קסמים בניו-יורק סיטי

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה

פרק 10

בום.

הרמיוני נחתה על רצפת אבן קרה ונוקשה. היא התרוממה על רגליה, משפשפת את צידה השמאלי בכאב, ממלמלת "לכל הרוחות" קצר. זיכרונות מאירועי היום שטפו אותה בזה אחר זה, גורמים לראשה להתפוצץ. היא הסתכלה סביבה, מראות מוכרים של מסדרונות, תמונות מתלחששות ותלמידי שנה ראשונה פעורי פה, גרמו לה לנשום לרווחה. היא בבית. סוף כל סוף.

"א-א-את בסדר?" תלמיד בעל הבעה מעט מבוהלת ושיער חום הביט בה כאילו חשש שעוד אנשים יתחילו להופיע משום מקום.

היא התקרבה אליו במהירות, "איפה הפרופסור מקגונגל?"

"אה..."

"העלמה גריינג`ר!" היא שמעה קול מעט צווחני מאחוריה. מסתובבת, היא ראתה את מנרווה מקגונגל שהביטה בה בהבעה מופתעת. הרמיוני לא בזבזה זמן.

"פרופסור!" קראה, רצה לכיוונה של האישה העומדת מולה, "את חייבת לעזור לי-דראקו-הוא שם, בניו יורק. הוא לכוד-לוצ-"

"העלמה גריינג`ר, דברי לאט יותר, אני לא מבינה מילה ממה שאת אומרת!" אמרה מקגונגל בלבול. "עכשיו, תתחילי מההתחלה."

הרמיוני ניסתה להרגיע את עצביה, "דראקו בניו יורק!" פלטה, כמעט בצרחה.

"בניו יורק? מה לעזאזל הוא עושה שם אם את פה?!"

"אדון מאלפוי תפס אותו- או לפחות אני חושבת... אני לא יודעת! הוא בצרות-"

"לוציוס מאלפוי?!" עכשיו היה תורה של מקגונגל כמעט לצרוח, אך היא ניסתה להשוות לקולה טון מרגיע ויציב. "בואי, מיס גריינג`ר. אנחנו חייבות לראות את פרופ` דמבלדור."

הן חצו את מסדרונות הטירה, חולפות על פני תלמידים מבולבלים שנעצו בהרמיוני מבטים מרומי גבה. כל אותו זמן, הרמיוני הרגישה דקירות דאגה בליבה. היא רצתה לדעת איפה דראקו. אם הוא בסדר. אולי זה לא היה רעיון טוב לעזוב אותו בניו יורק, חסר אונים מול אביו קר הלב. לא שהיית יכולה לעזור, לו היית נשארת... היא שמעה קול בתחתית מחשבותיה, צף כלפי מעלה ודוחף את רגשות האשמה הצידה, אך אלה סירבו להידחק ללא מאבק.

השתיים נעצרו מול פסל ענק של גרגויל מאיים למראה.

"עכברטריקים." אמרה הפרופסור. המפלצת דילגה הצידה וחשפה גרם מדרגות לולייני ומתנועע. השתיים עלו עליו ותוך רגעים ספורים הן מצאו את עצמן מול דלת משרדו של דמבלדור. מקגונגל דפקה על הדלת שלוש פעמים לפני שפתחה אותה וסימנה להרמיוני להיכנס. קירות המשרד היפיפה של דמבלדור היו מלאים בדיוקנות של מנהלים קודמים, שטיח אדום עטף את הרצפה ועננות קטנות של עשן עלו ממכשירים כסופים ומוזרים שנחו על אחד השולחנות.

"אה, מינרווה," נשמע קולו של דמבלדור, "בדיוק התכוונתי לקרוא לך כדי להראות לך את המכשיר החדש שלי." דמבלדור ישב מאחורי השולחן הגדול בעל רגליים בצורת כפותיו של אריה.

"אלבוס, יש לנו בעיה רצינית," אמרה פרופסור מקגונגל במהירות, "אחד התלמידים מהמשלחת... הוא לא הגיע בחזרה לבית הספר."

דמבלדור העביר את מבטו מפרופסור מקגונגל אל הרמיוני שעמדה לצידה בדממה, נושכת את שפתה ומחכה למוצא פיו של המנהל.

"העלמה גריינג`ר?" הוא שאל, "מה קרה?"

כאילו קיבלה הוראה לעשות כך, הרמיוני צעדה קדימה והחלה לספר לדמבלדור ומקגונגל את כל אשר קרה; את המכתב מלוציוס שדראקו סרב לקבל, איך שדראקו ניסה לעזוב את המלון באמצע הלילה, איך שלא הרבה זמן אחרי זה לוציוס הגיע וניסה לקחת אותו הביתה ולהרוג אותה, איך שהם הצליחו להימלט מפניו והתחבאו במלון סוג ד` ואיך שדראקו נעלם בבוקר שלמחרת, משאיר לה פתק שככל הנראה היה מכתב פרידה. ברגע שהיא הגיעה לחלק האחרון שבסיפור, לפעם האחרונה שהיא ראתה את דראקו, גרונה נחנק מדמעות. מה אם זה כבר מאוחר מידי?

מקגונגל, מוכת הלם, התיישבה על הכיסא מול דמבלדור, עיניה מקובעות על פינת השולחן. דמבלדור לא פצה את פיו עד אשר הרמיוני סיימה את דבריה. הוא זימן לה כוס מים צוננים והציע לה לשבת. אזי, קם ממושבו והחל פוסע הלוך ושוב במשרדו.

"ואת אומרת שאין לך מושג היכן הוא כעת או מה עלה בגורלו?" הוא שאל לבסוף.

"בדיוק. הכל קרה כל כך מהר..." היא אמרה בצרידות. "מה נעשה, פרופסור?"

דמבלדור שתק למספר רגעים ואז אמר:

"לא הרבה, לצערי."

מוכת הלם, הרמיוני הביטה בדמבלדור, "מה? זאת אומרת? מה... `לא הרבה`? מה לעזאזל זה אמו-"

"העלמה גריינג`ר!" התפרצה מקגונגל, מביטה בהרמיוני בעניים רושפות. הרמיוני השפילה את מבטה, אגרופיה קמוצים. זמנם הולך ואוזל ועצבנותה גברה עם כל רגע שחלף.

דמבלדור הנהן, התיישב בחזרה בכיסאו כשמפרקיו מונחים על השולחן ואצבעותיו נוגעות זו בזו בצורה מחושבת.

"העלמה גריינג`ר, המצב לא פשוט-"

"אתה הצלת את הארי," הרמיוני קטעה אותו. "אתה הצלת אותו ולא פעם אחת!" אלו לא המילים שהיא ציפתה לשמוע מפיו של גדול הקוסמים.

"הביני, העלמה גריינג`ר," הוא אמר בקולו המרגיע, "אין זה בסמכותי להציל ילד מאביו. במקרה של מר פוטר-"

"אבל הוא עומד להרוג אותו!"

"אל לנו להיות פזיזים ולהניח שאדון מאלפוי לא הצליח לשכנע את דראקו הצעיר לחזור הביתה מרצונו."

"מה?!" היא כמעט צרחה. `על מה לעזאזל הוא חושב שדיברתי כל הזמן הזה?` חשבה בלהט. היא בלעה את רוקה בקושי רב נוכח הדמעות שהצטברו בגרונה.

"הוא פושע נמלט... ומסוכן..." הוא אמר בשקט, מבטה מתחמק מעיניו העמוקות והמרגיעות של דמבלדור. היא לא רוצה להירגע. היא רוצה למצוא את דראקו. אך מה שלא הרגישה כעת, היא לא הייתה מוכנה לשתי המילים הבאות:

"הוא שוחרר."

"הוא... מה? איך?!"

"אני עצמי לא בטוח, אבל הוא הצליח לשחרר את עצמו עד תהליכי המשפט שלו," אמר דמבלדור.

השתרר שקט מופתי בחדר העבודה עד אשר פרופסור מקגונגל פצתה את פיה:

"מה נוכל לעשות, אלבוס?"

דמבלדור נשם עמוקות. "ובכן, לפי ידיעתי, לוציוס מאלפוי לא רשאי לצאת מביתו עד משפטו ולכן נוכל להיעזר בקורניליוס פאדג` ומשרד הקסמים כדי לאתר ולעצור אותו. אבל לא יותר מזה, אני חושש..."

הרמיוני לא יכלה לשמוע יותר. היא קמה ממושבה ויצאה מהמשרד בסערה.

`בסדר גמור.` דמבלדור לא רוצה לעזור לה, היא תעזור לעצמה, חשבה הרמיוני בזעם עצור בדרכה אל חדר המועדון של גריפינדור.

נראה היה שלא הייתה בהוגוורטס כבר שנה. הכל היה נראה כל כך שונה... ברגע שיצאה למחקר הזה הדבר היחידי שרצתה היה לחזור להוגוורטס – אל החברים שלה, אל המסגרת שלה.

אבל כעת, המקום הזה היה נראה כמו כלא. קירות אבן המונעים ממנה לעשות את מה שהיה צריך להיעשות מרגע שחזרה לכאן.

אבל איך?

התמונה של האישה השמנה נתגלתה לה מאחורי הפנייה והיא התקדמה לעברה במהירות. היא בדיוק עמדה לומר את הסיסמא כשהתמונה נפתחה לרווחה והאדם שיצא מהפתח נתקל בה והפיל את שניהם אל הרצפה.

"אוי, מצטער, הרמיוני..." אמר נוויל לונגבוטום, משפשף את מרפקו הכואב.

"זה בסדר, נווי- נוויל?! מה אתה עושה פה? אתה לא אמור להיות בעיר מוגלגית כלשהי?" תהתה הרמיוני, מתרוממת על רגליה ועוזרת לנוויל לקום.

"אה... כן," הוא אמר במבט מבויש, "לי ולדִין היו קצת בעיות..."

הרמיוני זקפה גבתה, "בעיו-" היא התכוונה לשאול "אילו בעיות?" אבל באותו רגע נזכרה אילו בעיות היו לה. בעיות הרבה יותר גדולות ממה שזה לא יהיה שגרם לנוויל ולדין תומאס לחזור הנה.

"טוב, נוויל, אני באמת מוכרחה לזו-"

"למה את כאן?" שאל לפתע נוויל.

"אני אספר לך אחר כך, נוויל. אני חייבת לל-"

"איך הלך לך עם מאלפוי?"

הרמיוני חשב צביטה בלב. היא רצתה כבר לצרוח שיפסיק לשאול אותה שאלות ולתת לה ללכת להציל את דראקו כשהמחשבה שהכתה בה מקודם, באה לחסל אותה ודי: איך לעזאזל היא מתכוונת לעשות זאת? מבטה נח על התמונה של האישה השמנה ומשם אל נוויל שעדיין בהה בה. התחלתו של רעיון מצא את דרכו אל מוחה של הרמיוני והיה גורם לה לחייך אלמלא המצב בו הייתה נמצאת.

"חכה פה!" היא ביקשה מנוול לפני שהסתובבה אל דיוקנה של האישה השמנה ואמרה:

"טופר חתול!" וברגע שהתמונה זזה על צירה, הרמיוני רצה לאורך חדר המועדון היישר אל חדר המגורים של הבנים בעוד ראשו של נוויל מציץ בתמיהה מאחורי תמונתה ההולכת ונסגרת של האישה השמנה.

"בבקשה, תגיד לי שלא לקחת את זה..." היא התחננה בעודה הופכת את תכולת מזוודתו של הארי. "בבקשה... בבקשה... יש!" היא קראה בשמחה בזמן ששלפה מתוך אחד הכיסים את גלימת ההיעלמות ומפת הקונדסאים, מחביאה אותן בתיק הגב שלה. משם היא מיהרה אל חדר המגורים של הבנות כדי לקחת את שרביטה.

היא יצאה מהפתח ואחזה בידו של נוויל המבולבל ופתחה בריצה מהירה לאורך המסדרון כשנוויל נגרר אחריה.

"הר-הרמיוני?" הוא התנשף בעודם רצים במדרגות, אל אולם הכניסה והחוצה לכיוון בקתתו של האגריד. שמי אחר הצהריים והחום ששרר מחוץ לטירה נדמה לגזול מהרמיוני את הכוח לרוץ. אך אף על פי כן, היא המשיכה. מונעת על ידי המחשבה שזמנה קצר ויש הרבה לעשות. נוויל, שנשרך אחריה, כמעט ומעד כל כמה צעדים בשל מהירות הריצה לה לא היה רגיל. והאבנים הקטנות שהסתתרו בדשא לא תרמו כלל.

"האגריד!" קראה הרמיוני, דופקת על דלת העץ בחוזקה. נשמעו צעדים מבפנים וכעבור מספר רגעים שבהם הרמיוני קיפצצה מצד לצד בחוסר סבלנות:

"הרמיוני!" חייך האגריד והתכונן לחבק את הנערה הצעירה, אך זו שלחה יד קדימה כדי לעצור בעדו.

"האגריד, יש לך עוד מהאומצות שהיו לך שנה שעברה?" היא שאלה במהירות.

"מ-מה?" תהה האגריד, "למה את צריכה-"

"בבקשה, זה דחוף!"

"איפה האר-"

"יש לך?!" היא קטעה אותו מעט בגסות. היא תתנצל יותר מאוחר.

האגריד שילח בה ובנוויל שואל וקיבל בתמורה את אותו המבט בדיוק מצד נוויל. אזי נכנס בחזרה אל הבקתה וחזר כעבור רגע עם נתח בשר גדול, מעט ירקרק ומדמם.

הרמיוני נטלה את הבשר, משתדלת להחזיק אותו רחוק מפניה כדי לא להריח את הריח הנוראי שהבשר הדיף.

"בוא, נוויל," היא אמרה והחלה לרוץ לכיוון היער האסור למשמע קולו של האגריד שקרא בשמה. היא בדיוק הגיעה לשפת היער כשהיא שמעה את נוויל אומר:

"הרמיוני, מה את עושה?" היא הסתובבה אליו במהירות ומצאה אותו עומד מטרים ספורים ממנה, עיניו מרצדות בינה לבין היער.

"בבקשה, נוויל. אני צריכה עזרה!"

הוא התקדם צעד אחד ונעצר, "במה?"

"נוויל, בבקשה!"

"הרמיוני..."

היא לקחה נשימה עמוקה, "נוויל. אני מבטיחה שאני אסביר הכל. באמת! תבטח בי."

"מ-מה?-"

"נוויל, אני מתחננת ממך, פשוט תעשה מה שאני אומרת."

נוויל נענע בראשו, "מה את-"

"בבקשה."

נוויל נכנע, הוא פסע על פני הרמיוני אל תוך היער כשהיא, אסירת תודה, בעקבותיו. הם הלכו מספר דקות בדממה.

"מצטערת על מה שאני הולכת לבקש ממך, נוו. אבל אתה הסיכוי היחיד שלי..." היא אמרה בשקט כך שנוויל לא ישמע.

כשהגיעו לקרחת יער קטנה, הרמיוני הניחה את נתח הבשר המדמם על הקרקע וחיכתה.

"מה את עושה, הרמיוני?" שאל נוויל כעבור רגע.

הרמיוני לקחה נשימה, היא מוכרחה לספר לו.

"חטפו את דראקו מאלפוי."

נוויל הביט בה בהשתהות.

"מה?! מי?"

"אבא שלו. הוא בצרות." הרמיוני שמה לב שנוויל שוקל את העניין.

"ואני לא יודעת מה לעשות," המשיכה, מתהלכת סביב נוויל, עיניה מושפלות.

"סיפרת לדמבלדו-" הוא ניסה לשאול אך הרמיוני קטעה אותו.

"כן. הוא לא יכול לעשות הרבה בעניין."

"אוקי... אבל למה איכפ-"

"אני מוכרחה להציל אותו, נוויל," הרמיוני הרימה את מבטה אליו, עיניה נוצצות.

"למה? את... דמבלדו-"

המילים הבאות היו מילים שהרמיוני השתוקקה לומר למישהו כבר כל כך הרבה זמן.

"אני חושבת שאני אוהבת אותו."

נוויל כמעט נפל מרגליו, הוא צבט את עצמו. כנראה כדי לראות שהוא לא חולם.

"אני צריכה את עזרתך," הרמיוני המשיכה בשלה. "אני הולכת לאחוזת מאלפוי."

זה היה כבר יותר מידי עבור נוויל. הוא התיישב על אחד השורשים הבולטים ובהה באדמה.

"נווי-?"

"אני לא אתן לך, את יודעת," הוא אמר לפתע, מרים את מבטו אליה. "א-אני לא אתן לך... הו-הוא חלאה ו... אם הוא בבית שלו עכשיו – טוב מאוד. ש-שיהיה רחוק מאיתנ-"

"לא, אתה לא מבין," היא עצרה אותו, מודעת לכך שבשביל נוויל, דראקו הוא עדיין אחד מהמנוולים שנטפלו אליו מיומו הראשון בבית הספר. "דראקו... הוא בצרות. אבא שלו...-"

"רוצח! בדיוק כמו שהבן שלו יהיה כשהוא יגדל מספיק כדי להיות אוכל מוות!" נוויל קם על רגליו, פניו אדומות ובעיניו זיק של נחישות. "ואני לא אתן לחברה הכי טובה שלי ללכת ולסכן את עצמה בשבילו!"

"נוויל! הוא השתנה! הוא כבר לא אותו אדם-"

"תשכחי מזה, אני לא הול-" נוויל נעצר לפתע. רשרוש בין השיחים שמאחורי הרמיוני גרם לנוויל כמעט ליפול אחורנית בגלל השורש שעליו ישב.

היא הסתובבה במהירות, למרות שהיא לא ראתה שום דבר, היא חשה בנוכחות שלו.

"איפה הוא, נוויל? איפה הת`סטראל?" היא שאלה במהירות.

"מ-מה? א-איך ידעת-?"

"איפה הוא, נוויל! תגיד לי איפה הוא!" היא כמעט צרחה. אין לה זמן עכשיו לעמוד ולהתווכח עם מישהו שלא מכיר את דראקו כמו שהיא מכירה.

נוויל העביר את מבטו מהרמיוני לנקודה שמאחוריה ופסק לבסוף: "לא."

"נוו-"

"אמרתי לא!" קרא בכעס והחל להתקדם לכיוון השביל שמוביל אל מחוץ ליער כשהרמיוני, מבלי לחשוב בכלל על תוצאות מעשיה, שלפה את שרביטה וכיוונה אותו היישר ללבו של נוויל.

"עצור, לונגבוטום!" נוויל קפא על מקומו והסתובב, מביט בשרביט שהיה אחוז בחוזקה בידה היציבה.

"`לונגבו`?- מה את עושה?!"

"איפה הת`סטראל?" דרשה לדעת, "תגיד לי איפה הוא!" דמעות כבר חנקו את גרונה, הכעס שאיים להתפרץ החוצה השתלט על גופה ולא אפשר לה לחשוב בבהירות.

"אני לא מאמין," אמר נוויל בשקט. "את הופכת להיות מאלפוי. משתמשת בכוח על מנת להשיג מה שאת רוצה."

השתרר שקט מאיים, הרמיוני החלה לרעוד מרוב זעם שהלך ונעלם, מתחלף בדבר הרבה יותר גרוע.

"את באמת מתכוונת לקלל אותי?" שאל.

"כן."

נוויל לקח נשימה, האכזבה והעצב בעיניו צרבו את עורה של הרמיוני. "שם," הוא הצביע על הנקודה שליד נתח הבשר. היא הביטה לכיוון שעליו הוא הצביע וראתה שחתיכות שלמות מהאומצה נעלמות.

היא הורידה את שרביטה, מביטה בנוויל בכאב, "אני כל כך מצטערת, נוויל."

הוא נענע את ראשו, "לא, את לא. את דראקו מאלפוי. דראקו מאלפוי לא מצטער על כלום." הוא הסתובב והתכוון לחזור חזרה לטירה כשהרמיוני קראה בשמו.

"חכה, רגע, נוויל. אתה מוכרח להבין אותי! אם רק היית יודע מה קרה שם!"

"תעשי מה שאת רוצה, הרמיוני," הוא אמר בקור, "אל תדאגי... אני לא אומר דבר לדמבלדור."

אוי לא, זה החלק שממנו הרמיוני פחדה מכל:

"אני בטוחה שאתה לא, נוויל. כי אתה בא איתי."

למספר רגעים הוא רק הביט בה, "מה?"

הרמיוני בלעה את רוקה, "כלומר, אני... אני לא יכולה זאת לבד ואתה... אתה היחידי שרואה את הת`סטראלים ואני אצטרך את עזרתך בזה. בבקשה."

הבעתו הקפואה נשארה על פניו, "יש לך בכלל מושג מה את מבקשת ממני?"

היא היססה מעט, "אני מבקשת ממך לעזור לי-"

"לא, זה מה שאת רוצה ממני לעשות. שאלתי אם את יודעת מה את מבקשת ממני."

לאחר רגע ארוך של שתיקה מעיקה, הוא המשיך:

"את מבקשת ממני לסכן את חיי, עבור אחד מהאנשים שאני הכי מתעב בעולם. ועוד לאחר מה שקרה שנה שעברה כשכמעט נרצחתי במחלקת המסתורין על ידי אותה מפלצת שלקחה מההורים שלי את השפיות שלהם, את החיים שלהם, אותי. אחרי כל זה, את מבקשת ממני ללכת לביתו של אוכל המוות הגדול ביותר, כדי להציל את הבן המחורבן שלו שלא מפסיק להזכיר לי כמה עלוב ופתטי אני?"

הרמיוני המשיכה לשתוק. הוא צודק. באיזו זכות היא תכריח אותו לבוא איתה? אם אי פעם היה זמן שבו הרמיוני שנאה את עצמה, זה לא השתווה לעומת מה שהרגישה עכשיו.

"נוויל..." היא פתחה, "אני כל כך מצטערת. אתה צודק. אין לי זכות לבקש ממך דבר כזה. תסלח לי, אני..."

"מטומטמת?" הציע.

"כן."

"וחסרת אחריות."

"כמובן."

"ואנוכית להחריד."

"בהחלט."

"יופי," הוא לקח נשימה, "אז אני מוכן לבוא אתך."

"אתה צוד- רגע, מה?! אתה תבוא איתי?! אבל נווי-"

"כמו שאמרתי," הוא קטע אותה, "את החברה הכי טובה שלי... ולמרות שאת מטומטמת, חסרת אחריות-"

"ואנוכית להחריד, אל תשכח."

"כן. למרות כל זה, אני לא רוצה שתלכי לשם לבדך."

חיוך מאושר מילא את פניה שהיו עתה ספוגות בדמעות, היא קפצה על הנער שעמד מולה, מחבקת אותו בהוקרת תודה מאין כמוה. "אני לעולם לא אשכח את זה, נוויל!"

"רק-רק תזכרי שאני עושה את זה בשבילך. מצדי שההוא ירקב," הוא אמר בהתנשפות, מנסה לנשום למרות זרועותיה המחבקות של הרמיוני שכמעט ומחצו אותו.