"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך ב'

פרק 30: "צל"

חזרה לפרק קודם | בחזרה לדף האינדקס | אל דף הביקורות של היצירה

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך
שמה שניתן אי פעם
לא יילקח לעולם
שיש לכל זה טעם
גם שהטעם תם
בואי ואראה לך מקום
שבוא עוד מאיר אור יום / נתן זך

חושך. חושך וכאב. עמנואל פקחה לאט את עיניה על מנת לגלות שהיא נמצאת בחדר קטן וטחוב. היא שכבה על רצפת אבן מלוכלכת, בוהה בקירות טחובים ושורצי עכבישים,ידיה ורגליה, גילתה במהרה היו כפותות בכישוף כלשהו.

הדבר האחרון שזכרה היה קולות צחוק צרודים ופחד מקפיא. כמה זמן היא שוכבת כאן? הכאב במפרקים רמז כי עבר זמן מה מאז שאוכלי המוות הארורים הפתיעו אותם, אבל לא הייתה לה דרך לדעת בוודאות.

מבט קצר מסביב גילה לה כי סיריוס לא היה בקרבת מקום, גם לא אף אחד אחר; היא הייתה לבדה, לבדה בחשיכה.

היא השתעלה, מנסה להזיז את איבריה, אבל הכישוף היה חזק מדי. כל מה שיכלה לעשות היה להביט לפניה ולהזיז מעט את ראשה. 'צינוק... זרקו אותך לצינוק... בוודאי עמוק מתחת לאדמה. והכול, הכול באשמתך'

עמנואל חזרה על שרשרת האירועים שהובילה אותם לכאן וזיעה קרה כיסתה את פניה.

אם רק היית חכמה יותר... לעזאזל!

פעם נוספת, ניסתה להרים את עצמה למצב ישיבה אבל הכישוף משך אותה בחוזקה למטה, גורם לראשה להיחבט ברצפה.

אי שם, הרחק מעבר לאפלה המקיפה אותה, נשמעו צעדים מהירים וחריקה של דלת. עמנואל נדרכה, מנסה לשמוע את הקולות שהתווכחו ביניהם בלהט.

"לעזאזל איתך! השרץ הזה היה יכול לספר לכל אחד!" הדהד קול גברי מחוספס אותו עמנואל זיהתה מיד. זה היה אותו הקול ששמעה לפני זמן מה בדירתה לפני ש-

"ומה בדיוק הקשר שלי לזה?" הקול הנשי היה כעוס וחסר סבלנות... ומוכר היטב לעמנואל; מתכווצת מתחת לקיר האפל, חשה כיצד אגרופיה נקמצים בכעס. מדוע, איזה טירוף גרם לה לבטוח ביצור הנאלח הזה?"

"וכיצד יכולתי לחזות, לדעתך, שרפה-השכל ייבהל פתאום ויחליט לפרוש?"

"וזה בדיוק היה התפקיד שלך, לשים עליו עין!" רעם קולו של הגבר, הקולות הלכו והתקרבו, "אדון האופל אמר לך במפורש-"

"הוא לא הספיק לספר לאף אחד אני מבטיחה לך," קולה של אורליה נשמע סמוך מאד לתא של עמנואל, גורם לבטנה להתכווץ בשנאה. "תשכח ממנו רוד, יש לנו משימה חשובה יותר להתרכז בה."

הקולות חלפו סמוך מאד לתא, ואז נחלשו וגוועו לאיטם.

האם הם מדברים על רגולוס? האם זה מה שניסה האומלל הזה לעשות, בסופו של דבר? להזהיר אותה? ועכשיו... דמעה בודדה החליקה על לחיה. עכשיו הגופה שלו נותרה להירקב בדממה באחת הסמטאות. ו... האם היא וסיריוס עומדים לסיים את חייהם באותה צורה?

* * *

העולם סביבו היה מעורפל, ערבוב של צורות חסרות משמעות וקולות עמומים שהכאיבו לאוזניו. כאב חד שהתנפץ אל תוך לסתו גרם לו להתנער ולפקוח את עיניו; הזיכרון הכה בו כאחד, חד ומכאיב כמו הקללה שפגעה בו זה עתה.

"תראו, תראו, היפיפייה הנרדמת הואילה בטובה להתעורר!" הוא הרים את עיניו ולמרות שראייתו הייתה מטושטשת, הבחין בדמותה של בת דודתו, שיערה השחור נפל בפראות על כתפיה. "התגעגעת אלי?"

"כן, כמו אל כאב שיניים," הוא הצליח לומר, בקושי מזהה את הקול שבקע מגרונו. הוא לא הצליח למקד את מבטו ולראות היכן הוא נמצא, הכול ניראה מטושטש כמו בחלום רע.

היא צחקה, מתקרבת עוד יותר, סיריוס יכול היה לחוש את נשימתה המהירה, צורבת את העור הכואב של פניו.

"תמיד היית עושה צרות, סירי."

זיכרונות זחלו דרך מסך הכאב והטשטוש, מתכרבלים בתוכו כפקעת נחשים. "תיראו אותו! הולך לגור עם בוגדי הדם בחור המוגלגי שלהם? הצחוק המגעיל הזה לא השתנה כלל עם השנים.

"ואת תמיד היית מטורפת," הוא ירק בשנאה, מנסה לשחרר את ידיו מאזיקי הברזל שכפתו אותן.

"כמה חבל," היא נעצרה סנטימטר מפניו, עיניה השחורות ננעלות על שלו. "איך ההרגשה להיות בצד המפסיק הפעם, בן דוד?"

"אתם אף פעם לא תנצחו."

"באמת?" בלאטריקס הזדקפה, עוטה את חיוך הניצחון שלה ביהירות אופיינית,

"אתה באמת לא רואה? אין קוסם המשתווה לאדון האופל!" עיניה נדלקו באחת.

"אתה באמת חושב שתוכלו לנצח? אפילו החבר המטונף, חצוי הדם, שלך הבין לאיפה כדאי להשתייך. תודה בזה, אתה בחרת בצד המפסיד" לרגע, השתנתה ארשת פניה, והיא שלחה את ידה והניחה אותה על כתפו. "עדיין לא מאוחר מדי-"

"אני בחרתי בצד הנכון," סיריוס התאמץ להחזיק את ראשו מורם ועיניו פקוחות, "אז זה מה שאת רוצה?" הוא גיחך, הערפל היה סמיך אבל לא התכוון להיכנע לו. "ומה התכוונת בקשר ל-"

"אתה חושב שכולם טיפשים אציליים כמוך, מתוקי שלי? חושב שהוא לא רואה את ההזדמנות שאדון האופל פותח בפני יצורים כמוהו? ההזדמנויות שהוא פותח לקוסמים כמוני וכמוך?"

"לא, את טועה," סיריוס ניער את ראשו, אוסף את המילים כמו חתיכות של חלום שבור. הכאב עמעם את המחשבה, גורם לכל מחשבה להראות כחידה משונה.

"וולדמורט נותן הזדמנות ליצורים כמוך. תמיד אהבת להראות לכולם עד כמה את חזקה, נכון? מנסה להסתיר את האמת, נכון?" סיריוס הצליח לחייך חיוך רחב בזמן שעיניה של בלאטריקס הצטמצמו בזעם.

"כבר הגשת תה לאדונילי? אני בטוח שהוא לא יהיה מרוצה מגמדונת בית סוררת שלא מגישה לו את נעלי הבית בצורה שהוא אוה-"

בלאטריקס התנשפה בזעם, כאילו סטרו בפרצופה; ברגע הבא, קפצה על רגליה ושלפה את שרביטה במהירות הבזק,

"קרושיו!"

לשמחתו, הכאב נמשך שניות ספורות לפני שאיבד את הכרתו. כשפקח את עיניו בשנית, פעפע הכאב בכל חלקי גופו, ובלאטריקס רכנה מעליו, פניה מטורפים מאי פעם.

"באמת חשבת שאתה כאן רק בשביל שיחת נימוסין, תינוקי מתוקי?" נחרה, מכוונת את שרביטה הישר אל חזהו.

"רציתי לתת לך הזדמנות, רציתי שאתה... לא משנה" סיננה מבין שיניה, החיוך המטורף שב ודוחק את העלבון שריצד לרגע על פניה "אז עכשיו אתה עומד לי לספר איפה שורץ החבר הטוב שלך ג'יימס פוטר, ואני... אשקול לשכוח את מה שאמרת."

"לכי לכל הרוחות, וקחי את האדון שלך בדרך,"

סיריוס עצם את עיניו, סופג את קרן הקללה אשר חתכה אותו מבפנים בדמוי אלפי סכינים בלתי נראים, הוא נשך את שפתו עד שזאת דיממה.

"זה כל מה שיש לך, בת-דודה? הייתי בטוח שוולדמורט ילמד את המשרתים שלו דברים יותר מתוחכמים. מהצד השני, הוא בטח שומר אותם לטובים ביות-"

"אל תעז להגות את שמו של אדון האופל!" השרביט בידה רעד מעט. סיריוס נתן למילים כמו לא ראוי ומעריך מאוד לזמזם ולהתמוסס באוויר.

"את מבזבזת את הזמן, בלה. אם את מחכה שאני אמכור לך את ג'יימס ולילי כדאי לך להרוג אותי כבר עכשיו."

"להרוג אותך?" בלאטריקס נראתה משועשעת, "כשאנחנו כל כך נהנים? זה יהיה מאוד טיפשי מצדי," היא חייכה בצורה מבשרת רעות, "אני מעדיפה להרוג אנשים אחרים ולתת לך לצפות. נכון שזה יהיה הרבה יותר כיף, סירי חמוד שלי?"

"איפה היא?" נהם סיריוס, ומיד התחרט על כך. נראה היה, כי התחיל להיות חסר סבלנות יותר ויותר עם כל שנייה שעברה. הערפל בראשו החל להתפזר, משאיר מקום לכאב החד של ידיעה ודאגה.

"מי? החברה הקטנה שלך?" בלאטריקס נראתה מרוצה. "תגיד לי איפה בוגד הדם המסריח הזה והבוצדמית שלו מסתתרים ואני אדאג שתזכו לאיחוד מרגש."

"סנייפ ירצח אותך אם תפגעי בה-"

בלאטריקס עיוותה את פניה ופרצה בצחוק רועם, "סנייפ ירצח אותי? אתה באמת חושב שהעלוב הזה יצליח... ובכן, הוא תמיד יכול לנסות. זה יהיה באמת משעשע" היא זקפה את סנטרה, "יש לך מזל סירי, אתה יושב בשורה הראשונה וההצגה הכי טובה בעיר עומדת להתחיל ממש עכשיו."

* * *

עמנואל ניסתה לשמוע כל צליל שבא מבחוץ. מדי פעם הצליחה לשמוע קולות של צעדים באים ומתרחקים אך אף אחד לא הגיע לפתוח את הדלת.

זאת הייתה מלכודת... המחשבה לא הפסיקה להסתובב בראשה. זאת הייתה מלכודת ורגולוס ניסה להזהיר אותה אבל היא לא הקשיבה לו, עכשיו הוא בוודאי מת ואולי גם ס- לא, הוא לא יכול להיות מת. אם הוא היה מת לא הייתה להם שום סיבה להחזיק אותה בחיים. הם בוודאי משתמשים בה, אולי- -עמנואל לחלחה את שפתיה הסדוקות, אולי הם מענים אותו ברגע זה ו-

הדלת חרקה ונפתחה באיטיות. היא הרימה את עיניה וראתה את אורליה לסטריינג' עומדת בפתח, על פניה מרוח גיחוך מרוצה.

"מה שלומך, עמנואל?" לגלגה, זוקרת גבה מעוצבת, "נהנית מהדירה שלי? כשאני חושבת על זה, באמת נדמה לי ששכחתי לציין שיש לה גם מרתף קטן ונחמד."

עמנואל בהתה בדמות הגבוהה והמטושטשת; קטעי זיכרונות מימי בית הספר צפו בראשה.

"אפילו אותה... אפילו את החברה שלך הרגת. את מפלצת, אורליה. לא יותר מ..."

אורליה צחקה בזלזול, "לזה את קוראת חברה? אנדריאה לא הייתה יותר מילדה טיפשה עם פה גדול. אבל מלבד לקשקש, לא הייתה בה תועלת רבה מדי. מתחילה לבכות ולהקיא ברגע שנשפך קצת דם. 'אמרתם שרק תפחידו את הילדה ההיא... אמרתם שזה רק משחק... בבקשה תפסיקו...' עלובת נפש, לא יותר. אבל כרגע," אורליה התקרבה, עיניה הירוקות בוהקות,

"כרגע, כדאי שתפסיקי לדאוג בגלל הפגר של אנדי הקטנה והמסכנה, יש לך... סיבות טובות יותר לדאוג בגללם. אני מפלצת?" אורליה העלתה חיוך קטן, "רחוק מזה. אני רק ממלאת את רצונו של אדון האופל. אבל יש מפלצת בסביבה, הו כן... ונחשי מה, איימי?" הוסיפה, מטילה לחש מהיר שהקים את עמנואל וגרר אותה כמו בובה מטופשת מן התא והלאה, "נדמה לי שאת עומדת לפגוש אותה בעוד כמה דקות."

החדר אליו גררה אותה לסטריינג' היה גדול יותר מהצינוק בו בילתה את השעות האחרונות והיה מואר בלפידים. המראה שראתה גרם לה להיאבק למרות שידעה היטב כי לא היה בזה טעם. היא החניקה אנחה כשעיניה פגשו באלה של סיריוס. הוא היה כבול לזוג אזיקי ברזל שהשתלשלו מתוך אחת הקירות, פניו ובגדיו מוכתמים בדם. עיניה התרחבו בפחד והיא ניסתה לצעוק משהו לא ברור, אבל ההלם רוקן את מוחה, גורם לה לפתוח ולסגור את שפתיה בלא להשמיע צליל. האישה שעמדה לידו הייתה גבוה ובצורה מוזרה, מעוותת, דמתה מאד לסיריוס עצמו. שיערה הארוך היה שחור ועורה חיוור כשיש, ממש כמוהו. וההבעה... ארשת פניה הזכירה לה את פניו של אותו נער שכמעט נשכח... הנער שנהג לקרוא לה בשמות ולשים לה רגליים במדרגות הוגוורטס.

המכשפה הביטה העניקה לה מבט נוקב, שפתיה מתעקלות בחיוך מתגרה,

"ובכן, אני רואה שכולם כאן." היא אמרה בנחת כאילו הייתה זו פגישת תה רגילה.

* * *

סיריוס הרגיש את ציפורניו קורעות את העור של כפות רגליו. הוא לא היה מסוגל להגיד דבר וגרוע מזה, הוא לא היה מסוגל לעשות דבר. חוסר אונים וייאוש החלו לכרסם בו. לא, אסור היה לו לאבד תקווה, הכול יסתדר בסוף, הכול היה חייב להסתדר. עמנואל נראתה חיוורת ומבוהלת, ידיה ורגליה כבולות בכישוף כלשהו.

היא רק עמדה שם ובהתה בו בזמן שבלאטריקס מתחה את הזמן כמו גומי. סנייפ. המחשבה עליו גרמה לציפורניו להתחפר עמוק יותר בתוך הבשר. איך הוא היה מסוגל לעשות את זה לאחותו? הייתי צריך לחנוק אותו עוד בהוגוורטס. הוא בוודאי ידע על התוכנית מההתחלה - - סיריוס הרגיש את השנאה זורמת דרך כל וריד ועורק בגופו.

"אתה מוכן?" בלאטריקס לחשה דבר מה לאורליה וזאת נעלמה מיד. "אז... בן דוד יקר, האם עלי לטרוח לשאול אותך עכשיו או..." היא כיוונה את קצה שרביטה אל עמנואל, "עלי לשכנע אותך קצת...?"

סיריוס הרגיש את ליבו הולם בחוזקה, מאיים להתפוצץ. אם רק היה משקיע בקסמים ללא שרביט במקום בשינוי צורה... סנייפ לא היה מרשה זה יקרה, הוא לא ייתן להם לפגוע באחותו, הוא לא-"

"בסדר, הבחירה היא שלך... קרושיו!"

לרגע, השלה סיריוס את עצמו כי אם יחזיק את עיניו עצומות, דבר מן הזוועה שמסביבו לא יקרה... לא יהיה אמיתי כל-כך. אבל זעקות הכאב חדרו אל כל אינץ' בגופו, מאלצות אותו לפתוח את עיניו. הכאב שחש היה חזק יותר ממאה קללות קרושיו ביחד. אם רק היה מצליח לשחרר את ידיו... אם רק היה מצליח להעיף את השרביט מידיה...

בלאטריקס צחקה ועיניה בערו כמו שני גחלי אש. סיריוס ראה את המחזה רק פעם אחת בחייו כשהאפלפף האומלל-- הוא עדיין ניסה לשכוח את הלילה ההוא. "אל תעשי את זה, בלה-"

"אתה כבר מוכן להגיד לי?" בלאטריקס לא טרחה כלל ועיקר להסתיר את השמחה לאיד, וכל פניה קרנו, "עדיין לא? קרושיו!"

עמנואל התמוטטה לרצפה וסיריוס נהם ונאבק לשווא באזיקים, עד שאלו חתכו את עור ידיו. "תפסיקי! תפסיקי עם זה, תהרגי אותי במקום-"

"החיים שלך, סירי?" בלאטריקס ירתה בו מבט קטלני "אני אומר לך מה הם שווים... את הכתם המסריח שהשארת בשטיח הקיר, בוגד מזוהם שכמוך, לא יותר. עכשיו, איפה הפסקנו?"

היא הניפה את שרביטה שוב, אלא שבאותו רגע נפרצה הדלת בטריקה רמה, ורודולפוס לסטריינג' פרץ פנימה, פניו אדומים.

"יש סיבה מיוחדת שטרחת להפריע לי? מה אתה רוצה?" נהמה בלאטריקס בחוסר סבלנות בולט.

רודולפוס השליך בה מבט קצר, ונדמה היה שהוא מבליע אנחה.

"בלה, אני צריך לדבר איתך." הוא אמר קצרות.

"עכשיו?!"

רודולפוס זרק מבט מהיר על השבויים, "כן, עכשיו. זה סנייפ- - האדון אמר-" קולו היה לא יותר מלחישה.

"האדון... נו, אם אתה מתעקש..." בלאטריקס נראתה כמהססת למספר שניות, ואז יצאה בצעדים מהירים מהחדר כשבעלה בעקבותיה.

"איימי?" סיריוס הרים את ראשו וניסה לראות האם היא בהכרה. שיערה הערמוני נפל בגלים על פניה.

"זה בסדר..." קולה היה סדוק אבל נשמע חי די הצורך, וסיריוס נשם בהקלה. "היא לא תעשה לי כלום, סוורוס... הוא לא ירשה."

סיריוס קימט את מצחו וניסה להגיד משהו מעודד, היה נדמה כי כל מילותיו נדדו הרחק מהחור הנורא הזה יחד עם להקות הציפורים, משאירים אותו בודד וריק מאחור. "את צודקת," אמר לבסוף, "אני בטוח שהוא לא יניח להם-"

"סיריוס?"

"כן?"

נשתררה דממה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי."

"אני לא תמיד טוב עם מילים-"

"לא, לא- -אל. אין זמן. אני... אתה לא צריך לומר דברים כדי שאני אדע שהם שם. דברים לא תמיד מסתדרים כפי שהיינו רוצים, במיוחד לא בשבילנו ו... אני לא חושבת ש- שיש טעם לעצור את עצמנו."

"אני אוהב אותך." הדמעה התערבבה עם דם והוא קיווה שהיא לא תבחין בה. האוויר שוב הפך להיות שקט.

"גם אני... אוהבת אותך. אני מקווה שזאת לא תהיה ההזדמנות האח-"

סיריוס הרגיש את ליבו עוצר, הוא נשם עמוקות. "זאת לא."

הדלת נפתחה ובלאטריקס נכנסה בסערה פנימה, לחייה סמוקות ועיניה התרוצצו בטירוף,

"עוד מילה אחת, יקירי... ואני אהיה אלמנה מוקדם בהרבה מהצפוי. מובן?"

רודולפוס נעצר בצללים שמאחורי המשקוף, מושך בכתפיו וצופה בחוסר מעש בבלאטריקס שפרצה פנימה.

"אני אראה לך מה היתרונות בצד המנצח!" היא שלפה שוב את שרביטה, ניצוצות ירוקים מתפזרים לכל עבר, "אתה רוצה לדעת מה מקבלים המנצחים במשחק הזה?" צרחה לעברו, פניה מסכה חיוורת של זעם, עלבון וטירוף,

"הם יכולים לעשות כל-מיני דברים, והאדון יסלח להם, כי הם נאמנים, כי הם הכי נאמנים לו. הם יכולים לצפצף על הבטחות לסנייפ הטינופת. הם יכולים לעשות - את זה!" בלאטריקס הסתובבה בחדות, "אבדה קדברה!"

"לא!" סיריוס הרגיש את הדם אוזל מפניו, זה היה סיוט, רק סיוט, הקרן הירוקה לא באמת פגעה בה... זה היה רק סיוט.

* * *

אור הפנס גרם לו למצמץ. הירח היה מלא ועגול, מטיל את אורו על הסמטה הצרה והמלוכלכת. הוא עדיין הרגיש את טעמו החמוץ של הדם על לשונו אבל ראשו היה ריק. הדבר האחרון שזכר היה ויכוח כלשהו בדירתה של עמנואל ו... כאב, הרבה כאב. הוא ניסה להרים את ראשו, הריח של הנוזל בו שכב עשה לו סחרחורת. סיריוס קם על רגליו, מנער את העלים היבשים שנדבקו לבגדיו. למה הוא לא הצליח לזכור מה קרה? האם הוא שוב התעלף שיכור, כמו אז ביום ההולדת של ג'יימס?

קול מוכר קרא בשמו וסיריוס שמע קול של צעדים מתקרבים, זה היה פיטר.

"סיריוס, בשם מרלין!" חברו התקרב; בהתחלה נעצר במרחק כמה פסיעות, מביט בהיסוס ושמץ פחד, ואז אזר אומץ והתקרב "מה לכל הרוחות קרא לך?"

סיריוס מצמץ בבלבול, "אני... אני לא יודע. לא זוכר..." הוא ניסה לייצב את עצמו אבל רגליו רעדו מעט, מסרבות לשאת את משקלו.

"אל תדאג," פיטר חייך אליו ותמך בו, "אתה צריך לנוח, אתה רוצה שאקח אותך אליך?"

סיריוס הנהן בפיזור ועצם את עיניו. מדוע חש כל כך הרבה כאב? כאילו מישהו קרע מגופו איבר חיוני והשאיר מאחוריו פצע פתוח.

"פיטר... מה קרה?" הוא שאל אחרי ששניהם התעתקו לתוך דירתו, ראשו מסתחרר.

פיטר משך בכתפיו, "ראיתי את הפוטרונוס שלך, אתה- - אתה קראת לי. א- אני חשבתי שזה בגלל מה שקרה לאח שלך-"

"הו." סיריוס הניח את ראשו על אחת הכריות שהיו זרוקות על הספה ועצם את עיניו, הדברים שאמר פיטר מסרבים להגיע אל אוזניו. "תודה לך."

* * *

הזיכרונות החלו לשוב אליו למחרת אחד אחד, כל אחד פוצע אותו אנושות ופוער את הפצעים מחדש. הוא לא זכר מי הטיל את הקללה או מה בדיוק קרה, הזיכרונות היו מעוותים ומחוקים, מורכבים מאלפי חלקיקים קטנים שהתחברו ביחד לסכין חדה שננעצה בליבו וסירבה לזוז. הוא פחד, פחד להסית את הווילון ולגלות מה מסתתר מתוכו כי עמוק בפנים האמת הייתה נחש ארסי.

להפתעתו פיטר, ממנו ציפה להתחבא יחד עם אימו באיזה חור מרוחק, היה לצידו. הוא נשאר לצידו גם כשסיריוס אמר לו ללכת ושלח בו קללה איומה, גם כשקרא לו עכברוש לא יוצלח הוא רק הפך לשקט יותר ונעלם באחד החדרים, גורם לסיריוס לשנוא את עצמו. פיטר שפחד עד מוות לקחת על עצמו ממשימות המסדר והעדיף להישאר במפקדה הסכים להתלוות אליו להרים ולבקר את לילי וג'יימס והפך לעכברוש כדי לבדר את הארי התינוק, שצווח בהתלהבות בכל פעם שפיטר הצמיח שפם.

הוא הבין את האמת מאוחר מדי. הגופות היו בכל מקום, פזורות על הכביש, עיניהן פעורות באימה אילמת. הצרחות נשמעו מכל עבר אבל הוא רק צחק, צחק כי היה טיפש; טיפש מספיק לא לשאול את עצמו מדוע הוא שרד כשהיא נשארה ללא רוח חיים אי שם בבור אוכלי המוות.

* * *

הטירה עדיין עמדה שם, אמיתית ודומה להכאיב למה שהיתה פעם... נדמה היה לו כי חלפו מאתיים שנה מאז עזב אותו. קולות הצחוק נשמעו ממרחק ממש כמו אז, לפני הרבה שנים כשכולם עדיין היו בחיים והוא היה סיריוס בלק, ולא צל כחוש ומעורר רחמים.

הכלב זקף את אוזניו והקשיב, משהו בו מקווה לקלוט צלילי קול מוכרים או ריחות שהכיר. הכול השתנה. האנשים היו אחרים, זרים לו.. הסוהורסנים כבר סולקו מכאן, ורך-כך יכול היה לשוטט כאוות-נפשו על השבילים שעדיין זכר. מרחרח, בודק, נוהם.

מגדל האסטרונומיה שהשקיף על הכוכבים, מגרש הקווידיץ' הריק והספסלים שהתחבאו בצללים, כולם, כל אחד מהם נצר בתוכו זיכרונות ישנים ותקוות שמעולם לא מומשו. רחובות הוגסמיד לא היו שונים בהרבה. והנה, ממש ליד הכפר הנם את שנתו, התנשאה הגבעה אליה לקח אותה פעם, להראות לה גורי זאבים.

"אם תפסיקי לחקור אותי ונוכל לזוז כבר, אולי נצליח אפילו לעמוד בזמנים. אני משוכנע שתאהבי את זה."

"אוהב את מה?"

"את תראי."

במעבר הזה... בדרך כלל אנחנו יוצאים דרך המעבר-... דרך מעבר אחר."

"כן, אני תיארתי לעצמי שאתה לא ממש מכבד את החוקים."

"חוקים מגבילים את הנפש האנושית. חוץ מזה, מה שווה להיות אחד התלמידים הכי מבריקים בבית הספר הזה אם אתה לא יכול לעשות עם זה משהו?"

"כן, ואחד הצנועים ביותר." עמנואל צחקה.

אם רק היה ממשיך להרחיק אותה, להטיח בה בדיחות אכזריות.. אם רק היה מתגבר על האנוכיות שלו ולא גורר אותה לתוך החור השחור שהיה הוא עצמו - אולי היא הייתה עדיין בחיים. אולי היא אפילו היתה מקימה משפחה מאושרת, הרחק ממנו, ולוקחת ילד צעיר ונרגש לקניות בסמטת דיאגון. סיריוס ניער את ראשו, כאשר נכנס אל תוך המערה האפלולית ושינה את צורתו בחזרה לבן אנוש.

* * *

כשראה אותו לראשונה, היה בטוח שלא יוכל לשלוט בעצמו, הכלב איים לפרוץ החוצה ולקרוע את גרונו. לשסף את השרץ אשר לא רק הקריב את אחותו לאוכלי המוות אלה גם נתן לעכברוש המטונף להסגיר את לילי וג'יימס, תולעת עלובה ששכנעה אותם להשאירו בחיים כדי שיוכל לעשות את הטעות ולגרום למותם של האנשים שהיו משפחתו היחידה. הפעם, המצב לא היה שונה. סנייפ, ניצב בפתח הבית המקולל בו היה לכוד, מביט בו באותו מבט מאשים ומלא שנאה.

"מה אתה מחפש כאן?"

סנייפ צמצם את עיניו, עדיין לא מראה שום כוונה להיכנס, "אתה יכול להיות בטוח, בלק, שהפגישה איתך אינה מסבה לי כל עונג. דמבלדור ביקש שאמסור לך כמה הודעות. זה הכול."

אלא שזה לא היה הכול; עיניו השחורות של סנייפ יקדו, בולעות את דמותו של סיריוס בשנאה מרה מאי-פעם.

"כן, זה בהחלט אני, סנווילוס," סינן סיריוס, אצבעותיו רועדות, מתחננות לשלוף את השרביט ולשלוח ביצור השמנוני והנאלח את הקללה האכזרית ביותר שהכיר, "עדיין מצטער שלא הצלחת למסור אותי לידידך הסוהורסנים, אל תנסה להכחיש."
"אמת לאמיתה, בלק," לחש, "ונדמה לי שאתה יודע יפה מאד מדוע," ללא התראה, סגר עליו סנייפ, נועל את אצבעותיו על פרק ידו הרזה.

"כדאי מאד שתסלק את ה-"

"הזהרתי אותך, בלק," לחש סנייפ בקולו הארסי ביותר, "ואם לא היית יהיר מכדי להאזין, אולי, אולי היא היתה חיה היום. ארורים תהיו, אתה ובת-הדודה המזוהמת שלך!"

"שלא תעז להש-"

"ולמה לא?" הוסיף סנייפ, כה קרוב עד כי סיריוס יכול היה להרגיש את נשימתו השורקנית מצליפה בזיפים שעל לחייו, "עברו הימים בהם יכולת לאיים עלי, בלק. יאמר דמבלדור מה שיאמר - אתה רוצח."

סנייפ נסוג, שולח בו מבט משטמה אחרון.

"הלוואי והיא תרבוץ על מצפונך עד יומך האחרון. אמרתי לה, הזהרתי אותה אבל..." לרגע, קולו של סנייפ כמעט ונשבר. אלא שברגע הבא, שב ועטה ארשת קרה וארסית, "שיהיה לך יום נפלא בלק. אני בטוח שזה נוח מאד, להסתתר בבית של אמא שלך. כמה אופייני, כמה אופייני..."

בלא מילה נוספת, סב סוורוס סנייפ על עקבותיו; סיריוס בהה בו בשנאה, שפתיו מפרפרות בקדחתנות, נאבקות לשווא למצוא גידוף... דבר מה שיעמיד את השרץ במקומו, ויקל על הכאב שבער בתוך חזהו, לוחש 'רוצח... רוצח... רוצח' במאה קולות שקטים וארסיים. אלא שבטרם עלה בידו לפלוט הגה, חמק סנייפ ונבלע באפלולית, כהה ושקט כצל.

כאן היה מכחול ואנו שניים
מציירים ציור בתוך צבעים שלא יוכלו לדהות
כאן היתה טירה ונהר זורם בלי מים
עברתי רק כדי לראות

הטירה עמדה בראש הגבע
בתוכה נפלו הרבה מילים שאיש עוד לא אמר
הפרחים שרקו מן מזמור מחמיא לטבע
היום הוא שיר מאוד מוכר

לא אין טירה אל תביט עליה היא איננה
אין מה לרוץ ככה אין יותר שמיים
הגבירה כבר מתה אין נהר בלי מים
עברתי רק כדי לראות

הקירות סדוקים הכל קפא
ואתה יושב בראש זקוף וכבר מוכן לשלוט
קח את שתי ידי וראה בשתי עינייך
היום הכל בוער פחות

לא אין טירה אל תביט עליה היא איננה
אין מה לרוץ ככה אין יותר שמיים
הגבירה כבר מתה אין נהר בלי מים
עברתי רק כדי לראות / אפרים שמיר.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.