדברים הבסיסיים ביותר בכל עסק מלונאות אבל מאדאם הרייט לא רצתה לשמוע על כך.
"מאדאם הרייט היא הגברת המתוקה
ביותר בכל העולם," אליזבת' נאנחה, "אף אחד לא באמת יודע, אבל היא עושה
הכול כאן – מבשלת ומטפלת בפטוניות בגינה ואפילו עושה לבד את הכביסה."
עמנואל זכרה את מאדאם הרייט עוד בזמן
שהמלון אכלס יותר ממאתיים איש כל שבוע. אפילו אז היא לא זכרה שום איש צוות שעזר לה
לנהל את העניינים.
" אני שונאת את המחשבה, על המקום
הזה נהרס," אמרה אליזבת' בפיזור, "בכל מקרה, עדיין לא סיפרת לי מה קורה
איתך!"
עמנואל משכה בכתפיה, "שום דבר
מיוחד," היא נעצה את עיניה בצלחה המרק שגברת הרייט הגישה לה.
"הפיטורין שלך למשל," אליזבת'
קימטה את מצחה, "מה קרה?"
"מצב רוח רע של מר אגונפוח, כמה
חוקים שנשברו... את יודעת..."
"למעשה לא כל כך. את לא הטיפוס
שעובר על החוקים."
"במצב שלנו אין ברירה אחרת,"
עמנואל נאנחה, "אין לך מושג עד כמה המצב גרוע."
אליזבת' הנהנה בעצב, "שמתי לב. המצב
כאן לא כמו שהיה פעם, סמטת דיאגון שונה לחלוטין, זאת הסיבה שאני וליאו החלטנו
להישאר כאן לזמן מה, המלון הזה לא השתנה בכלל למעט הזיכרון של גברת הרייט המסכנה.
עדיין לא אמרת לי איפה את מתגוררת דרך אגב, למה יש
לי הרגשה שאת מסתירה משהו?"
עמנואל זעה בכיסאה באי נוחות, "זה
כי אני באמת מסתירה משהו," היא חייכה, "בערך..."
"... את לא!" אליזבת'
פערה את עיניה בהפתעה.
"אני חוששת שכן," עמנואל
הסמיקה," אני לא רציתי לספר לך את זה במכתב כי זה כל כך מוזר ו... ובכן לא
ממש צפוי."
"אז מה? אתם... כלומר...?"
"לא יודעת," עמנואל משכה
בכתפיה, "הכול מוזר מדי, אני לא רוצה ליפול לאשליות אז אני מנסה לא ליצור
אותן." היא חשבה בעצב על הפתק הקר מהבוקר.
"אבל זה טוב, לא? אחרי כל כך הרבה
זמן..."
"זה מרגיש טוב. אבל המלחמה... היא
שינתה ועיוותה כל כך הרבה דברים שאני פשוט... לא יודעת למה לצפות, או האם לצפות
בכלל."
גברת הרייט הניחה בידיים רוטטות שני
ספלים מלאים בתה חם, ממלמלת כרגיל שמות לא נכונים.
"אני לא מתכוונת לתת למלחמה הזאת
לשנות לי את החיים," אליזבת' לגמה מהתה, "ליאו מתכוון לעבוד באיזה עיתון
אני אפילו לא יודעת מה הוא חושב לעצמו, עם האנשים האלה שמנסים להשתלט על התקשורת
והכול... אבל אני לא דואגת יותר מדי, כמו שדודתי הייתה אומרת: צריך לדעת
להסתגל."
"אני לא חושבת שאני רוצה להסתגל
למלחמה," עמנואל הביטה בפרפרים שהתמקמו על הפרחים בגינה, "הלוואי והיא
תגמר כבר, הכול יהיה הרבה יותר בטוח."
הן ישבו שם למשך מה שניראה כמעט כמו נצח,
מעלות זיכרונות מהתקופה של הוגוורטס ומעדכנות זו את זו במה שקרה בזמן שלא התראו.
השמש החלה לשקוע אי שם מעבר להרים, מעניקה לסמטה גוונים לוהטים של אדום וכתום.
"אני חוששת שעלי ללכת," עמנואל
הביתה בשעונה, "אני אצור איתך קשר בימים הקרובים ואזמין אותך לארח לי חברה
בביתי החדש," היא התרוממה מהכסא, עצובה על כך שעליהן להיפרד.
"אני מאוד מקווה שזה יהיה
בקרוב," אליזבת' חייכה אליה בחום, "יש לנו עוד הרבה דברים לדבר
עליהם."
* * *
עמנואל נוכחה לגלות כי התעכבה יותר מדי.
העלטה ירדה על סמטת דיאגון במהירות מפחידה, מותירות את עמנואל לתעות בין תריסים
מוגפים ורחוב ריק יותר מאי-פעם. היא הוציאה את שרביטה, מזכירה לעצמה לעשות את
מבחני ההתעתקות הארורים כמה שיותר מהר. רחש פתאומי גרם לה להסתובב וכמעט לשלח קרן
אדומה בחתול אומלל שמעד ונפל לתוך פח אשפה. יופי, עמנואל, מאוד חכם. לצערה
מאדאם הרייט סירבה להתחבר לרשת הפלו, מה שאמר שהיה עליה לעשות את כל הדרך לפונדק
של טום. היא ניסתה למדוד את המרחק בין הקלחת הרותחת לבין המקום בו הייתה, מגלה כי
ההליכה עומדת להיות ארוכה, ארוכה בהרבה מאשר חשבה.
ברגע הבא, החסיר ליבה פעימה; קול צעדים
גס נשמע מאחוריה. עמנואל התנשפה, סוגרת את אצבעותיה בכוח על השרביט. הצעדים הלכו
וקרבו. יהיה מי שיהיה, הוא לא טרח אפילו להסוות את צעדיו.
עמנואל קפצה את שפתותיה בחשש. זה
לא... זה לא יכול... פחדה היה גדול מכדי להסתובב ולהביט לאחור. תחת זאת, קפאה
במקומה, מקווה בכל ליבה כי הזר ימשיך לצעוד, ויעזוב אותה לנפשה. אלא שבמקום זאת,
קרבו הצעדים ואז נפסקו באחת. הוא עצר, פסיעות בודדות מאחורי גבה הרועד.
לעזאזל! היא עברה נואשות על כל הקללות
המעטות שידעה, מתכוונת לשלח בו את הגרועה מביניהן כשהוא דיבר: "איזו הפתעה
מלבבת, בהתחשב בנסיבות... לא שמעת שמסוכן להסתובב באזור הזה כל כך מאוחר?"
"סוורוס!" היא נשמה לרווחה
למשמע קולו החלקלק של אחיה, "הפחדת אותי למוות, מה גרם לך להתגנב ככה כאילו
היית-"
"רציתי להפתיע אותך," הוא חייך
חיוך עקום, "את לא אוהבת הפתעות?"
"שונאת," תחושת הקלה פתאומית
התפשטה בגופה, עמנואל לא זכרה מתי בפעם האחרונה הייתה שמחה כל כך להיתקל באחיה,
"אני התעכבתי אצל חברה ולא שמתי לב איך שהזמן עבר... אכפת לך ללוות אותי
לקלחת הרותחת?"
"אין לך מושג איזה טיפוסים מסתובבים
כאן, במיוחד בשעות כאלה... ואני מקווה מאד שלא תקבלי אותו בדרך הקשה" הוא אמר
בקול יבש, מתחיל ללכת בצעדים מהירים לכיוון הפונדק.
"אני יודעת, לא התכוונתי
להתעכב-"
"על טעויות כאלה משלמים
ביוקר," הוא נעצר, עיניו השחורות פולחות את פניה. "באמת שאינך רוצה
להיתקל באנשים האלו, האמיני לי"
עמנואל ניסתה לעמוד בקצב הליכתו,
"אני יודעת, זה היה טפשי-"
שפתיו של סוורוס התעקלו בלגלוג,
"טפשי בהחלט. צר לי מאד לראות ש"זהירות" הפכה למילה גסה עבורך.
אולי שהית יותר מדי בחברתו של בלק," לחשש בקולו הארסי ביותר.
"לשכור דירה מאורליה לסטריינג'? על
מה חשבת לכל הרוחות?"
"על זה שאין לי איפה לגור? אולי היא
לא הטיפוס הכי נחמד על פני האדמה אבל היא הציעה לי מחיר טוב. אני לא רואה למה היה
עלי לסרב, זאת הייתה הזדמנות נדירה."
סוורוס גלגל את עיניו, "אולי תשתמשי
בראשך לשם שינוי? אני יודע שזה לא בא לך באופן טבעי. אולי טרחת לתהות, מדוע הואילה
גברת לסטריינג' היקרה להשכיר לך את הדירה במחיר כזה? חוץ מזה, היית יכולה לעבור
לגור איתי, חשבת על זה?"
"כן, במיוחד כשאתה כל כך שמח לארח
אותי בתקופה האחרונה!" כעסה השכיח ממנה את הזהירות, וקולה הדהד בין קירות הסמטה,
שובר את הדממה הלילית, "היא הייתה נואשת להיפטר מהדירה כמה שיותר מהר, אין
בזה שום דבר מוזר במיוחד בתקופה שכולם מתרחקים מאזורים כאלה. חוץ מזה, איך לכל
הרוחות אתה יודע?"
"אף אחד לא עד כדי כך נואש,
עמנואל," הוא אמר בקור, מתעלם משאלתה.
"אז אולי אתה תגיד לי מה המניע
הנסתר שלה מר כל יודע?"
פניו של סוורוס הרצינו, "חוששני
שאיני יודע. אולם אל תטעי: מה שזה לא יהיה - תהי בטוחה שהיא לא מחפשת את
טובתך."
"הגענו," עמנואל הייתה שמחה
לראות קוסמים נוספים נכנסים ויוצאים מהפונדק, עוד מקום שלא השתנה כלל עם הזמן.
"יהיה בסדר, אני יודעת לשמור על עצמי."
"כן, אני רואה." הוא הכניס את
ידיו לכיסי גלימתו, "נתראה."
* * *
"אני מאוד מצטערת," אמרה
המרפאה, מביטה בסיריוס בעייפות, "עשינו כל מאמץ וניסינו כל טיפול אפשרי, אבל
הפגיעות היו חמורות מדי..."
סיריוס לא זע ממקומו, זה היה כאילו הסיוט
חזר על עצמו שוב ושוב כמו תקליט שרוט.
'הוא לא שרד, כל משפחתו התפוצצה לחתיכות קטנות וכעט אנחנו עושים כמיטב יכולתנו
לגרד את מה שנישאר מהם מהקירות, מצטערים.' המרפאים באו והלכו, היה ניראה כאילו גם
להם לא אכפת יותר, הם ראו יותר מדי מכדי להתרגש מעוד קוסם שהובא בחלקים.
"אולי כדאי שתלך," הטון של
המכשפה אשר ישבה באחת הכורסאות נשמע יותר כמו פקודה מאשר כהצעה, "אין משהו
שאתה יכול לעשות עכשיו, אני אשאר כאן לסדר את העניינים, פשוט לך הביתה וחכה שיקראו
לך-"
"אני לא הולך לחכות לאף אחד,"
סיריוס הידק את שפתיו, "זה לא יכול להמשך ככה מרלן, בקרוב לא יישאר אף
אחד."
היא הניעה את ראשה בייאוש, "ואתה
הולך לזרז את התהליך? סיריוס, דמבלדור מודע למצב, הוא יחשוב על תוכנית-"
"הוא חושב על התוכנית המחורבנת יותר
מדי זמן. כמה חברי מסדר נוספים יצטרכו למות לפני שהוא יואיל בטובו לעשות
משהו?"
המכשפה נאנחה בתסכול, "אנחנו לא
יכולים לבוא ולתקוף אותם סתם, אנו זקוקים לתוכנית מוגדרת שתעזור-"
סיריוס התמוטט על אחד הכיסאות ועצם את
עיניו, "נמאס לי, נמאס לי לחכות. אתגר בין שוכב עכשיו מת ואף אחד לא מתכוון
לעשות שום דבר בקשר לזה, אם הוא לא יחליט לפעול בקרוב - אני נשבע שאני אפעל
בעצמי."
"בהתחשב בהיסטוריה שלכם אני באמת לא
חושבת שזה רעיון טוב שתצא אחרי סנייפ לבדך, הוא-"
עיניו של סיריוס נפתחו לרווחה,
"סנייפ?"
"אממ..."
מרלן נשכה את שפתיה, רגע אחד מאוחר מדי, "אז... אלסטור לא סיפר לך?"
|
|
|
כמו כן, ניתן
לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.