ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

"על גיבורים בעלי הרואיקת יתר"

מאמר מאת שמעון נעים

 

 


חלק לא קטן מספרות המדע הבדיוני והפנטסיה של ימינו, כל שכן פאנפיקים אשר כתובים בפנדומים מסוימים עוסקים בסיפורי הרפתקאות, סיפורי מסעות, Quest, או בסתם גיבור הנאלץ לשאת על כתפיו את העול ולהציל את העולם מפני השתלטותם של אי-מי מסוימים- החל ממשרתיו של סאורון ואוכלי המוות הידועים לשמצה וכלה בגזע הבאגים מן "המשחק של אנדר" (שהוא, אגב, ספר מד"ב מומלץ בחום).

כאשר אנו באים לנסות ולהבין את סוג הסיפורים האלו, אנו נתקלים במספר מאפיינים דומים והם מבנה עלילתי ("קשת כתיבה") דומים, מספר מאפיינים על מאבק בין טוב לרע שחוזרים אף הם (או דווקא אמירה חברתית כנגדם כפי שמשתקפת ב"המשחק של אנדר"), מספר מוטיבים "מסעתיים" חוזרים, ומספר אפיונים מרכזיים העוסקים בדמויות, בהן אעסוק בטור הנוכחי.

 

הגיבור הקלאסי

ישנו מודל עיקרי אשר הניתוח על פיו חוזר מספר פעמים בעת ניסיון להבין את הז'אנר כפי שתיארתי אותו בפסקה הקודמת וזהו הניתוח של "הגיבור בעל אלף הפרצופים" אשר שייך במקור ליוסף קמפבל. על פיו כולל הז'אנר, אשר מוכר בספרות בשם "אופוס פנטסטי" שלושה דמויות מפתח החוזרות בכל ספר והן: המחפש- הגיבור הראשי אשר מחפש את האמת, הצדק, או את הדרך להשלמת המשימה שלו, "המגן" אשר שומר על הגיבור שלנו מפני סכנות ועוזר לו לעיתים להשלים את המשימה, ו"המדריך" אשר נותן לגיבור את ההדרכה, בין אם בידע, ברוח או אפילו בכל הקשור לכושר גופני (לא שבסוג הזה נתקלתי הרבה, למרות שאם מישהו רוצה לכתוב אופוס פנטסטי על מתאגרף הוא מוזמן).

על פי המודל ההוא, שכבר הפך לנפוץ בהרבה למעבר לספרו של קמפבל, כולל המסע של הדמות מספר שלבים, ולא אכנס אליהם כרגע.

עכשיו עולה השאלה: מלבד הניתוח הספרותי-אקדמאי מה מייחדת את הדמויות האלה מבחינתנו כקוראים הממוצעים? לצורך העניין אתן עתה כדוגמה מספר דמויות מוכרות מספרי הפנטסיה שר הטבעות של טולקין, הארי פוטר של רולינג, חומריו האפלים של פולמן, ומספר המדע הבדיוני "המשחק של אנדר" (אתרכז בספר הראשון בלבד כיוון שב"קול למתים" אנדר מאבד כבר חלק מהייחוד של הדמויות כפי שציינתי למעלה) של קארד.

 

סם שמן הפלך

לא מעט מקוראי "שר הטבעות" מסכימים על כך שהגיבור הראשי האמיתי שלנו הוא איננו פרודו באגינס אלא עוזרו הנאמן סם. אפשר לאמר שכיוון ושניהם יוצאים הלכה למעשה למסע כולו, מבחינתי כקורא, ניתן להתייחס גם אל סם כאל "מחפש" ולא כאל "מגנו של פרודו" גם אם מבחינה אקדמאית החלוקה הזו איננה נכונה.

סם הוא זה שהלכה למעשה "מחזיק" את המסע של פרודו וזה שהלכה למעשה נטל על כתפיו את השמדתה של הטבעת. הבה ונבחן את מעשיו:

1.      העז לצותת לשיחתו של הקוסם גנדלף ביודעין כי יתכן ויהפוך ל"משהו על טבעי".

2.      הסכים לצאת עם פרודו למסע לריונדל.
עמד בפני כל האימות בדרכם של החברים אל ריונדל.

3.      התעקש לצאת עם פרודו למסע שטיבו לא ברור להשמדת הטבעת.

4.      רדף אחרי אדונו בסצנת סיום הכרך הראשון במצב בלתי אפשרי.

5.      עמד בכל תלאות הדרך על למורדור.

6.      חילץ את פרודו בלב מעוז האורקים.

כל אלה, ועוד לא דיברנו על ההמשך... חתיכת בן אדם!

עכשיו, שאל את עצמך, קורא יקר, האם אתה היית מצליח בתנאים האלה לבצע חצי מזה? כמה אנשים הרימו יד? אני לא ביניהם.

 

הארי פוטר

אם אאלץ לפרט עכשיו את כל מעשיו הגבורה של הארי פוטר, אאלץ לסיים בשנה הבאה, ועל כן אתן רק את מקצתם:

 

1.      התגנב מפחת לאפם של לא מעט אל בקתתו של האגריד.

2.      ניצח את קווירל.

3.      התגנב אל משרדו של לוקהרט ומשם אל חדר הסודות תחת אפם של מורים ומדריכים.

4.      הרג בסיליסק.

5.      חזר בזמן.

6.      עמד בטורניר הקוסמים .

7.      נלחם מול וולדמורט.

8.      הקים מחתרת בהוגוורטס מתחת לאפה של המנהלת האימתנית.

9.      ביצע בריחה אל משרד הקסמים.

 

הארי עמד במספר אתגרים לא פשוטים בכלל, ושוב, קשה לי להאמין שהייתי עומד ברבע מהם. יש שיגידו שהוא בעצם לא ממש עמד ברובם אלא שהיו אלה החברים, לופין וסיריוס שהביאו אותו, שהיו אלה נסיבות כלשהן, שהיתה זו תכניתו של דמבלדור בכלל...

אני חושב שמעבר לעזרתם של מגנים ומדריכים שונים יש כאן יותר. הרבה יותר, ולא כולנו זכינו בכך.

 

ליירה

ליירה ההיא הגיבורה הראשית בסדרת "חומרים האפלים" לצידו של וויל. ליירה יוצאת למסע, גם היא, כשלא מעט (כמה מפתיע) מונח על הכף אל מול הצלחתה במסע. ניתן לזקוף לחובתה מספר לא מבוטל של הצלחות, ביניהן:

1.      "פריצה" לחדר ההסבה כבר בעמוד הראשון

2.      בריחה מביתה של גברת קולטר,

3.      ארגון "המרד" ההוא במעבדת הניסויים כולל פריצה לחדר בו הוחזקו הדאמונים,

4.      עזרה ליוריק בירנסון המסוכן להשיג את מגנו,

5.      היחקרות במשרדה של מארי מאלון,

6.      עזרה בהשגת הסכין המעודן,

7.      הצלתו של יוריק מפניו של יופור,

8.      פריצה לעולם המתים, שחרור כל המתים ופתיחת המעבר מעולם המתים,

9.      יש שיגידו שגם פרידתה ("המרגשת") מוויל מוגדרת כהצלחה הירואית.

10.  וכן, שוב אשאל, האם אתם רואים את כל ההתנהגויות האלה כנורמאליות? מילא, על חלקן ניתן שוב לשלוף את התירוץ של "כורח הנסיבות" אבל מה לגבי הפריצה לעולם המתים? זה לא מסוג הדברים שאיני הייתי עושה, וזה לא מסוג הדברים הקשורים בנסיבות.

 

אנדרו וויגן

המקרה של אנדרו הוא קצת מורכב יותר כיוון שכאן קשה יותר להצביע על מעשים מסוימים כיוון שב"המשחק של אנדר" רוב הספר מתאר בעצם את התמודדותו של אנדרו עם שגרה כמעט בלתי אפשרית שרק הוא עבר ונהייתה קשה רק בשבילו, אך אנסה לעמוד על מספר נקודות עיקריות:

1.      עמד בשגרת אימונים קשה תחת פיקודם של רודן

2.      סבל מיחס משפיל בבית הספר

3.      עמד בפיקודו של "צבא"

4.      הצליח להעמיד צבא מוכן, מזומן ומושלם, ברמה הכי גבוהה, בשגרת קרבות בלתי אפשרית (אפילו לדעת מפקדיו) בלי להישבר לגמרי.

5.      הצליח לעמוד בשגרתו הבלתי רגילה של מאזר רקהם

6.      הצליח לנצח בקרבות כמעט בלתי אפשריים בתנאים לא נוחים תוך גיוס משאבים פסיכולוגיים בצורה כמעט מכסימלית.

7.      שוב, כמה היו עומדים בזה?

 

למה הבאתי את הדוגמאות האלו?

מה משותף לכולם? ברובד הנמוך, כולם עברו הרפתקאות מסמרות שיער ועשו מעשים עילאיים. וברובד היותר עמוק?

לכולם הייתה היכול העילאית להצליח ולעמוד במעמסות בלתי אפשריות בדרך להצלת העולם (בייחודיות המקרה של אנדר בו אדון בהמשך). הכיצד? בכל אחד מהם ישנו שילוב תכונות, או תכונה בולטת אחת המייחדת אותו משאר האנושות. אפשר לקרוא לזה אומץ לב גריפינדורי, אפשר לקרוא לזה עוז, אפשר לקרוא לזה גבורה, אפשר לקרוא לזה יכולת לעמידה במצבי לחץ, אפשר לקרוא "אופי חזק במינו", אפשר לקרוא לזה "תבנית פסיכולוגית מיוחדת" ואפשר לא לקרוא לזה בשם אך לדעת שזה שם (מניסיון, ניסיון לקרוא לזה בשם המתאים היא משימה קשה במינה...).

בכל אחת מהדמויות האלו ישנו דבר מה מיוחד במינו שלא ממש משתקף בנו, אנשי המערב השמנמנים והשבעים היושבים בביתם וקוראים סיפורי הרפתקאות במקרה הטוב, או משמינים מול הטלוויזיה במקרה הפחות טוב.

האם זה מן ההכרח?

 

בואו נגיד שבמקום לשים את הארי היינו שמים את נוויל לונגבוטום כפי שהוא משתקף לנו מן הספרים הראשונים (למען האמת, אנו זוכים לראות מעט התפתחות שלו בהמשך, כאשר בספר החמישי אני רואה נקודת מפנה של ממש). אולי היה לו האומץ לעמוד בפני חבריו לכיתה ולהגיד להם מה הוא חושב, ואפילו האומץ לעמוד בפני קללתה של הרמיוני, אך מי מוכן להפקיד את עולם הקוסמים בידיו? (האם מישהו מתכוון להרים את הכפפה ולכתוב על זה פיק?)

בואו אפילו נעזוב את נוויל מתוך אמונה שיש כאלה שיגידו שעולם הקוסמים ישרוד, אני יכול להעיד שבתור הבן אדם הכי מתאים לפתיחת "ההוביט 2" (בטטה שלא יוצא לשום הרפתקה הפחותה ביותר) אם היו שמים אותי במקום הארי פוטר אין סיכוי שאבן החכמים הייתה ניצלת והסדרה היתה נגמרת בסוף הספר הראשון (אל נא נשכח כי הארי עמד מול וולדמורט, בסופו של דבר, תמיד לבדו. איש לא נלחם איתו נגד קווירל, נגד הבסיליסק, נגד וולדמורט ברביעי וגם בחמישי הוא נעמד נגד וולדמורט לבדו. העזרה הגיעה תמיד בכדי לשמור את הארי לספרים הבאים אחרי שזה כבר "עשה את שלו". הרמיוני לא היתה זו שמצילה את המצב, ונראה לי שחלק מהנבואה מדברת על כך שהארי הוא זה שיהרוג או ייהרג, לא הרמיוני או רון, עם כל הכבוד להם).

אם הארי היה מפחד העלילה היתה נתקעת.

כאן אנו נתקלים בבעיה שלשמה הבאתי אתכם, קוראיי. הרואיקת-היתר של הדמויות שלנו הוא דבר שכבר מתחיל להפריע בקריאת ספרים מהסוג. אומנם, זה לא מונע ממני את ההנאה, אך דבר מה מציק לי תמיד: האם לא יתכן דבר אחר? לי קשה להתחבר עם דמות "חזקה מדי". אומנם, חלק מחווית הקריאה היא בלהזדהות עם הדמויות במקומות בהם אנחנו לא מצליחים, אך גם זה דבר מוגבל. האם אנחנו חייבים לשים דמות "חזקה" תמיד בעמדת המפתח, אחרת העלילה פשוט לא תזוז?

 

אופציות נוספות

אם בתור התחלה אנו שמנו דמות "חזקה" שהרי היפוכו של דבר היא דמות "חלשה". יש אשר מכלילים דמויות כאלה כ"אנטי-גיבורים".

מה הבעיה עם אלה? הכנסת דמות שכזו באופן אמין תאלץ לגרור אחריה קיטורים ויבבות עד צאת נשמת הקוראים או יציאה מדעתם. למען האמת, כשהתחלתי לתהות בעניין נראתה לי האופציה הזו כטובה ביותר, אך דיון שערכתי בפורום (זה של המגדל הלבן) הועלתה הנקודה של קיטורים ויבבות, ודמות יללנית נמאסת על הקורא עד מהרה.

אם כך, כאשר שני התחומים, זה השחור וזה הלבן כשלו לטעמי, מה ניתן לעשות? כאן ניתן להגיד שבין שתי קיצוניות שונות עדיף לבחור באמצע.

מהו האמצע? לטעמי, כפי שאמרתי, הארי הוא בהחלט לא באמצע, וכמו כן בערך כל הגריפינדורים בעלי האומץ הבלתי רגיל (שמים לב לכך שרולינג בחרה דווקא את הבית של אומץ הלב הבלתי רגיל כבית האהוב עליה ובתור זה שסביבו מתרחשת כל העלילה? אפילו אלה אשר לכאורה הן דמויות קריקטוריות, כמו נוויל אפילו, מתגלות בסוף כחזקות? אני רואה בספר החמישי נקודת מפנה בעניין. לעומת זאת, בבית המתחרה, סליזרין, מוצג לנו "מיצגו הנאמן" מבחינת הקוראים, דראקו מאלפוי, כחלש לחלוטין?). אותו דבר לגבי סם גמג'י ולגבי ליירה שלנו. אבל מה לגבי אנדרו? הרי הדרך שלו להצלת העולם מעט שונה...

 

המשחק של אנדר

אחת הסיבות להתעקשותי להבאתו של אנדרו וייגן שהוא בכלל דמות מספר מד"ב למאמר אשר אמור לעסוק, פר הגדרה, בפנטסיה היא בגלל ייחודיות הספר שלו. אנדרו לא יודע שהוא מציל את העולם. אנדרו מתחיל בכך שהוא משחק תפקידים מד"בי מתקדם, ובהמשך הוא עובר למשחק חלליות מד"בי במחשב. הוא אפילו לא משער לעצמו שהוא בעצם מציל את העולם ושהמשחקים הם לא משחקים, אלא מערכת שנבנתה עבורו בכדי שיוכל להציל את העולם בחוכמתו העילאית מבלי שיצטרך לשאת בידע שהוא הולך להציל את העולם ולבצע רצח-גזע מתועב. אורסון קארד מתחכם איתנו- הוא יודע שהמעמסות שרצה להעמיס על הגיבור שלו הן בלתי נתפסות, ולכן מה שהוא נותן לו זה "משחק ילדים", תרתי משמע. נראה לי שהדבר מתיישב היטב עם המסר הכללי של קארד, וכאן אאלץ לחרוג לרגע מן הנושא.

קארד בעצם מציג לנו בן אדם שאומן על ידי החברה, שלא בידיעתו, לבצע רצח גזע שלם. לא רק זאת. אחרי רצח הגזע שהוא מבצע, הוא בכלל מגלה שכל העניין הוא "אי הבנה קטנה" של בני האדם את הבאגים (הגזע שנגדם הוא נלחם) ולהיפך. שניהם ניסו להשמיד את האחר כיוון שלא הכירו בייחודיות שלו. אנו רואים שוב את אותה התמה בספר השני כאשר שוב מתגלה גזע כזה ושוב מנסים בני האדם להשמידו. אני רואה בספרים של קארד סוג של מסר ליברלי ואנטי מיליטנטי, אפילו טיפה פציפיסטי, ומה מתאים יותר להצגת הצבא שלקח אליו את אנדר מלהציג את הקשיים הבלתי אנושיים שהוא מערים עליו ואת רצח הגזע שהוא מכריח אותו לבצע?

לא רק זאת, אנו רואים נגיעה בנושא גם בקו העלילה של לוק ודמונסתנס, אך אני כבר סוטה מהנושא. הלכה למעשה נראה לי לעיתים שאנדרו אמור היה להיות המיצג לבין האדם הטוב שהושחת (אני רואה בספר השני את מסע ההיטהרות שלו), אך שוב, בשביל שהוא יוכל להיות מושחת, עליו להיות חזק ולעמוד בפני מכשולים בלתי אנושיים. אומנם, הלכה למעשה המכשולים הם אלה שחישלו את אופיו המיוחד ונתנו לו את היכולת הפסיכולוגית והשכלית להציל את העולם, אך לא כל אחד היה עומד בהם. כאשר הוא הורג את אויבו (ושוב אנו רואים בסצנה מעין ביקורת על אנדרו שחרג מעט ממגבלות ההגנה העצמית) נמסר לנו שזהו מקרה ההרג השני בבית הספר "ולפחות לא התאבדות".

אנדרו יכול היה להתאבד. הוא לא עשה את זה.

ציפיתי למען האמת שדווקא בספר אשר בא ושבר את המסגרת הרגילה של "סיפור הגיבור שמציל את העולם" נצליח לראות בן אדם יותר ממוצע, ואכן, ניתן לאמר שאנדר היה יותר ממוצע מהגיבורים הקודמים בתחילת הספר, במידה מסוימת (למרות שגם הוא עם המאפיין של "האדם המושפל שהופך לגיבור עולמי". מתחיל כ"שלישי", תואר ידוע לשמצה שניתן לו שלא באשמתו, ומסיים בתור אנדר שהציל את העולם) ושאת כוחות הנפש הוא שאב בעצם מסדרת אימונים מפרכת שעיקרה היה "העצמת העצמי" פחות מאשר האימונים הפיזיים, אך גם כאן אנו נרמזים שהמשגוח שהוצמד לאנדרו לא רק דיווח על הסצנה שהביאה אותו לבית הספר, אלא גם על אופיו המיוחד, ודווקא זה מאכזב אותי במבט לאחור על הספר.

 

בחזרה- הגיבור הממוצע- האומנם?

אם כך, מהו לטעמי המאוד מחמיר גיבור ממוצע? נראה לי שרובנו עונים להגדרה הזו. השאלה הבעייתית נותרה- האם פלוני אלמוני, שהוא אדם מן הישוב, יוכל לעמוד במרכזה של הרפתקה או מסע בלתי רגילים מבלי להיות בעל אותו ניצוץ האופי המייחד גיבורים?

פיתרון אחד שחשבתי עליו הוא לקחת בחשבון את האקסיומה שעל פיה גם גבר בן שלושים שעדיין רואה מפלצות בחושך וצורח כל פעם שהוא פוגש ג'וק יוכל להפתיע ולגלות פתאום אומץ לב כשחייו תלויים בזה (כמו הדוגמא של נוויל בספר החמישי), אבל אסור לנו לקחת את זה כפתרון קל; שימוש מרובה באלמנט שוחק אותו מאוד.

פיתרון נוסף הוא באמת לרמות את הקורא כפי שעשה קארד, אבל זה לא הולך להיות קל.... בכלל לא... כנראה שיש צורך בכותב מוכשר מאוד לשם כך, או בפתרון קסמים מדהים כלשהו אשר נסתר מעיני. שמא למישהו יש רעיונות והוא מסתירם מפני?

 

בחזרה לפאנפיקשן

בנושאים אלו ניתן לתת לפאנפיקשן לעשות את מה שהסופרים לא תמיד הצליחו. מהן הברירות העומדות בפניו של כותב הפאנפיקשן?

1.      שכתוב של סצנה/יצירה בעזרת דמות "חלשה" או "בינונית".

2.      הצגת סצנה/יצירה דרך עיניה של דמות "חלשה" או "בינונית".

3.      כתיבת סיפור אמיתי בפאנדום ההארי פוטר על בית האפלפאף בלי לערב גריפינדור או גריפינדוריות לשמה.

4.      לכתוב על דמות "חלשה" או בינונית" הנקלעת למצב האמור להתאים לדמויות "חזקות" (כמו הניסיון הלא כל כך מוצלח שלי ב"הטבעת השלישית". מסתבר לי שדמותו של שי חזקה יותר משחשבתי).

 

כן, זוהי מטלה כבדה לכתפיו הצרות של הכותב. האם מישהו מוכן להרים את הכפפה?