"חתול פחים"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

הפאנפיק הזה הוא המשך\נספח לפיק "כל העולם כולו".

דירוג: pg-pg13
דמויות:לילי אוונס, אליס, מייגן(OC) קצת סיריוס.
תודה וג'וני ליעלינה שביטאה לי את הפיק

לילי אוונס, מלווה בחברתה החדשה, צעדה אל עבר החדר החדש שלה. היא מעולם לא ביקרה במקום כה מעניין ומרגש כמו טירת הוגוורטס, עיניה הירוקות היו מלאות התלהבות וציפייה בעודה סוקרת במבטה כל פינה וכל תמונת שמן בדרך. "את ראית את הספרייה? כמה ספרים!" לילי צחקקה מרוב אושר, חולמת על הרגע בו תקרא את כולם. החדר שלהן ניראה לה כל כך מקסים ומיוחד, המון מקום לתלות בו תמונות. את החדר בבית חלקה עם אחותה הגדולה פטוניה שלא אפשרה לה לתלות תמונות של חדי קרן וחתולים על הקירות הלבנים והמשעממים.
"בבית יש לנו ספרייה יותר גדולה," אמרה אליס בשיעמום. "אני מקווה שלא יצרפו לנו איזו מפלצת לחדר, דמייני אותנו גרות עם סינדי וייט," היא עיוותה את פניה בגועל.
"מי זאת?" לחשה אליס, דוחפת קלות את חברתה. "את מכירה אותה?" הן עמדו בפתח החדר בו היו עתידות לבלות את שבעת השנים הבאות מחייהן.
"לא בטוחה, אולי ראיתי אותה ברכבת," לחשה לילי. "אני חושבת שאנחנו צריכות להציג את עצמנו," היא אמרה לבסוף ונכנסה לתוך החדר. חדר הבנות היה מרווח והדיף ריח של פרחי בר וקינמון, שלוש מיטות זהות תפסו את רוב שטחו, מכוסות בכיסוי פרחוני בצבעים בהירים.
"היי, אני לילי אוונס," לילי הושיטה את ידה.

הילדה שישבה על המיטה שמטה במהירות את הספר שהחזיקה, סוקרת את הילדות במבט חשדן. "מייגן. אני מצטערת, לא התכוונתי לחטט-"
"זה בסדר," לילי משכה בכתפיה וחייכה, "לא אכפת לי שתקראי את הספרים שלי."
מייגן הביטה בה בפקפוק.
"אני אליס, אליס מקנרי," אמרה אליס בחיוך רחב. מייגן לא אמרה דבר.
"אני חושבת שהיא מוזרה," הכריזה אליס בארוחת הבוקר.
לילי לעסה את העוגייה שלה בשקט, "אולי כדי שנשב לידה, היא לגמרי לבד..." היא הביטה לעבר הילדה בעלת השיער השחור שישבה בקצה השולחן, היא הזכירה לה חתלתול מלוכך שהוריה לא נתנו לה להכניס הביתה בקיץ.
אליס משכה בכתפיה.
"אפשר לשבת כאן?" לילי הניחה את צלחת האוכל שלה על השולחן בלי לחכות לתשובה, מסמנת לאליס להתיישב לצידה.
מייגן משכה בכתפיה.
"את יודעת," התחילה לילי, "אנחנו הולכות לגור ביחד באותו חדר ואני חושבת שזה יכול להיות נחמד אם... את יודעת, נכיר אחת את השנייה יותר טוב." היה הרגישה במתח שנוצר באוויר אבל לא היה לה רעיון טוב יותר להתחיל עימה בשיחה.
"קוראים לי מייגן, " היא אמרה, "אין יותר מה לדעת." היא הסיתה את עיניה במבוכה.
"תמיד יש מה לדעת," ציינה אליס, "לילי למשל, נולדה למשפחה של מוגלגים ואני למשפחה טהורת דם, אבל לא כמו הבלקים האלה!" היא מיהרה לתקן את עצמה, "ההורים שלי אומרים שהם ממש קיצוניים וכל זה, אפילו הבן שלהם שהתמיין משום מה לבית שלנו הוא אידיוט מושלם."
לילי הנהנה בהסכמה, "גרוע כמעט כמו הפוטר הזה." היא שנאה את הילד החוצפן שמשך לה בצמה בדרך להוגוורטס, היא הבטיחה לעצמה באותו הרגע לא לדבר איתו יותר לעולם.
"סיריוס?" פניה של מייגן הוארו, "שונאת אותו! אידיוט נפוח שחושב שכל העולם שייך לו..." היא חייכה בפעם הראשונה מאז שנפגשו ועיניה הכהות התמלאו חיים.
את שם משפחתה הן שמעו רק מפי הפרופסורים, "מייגן מרי טיילור". אך היא בעצמה מעולם לא נתנה מידע נוסף אודותיה, פרט לשמה הפרטי.

~*~

"את חתול פחים," אמר לה פעם בעל חנות הספרים הזקן אשר לימד אותה לקרוא בתמורה לקצת עזרה. הוא לא התכוון להעליב אותה. אחרי הכל, שניהם חיבבו מאוד את החתולים הקשוחים שישבו על המדרכה מול החנות. בדומה לחתולים החמקמקים בעלי ההבעה הזעופה וההרגלים הרעים, מייגן הייתה ושורדת; נעלמת ומופיעה מתי שיתחשק לה, לא מושכת תשומת לב וגם לא רחמים. אנשים באזור הזה נהגו לומר כי חתולי הרחוב הם מלוכלכים ואכולי פרעושים. מייגן תמיד ראתה את עצמה כאחת מהם. היא מעולם לא קיבלה דבר בחינם כמו אוכל מזין שמגיל חמש הפך להיות ברשימת המותרות. בדומה לחתול השחור והמצולק שישב על הגדר וצפה בחיים עוברים לפניו, מייגן הייתה חלק מהנוף. תמיד פה אבל לפעמים גם שם, רואה ושומעת הכל, יודעת יותר מדי. הנשים המבוגרות היו נוהגות לספר סיפורים על אמה הזונה שנכנסה להריון מאיזה נוכל שיכור ונאלצה ללדת מכיוון שלא היה לה מספיק כסף להפלה. מייגן זכרה אותה. את הריח המתוק של הבושם הזול בו השתמשה ואת קולה המתנגן שנהג לשיר לה שירים כל ערב.
הם נהגו לומר שההרואין גמר אותה אבל מייגן לא האמינה להם, היא לא ידעה מה זה הרואין אבל האמינה בכל ליבה כי הדרקונים לקחו אותה לארץ הפיות הקסומות מהשיר האהוב עליה ויום אחד... יום אחד היא תחזור ותשיר לה שוב.

האיש אשר הופיע יום אחד ליד הסמטה בה ישנה היה מוזר ומצחיק, הוא לבש גלימה ירוקה מהסוג שמכרו בחנות התחפושות של גברת מלאני ופניו היו מקומטות וזקנות. בהתחלה חשבה לקפוץ מעל הגדר ולהימלט, אבל משהו באיש המוזר גרם לה להישאר, מרותקת למקומה.
מאוחר יותר היא תהתה האם עשתה את הדבר הנכון.
'אני לא שייכת לכאן' הקול הקטן היה ממשיך להזכיר לה, הילדים בהו בה בסקרנות והיא רצתה לחשוף את שיניה באיום.
מאוחר יותר היא גילתה כי המיטה רכה והאוכל טעים, היא לא תצטרך יותר לרעוד בגשם או לחטט בפחים כדי למצוא שאריות. לולא שתי הבנות האחרות איתם הייתה צריכה לחלוק את הטרטוריה, מייגן היתה יכולה לומר לעצמה כי המצב אינו גרוע כפי שחשבה. השתיים לא הפסיקו לדבר... לדבר על החיים בביתן ועל ממתקים, שואלות אותה אין ספור שאלות עליהן לא היתה לה תשובה.

מייגן היתה חתול פחים אשר תמיד מוכן לקרב. הילד המעצבן בעל העיניים האפורות העיז לשלח לעברה קללת בועות סבון והיא נשכה אותו, נועצת את ציפורניה הארוכות בפניו. חלק מהתלמידים מכו כפיים, אחרים קראו לה משוגעת.
הילדה בעלת השיער האדום והנמשים היתה תמימה ולא ידעה דבר על החיים, הייתה מייגן מהרהרת. אך לפחות היה לה עם מי לחלוק את אהבתה לפיות ודרקונים ואת האהבה לספרים קסומים ואגדות. לילי הזכירה למייגן חתלתול פרסי שכמעט נדרס למוות כאשר בעליו זרקו אותו באמצע השוק. היא רצתה להגן עליה ולספר לה שעליה להיזהר ויחד עם זאת, לא רצתה לספר לה דבר ולהניח לה לחיות בעולם הרך והבטוח בו היא חייה.
אליס, הילדה בעלת העיניים הענקיות בצבע דבש והסרט בשיער תמיד גרמה למייגן לרצות לשיר לה את השירים ששמעה מאמה. היא הייתה מלאת חיים וצחוק, תמיד מסבכת את עצמה בצרות לא נחוצות, תמיד "שם". מייגן תהתה מאוחר יותר איך זה יתכן שבילדה כל כך קטנה וחסרת דאגות מסתתרת חוכמת חיים כה גדולה. היה נדמה לה לפעמים כי מישהו הכניס תמונות אפלות לספר האגדות שהיה אליס, גורם לו להפוך למשהו אחר לגמרי.

מייגן למדה לחבב אפילו את הנער עם העיניים האפורות שכתב לה מכתב בכתב לא מובן והציק לה בכל הזדמנות. הוא לא היה כמו כולם, הוא היה אחר, כך החליטה.
הזמן שינה וצילק אותם, כל אחד בדרכו שלו הפך לחלק מחייה, חלק שנשבר לרסיסים והשאיר אותה שקופה ושבורה כמו קרן ירח לאור היום. אליס, שהבטיחה לה לעשות הכל כדי להיות שם תמיד הפכה לגוש מרייר אשר נעול באחד החדרים המיוחדים בקדוש מנגו. מייגן ביקרה אותה כל יום, נתקלת באותו מבט אטום וחיוך טיפשי... היא בכתה וצעקה עליה, כמעט הכתה אותה אחרי שאליס סירבה לחזור לעצמה למרות שהתחילה למלמל. המרפאים אסרו עליה לבוא עוד.
לילי לא בכתה, היא הפכה להיות חזקה יותר מסלע גרניט, נלחמת בטירוף נפש על חיי משפחתה ועל חיי כל השאר. היא עדיין צחקה כשהן נפגשו, ממעיטה לדבר על העבר והתרכזה בתינוק הקטן שמשך לה בשיער וציחקק. היא הבטיחה לה שהכל יהיה בסדר והיא שיקרה. לא היה שום דבר בסדר בקבר הקפוא ובפרחים המזויפים ששכבו עליו. היא שיקרה לה.

וסיריוס... הגבר בעל העיניים האפורות היה זה שהנחית את אגרופו בזכוכית הדקה והסדוקה ושבר אותה. היא קיללה מרוב זעם וקרעה בידיה את הדשא יחד עם שורשיו במקום בו פעם הבטיח לה שהוא לעולם לא יכאיב לה. היא קברה במקום ההוא את התליון והמכתב ונשבעה כי תתלוש את ליבו במו ידיה אפילו אם זה אומר לפרק את אזקאבאן לבנה-לבנה. הוא ישלם על כל מה שעשה. לאט לאט, מייגן החלה להבין את המשמעות של מילותיו החכמות שלהזקן מחנות הספרים, "פעם חתול פחים – תמיד חתול פחים," הוא אמר והביט לעבר החבורה המלוכלכת שהתאספה ליד פח האשפה, "בסופו של דבר... כל אחד מהם ימות לבדו."