שחורי הרגל (יאבגור)

משטר: אוסף קהילות כפריות עם כוהנים-אלכימאים נודדים ששופטים בין השבטים או משמשים כמעבירי החלטות וידיעות.

שמות אחרים: 'הרגליים המלוכלכות', 'יורקי הרעל'.

שליט: אין

כללי: לעיתים, השנאה הגדולה ביותר מבעבעת מאחורי חיוכים כנועים של מי שנראים העלובים והשפלים ביותר, כמו שאורגי הערפל למדו בדרך הקשה. העם שנהדף לחיים עלובים בבקתות מפורעשות על גדות הביצות שסביב האפיק הדרומי של 'הנהר האסור', וסבל מבוז תהומי הן של אורגי הערפל מצפון (שהם אלו שדחפו אותם מהארצות בהן חיו בעבר הרחוק), והן של המארזארו מדרום ("פו! ננסים מסריחים עם רעל על הנשק!"), התגלו כלוחמים ערמומיים ואכזריים במיוחד במלחמה הגדולה – ויתכן שעוד לא סיימו לרקום את הנקמות שלהם.

מראה חיצוני טיפוסי: שחורי הרגל קיבלו את הכינוי שלהם, בגלל מנהגם של רבים מהם להסתובב יחפים בבוץ, מה שגרם לרגליים שלהם, עד הברכיים ולעיתים גבוה יותר, להתכסות בשכבה כהה של רפש שהתקשה. גם שמם המקורי ידוע לגנאי (גוּר – 'שבט' או 'עם קטן במשמעות שלילית, דומה מאד ל"גוּל" בשפת הפארליל).

היאבגור נראים כ'גרסה זעירה וכהה' של המארזארו; הם דומים לאחרונים בתווי הפנים וצבעי העור והעיניים (ירוק, אפור או חום), אבל הם נמוכים בהרבה, באורח שמזכיר את הפאר'ליל של יבשת מלסטרה, ובעלי שיער שנוטה להיום חום או חום-שחור; כמו המארזארו, הגברים מגדלים זקנים סבוכים, ולנשים פיאות לחיים שופעות. מנגד, לרבים מהיאבגור יש מנהג לצבוע את הפנים בתערובת של אצות נהר שמדיפות ריח כבד אופייני שיעיל מאד בסילוק יתושים ומזיקים דומים, אבל לעומת זאת הקנה להם שם רע למדי בקרב גזעים אחרים. המנהג (שנובע מכורח ועוני) של רבים מהם ללכת יחפים ולבוסס כך בבוץ עמוק, יצר שמועה שכפות הרגליים שלהם התעבו עם הדורות, והצבע המקורי שלהם הפך לחום-שחור (לא נכון); וכי כמה מהם אפילו פיתחו קרומים בין האצבעות (לא נכון).

תרבות ודת: מהמעט שנשמר וידוע על ההיסטוריה של שחורי הרגל, הם אמנם סגדו מאז ומעולם לאבא הגדול דרך רוחות שקשורות בנהר, ועם השנים החיבה שלהם לרוחות של חיות מים הלכה וגברה; אולם בעבר הרחוק, רבים מהם היו חקלאים זעירים ששכנו מצפון לנהר האסור, במקום בו המישורים הפוריים של אורגי הערפל הופכים בהדרגה לערבה צחיחה יותר. נראה, שמעולם לא היה להם שלטון מרכזי ממשי, והם דומים בכך למארזארו – אם כי הם מעולם לא חלקו את התיעוב של האחרונים לכוהנים ולעל-טבעי; מספרים שהכוהנים שלהם היו ספק-זאגליטים מוזרים ששלטו בקשר, ותקשרו עם רוחות גדולות של חיות נהר, כולל זוחלים ודגים, כולל הרוח הגדולה של הצלופח הגדול שנושא את הסערה הקדושה על עורו.

אורגי הערפל תיעבו אותם וחשדו בהם, ובמרוצת הדורות דחפו אותם דרומה, אל הגדה הדרומית של 'הנהר האסור', שם שכנו הכפרים העלובים שלהם, ושם ניתנו לחסדיהם המפוקפקים של המארזארו, שראו בהם ננסים מגעילים ובוגדניים (שהרי רק יצור מגעיל וחסר כבוד משתמש ברעל על הנשק, כאילו היה חיה רעה ששורצת בבוץ, במקום בו הסוסים הכבדים שוקעים ואינם מסוגלים לשעוט קדימה ולהלחם במלחמה מכובדת).

שחורי-הרגל הפכו לעם של כפריים שוכני בוץ; מתמחים בדייג באמצעות חניתות הטלה; עניים, מטונפים, מתפרנסים ממכירת דגים ושיקויים, ונאלצים להתרפס תמיד בפני אורגי הערפל מצפון והמארזארו מדרום, ואת יגונם הם משקעים בשתיה לשוכרה של משקה מגעיל שהם מפיקים מגרגירים שגדלים על צמחי קנה בביצות, אז הם מתפרעים ועוגבים זה על זה. הדיבור שלהם נשמע לאורגי הערפל נלעג וצווחני, כשהם ידועים במנהגם למלמל ולירוק.

התרבות של היארבור היתה בעבר פטריארכלית הרבה יותר מאשר היא כיום. רוב הכוהנים וראשי הכפרים שלהם הם עדיין גברים; אולם נשים ש'סומנו בידי הרוחות' תופסות את מקומן מפעם לפעם ככוהנות ורוקחות שיקויים, ולעיתים גם סיירות ולוחמות.

הדת של שחורי-הרגל סוגדת לבורא הגדול דרך הרוחות של הנהר והביצה, והכוהנים שלהם נודדים בין הכפרים השונים, מקבלים מתנות מהמקומיים ושופטים בסכסוכים מקומיים; רבים מאותם כוהנים, ולא רק הם, מתמחים ברקיחת שיקויים, שכמה מהם נחשבו נחשקים מאד אצל אורגי הערפל, גם אם לא בפומבי. דבר זה אפשר לכמה מהם לנדוד עמוק מעבר לאפיק הנהר האסור, ולאסוף מידע רב ערך בעודם מתפרסים ומוכרים את המרכולת שלהם.

היארגור ואורגי הערפל: השנאה של שחורי הרגל לאורגי הערפל היא תהומית, ובמשך דורות רבים מדי היא בערה מתחת לחיוכים המתרפסים ונסיון לעניין את 'האדונים החיוורים והגדולים בתרופות ומרקחות צנועות'. במהלך המלחמה, אנשיהם הוכיחו את עצמם כלוחמים ערמומיים ואכזריים, שמיטיבים להשתמש ברעלים ובאש, ואין להם שום כבוד לכללי טקס או לקרב הגון משום סוג; ואין להם שום כוונה להבחין בין לוחמי אויב לנשים וילדים.

בניגוד למארזארו, שבזזו, אנסו ושרפו בלא מטרה ממשית או סדר, היארגור לחמו – באורח מודע – במטרה להכחיד את אורגי הערפל. כל גבר, אישה וילד מקרב אנשי ממלכת האור הנשגב היה מבחינתם בן-מוות, קורבן רצוי לרוחות הנהר על דורות על דורות של אדמות שנגנבו והשפלות; ולעיתים, ככל שהמוות היה איטי וקשה יותר, כך רוחות הנהר שמחו יותר, וכוהני הנהר הבטיחו כי יטו יותר אוזן ויתנו גמול ומזל למאמיניהם.

מנגד, עוד לפני סוף המלחמה וחורבן עיר הבירה של אורגי הערפל, רבים מהלוחמים של היארגור החלו להתעניין יותר ויותר בתפיסת אדמות פוריות ש'התפנו', בעיקר כאלו שקרובות לאגמים ונהרות צלולים – ובמקרה הזה, היה קשה יותר ויותר לשכנע או לאלץ אותם להמשיך ולהלחם, תוך התקדמות הלאה – בוודאי אל תוך המחוזות ההררים והעוינים יותר בצפון מלסטרה, לשם נמלטו רבים מאורגי הערפל ששרדו.

כיום, הקהילות של היארגור התפזרו על פני שטח גדול, רבות מהן בארצות שהיו שייכות פעם לאורגי הערפל, ורובם לא נראים בעלי עניין רב לתפוס צד בהתכתשות ההולכת וגוברת בין מלרוסקוס למארזארו, אלא דווקא שמחים על ההזדמנות שהמלחמה הקנתה להם להתרחק משניהם, ולחיות ברווחה רבה יותר מאשר בעבר, עם כמה שפחות מלכים, פושטים רכובים ענקיים ושאר צרות מאיימות.

חזרה לאינדקס ערכים מארצות שונות

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.