"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך ב'

פרק 29: "בטרם עלות השחר"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

רגולוס הביט דרך החלון, עינייו התרוצצו, חסרות מיקוד, מן הצללים בחוץ אל עמנואל וחוזר חלילה. "את יודעת, תמיד רציתי לשוט על התמזה בלילה." אמר לפתע, גורם לעמנואל לזקוף גבה.

"כמה מרתק." היא הביטה בשעון החדש שהיה תלוי על הקיר, סיריוס כבר היה אמור להגיע. הדבר האחרון שיזדקק לו במצב הנוכחי הוא קטטה משפחתית... כאילו לא סבל די הצורך גם כך.

"רגולוס, אני מאוד עייפה, אולי כדי ש-"

"בואי איתי." הפטיר בקול עמום ואיטי, בלא שיפנה להביט בה. עיניו שבו ובהו, כמרותקות, בצללים שמעבר לחלון.

עמנואל החניקה צחקוק, "סליחה?"

"את… את צריכה להתייחס טוב אלי את יודעת," הוא פלט, מסובב אליה את ראשו, ניצוץ מוזר, פרוע, הבהיק בעיניו. "בואי איתי עכשיו-"

"אני לא חייבת לך כלום," עמנואל ניסתה לפענח ללא הצלחה את פשר הבעתו המוזרה של רגולוס, מה לכל הרוחות הוא רצה ממנה? האם שוב אותו הסיפור המרגיז, כמו אז, בהוגוורטס?

"תיראה, האובססיה שלך לאחיך-"

"לסיריוס אין שום קשר לזה!" הוא צעק לפתע, קומץ את ידיו לאגרופים, "שום דבר! את חושבת שהוא יוכל להגן עלייך? את חושבת שהראש הדפוק שלו עוצר לרגע, ועוד לחשוב על מישהו אחר?"

עיניו לא היו ריקות יותר, אלא בערו בזעם. אלא שברגע הבא, הצליח להשתלט על עצמו, נושך את שפתיו ומסתובב שוב לעבר החלון.

"אורליה לא תשמח לדעת שאת לא חביבה אלי," הוא סינן, הפעם בשקט הרגיל לו, "אני בטוח שהיא לא תשמח לדעת שהדיירת שלה-"

"אין לי זמן או כוח למשחקים שלך! אתה לא השתנית בכלל, אתה- -" היא לקחה נשימה עמוקה, להתחיל ויכוח עכשיו לא היה רעיון טוב, סיריוס היה אמור להגיע ממש כל רגע, "כדאי שתלך עכשיו, אני רצינית."

רגולוס פלט קול שדמה ללחישת נחש רוגז, "את באמת, אבל באמת תצטערי על זה!" הוא ירה ויצא בסערה מהחדר.

עמנואל נאנחה, פותחת לרווחה את החלון. השמים החלו להחשיך ומספר כוכבים זהרו מבין העננים ההולכים והדוהים. סמטת דיאגון הייתה שוממת לגמרי, ריקה פרט ל... עמנואל אימצה את עיניה על מנת לראות טוב יותר את הצל השחור שישב ממש מתחת לחלונה, כתם שחור בדמותו של כלב. סיריוס? הכלב הרים את חוטמו השחור כלפי מעלה, נועץ בה את עיניו הלבנות-

ברגע הבא נשמעה טריקת דלת רמה מכיוון חדר המגורים ועמנואל, חסרת נשימה, העתיקה את מבטה מהיצור.

"סיריוס, אתה לא תאמין," היא ניסתה להסדיר את נשמתה, "יש שם משהו... מתחת לחלון!"

עיניו של סיריוס ננעצו בה בזעם, כל גופו היה מתוח ונוקשה, "מה לכל הרוחות את עושה?!"

"סליחה?" עמנואל קפאה במקומה, שוכחת את היצור השחור, "סיריוס, מה-"

"לסטריינג'?" שיערו היה פרוע ונח על פניו באי סדר לא אופייני, ידיו רעדו בחוסר שליטה, "שכרת דירה מלסטריינג'?"

"אולי כדאי שתירגע קודם," עמנואל הביטה בו בחומרה, "אתה מתנהג כמו משוגע." היא תהתה האם הירח משפיע מוזר על הבלקים או דבר מה אחר שגרם לשני האחים לאבד את שפיות דעתם.

"אני לא המשוגע כאן!" הוא נהם, "את חושבת בכלל לפני שאת עושה משהו? אולי פשוט תבקשי מוולדמורט לסדר לך יחידת דיור, אני בטוח שיש לו קשרים-"

עמנואל נרעדה למשמע השם, "סיריוס, היא בסך הכול עזרה לי קצת-"

"עזרה לך קצת?" קולו הרועם של סיריוס הפך לצחוק רם כזה, עד שנראה היה כי הוא עומד באמת ובתמים לאבד את שפיותו, "ולמה שאוכלת מוות כמוה תרצה לעזור לך? הא?"

"אורליה לא אוכלת מוות," אמרה עמנואל בטון לא משכנע במיוחד, "כלומר, אתה לא יכול לדעת-"

"באמת?" סיריוס הדגיש כל הבהרה, "אז היא החזיקה את החברה האהובה שלה על אימפיריוס מטוב לב גרידא?"

עמנואל בלעה את רוקה, "היא מה?"

סיריוס חייך, מתהלך קדימה ואחורה, "את זוכרת את אנדריאה, נכון? שנאה עזה לחתולים, קללות עכברושים?"

"מה איתה?"

"ובכן," הוא לחש, "הגברת הצעירה הזו קישטה את אחת הסמטות היותר חשוכות בלונדון באיבריה הפנימיים. אני מניח שהאימפיריוס התחיל להתפוגג, את יודעת. בדרך כלל אחרי כמה שנים הקללה מאבדת מעוצמתה."

עמנואל הרגישה את ראשה מסתחרר, "זה לא יתכן. אנדריאה לא הייתה על אימפ-" או שמא היא באמת הייתה עד כדי כך תמימה? היא עצמה את עיניה, מרגישה את האוויר הופך לכבד יותר ויותר. היא שמעה את סיריוס נאנח ומתקרב אליה, "אני מצטער," הוא אמר לבסוף, משעין את סנטרו על כתפה, הוא התכוון להגיד דבר מה נוסף אבל השתתק, הדלת נפתחה שוב.

"את יודעת, אני לא מתכוון-" רגולוס קפא במקומו כאילו קללת שיתוק בלתי ניראת פגעה בו, פניו חיוורות.

"ס-סיריוס?"

סיריוס עצר במקומו, עיניו ננעלות על אחיו. עמנואל לא יכלה שלא להזכר בצמד חתולי סמטה, מקיפים זה את זה בפרווה סמורה. "אני מופתע שאתה עדיין זוכר את שמי," נהם סיריוס בקול נמוך, "מה אתה עושה כאן, לכל הרוחות?"

רגולוס נישאר קפוא כפסל. "זה לא עניינך," אמר בקול שהתאמץ להיות יציב, "אני לא באתי אליך, באתי לראות את-"

"לא ענייני?" סיריוס הוציא את שרביטו, "חתיכת טינופת מתרפסת, אני לא מתכוון לשאול שוב, מה אתה עושה כאן?"

"מארח חברה לעמנואל בזמן שאתה עסוק," רגולוס העלה חיוך לעגני על שפתיו, "אולי כדאי שתשקול לארגן את הזמן שלך יותר טוב, אתה יודע, כדי שלא תשת-"

"אמפ-"

"סיריוס, לא!" עמנואל הורידה את ידו שנייה לפני שהשרביט ירה את הקללה, "עזוב אותו, הוא מנסה להרגיז אותך בכוונה..."

סיריוס שיחרר אוויר בנשיפה, "שלא תעז להראות כאן את הפרצוף שלך, מובן?" הוא עשה צעד קדימה, סוגר עליו בארשת מסוכנת, דבר אשר גרם לרגולוס לקחת צעד אחד לאחור. "בפעם הבאה... אם רק אשמע שהראית-"

"אני לא מתכוון לקבל ממך פקודות." נהם רגולוס בכעס, אולם עיניו לא זעו משרביטו השלוף של סיריוס. "אני באתי לדבר עם עמנואל. אולי היא צריכה מישהו שבאמת ידאג לה, שיזהיר אותה מ...כל מיני דברים רעים שיכולים לקרות, כשאתה עסוק עם פוטר ושאר החברים המסריחים שלך. אז אם לא אכפת לך-"
"שכחתי, אתה מקבל פקודות רק מוולדמורט," סיריוס הביט עליו בתיעוב, "לא שאני אי פעם אבין למה הוא צריך טיפוס כמוך לצידו..." רגולוס חשק את לסתו, בוהה באחיו בשנאה - אך לא אמר דבר.

"אתה רוצה שאני אעזור לך לצאת?" שרביטו של סיריוס עדיין היה מכוון אל אחיו.

רגולוס פתח את פיו וסגר אותו שוב, מבטו היה מופנה אל עמנואל שהסתכלה עליהם בחשש. "אין בזה צורך," הוא זקר את סנטרו ויצא, צעדיו מתפוגגים בדממת הלילה של הסמטה.

"זה היה מעניין," סיריוס הוריד את שרביטו, "לפי מה שהוא אמר כשנכנס, הוא-"

"כן," עמנואל שילבה את ידיה, "הוא היה כאן מוקדם יותר. סיריוס אני חושבת שהוא-"

"מטומטם? קשקשן נפוח? כן אני יודע," פניו של סיריוס עדיין הצביעו על זעם טהור, "מה הוא רצה? מה הוא אמר לך?"

"סיריוס, אני חושבת... אולי, הוא התנהג מוזר, כלומר... "

"הוא תמיד מתנהג מוזר." סיריוס נאנח בעייפות וצנח על אחת הכסאות, "אני לא חושב שאת צריכה לדאוג בקשר אליו. רגולוס עדיין חושב שהוא יצליח—לא משנה, הוא לא יטריד אותך יותר."

"אתה חושב שהוא אוכל מוות?" עמנואל זימנה בקבוק מים וספל.

"בטוח," פניו של סיריוס הזדעפו, "לא אחד חשוב זה בטוח, אנחנו עוקבים היטב אחרי אוכלי המוות שמקורבים לוולדמורט."

עמנואל התיישבה לידו, "אולי כדאי שניסע לאיפשהו. אתה יודע, לנוח... אולי בדרום." היא ניסתה לא להשמע מפוחדת מדי.

"לא יכול," סיריוס גמע את המים במהירות, "אני לא יכול להשאיר את כולם ולהיעלם. גם ככה... גם ככה לא נישארנו הרבה- - אולי את תסעי? זה יכול להיות רעיון טוב את יודעת, אם דואגת בקשר ל-"

"הו לא," עמנואל חייכה בעייפות, "אני לא הולכת לנסוע לשום מקום בלעדיך. נעבור את זה, אני בטוחה-" דבריה נקטעו על ידי צרחה מקפיאת דם של חתול, היא הסתובבה ו-

"שתק!"

הקללה פגעה בה שנייה לפני שהבחינה בהבזק האור – לזוועתה גילתה כי לא מסוגלת להזיז אצבע, היא הספיקה לראות את סיריוס מנסה לשלוף את שרביטו רגע לפני שנחבטה ברצפה. מסתבר שהקללה השנייה לא איחרה להגיע. סיריוס שרק הספיק לשלוח את ידו אל השרביט נפל משותק אל השטיח גם הוא, לא רחוק מעמנואל.

"אני כל כך מצטערת להפריע לרגע המתוק הזה," קולה של אורליה היא ארסי מתמיד. עמנואל יכלה לראות רק את נעליה אבל לפני טון דיבורה לא היה קשה לדמיין את החיוך הנבזי אשר היה בוודאי מרוח על שפתיה. מאוחריה עמד מישהו נוסף, לפי מה שעמנואל הצליחה לראות הדמות השניה היתה גבר. "

"סיריוס בלק, כמה משעשע." קולו של הגבר היה צורמני ומחוספס, כמו מחצלת קש משופשפת. "הו, הלוואי וחברייך הבוצדמים היו יכולים לראות אותך כעת. בלק, הגריפינדורי המורד והנאצל," אמר בליגלוג, מתקרב מספר צעדים, "מלקק את האבק מהרצפה, כל כך הולם." הגבר צחק ועמנואל לא הצליחה לראות מה קרה לאחר מכן, "מה קרה? לא יכול לזוז? חבל." הוא גיחך, "אישתי צדקה, אתה באמת-"

"אנחנו חייבים לזוז," היה זה קולה של אורליה, "הם אמרו לא להתעקב."

"את חושבת שאנחנו צריכים לחכות לו?"

"אין בזה צורך, נטפל בו אחר כך," היא אמרה קצרות. עמנואל ניסתה באופן נואש לנסות להזיז את ידיה, זה היה חסר סיכוי.

הדבר האחרון שהצליחה לזכור היה יללתו הנפחדת של עזאזל, רגע לפני שהכל הפך לשחור.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.