"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך ב'

פרק 28: "בין יאוש לתקווה"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

תן לגלים להתנפץ על ליבך
עוד מעט הכול יירגע
הם ייקחו את החול מתוך כאבך
נישאר רק אני ואתה

אסתר שמיר

עמנואל ניערה את אבקת הפלו מבגדיה וצעדה מתוך האח, משתעלת קלות. בדירה של סיריוס שרר חושך מוחלט, סימן לכך שהוא עדיין לא חזר. היצור החי היחיד שניראה באופק היה עזאזל, שקידם את פניה ביללות צרודות, פרוותו השחורה מכוסה באבק.

"איפה הסתובבת, חתול שמן שכמותך?" היא הברישה ממנו את הלכלוך, "השתעממת כאן לבדך?"

עזאזל פלט יללה נוגה כתשובה. לפני שעמנואל הספיקה לפתוח את המקרר על מנת לפתוח קופסת שימורים לחתול, נשמע שקשוק מפתחות בדלת הקדמית.

"סיריוס, מה- מה קרה?" אפילו אז בבית החולים סיריוס לא ניראה רדוף וחיוור כל כך. הוא נכנס כרוח רפאים, לא טורח לסגור מאחוריו את הדלת.

הוא לא ענה, במקום זאת התמוטט לתוך הספה, קובר את פניו בתוך ידיו. "אין לי כוח יותר," מלמל לבסוף, "זה יותר מדי."

היא התיישבה לצידו, בזהירות. מבטו הזכיר לה חיה לחוצה אשר כל תנועה לא נכונה עלולה להבריח אותה לתוך מחילתה. הוא בהה בחלל, ידיו מכווצות לשני אגרופים.

"הם כולם מתים," הוא אמר בקול שבור, "הם מתים אחד אחד ואף אחד לא יכול לעצור את זה. אני... אני לא רוצה את כל זה יותר, לא רוצה את המלחמה... נמאס לי."

"אתה לא חייב לעשות את זה," היא לקחה את ידו, גורמת לאגרופו להרפות.

פניו של סיריוס התעוותו לחיוך מריר, "אני לא יכול לקום וללכת, זקוקים לי," בדברו, הציץ לעבר המדף הסמוך; התמונות הרבות אשר עמדו עליו החזירו לו חיוך קפוא. "לא שאני מצליח יותר מדי, הם מתים בכל מקרה."

עמנואל נאנחה, היא מעולם לא נאלצה לעבור את מה שהוא חיי כל יום, לנשום את המלחמה ולחיות אותה עשרים וארבעה שעות ביממה. לא, היא לא הייתה זאת שיצאה מהוגוורטס ישר אל תוך זרועות הקרב ולא ראתה את חבריה מתים. אבל סיריוס... סיריוס הפך להיות מנער חסר דאגות שכל העולם משתחווה לפניו, לחייל אשר נלחם על חייו יום אחר יום. ללא ימי חופשה. ללא פסק זמן.

היא הביטה בסיריוס, מחזקת את אחיזתה בידו, "יהיה בסדר בסוף, מלחמות לא נמשכות לנצח. אסור לנו לאבד תקווה."

"את יודעת, הייתי שומע את המשפט הזה עשר פעמים ביום. אבל מאז, זה הפך לתשע פעמים. ואז שש פעמים. ואת יודעת כמה פעמים אני שומע את זה עכשיו? אני לא. ואת יודעת למה? כי אף אחד לא אומר את זה יותר, כי אף אחד לא מאמין בזה יותר."

"זה לא נכון," עמנואל טלטלה את ראשה.

"למלחמה הזו אין סוף," הוא אמר בקול שהלך ונהפך ללחישה. זיק מוזר ריצד בעיניו, גורם לעמנואל אי נוחות מסוימת. הוא המשיך, "אני לא זוכר מתי היא התחילה. הפסקתי לספור. אבל את יודעת מה אני כן זוכר?"

עמנואל הנידה בראשה בחשש מהתשובה.

"אני זוכר את המתים. כל אחד מהם, הכרתי את כולם, את חלקם ראיתי בהוגוורטס יחד איתי, אחרים למדתי להכיר בשנים האחרונות, אני הכרתי את כולם!"

"תפסיק, סיריוס, בבקשה," היא התחננה, צופה בו הולך ומשתגע מול עיניה.

"אני זוכר אותם. אני זוכר אותם כי אני שומע אותם, מרגיש אותם, רואה אותם! הם פה, בתוך הראש שלי, מזכירים לי שנכשלתי, אני לא הצלחתי להציל אף אחד מהם והם לא הולכים לשום מקום."

"די!" היא הניחה את ידיה על כתפיו וניערה אותו, "אתה מוכרח להפסיק לעשות את זה לעצמך! זו לא אשמתך,בבקשה, סיריוס, אני לא רוצה לאבד אותך, אתה חייב להחזיק מעמד."

סיריוס הביט בה, אט- אט הניצוץ המטורף בעיניו נעלם, "אני... אני מצטער," הוא השפיל את מבטו.

"זה בסדר," היא נרגעה, מורידה את זרועותיה בחזרה אל צדי גופה.

סיריוס בלע את רוקו, "אני לא מבין מה קורה לי."

"אתה עברת יותר מדי," עמנואל זימנה בקבוק מים שעמד על השולחן במטבח וספל נקי, "זה לא משהו קל להתמודד איתו, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת."

"אני לא יודע יותר כלום," סיריוס השעין את ראשו על גב הספה ועצם את עיניו.

עמנואל לא הבחינה בזמן העובר בזמן שהם ישבו שם, בדירה הלונדונית החשוכה ושתקו ביחד. השקט היה מרגיע ומנחם, יוצר שכבת מגן מבודדת בינם לבין שאר העולם. מחר, אולי, יתחיל המרוץ המטורף מחדש. אבל לעת-עתה, ניתן להם פסק-זמן קצר, מתיר להם לעצור ולנשום את השקט.

* * *

"עדיין לא סיפרת לי על הדירה הזאת שמצאת," סיריוס, שניראה רק קצת פחות גרוע מליל אמש, עיגולים שחורים מעטרים את עיניו, הוציא חולצה שחורה מהארון.

עמנואל חיטטה בדבריה, תוהה איך הם נכנסו לתיק שלה קודם לכן. "הו ובכן... אתה יודע, לא משהו מפואר אבל בהחלט סביר,"

סיריוס הנהן בפיזור.

"לא חשבתי שאני אמצא דירה בכזה מחיר."

סיריוס ניראה מהורהר למספר רגעים, "כן, הם חושבים שוולדמורט לא ימצא אותם בין מוגלגים," הוא גיחך, "חושבים שיוכלו להסתתר ממנו, לברוח."

"קראתי בנביא הבוקר על מה שקרא בסוהו," עמנואל נזכרה בעצב בכתבה, "שלושים איש... מי היה מאמין."

"אני חושש שהם מסוגלים להרבה יותר גרוע," הוא הצביע לעבר העיתון שנח על השולחן, "הם," אמר, "לא יספרו לך על כל הדברים הנוראיים שאוכלי המוות שלו עושים, מפחדים שהציבור יחשוב שהם חסרי תועלת, לא שזה כבר יעזור."

"אני לא חושבת שאני רוצה לדעת."

"תאמיני לי, את לא." סיריוס השתתק, בוהה בנקודה על השטיח. "בכל מקרה, אני חייב ללכת עכשיו, קרוב לוודאי לא אהיה כאן עד הערב. אני מקווה שהדירה החדשה שלך מחוברת לרשת הפלו?

עמנואל הנהנה, אם היא זכרה נכון, אורליה ציינה דבר מה בקשר לכך, במקרה הכי גרוע תצטרך ליצור קשר עם משרד הקסמים כשתסיים להעביר את כל החפצים.

* * *

"סיריוס, חדשות טובות!" אליס לונגבוטום התאמצה להתרומם מהכורסא כאשר נכנס, ידיה תומכות בבטנה הענקית. "לא תאמין, פראנק שלי תפס את קרקרוף ודולוחוב אתמול בלילה, בעזרת מודי וכמה חברים אחרים, רוזיר ווילקס חוסלו. מסתבר שמישהו הדליף מידע ו- הו, באמת היינו זקוקים לחדשות טובות בתקופה האחרונה, חשבתי להודיע לך מוקדם יותר אבל לא רציתי להפריע אחרי... מודי אמר שאתה זקוק לקצת שקט." היא הסבה את מבטה במבוכה.

סיריוס נשם לרווחה, קרקרוף ודולוחוב היו שניים מאוכלי המוות המסוכנים ביותר, שלא לדבר על רוזייר, ועד עכשיו עלה בידיהם לחמוק תמיד מתחת לאפו של המסדר. "מה עם.. מה עם סנייפ?"

אליס משכה בכתפיה, "לא יודעת, תצטרך לדבר עם אלסטור, כנראה הוא לא היה איתם. אני הולכת לפרוש עכשיו לכמה זמן," היא הצביעה לבטנה, "אני לא חושבת שאהיה לכם לעזר בהתחשב במצב."

"הגיע הזמן," סיריוס חייך, לילי נחה במכתש גודריק כבר שבועיים אבל אליס פשוט סירבה לנוח."אבל מי יביא לנו עוגיות כל בוקר אם את ולילי לא כאן?"

"תצטרכו להתפשר על הטעם הרע של מודי אני מניחה," היא צחקה, העוגיות שמודי הכין היו זקוקות לשלל קללות יצירתיות על מנת לשבור אותן, ברוב המקרים אכילתן הסתיים בשבירת השיניים של הקורבנות האומללים שניסו לטעום מהן.

* * *

הדירה הייתה אף מרווחת יותר ממה שזכרה. שני חלונות גבוהים אפשרו לאור השמש להישפך לתוך חדר המגורים הרחב. אפילו הנוף הנשקף מהם היה לא רע בכלל בהתחשב בעובדה שהבית היה ממוקם בליבה של עיר ענקית. עמנואל הרחיפה את חפציה לתוך חדר הכניסה, מותירה את הדלת פתוחה על מנת לאפשר לאוויר נוסף להיכנס פנימה. היה זה אכן מקום נחמד לגור בו, חשבה, תוהה האם כדאי לכשף את הקירות הלבנים לצבע חי יותר.

מעון הסטודנטים בו התגוררה בצרפת היה נחמד אך לא שונה בהרבה מהחדר הקטן בו התגוררה בהוגוורטס, כך גם החדרון בהקדוש מונגו; ארבעה קירות, ריצפה ושולחן, לא הרבה מקום להנחיל בו טעם אישי או תחושה כלשהי של ביתיות - מקום זמני ללון בו, לא יותר. הדירה הזאת לעומתם... הרהרה עמנואל בחולמניות, כשעברה מחדר המגורים לחדר השינה, הדירה הזאת היא שלה בלבד.

עזאזל שוב התבצר בסלו, מסמר שער ורוקק בכעס, הוא לא אהב את המעברים כלל וכלל. אפילו עכבר הצעצוע החדש שלו לא הצליח לעורר בו יותר מדי עניין.

מוזר... עמנואל בחנה את הוילונות הכבדים שכיסו את חלון חדר השינה. הם היו עשויים בד משובח והעיטורים... אפילו בביתם היא לא ראתה וילונות מהסוג הזה, במצב חדש בכל מקרה. מבט נוסף בחדר גילה לה כי גם על המיטה הזוגית נח כיסוי דומה, מעוטר בציורים יפיפיים על רקע כהה. היא החליטה לא לתת לחשד להרוס לה את השמחה. אולי לאורליה לא היה זמן לחזור לקחת את הדברים האלה בינתיים, זה הכל.

היא קפאה במקומה ברגע ששמעה את הצעדים. מישהו ללא ספק נכנס לדירה-

"הו הנה את," שפתיו התעוותו בחיוך מעושה, כאשר סקר את החדר, "מיטה נחמדה."

עמנואל הרגישה את האוויר עוזב את ריאותיה, "מה אתה עושה כאן?" אמרה, מתקשה להאמין למראה עיניה.

רגולוס בלק, עדיין גבוה ממנה בהרבה עמד לפניה, חוסם את הדלת. "באתי לברך את הדייר החדש כמובן," חיוך מדושן מעטר את פניו, "זה יהיה מאוד לא מנומס מצידי להתעלם מהשכנים החדשים. את לא חושבת כך?"

"שכנים?" עמנואל צמצמה את עיניה, "אתה רוצה להגיד לי שאתה גר כאן?"

רגולוס ניגש לחלון, "מקום נחמד הייתי אומר, אם לא להחשיב את כל הפרחחים הקטנים ששורצים כאן יום ולילה. כן, אפשר להגיד שאני גר כאן," אמר רגולוס, "העלמה לסטריינג' ואני חברים טובים."

עמנואל לא האמינה למשמע אוזניה. אולי סוורוס צדק אחרי הכול, משהו כאן היה בהחלט לא בסדר.

* * *

המוכרים בסמטת דיאגון לטשו בו את מבטיהם, עוקבים אחריו בחשדנות. סיריוס עיקם את פניו, מתגבר על הרצון לחרוץ להם את לשונו. לא שזה היה מפתיע, להיות שייך למשפחה כמו משפחת בלק בתקופה כזאת הבטיח תגובות שונות ומשונות ממבטים מאשימים ועד פחד היסטרי. סיריוס לא היה צריך להתאמץ על מנת להבחין בחוסר הרצון הבולט של הרוכלים לעזור לו; הם מלמלו שאין בידיהם את מה שהוא מחפש, דיברו בזהירות מעוסה, מותחים חיוכים מזוייפים על פניהם המבוהלות.

הוא לא התכוון לעזוב ללא מתנה ראויה לכבוד חנוכת הבית של עמנואל. הוא עבר בין החנויות השונות, בלא שעלה בידו למצוא דבר שימשוך את עיניו. השלט הדהוי בעל האותיות המסולסלות גרם לו לעצור ולהפנות את מבטו לעבר חנות קטנה ולא בולטת בשולי הסמטה. כמובן. היא הוא לא חשב על כך קודם? גברת טולי תמיד הייתה נחמדה אליו בזמן שנדד עם חבריו בין החנויות לפני תחילתה של כל שנה בהוגוורטס.

סיריוס ניגש לחנות הקטנה ודפק מספר פעמים, תוהה האם היא עדיין פתוחה. שכבת האבק על חלון הראווה והתצוגה העלובה מאחוריו לא היו אופטימיים ביותר אבל היה נדמה לי כי ראה צללית נעה במעמקי החנות.

הוא נקש שוב.

"אנחנו סגורים." ענה לו קול עייף מצדה השני של הדלת. סיריוס הרים גבה, "גברת טולי? את שם?"

שקט השתרר למספר רגעים אחריו נשמעו צעדים כבדים ושקשוק מפתחות.

האישה שעמדה לפניו לא דמתה כלל לאישה החייכנית והעליזה תמיד אותה זכר מלפני שנתיים. פנייה היו אפורות וחרושות קמטים בדיוק כמו גלימתה, היא הביטה עליו דרך סדקים צרים שהיו עיניה כאילו ניסתה להיזכר בדבר מה.

"אדון בלק..." היא סקרה אותו במבט חד, "אנחנו... אנחנו לא עובדים יותר." אמרה לבסוף והשפילה את מבטה.

סיריוס בלע את רוקו, מנסה לחשוב על משהו נבון להגיד, "אני מצטער... חשבתי- - מה קרה?"

גברת טולי הביטה בו בעצב, "המלחמה קרתה, זה הכול." היא נאנחה, "אני מצטערת על כל מה שקורה... כבר אי אפשר לנהל עסק הגון במצב הזה. אם תלך לחנות של הריוט הזקן ותגיד לו ששלחתי אותך, הוא ימצא לך משהו יפה." היא ניסתה לחייך, "אני באמת מצטערת."

סיריוס הנהן בזמן שהדלת נסגרה בפרצופו בחריקה קלה.

סיריוס הביט בעוברים והשבים, מרגיש את התסכול חוזר להציף אותו. הוא התיישב בכבדות על אחד הספסלים, צופה בחתול צנום גורר אחריו פגר של עכברוש.

סיריוס לא הבחין בדמות שהחליקה לעברו עד שנעצרה ממש לידו, מטילה צל ארוך על המדרכה לפניו.

"סנייפ!" הוא קפץ ממקומו, ידיו נשלחות באופן אינסטינקטיבי לעבר השרביט. להפתעתו סנייפ לא זע ממקומו, אלא רק עיקל את שפתיו בלגלוג.

"תחזיר את הצעצוע שלך, בלק. אני חושש שאין לי זמן פנוי לשחק איתך," אמר סנייפ בשפתיים קפוצות; עיניו השחורות היו חדות ועוינות, עוקבות בדריכות אחר כל תנועה מתנועתיו של סיריוס. עוברי-האורח המעטים מיהרו להתרחק, חלקם צופים בהצגה ממרחק של כבוד.

סיריוס חש כיצד עולה הזעם ומבעבע בקרבו. בנהמת תיעוב, כיוון את שרביטו הישר אל ראשו של סנייפ, "אני אוריד את הצעצוע שלי אחרי שאני אראה אותך נרקב באזקאבאן יחד עם החברים שלך. שמעת כבר את החדשות הטובות, נכון סניווילי?"

פניו הלבנות של סנייפ החיוורו עוד יותר בזמן שעיניו הצטמצמו בכעס. הוא נשם עמוקות, "אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר, בלק," לחשש, "בכל מקרה, גם אם היה לי שפע של זמן פנוי, הייתי מעדיף לבזבז אותו על דברים יותר מועילים מאשר ויכוחים עם...בריון יהיר שנהנה לתחוב את אפו לדברים שנעלים בהרבה מבינתו הצנועה מאד. ועכשיו, לטובתך האישית, כדאי שתפתח את הסתימות מאוזניך ותקשיב לי היטב."

מספר ניצוצות נורו משרביטו של סיריוס, הכעס קרע אותו מפנים והרצון לשלח קללה עסיסית במיוחד באדם שעמד מולו היה כמעט בלתי ניתן לריסון... אלא שנזיפותיו של מודי היו טריות עדיין במוחו. 'אולי כדאי לתת לשרץ לדבר קצת ולסבך את עצמו', הרהר.

"אני מקשיב." אמר לבסוף.

סנייפ שתק מספר רגעים, שוקל את דבריו, "אם... אם אתה מתעקש להמשיך ולסבך את אחותי בצרות, אולי תטרח לפחות לעשות שניכם טובה גדולה ולחשוב קצת, לשם שינוי," סנייפ עשה צעד אחד לעברו, מנמיך את קולו כמעט לכדי לחישה.

"אורליה לסטריינג' היתה מאד-מאד מעוניינת להשכיר את הדירה שלה לעמנואל. רק מתוך טוב-לב לשמו, כמובן, או אולי..." סנייפ גיחך בלעג, אולם פניו היו חיוורות ומתוחות, "מפני שהיא מפחדת לגור בלונדון. אני בטוח שאפילו אתה יכולת להמציא סיפור מבריק יותר מזה."

סיריוס חרק בשיניו, מנסה לעכל את הדברים ששמע. לסטריינג'... עמנואל בדירה של אורליה לסטריינג'?

"למה אתה רומז, סנייפ?" נהם, מנופף בשרביטו.

"לשום דבר, מלבד זה שאולי, בפעם הראשונה בחייך, תטרח לעשות משהו מועיל ותוציא אותה משם. שמעתי שטימבקטו יפה מאד השנה," הוסיף, מתעלם במפגיע מהשרביט המתנופף סנטימטרים ספורים מפניו.

"אז זה מה שאתה רוצה, לסלק אותי לפני שאעלה עלייך," זעמו של סיריוס התפרץ כמו לבה, מאפשר לו אך בקושי להבין את דבריו של האדם השנוא שעמד מולו, "אז יש לי חדשות בשבילך. היא תהיה בטוחה כשאתה, לסטריינג' וכל שאר הטינופות תבעטו לבור-הביוב של הסוהרסנים. עד אז... אני אעקוב אחריך כמו כלב, עד שתעשה את הטעות האחרונה שלך. הבטחה שלי."

סנייפ נסוג לאחור, רעל נוטף ממבטו.

"ואתה עומד לעשות את הטעות האחרונה שלך, בלק," אמר בקול שהזכיר לסיריוס לחישת צפע. "אם... אם יקרה לעמנואל משהו בגלל הטפשות שלך, אתה ופוטר עוד תתחננו שאהרוג אותכם מהר. שיהיה לך המשך יום נפלא."

בכך, צעד לאחור, ובטרם הספיק סיריוס לחשוב על גידוף פרידה הולם, נבלע ונעלם בתוך הצללים המתארכים.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.