- עמוד 1 -	ירחון אלקטרוני לספרות מעריצים			גליון מס' 2 6.5.2005
מחיר בהוגוורטס 2 חרמשי כסף				עורכים: גדעון אורבך (Envinyatar) ג'סי (Sirius)
הירחון הוא חלק מאתר המגדל הלבן, אתר הבית הישראלי לפאנפיקשן www.members.pundak.co.il/whitetower/
רוצים להגיב לטור? לחפש שותף/ה לכתיבת פיק? כתבו לנו לדוא"ל: [email protected] ופנייתכם תפורסם במדור מודעות ותגובות (איננו מתחייבים לפרסם את כל הפונים).		טורים אישיים וכתבות			מדורים קבועים
		Scarlet Witch: עצות לכותבים מתחילים. גדעון אורבך: No news - Bad news: על פרמיסים ונוסחאות לעוסות. שמעון נעים: הגיבור ההירואי מדי. ג'סי: God rest ye merry hippogriff - דמותו של סיריוס בלק.			חדשות המגדל הלבן הראי של נרקיסה
חדשות המגדל הלבן רשימת עדכונים שעבר האתר בחודש אפריל 2005
אתר המגדל הלבן, אתר הבית לספרות מעריצים בעברית, ממשיך להתעדכן, והרי עיקר החדשות והעדכונים עבור אפריל 2005: כללי: שינוי מבני במדורי האתר: ה-Throne Room הופך למדור פיקים ארוכים, וה-Guesthall למדור הפיקים הקצרים (במקום ההפרדה לפי פאנדום שנהגה קודם). כמו כן, נערך עיצוב גרפי חדש ומשוכלל יותר לשני המדורים. עלה לאתר הגליון הראשון של ירחון הפאנפיקים "הינשוף הלבן". חידושים במדור ביקורות: רה-ארגון וביקורות חדשות. טולקין שני ציורים חדשים של "השחף": גולדברי ולגולאס. · שני ציורים חדשים של מקרוסיפוניאלה: שלושת הטרולים ואראגורן בנקרת הלם. הארי פוטר פאנפיקים ארוכים: פורסם פרק 4 בתרגום של "קונדס מסוכן". · פורסמו פרקים 22-18 בפאנפיק "מחול הצללים". פורסם פרק 25 ב"צל". פאנפיק קונדסאים חדש של Scarlet Witch - "טופר", פורסמו ארבעה פרקים. פורסמו שלושה פרקים בתרגומה של פיקס ל"החורף שלנו", של ג'ייד אוקלני. פאנפיקים קצרים: · ארבעה פיקים חדשים של ג'סי: "כל היקום כולו", "חתול פחים", "בלאטריקס" ו"הסיפור שלא נכתב". · שני פיקים חדשים של דפני1234: "מוות" ו"שתיקה". פיק חדש של Fire Puppet: "רגעים של שפיות". פאנראטים: פורסמו שלושה פאנראטים של סקיטה ריטר: הרמיוני, הארי וקווירל, נימפדורה טונקס.
פעם מתוארים דברים שלא ממש מחדשים לקורא ששולט בספרי הארי פוטר. בנקודה זו, ראוי לתת עצה לכותבי פיקים בהם תלמיד חדש מגיע להווגרטס: אל תתעכבו על תאורים והסברים מוכרים, שלא תורמים כלום לעלילה וכבר תוארו בפירוט בקאנון, גם אם זה חדש עבור הדמות שלכם. צורתו של רציף תשע ושלושה רבעים למשל, מוכרת יפה לקוראים. לתאר אותו פעם נוספת (אפילו אם הדמות הראשית רואה אותו פעם ראשונה) זה מיותר ומשעמם. שימו לב, שבד"כ גם רולינג נמנעת מזה בספרים מאוחרים - אלא אם כן, כמובן, הרציף הופך רקע להתרחשות חדשה שקשורה בעלילה. בחלקו הראשון של הסיפור, יש לא מעט קטעים, שנראה שהסיבה היחידה בגללה הם מתוארים, הינה כי באופן הגיוני הדמות עברה אותם. עצתי היא, להמעיט בקטעים כאלו, ולא לפחד לדלג עליהם, ולהזכיר במילה-שתיים אח"כ שהם התרחשו, כאשר ארועים חשובים יותר ניתן לתאר, למשל, בפלשבק או באמצעי דומה. הארוע העלילתי הראשון החשוב בסיפור של אמי טפאלי, הוא הפגישה שלה עם הארי, רון והרמיוני. לדעתי, לא היה מזיק להתחיל את הפיק בסמטת דיאגון, להכניס שם את תאור הדמות הראשית, ואת זכרון העזיבה של טקסס לדחוף לפלשבקים, מחשבות ופרטי-מידע שישולבו במהלך הפיק עצמו. נקודה בעייתית אחרת, הינה שהמארג העלילתי מאד קונבנציונלי לפיקי דמות קאנונית/ofc (ראו פירוט במאמר No news - bad news בגליון זה). לצד שתי הדמויות הראשיות קיים מערך דמויות מצומצם וצפוי למדי, של "החברה תומכת השיפ", דמויות הלווין של דראקו (קראב גויל ופנסי), שלא מספקים שום הפתעה רצינית, וכמובן האנטגוניסט בדמותו של לוציוס ובסוף וולדמורט (הגם שקטע זה עשוי יפה למדי). פעם נוספת, מוחמצות אפשרויות לא מעטות שניתן היה להשיג ממשחק מושכל יותר בדמות המקורית. במיוחד, חסר לי שימוש מסיבי יותר ב"הארי פוטר המפורסם" ובחבריו. אמי ציפתה להתמיין לגריפינדור, ולהכנס ל"סל אחד" עם הארי וידידיו, וספגה שוק כאשר במקום זה מצאה את עצמה בסלית'רין. דבר כזה יכול היה להוביל לרגשי אשמה, להכחשה עצמית, לנסיון ליצור קשרים למרות המיון (מה שהיה מכניס אותה בין הארי לדראקו, ויכול להאיר נקודות רבות ביחסים ביניהם, בעיקר מהזוית של דראקו), ועוד מגוון אופציות שלא נוצלו. למעשה, הארי כמעט נעלם לגמרי מהעלילה לאחר הפרק השלישי. כמו כן, הוחמצה האופציה שהכותבת עצמה החלה להשתעשע בה, היחסים בין רון הגמלוני והמעצבן (שדי ברור שהוא "נדלק" על הגיבורה) לבין אמי. זה קיים מדי פעם, אבל מעט מדי וחפוז מדי, בלא ניצול של הפוטנציאל העלילתי הניכר שיש כאן. נקודת ביקורת אחרונה: המרדנות של אמי אמינה ועשויה היטב, אבל לעיתים יש תחושה של הגזמה - גם יחסית לנערה מתגברת ש"מחפשת צרות". חלק ממעשיה של אמי עולים לכלל מרד של ממש (ולא פעם אחת) כנגד סמכויות המורים, ולמרות שפה ושם היא בעונש על זה, נוצרת כאן אי-נוחות, שלא לומר אי-אמינות. ממה שלמדנו על הוגוורטס בקאנון, נראה היה שתלמידה שהיתה מתנהגת באופן הזה היתה מוצאת עצמה מסולקת מבית הספר, או לפחות נמצאת על סף סילוק, או זוכה לתגובה קשה מאד שהיתה מציבה אותה במקום. עד כאן להפעם, ובציפיה להמשך J			הראי של נרקיסה חדשות פאנפיקים בראי אחר ביקורת פאנפיקים: אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות בגליון זה, תוקדש הפינה לביקורת מפורטת על אחד הפיקים הארוכים הבולטים בפאנדום הפוטריסטי, "אמי טאפלי ומעגל אוכלי המוות", פרי עטה של Liquid Venom, הפיק עצמו, אותו תוכלו למצוא בין היתר במגדל הלבן, כאן, שייך לז'אנר שאפשר לכנות "שיפ עלילתי" (בדומה למשל ל"צל") - פאנפיק ארוך, שבמוקד שלו התפתחות של יחסים רומנטיים, ביחד עם עלילה (ומאידך, אין ספק שהשיפ הוא העומד במרכז, להבדיל מג'נפיקים שמכילים מערכות יחסים). עד כה, פורסמו שמונה פרקים מהפיק. המדובר למעשה בשיפ של דראקו/ofc, שהגיבורה שלו היא אמי טפאלי, בתו של הילאי ששב לבריטניה משהות ארוכה בטקסס. אמי מצטרפת לשנה השישית בהוגוורטס, ובניגוד לכל מה שציפתה, המצנפת ממיינת אותה לסלית'רין. מכאן ועד המפגש עם דראקו, הדרך קצרה. עיקר החלק העלילתי בשמונת פרקי הסיפור שפורסמו עד כה, היא העובדה שאדון האופל מתכנן לשים את ידו על אמי, הן משום שהוא חש בפוטנציאל האפל שלה, והן כדי להשתמש בה כדי לפגוע באביה. באופן כללי: אין ספק, שהסיפור מעניין. הוא כתוב יפה (בעיקר מסביבות האמצע והלאה). הכותבת הצליחה להכניס אותנו יפה הן לאווירה של הווגרטס, והן לקשר האמביוולנטי-משהו בין דראקו לבין לוציוס. פנסי פרקיסון מעוצבת יפה בתור אתנחתא קומית (המשתרכת האובססיבית של דראקו, שמתעבת את הגיבורה מהרגע הראשון), האגריד משעשע למדי בתור המורה שאמי צריכה לבצע אצלו עונש, כולל הדגמה מוצלחת של עד כמה רחוק הוא הולך באהבתו ליצורים מכוערים וריריים. גם מערכת היחסים בין לוציוס ונרקיסה שמוזכרת במובלע עשויה באופן אמין וקולע. הדמות הראשית עשויה לא רע: בניגוד למה שאנו מצפים בהתחלה, לא מדובר כלל ועיקר במרי-סו, אלא בדמות אמינה ומקורית למדי. אמי עשויה, חד וחלק, כדמות אמינה מאד של מתבגרת מרדנית, חצופה, מומחית בלהסתבך ולעשות בדיוק את הדברים שרעים עבורה, ובעלת משיכה בלתי-נשלטת ליחסים לא-בריאים, שכרוכים בכוחניות וב"אנטי" למה שמקובל. אפשר לראות גם את המשיכה שלה לאופל, לפחות באופן חלקי, כחלק מן המרד שלה כנגד הערכים של הסביבה. כל זאת, כאשר הדברים מוצגים באופן אמביוולנטי ולא סטיגמטי. לא פעם, אמי מבינה שהיא טועה, שהיא מזיקה לעצמה, אבל בדרך-כלל ממשיכה בשלה. הפיק מסתיים, כאשר נראה שמה שהתחיל כמרד מתחיל להסתמן כנהיה הולכת וגוברת לעבר הצד האפל באמת. הסחיטה האלימה שמפעיל כנגדה וולדמורט היא בהחלט לא ברירה חופשית, אבל נראה לי, שהיא מוצאת אקו (ואפילו משמשת תירוץ נוח) לדברים שכבר נמצאים בתוכה פנימה. קשה שלא לעשות הקבלה בין האקט האלים והכוחני של דראקו (תקיפה מינית per-se), שדווקא הוא הביא אותה להכנס למערכת היחסים איתו, לבין האקט האלים של וולדמורט (חרף העובדה, שהוא בא כמובן במישור אחר) - והתהיה, האם לא יביא את אמי לאותה תגובה בדיוק. וכעת, למעט ביקורת: שלושת הפרקים הראשונים של הפיק (בעיקר הראשון והשני) טעונים לדעתי שכתוב ושיפור מסיבי. הם כתובים באופן חפוז ובעייתי, ונופלים בהרבה ברמתם מפרקי ההמשך. מה שתורם לבעייתיות, הוא שרוב הסצנות שמתוארות שם נראות כפתיח גרידא לעלילה האמיתית, ולא

- עמוד 2 -
טורים וכתבות
כותבים מתחילים/Scarlet Witch אלף אלפי שלומות, ידידי הכותבים/קוראים/אוהבי מרשמלו. זוהי הפעם הראשונה שאני כותבת טור כך שאני מקווה שלא אפשל, אחרת ייתלו אותי מהגרביים. >_< כאן, אוכל לדון בנושאים שאנו פוגשים כל פעם שאנחנו נכנסים לאתר פאנפיקים. (דרך אגב, המגדל הלבן שולט! ^_^ זכרו – להתחנף למנהלי האתר זה מאוד חשוב אם ברצונכם להשיג דברים!) (הערת המערכת: אנו מכחישים בתוקף J) למען שתהיה לנו התחלה טובה – הפעם אני אדון בנושא של... כותבים מתחילים.
לא חבל? האמינות של הדמויות זה אחד מהדברים החשובים ביותר בכתיבה- דמויות מקוריות או דמויות קאנוניות. אם בכל זאת אתם מתעקשים על דמות מקורית, אל תשכחו את הכללים הבאים: א. נסו לבחור לדמות שלכם שם ממוצע או שם בעל משמעות מסוימת. לדוגמא: מקור השם 'סיריוס' הוא: הכוכב הזוהר ביותר במערכת הכלב= צורת האנימאגוס של סיריוס בלק מ"הארי פוטר". השם אפילו יכול להיות קשור למוצא שלה. ב. אל תפחדו! אתם יכולים ליצור דמות מקורית יופי חיצוני לא יהפוך אותה למרי-סו. "מרי סו" זאת אומרת – חסרת פגמים. שיטחית. קרטונית. יש אנשים יפים, אפילו יפים מאוד, אבל אין אנשים מושלמים! אם אתם רוצים דמות יפה, תנו לה פגמים כמו: מגושמת, יש לה גשר, משקפיים, ביישנית מאוד, קול צייצני... (רק תיזהרו, אל תהפכו אותה לכלבה. זה רק יוסיף למרי-סואיות שלה. ג. אל תשכחו את העבר של הדמות שלכם. תזכרו, עבר טראגי מדי עלול לגרום לדמות שלכם להראות מרי סואית (אונס, הורים גרושים, הורים שמתו...) ד. הדמות צריכה להיות אנושית: לפחד, לקנא, לשנוא, לבכות (והרשימה ממשיכה). ראו בפאנפיקים של כותבים מתקדמים יותר: לכל הדמויות חולשות, יש יתרונות וחסרונות – כמו בכל בנאדם. ה. אויבים. כמו שלכל בנאדם יש מישהו ששונא אותו, מתעב אותו, מייחל לו למות מוות כואב, ככה גם לדמויות שלכם צריכים להיות אויבים. תעשו להם אויבים שלא שונאים אותם רק בגלל שהם מקנאים. יכולות להיות אלף ואחת סיבות. מצדי, שהדמות שלכן קראה לאימא שלהם סוס יאור גמדי. אחרי שבחרתם את הדמויות שלכם, (טוב שזה לא לקח הרבה זמן!) הגיע הזמן למצוא את המקום. המקום נתון לבחירתכם. אבל לפני שהלכתם וזרקתם את הדמויות שלכם לאיזה חור נידח בקצה היקום הספרותי, תחשבו שניה על התשובה לשאלה: "איך?" איך הן הגיעו לשם? למה הן שם? מה המטרה של הימצאותם שם? הסיבה זה חלק לא פחות חשוב. עוד מרכיב חשוב בכל עלילה זה – הסיבוך! תמיד, אבל תמיד יש צרות בגן עדן. וכמו שכתוב בחוקי מרפי: "כל מה שיכול להשתבש, אכן ישתבש." וחוץ מזה, זה מה שמוסיף את המתח וההרפתקה בסיפור. זה מה שיעזור לרתק את הקוראים לפיק שלכם ולצרוח עליכם לכתוב המשך. J יש אלף ואחת דרכים לסבך סיפור: הדמויות יכולות לבצע מעשה בלתי חוקי – ולהיתפס. לדמויות יש סוד – שמתגלה. -בשני המקרים האלו אתם יכולים אולי להכניס אפילו סחיטה ^_^ תנו למוחכם היצירתי להשתגע!	התופעה הבאה והמוכרת היטב היא תופעת ה"מרי-סו" הגדרה (מתוך מילון המונחים של עטנוצה): דמות שהיא בעצם הכותב עצמו (או לפחות איך שהוא רוצה להיות). לכן, באופן טבעי, דמות מושלמת; יפהפייה להפליא -- לרוב, בעלת צבע עיניים/שיער מיוחד ושונה; מוכשרת להפליא -- לרוב מחוננת מוזיקלית ובקסם; בעלת עבר טראגי; ולרוב קרובת משפחה או מאהבת של אחת או יותר מהדמויות הראשיות של הפאנדום. מרי-סו בזכר מכונה 'Gary Stu', אבל מאחר וזה פחות נפוץ, יש ווריאציות נוספות על השם. המונח 'מרי סו' נוצר בפאנדום בשביל הפאנדום המקורי של הסדרה Star Trek, כשפאולה סמית' כתבה סיפור הומוריסטי על לוטננט מרי סו, המושלמת להפליא, שמצילה את האנטרפרייז. לדוגמא: "מרגע שגבריאלה נכנסה אל אולם הכניסה בטירת הוגוורטס, כל המבטים הופנו אליה. היא הייתה יפיפייה בעלת שיער בלונדיני רך ועיניים סגולות מדהימות. היא הביטה בזלזול אל הבנים שכמעט והזילו ריר עליה. גבריאלה הסיטה את עיניה מהם. אף אחד לא ידע את זה... אבל בתוך נשמתה של הילדה היפה הזו, התחוללה סערת רגשות. עברה הכואב לא הניח לה..." אכן, אכן. מרי סו. אני זוכרת את המרי – סו שלי. היא נקראה "קסנדרה" והייתה בתם של חצי אל חצי מכשפה שנשלחה להרוג את הקוטלת ובמקרה מתאהבת בספייק שבאותו זמן היה מאוהב בבאפי (פאנדום: באפי קוטלת הערפדים >_< ). הו, הבושה. אני אומרת לכם, מרי-סו היא פשוט אחת מהקללות הנוראיות ביותר. צריך לקרוא הרבה ספרים כדי להיפטר ממנה. ועכשיו, אני רוצה לדבר אתכם קצת על "בניית העלילה". בדרך כלל, העלילה מתחילה מסצנה אחת או מרעיון קטנטן ולא מפותח. לדוגמא, כשאני התחלתי לכתוב את "קסמים בניו יורק סיטי", הדבר הראשון שעלה לי לראש היה: "היי, דראקו והרמיוני כל כך שונאים אחד את השני שהם מוכרחים להתאהב! אני יודעת! בואו נזרוק אותם למקום מבודד מקסמים!" האם ידעתם שהרעיון ל"צל" בא לג'סי בכך שהיא ביקשה מענה לשאלה: מדוע סוורוס סנייפ וסיריוס בלק שונאים אחד את השני כל כך? כפי שאתם רואים, בשתי הדוגמאות שנתתי הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לבנות עלילה היא לבחור דמות. מאוד לא מומלץ ישר לקפוץ על הרעיון של OC – דמות מקורית, מכיוון שאתם ללא ספק, תיפלו במלכודת המרי סו הנ"ל. מניסיון אישי. לכן, אני מציעה לכותבים מתחילים לפנות קודם אל הדמויות המוכרות עד מוכרות מאוד של הפאנדום. הכוונה שלי היא לדמויות שכבר יודעים בדיוק איך הם נראות, שהאופי שלהם כבר קבוע מראש ולכן כל מה שנשאר לכם לעשות זה לשחק איתם. להציב אותם באילו מצבים שאתם רוצים, לגרום להם להתאהב באילו דמויות שאתם רוצים ואיך שאתם רוצים. רק מה, זכרו את המשפט הבא: לא משנה כמה טוב תכתבו, ברגע שתכתבו OOC, כאילו לקחתם סכין ושחטתם לעצמכם את הפאנפיק.	כעת, כותבים יקרים- מי מאתנו לא זוכר את היצירה הראשונה שלו? כן, כן. תחשבו אחורה... *עושה קולות של מערבולת זמן* הו, עכשיו נזכרתם? אני יודעת שאני זוכרת. לכותבים מתחילים אין הרבה ניסיון בכתיבה ולכן כולם (כולל אלו שאומרים: "מי, אני? מה פתאום!" אלא מי? מספר שלוש?!) תמיד נופלים לאותן מלכודות שהיו שם כבר משחר הספרות. הפאנפיק הראשון שאני כתבתי היה בפאנדום: "באפי קוטלת הערפדים". זה היה בתקופה שבה ממש רציתי שבאפי וספייק יהיו ביחד. אז נחשו מה? עשיתי כל מה שביכולתי כדי לגרום להם להתאהב ולהישאר ביחד. זה היה יכול להיות טוב מאוד, אלמלא היו אלו דמויות קאנוניות. דמות קאנונית היא דמות מתוך הספר/סרט/סדרה שכבר יש לה את התכונות שלה, המראה שלה ובקיצור – שכבר יודעים עליה מספיק. אל תתבלבלו בין דמות פאנונית. דמות פאנונית היא דמות שלמעריצים יש דעה מסוימת עליה, או שהעניקו לה תכונות נוספות. דעות ותכונות אלו יכולות להידבק כל כך חזק לדמות מסוימת, עד שתכונותיה הנוספות לעיתים נדחקות הצידה. לדוגמא: דמותו של סיריוס הפאנונית היא בדרך כלל: רודף שמלות, חתיך, מהמם שכל הבנות רודפות אחריו והוא שובר הלבבות שמחליף חברות כמו תחתונים. זו לפחות הדמות המוצגת בהרבה פאנפיקים. אך זה ממש לא אומר שככה הוא באמת היה. רולינג מציגה את סיריוס בלק כאדם נאמן. אולי הייתה לו רק חברה אחת או שתיים? לכו תדעו. הסיבה היחידה שאני אומרת לכם את זה עקב התופעה הידועה של: OOC - Out Of Character הגדרה (מתוך מילון המונחים של עטנוצה): דמות בפאנפיק שמתנהגת או מדברת בצורה שלא תואמת לזהותה בפאנדום עצמו. לדוגמא: היה זה שיעור טיפול בחיות פלא. הארי וחבריו היו עסוקים בלשוחח עם האגריד. "היי, פוצר." הם שמעו קול מאחוריהם אומר. היה זה דראקו מאלפוי שעמד מולם לבדו כשמבט מגחך מרוח על פניו. "מה אתה רוצה, דראקו?" שאלה הרמיוני בכעס. "הו, שום דבר ממך, זה בטוח..." עכשיו, מי יכול לספור את הטעויות? טעות ראשונה: "דראקו מאלפוי שעמד מולם לבדו..." מה זה? לבד? דראקו מאלפוי? השפן הכי גדול בבית הספר יבוא להתעמת עם הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר בעצמו? לאלאלא. "אילו הייתי, אילו הייתי, דראקווו מאלפוי! מה היה לי? מה חסר לי? שני-גורילות-מצדדי-בשם-וינסנט- קראב-וגרגורי- גויל ולא יותר!" ^___^ טעות שניה: "מה אתה רוצה, דראקו? שאלה הרמיוני בכעס." הא? מה? ממתי הרמיוני קוראת לדראקו מאלפוי השחצן, היהיר, המנוול בשמו הפרטי? בהרבה מקומות בעולם, קריאה בשם הפרטי של בנאדם מצביעה על קרבה מסוימת. חיבה. לדוגמא: הארי לא יקרא לרון- 'וויזלי', או להרמיוני - 'גריינג'ר' מפני שהם חבריו הקרובים. בנוסף לכך, הוא לא קורא לצ'ו צ'אנג אהובת ליבו בשם משפחתה אלא בשמה הפרטי מה שבהחלט מצביע על חיבה. הבנתם? יופי!
No News - Bad News על פרמיסים, נוסחאות לעוסות, ומי באמת צריך את תתי-הז'אנרים/גדעון אורבך המילה Fanfiction - ספרות מעריצים, מורכבת למעשה (הן מהותית והן לשונית) משני אלמנטים: ספרות ו-מעריצים. הגדרה זו מייצגת נאמנה את הדואליזם בו מצוי תחום הפאנפיקים מעצם טיבו. מחד - אלמנט חזק של לקיחה מיצירה גדולה של אחר (הקאנון), ומאידך - נסיון לכתוב יצירה ספרותית חדשה לכל דבר ועניין. הבעיה בה עוסק מאמר זה, הינה נטייתם של כותבים לא מעטים להדגיש מאד את האלמנט של ה"מעריצים", במידה כזו שהם שוכחים במידה רבה את האלמנט הנוסף והחשוב לא פחות - ספרות. התוצאה עשויה להיות שפע של פאנפיקים נוסחתיים, בנאליים וחוזרים על עצמם. מאמרי זה ינסה לסקור חלק כמה מן התופעות הנפוצות בתחום, ולהציע תובנות ודרכי פתרון אפשריות.
בהצלחה לאפיין דמויות קאנוניות כאלו ואחרות, אלא בכל מארג היכולות שיכולות להניב ספר עלילתי מורכב, בסגנונה היחודי של רולינג עצמה. במילים אחרות, הכותב מעמיד את עצמו למבחן כל-כך קשה, שאין סיכוי גדול שישרוד אותו בהצלחה. אלא, שהבעיות של ז'אנר ההמשך הישיר אינן מתמצות אך ורק בכך, אלא שהן עמוקות ומהותיות הרבה מעבר להשוואה לרולינג גרידא: הנסיון של כותב או כותבת לאלץ את עצמם לכתוב בדיוק במה שנקרא "השבלונה הפוטריסטית הקלאסית" (הארי רון והרמיוני, בדיוק באותו מבנה עלילה רולינגאי מאד ספציפי) עשוי, במידה רבה, לחנוק את הסיכוי לכתוב עלילה מקורית, ו"מעשיר" את הפאנפיק בלא מעט קטעים משעממים שנראים כמו חזרה או הלחמה לא מוצלחת של אלמנטים וקטעי-עלילה מן הקאנון עצמו. לא פעם, הכותב מנסה "להתבלט" על-ידי הקצנה או דחיפת שבלונות צפויות מראש אל תוך מחזור של עלילה מהספרים הקודמים (למשל: "וולדמורט מחפש את חפץ הקסם החזק ביותר בעולם"). עצה ידידותית: התרחקו מסוג הכתיבה הזה. גם אם החלטתם להמשיך מן המקום בו רולינג הפסיקה, שברו את המבנה הפוטריסטי הקלאסי, ולכו לסוג עלילה אחר, מיקום אחר, ומומלץ מאד - גם דמויות ראשיות אחרות, שיתירו לכם יותר אפשרויות לפיתוח מקורי. סוג אחר של מלכודת-ג'נפיק (ולדעתי, ירודה אפילו יותר מהקודמת), הינו "רפליקה עתידנית". במה הדברים אמורים? פיקים כאלו מתרחשים בד"כ אחרי תקופת הקאנון והמלחמה השניה, ו"מתחילים הכל מהתחלה". במה דברים אמורים? הפרמיס הבסיסי ומערך העלילה של קומו של לורד וולדמורט נלקח בשינויים לא מהותיים, ומולבש על יורש כלשהו של וולדמורט או סלית'רין. מולו יתייצבו גיבורים דומים מאד לגיבורי הארי פוטר, כאשר הוגוורטס הומה בדמויות שהן "בנים/אחים קטנים של..." שמהווים רפליקה לא מקורית של דמויות מן הקאנון. למעשה, מדובר בסוג של המשך ישיר, שהסכנה הגדולה בו היא שהכותב משלה את עצמו כאילו הוא יצירה מקורית המשוחררת מן המגבלות והקשיים של סוג הפיקים הזה (בעוד חלק מכותבי ההמשך הישיר הרגיל, לפחות, מודעים לבעיה ומנסים בכל-זאת למצוא לה פתרונות). התוצאה יכולה להיות רפליקת-קאנון ירודה, חסרת כל מקוריות וצפויה ברמה הוודאית והירודה ביותר. סיכום: אם כן, ניתן לעשות בכדי ליצור פאנפיקים עלילתיים טובים בכל-זאת? תת-הז'אנר המכונה "המשך ישיר" (על שתי הורסיות שהצגתי) הינו רק אחד ממגוון אפשרויות לכתיבת פאנפיקים עלילתיים. כך למשל, אפשר ליצור סיפור עלילתי מאוחר בהוגוורטס, שיתבסס על פרמיסים מקוריים ולא יפול למלכודת "הרפליקה" של הקאנון, ועם זאת ינהל עם הקאנון "דיאלוג" מעניין, שיוכל לרתק את הקוראים. אם החלטתם לכתוב עלילה שמתרחשת בתקופת הקאנון דווקא, נסו להשתמש בדמויות, סצנות ואלמנטים שנדחקו לשוליים, ולפתח מהם עלילות עצמאיות שלא יהיו חיקוי חיוור של הקאנון; נסו לשים את האצבע על קונפליקטים, חסרים ודברים שלא ניתן היה למצות אותם בעלילה שכולה Harry-Centered. ומעל הכל, הכניסו דמויות ופרמיסים מקוריים משלכם. דבר חשוב להבין, הוא שאוסף של נפנופי שרביטים וסצנות "אקשן" נטולות עומק בזו אחר זו אינם מרגשים במיוחד קוראים רציניים. כאן, למעשה, ראוי לשים את האצבע על אחת המושכלות הבעייתיות ביותר בתחום הפאנפיקשן - התובנה לפיה כל פיק צריך להיות מקוטלג אל תוך תת-ז'אנר ספציפי. במיוחד, צורמת הדיכוטומיה בין עלילה לשיפ, המציגה אותן כברירות מנוגדות. נראה, שעם כל הכבוד הראוי, ראוי לזנוח את הדיכוטומיה הזו לחלוטין. יצירה ספרותית טובה (שאינה "Oneshot") מכילה כמעט תמיד שילוב בין מספר אלמנטים, בעיקר בין עלילה, דמויות אמינות ועמוקות ומערכות היחסים ביניהם, וקורלציה ויחסי גומלין בין שני האלמנטים הללו. באותה מידה, שום יצירה ארוכה אינה יכולה להשאר כל העת במצב של "אנגסט", או "פלאף", אלא היא מכילה תחלופה ושילוב בין יסודות וסוגי אווירה שונים, בהתאם לדרישות העלילה והפרמיסים המרכיבים אותה. נסיון לבנות עלילה ארוכה אך-ורק סביב תת-קטגוריה אחת מגביל את היוצר, ומתבנת את הכתיבה באופן שימצא בסופו של דבר מזיק. כפי שהודגם קודם, שיפ נטו הוא פרמיס עלילתי לעוס ושגרתי (ואקשן נטו אינו טוב ממנו) - אולם הוא בהחלט יכול להצטרף לעלילה (המבוססת על פרמיסים אחרים המשתלבים במערכת היחסים) ולהפוך אותה לפאנפיק בלתי נשכח. באותה מידה עצמה, פאנפיק טוב הוא שילוב מגוון בין קאנוני למקורי - שמרו על דמויות קאנוניות (במידת הצורך) והשקה לקאנון, אבל אל תהפכו לחיקוי חיוור שלו, והוסיפו משלכם, תוך "דיאלוג" (להבדיל מכפיה או ניתוק מוחלט) עם הקאנון: רולינג כתבה את הקאנון, לאלמנט המקוריות והחדשנות בפאנפיק תצטרכו לדאוג בעצמכם. סוף דבר: ספרות מעריצים, היא קודם וראשית לכל - ספרות לכל דבר ועניין, ואל להם לכותבי פאנפיקים לשכוח לעולם את מושכלת היסוד הזו. לכן, אל נא תכתבו בבקשה לילי/ג'יימס או סיריוס/ofc - כתבו יצירה ספרותית, עם פרמיסים מקוריים התומכים ומשתלבים במערכות היחסים הללו – ודאגו לכתוב אותה עלילתית, מקורית ומעניינת.	"יריבים במלכודת": שתי דמויות יריבות מוצאות עצמן "תקועות" ביחד בניגוד לרצונן, במצב שמחייב אותן לשיתוף פעולה, ומשיתוף הפעולה הכפוי יוצאת היכרות מעמיקה בין הצדדים, שמתפתחת לתשוקה. כל זאת, במצב בו הכותב/ת דואגים לנטרל את הסביבה הקרובה של שתי הדמויות, שתורמת לקיבוע העוינות והיתה חונקת את השיפ באיבו. גם הנוסחה הזו נפוצה מאד, בין היתר בשיפים של דראקו/הרמיוני (ואם אפשר, בתהליך, גם לתלות את כל הנבזיות והרשעות של דראקו בהתעללות מצד לוציוס - הרי זה משובח). ורסיה אחרת, שחוקה גם היא עד היסוד, היא כאשר אחד היריבים הופך לתלוי באופן מוחלט בדמות האחרת - החל ממצבים סטנדרטיים יחסית (למשל: דראקו סוחט את ג'יני), וכלה בורסיות מוזרות שכל קרבה בינן לבין הקאנון מקרית בהחלט (סנייפ הוא נסיך טורקי שקונה את סיריוס בתור עבד). "למה? ככה!": המצב הגרוע ביותר הוא, שהכותב/ת מוותרים לגמרי על המשימה להסביר את השיפ ולהפוך אותו להגיוני, ומציבים אותו לקורא כעובדה מוגמרת. אחת הדוגמאות הגרועות יותר בהן נתקלתי, היה פמסלאש הרמיוני/פנסי, שבו פנסי כותבת ליומנה כמה היא עצובה וכ"ו, עד שמצאה את אהבתה האמיתית שגאלה אותה מהיסורים - הרמיוני. אין הסבר, ואין שום התמודדות עם האופי של הדמויות. למעשה, ניתן היה להחליף את שני השמות כמעט בכל X ו-Y (משני המינים), ולכתוב לגביהם את אותו דבר. "סיריוס בלק והנסיכה הביישנית": נוסחה לעוסה עד אימה, שמאפיינת לא מעט סיריוס/ofc, הוא תיאור של תלמידה יפה, מסוגרת ולמדנית, שבתחילה שונאת את סיריוס וחבריו ורואה בהם עדת בריונים זבי-חוטם. אלא שסריוס היפה והרומנטי, שנוצר כמובן נפש שבורה ופגיעה (מישהו אמר בלקי-סו?), ממיס את הקרח בהדרגה ומלמד אותה "לחיות". זאת, כאשר לא פעם מעורבת באמצע אפיזודה כפויה שמאלצת את שני גיבורינו לשהות ביחד. "צר עולמי כעולם נמלה": אחת ההחמצות השגרתיות ביותר בפיקים שמערבים ofc, הינו מארג דמויות צפוי מאד וחוזר על עצמו, שלמעשה מחמיץ את כל או לפחות רוב הפוטנציאל שנבע מהכנסת הדמות המקורית. המבנה הזה כולל בדרך-כלל את האלמנטים הבאים: א. את עיקר המארג תופסות הדמות הקאנונית המבוקשת וה-ofc. ב. "חברה תומכת שיפ": חברה טובה של דמות ה-ofc, שמשמשת "כתף לבכות עליה" או גורם מזרז בהתהוות השיפ. ג. כמה הופעות אורח שבלוניות/הפרעות סטנדרטיות וחולפות לשיפ מצד דמויות לוויין צפויות מראש: הקונדסאים האחרים בפיקים של סיריוס, קראב גויל ופנסי בפיקים של דראקו, וכיוצא באלו. ד. אנטגוניסט תורן: הרשע התורן שמנסה למנוע מהאוהבים להתאחד - הארוס הסלית'ריני הגזעני של ה-ofc, אוכל המוות התורן (נפוץ מאד השימוש בלוציוס בפיקים של דראקו). כל זאת, כאשר מלבד אלו, העולם נראה כמעט ריק מדמויות אחרות. במיוחד חסר מארג דמויות שסובב את ה-ofc ומהווה חלק מהאפיון והעומק שלה, ובמקום זאת ההתמקדות תהיה בד"כ בדמויות הסובבות את הדמות הקאנונית (מלבד, כמובן, החברה תומכת השיפ). נקל לראות, שדרך טובה להמלט מאותה מלכודת ידועה מראש, לכל הפחות בפיקים של ofc, היא להשקיע את מירב המשאבים העלילתיים פחות בדמות הקאנונית (במיוחד אם מדובר בסיריוס), ויותר בדמות המקורית. דמות מקורית פותחת מגוון כמעט אינסופי של אופציות שנובעות ממנה, שחורג בהרבה מן השבלונות המוכרות והלעוסות. כך למשל: מארג קשרים וקנפליקטים בינה לבין דמויות קאנוניות ומקוריות אחרות (למשל: מכרים אחרים בבית הספר, משפחה וכ"ו), אפשרויות עלילתיות שנובעות מסיפור החיים ומן הדמות המיוחדת שלה, וכיוצא באלו. דוגמא יפה לניצול אופציות כזה הינה הדמות המקורית שעומדת בבסיס הפאנפיק "צל" - לא זאת בלבד, שמדובר בדמות אמינה, לא מוקצנת ובהחלט לא נופלת למלכודת ה"מרי-סו", אלא שהמהלך המבריק ביותר בתכנון העלילה קשר אותה לסוורוס-סנייפ, והציב אותה באמצע הקונפליקט הידוע בין הקונדסאים לבין "סבר-מאוס" הזכור לטוב. בכך נוצר שפע של אפשרויות העמקה, שהופכות את היצירה לשונה מאד משבלונת הסיריוס/ofc הרגילה. אלא, שהפיק לא הסתפק בכך, ורמז לקשר קודם בין סנייפ ללילי, שאחראי במידה רבה לתיעוב שג'יימס חש כלפי אחיה של הדמות הראשית. כמו כן, במהלך מעניין מאד, הוכנסה לעלילה גם דמותו של רגולוס בלק (ומאוחר יותר, גם של נרקיסה), באופן שנתן לעלילה קונפליקטים ורבדי עומק נוספים. אין לנו אלא להצטער, ש-ofc מצויינת נוספת פרי עטה של הכותבת, נערת-הרחוב לשעבר מייגן טיילור ("חתול פחים") לא מצאה לעצמה מקום בעלילה, דבר שיכול היה לתרום לה רבות. אוסף נבחר של נוחסאות ג'נפיקים הדיון לא יהיה שלם, בלא לסקור כמה שבלונות שחוקות עד-תום מתחום הג'נפיקים - קרי, הפאנפיקים העלילתיים נטו, נטולי ה"שיפ". קשה אמנם להסביר זאת לכותב מתחיל ונלהב, אבל סוג הכתיבה שקרויה "המשך ישיר" היא מלכודת קטלנית שגם לכותב מיומן מאד קשה לצאת ממנה בשלום. כותבים רבים מתפתים לקחת את הארי, רון והרמיוני ו"להחליף את רולינג" בכתיבת הספר הבא בסדרה. בפשטות ובבוטות: אל תעשו זאת. מדוע? אם בדוגמאות הקודמות, מתחרה הכותב ומושווה לכותבי פיקים קודמים, הרי שכאן הוא מנסה, פשוטו כמשמעו, להתחרות ברולינג "במגרש הביתי שלה" - וכאשר קוראים ינסו לאמוד את הכתיבה והדמויות שלו, הוא יושווה במישרין לכותבת הקאנון עצמה - לא רק	מהו פרמיס? אחת המשימות הראשונות המוטלת על כל כותב של יצירה ספרותית (בעיקר יצירה ארוכה המורכבת מכמה פרקים ומעלה), היא לבחור לעצמו פרמיס: רעיון בסיסי שעומד ביסוד העלילה והמהות של היצירה. יצירות מורכבות ומעניינות עשויות להיות מבוססות על מספר פרמיסים בו-זמנית, חלקם עלילתיים נטו (למשל: "אהבה אסורה המורעלת בשל התערבות אח מרושע", או "לילי מתאהבת בג'יימס"), וחלקם ממוקמים ברובדי-עומק שניצבים מאחורי העלילה ("המתח המעמדי בעולם הקוסמים" או "הדילמה וההסתבכות הכמעט וודאית של כובש עם כוונות טובות"). המושג הנפוץ כל-כך בתחום הפאנפיקשן - "שיפ", איננו למעשה אלא סוג של פרמיס. כאשר אנו חושבים על כתיבת יצירה, כל יצירה, הרי שאחד הדברים הראשונים (אם לא הראשון) שאנו עושים, הוא בחירת הפרמיס או הפרמיסים ליצירה. אין צורך להכביר מילים על כך, כי כשם שפרמיס צריך להיות אמין, כך רצוי שיהיה מקורי. Been there, done that אחת המכשלות הראשונות שעומדת בדרכם של כותבים (מכל הסוגים) הינו התבססות על פרמיס שחוק ולעוס, שנוצל באין-ספור יצירות. מצב כזה עשוי להוריד במידה רבה מאד את ערכה של היצירה, אפילו במידה והיא כתובה באופן טוב, והביצוע של הפרמיס הינו אמין ומוצלח. לדוגמא: כותב יצירת פנטזיה, שיבסס את הסיפור על חפץ קסם מרושע שחובה להשמידו כדי להציל את העולם, יסווג מיד כחקיין-טולקין (וממשיך את דרכם של אין-ספור כותבים גנריים לפניו). הבעיה היא, כי דומה שמושכלה בסיסית זו לא תמיד נלקחת בחשבון, כאשר אנו מגיעים אל תחום ספרות המעריצים. כל קורא פאנפיקים נתקל לא פעם באין-ספור הודעות בסגנון: "אני רוצה לכתוב לילי/ג'יימס" (או סיריוס/ofc, או סיריוס/רמוס, או הרמיוני/דראקו... וכך הלאה). השאלה הראשונה, שכותב או כותבת כאלו צריכים לשאול את עצמם הינה: "אם הפרמיס המרכזי (קל וחומר היחיד) שלי הינו "לילי מתאהבת בג'יימס" - במה אני שונה מאלפי לילי/ג'יימס קודמים? מה יש ביצירה שלי, שיהפוך אותה למקורית ומעניינת? אם כל רצונם של הכותב או הכותבת הוא לתרגל כתיבה, ולנסות ללמוד או להוכיח לעצמו שהוא יודע לכתוב את ג'יימס או לילי - תבוא עליו הברכה. אולם, במידה והכותב או הכותבת רוצים יותר מכך - כלומר, מנסים לכתוב יצירה ספרותית מעניינת, מושקעת ובעלת ערך עצמאי (בתחום הפאנפיקשן, כמובן) - אם כך, אין לו מנוס משאלה זו, מרגיזה ומתסכלת ככל שתהיה. עדיף לכותב, כי השאלה תשאל על-ידו בשלב המוקדם של תכנון הכתיבה, מאשר שתבוא מאוחר יותר בתור תגובות של קוראים. אם וכאשר כותב יצירה אינו מקדיש לכך מחשבה מספיקה, הוא עשוי למצוא עצמו ניצב בפני ביקורות שמהותן: "Been there, done that", כלומר - גם אם הכתיבה שלך טובה וקולחת, מדוע שנקדיש זמן לקרוא את היצירה (קל וחומר להגיב ולדון בה) - כאשר כל מה שעשית, זה חזרת בוריאציות קלות על רעיונות שמוחזרו ונכתבו פעמים רבות אין ספור? המסקנה בעניין זה הינה ברורה: שיפ בין שתי דמויות קאנוניות, ובעיקר בין הדמויות הראשיות (בעיקר בתור פרמיס מרכזי או יחיד לפיק), הינו פרמיס שהיה בשימוש רב, וקשה מאד (אם כי תמיד אפשר) להגיע בו לרמה סבירה של מקוריות וחדשנות. ישנם כותבים, שבכדי לחדש פונים אל תחום השיפים הביזאריים - כלומר מנסים, כמעט באובססיביות, למצוא מיני זיווגים בלתי הגיוניים, שהמרחק בינם לבין כתיבה קאנונית הוא כרחוק מזרח ממערב - בדרך כלל, בלי לטרוח ליצור אפיונים אמינים לדמות שהקאנון הותיר פחות או יותר בשוליים (מלאכה מרתקת, אבל בהחלט לא קלה). לעניין זה ראוי להעיר, כי רוב הקוראים אינם מתעניינים במיוחד בשידוכים בין פילץ' לווינקי וכיוצא באלו; ביזאריות יכולה להיות קוריוז, אבל היא לכשעצמה אינה עושה יצירה לטובה. בעיה דומה, אם כי חמורה פחות, קיימת בסוג הנפוץ האחר של ספרות ה"שיפ", המתאר מערכת יחסים רומנטית בין דמות קאנונית לדמות מקורית. נניח לרגע בצד את הבעייה הנפוצה של כתיבת "מרי-סו", ולצורך הדיון נניח שהכותב או הכותבת נמנעו מליפול למלכודת. גם בהנחה כזו, קיימת סכנה לחזור על שורה של פרמיסים לעוסים, שיטלו מן הכתיבה הרבה מערכה. קיימות לא מעט שבלונות כאלו, בעיקר אך לא רק בכל מה שנוגע לסיריוס/ofc. השבלוניות נוצרת בעיקר אם וכאשר מזניחים את הכלי רב-העוצמה שקיים כאן, בצורת דמות מקורית שהיא נשוא להיסטוריה, דעות, אפיונים, תסביכים וקשרים חברתיים ומשפחתיים החורגים בהרבה מאהבתה לסיריוס, הארי או דראקו. ובכדי להדגים את אשר נאמר עד כה, הרי כמה נוסחאות שיפ גנריות שנלעסו ומוצו כמעט עד תום. וזאת להדגיש: אף אחד מהדברים שיוצגו כאן אינו פסול בפני עצמו, או משמעו בהכרח יצירה גרועה - אולם שימוש היתר שנעשה בהם, בעיקר כ"פתרון קל" בכדי להצדיק התפתחויות בעייתיות מבחינה קאנונית (שבמצב אחר היו מצריכות עבודת עומק קשה של הכותב/ת), הפך אותן לבעייתיות מאד, וזאת בלשון המעטה. "התשוקה הפראית": לפתע-פתאום, נוצרת בליבו של X תשוקה פראית ובלתי-מוסברת כלפי Y, והמהדרין מוסיפים וממקמים זאת לא פעם באמצע עימות פיזי אלים בין שתי הדמויות. בהמשך, הדמות עוברת סדרה ידועה מראש של נסיונות הכחשה, עד שהיא מוצאת (איך לא) את העוז להודות בפני עצמה ובפני העולם על אהבתה. נוסחה זו נפוצה מאד בסלאשים של הארי/דראקו, ובמידה רבה גם ב"האט" של דראקו/הרמיוני (למשל: סנייפ מעניש את הרמיוני ושולח אותה לחפש משהו במשרד שלו או במחסן, דראקו נתקל בה במקרה באופן שנוצרת קרבה גופנית, ואגב התכתשות וכמה נפנופים בכל הואריאנטים של התואר "בוצדמית", נוצרת תשוקה נוראית ביניהם. בשלב השני, לאחר ששכבו/התנקשו, הם מאשימים זה את זה ונכנסים להכחשה, הרמיוני מתביישת מרון,etc...

- עמוד 3 -
על גיבורים בעלי הרואיקת יתר/שמעון נעים חלק לא קטן מספרות המדע הבדיוני והפנטסיה של ימינו, כל שכן פאנפיקים אשר כתובים בפנדומים מסוימים עוסקים בסיפורי הרפתקאות, סיפורי מסעות, Quest, או בסתם גיבור הנאלץ לשאת על כתפיו את העול ולהציל את העולם מפני השתלטותם של אי-מי מסוימים- החל ממשרתיו של סאורון ואוכלי המוות הידועים לשמצה וכלה בגזע הבאגים מן "המשחק של אנדר" (שהוא, אגב, ספר מד"ב מומלץ בחום). כאשר אנו באים לנסות ולהבין את סוג הסיפורים האלו, אנו נתקלים במספר מאפיינים דומים והם מבנה עלילתי ("קשת כתיבה") דומים, מספר מאפיינים על מאבק בין טוב לרע שחוזרים אף הם (או דווקא אמירה חברתית כנגדם כפי שמשתקפת ב"המשחק של אנדר"), מספר מוטיבים "מסעתיים" חוזרים, ומספר אפיונים מרכזיים העוסקים בדמויות, בהן אעסוק בטור הנוכחי.
לחלוטין?). אותו דבר לגבי סם גמג'י ולגבי ליירה שלנו. אבל מה לגבי אנדרו? הרי הדרך שלו להצלת העולם מעט שונה... המשחק של אנדר אחת הסיבות להתעקשותי להבאתו של אנדרו וייגן שהוא בכלל דמות מספר מד"ב למאמר אשר אמור לעסוק, פר הגדרה, בפנטסיה היא בגלל ייחודיות הספר שלו. אנדרו לא יודע שהוא מציל את העולם. אנדרו מתחיל בכך שהוא משחק תפקידים מד"בי מתקדם, ובהמשך הוא עובר למשחק חלליות מד"בי במחשב. הוא אפילו לא משער לעצמו שהוא בעצם מציל את העולם ושהמשחקים הם לא משחקים, אלא מערכת שנבנתה עבורו בכדי שיוכל להציל את העולם בחוכמתו העילאית מבלי שיצטרך לשאת בידע שהוא הולך להציל את העולם ולבצע רצח-גזע מתועב. אורסון קארד מתחכם איתנו- הוא יודע שהמעמסות שרצה להעמיס על הגיבור שלו הן בלתי נתפסות, ולכן מה שהוא נותן לו זה "משחק ילדים", תרתי משמע. נראה לי שהדבר מתיישב היטב עם המסר הכללי של קארד, וכאן אאלץ לחרוג לרגע מן הנושא. קארד בעצם מציג לנו בן אדם שאומן על ידי החברה, שלא בידיעתו, לבצע רצח גזע שלם. לא רק זאת. אחרי רצח הגזע שהוא מבצע, הוא בכלל מגלה שכל העניין הוא "אי הבנה קטנה" של בני האדם את הבאגים (הגזע שנגדם הוא נלחם) ולהיפך. שניהם ניסו להשמיד את האחר כיוון שלא הכירו בייחודיות שלו. אנו רואים שוב את אותה התמה בספר השני כאשר שוב מתגלה גזע כזה ושוב מנסים בני האדם להשמידו. אני רואה בספרים של קארד סוג של מסר ליברלי ואנטי מיליטנטי, אפילו טיפה פציפיסטי, ומה מתאים יותר להצגת הצבא שלקח אליו את אנדר מלהציג את הקשיים הבלתי אנושיים שהוא מערים עליו ואת רצח הגזע שהוא מכריח אותו לבצע? לא רק זאת, אנו רואים נגיעה בנושא גם בקו העלילה של לוק ודמונסתנס, אך אני כבר סוטה מהנושא. הלכה למעשה נראה לי לעיתים שאנדרו אמור היה להיות המיצג לבין האדם הטוב שהושחת (אני רואה בספר השני את מסע ההיטהרות שלו), אך שוב, בשביל שהוא יוכל להיות מושחת, עליו להיות חזק ולעמוד בפני מכשולים בלתי אנושיים. אומנם, הלכה למעשה המכשולים הם אלה שחישלו את אופיו המיוחד ונתנו לו את היכולת הפסיכולוגית והשכלית להציל את העולם, אך לא כל אחד היה עומד בהם. כאשר הוא הורג את אויבו (ושוב אנו רואים בסצנה מעין ביקורת על אנדרו שחרג מעט ממגבלות ההגנה העצמית) נמסר לנו שזהו מקרה ההרג השני בבית הספר "ולפחות לא התאבדות". אנדרו יכול היה להתאבד. הוא לא עשה את זה. ציפיתי למען האמת שדווקא בספר אשר בא ושבר את המסגרת הרגילה של "סיפור הגיבור שמציל את העולם" נצליח לראות בן אדם יותר ממוצע, ואכן, ניתן לאמר שאנדר היה יותר ממוצע מהגיבורים הקודמים בתחילת הספר, במידה מסוימת (למרות שגם הוא עם המאפיין של "האדם המושפל שהופך לגיבור עולמי". מתחיל כ"שלישי", תואר ידוע לשמצה שניתן לו שלא באשמתו, ומסיים בתור אנדר שהציל את העולם) ושאת כוחות הנפש הוא שאב בעצם מסדרת אימונים מפרכת שעיקרה היה "העצמת העצמי" פחות מאשר האימונים הפיזיים, אך גם כאן אנו נרמזים שהמשגוח שהוצמד לאנדרו לא רק דיווח על הסצנה שהביאה אותו לבית הספר, אלא גם על אופיו המיוחד, ודווקא זה מאכזב אותי במבט לאחור על הספר. בחזרה- הגיבור הממוצע- האומנם? אם כך, מהו לטעמי המאוד מחמיר גיבור ממוצע? נראה לי שרובנו עונים להגדרה הזו. השאלה הבעייתית נותרה- האם פלוני אלמוני, שהוא אדם מן הישוב, יוכל לעמוד במרכזה של הרפתקה או מסע בלתי רגילים מבלי להיות בעל אותו ניצוץ האופי המייחד גיבורים? פיתרון אחד שחשבתי עליו הוא לקחת בחשבון את האקסיומה שעל פיה גם גבר בן שלושים שעדיין רואה מפלצות בחושך וצורח כל פעם שהוא פוגש ג'וק יוכל להפתיע ולגלות פתאום אומץ לב כשחייו תלויים בזה (כמו הדוגמא של נוויל בספר החמישי), אבל אסור לנו לקחת את זה כפתרון קל; שימוש מרובה באלמנט שוחק אותו מאוד. פיתרון נוסף הוא באמת לרמות את הקורא כפי שעשה קארד, אבל זה לא הולך להיות קל.... בכלל לא... כנראה שיש צורך בכותב מוכשר מאוד לשם כך, או בפתרון קסמים מדהים כלשהו אשר נסתר מעיני. שמא למישהו יש רעיונות והוא מסתירם מפני? בחזרה לפאנפיקשן בנושאים אלו ניתן לתת לפאנפיקשן לעשות את מה שהסופרים לא תמיד הצליחו. מהן הברירות העומדות בפניו של כותב הפאנפיקשן? א. שכתוב של סצנה/יצירה בעזרת דמות "חלשה" או "בינונית". ב. הצגת סצנה/יצירה דרך עיניה של דמות "חלשה" או "בינונית". ג. כתיבת סיפור אמיתי בפאנדום ההארי פוטר על בית האפלפאף בלי לערב גריפינדור או גריפינדוריות לשמה. ד. לכתוב על דמות "חלשה" או בינונית" הנקלעת למצב האמור להתאים לדמויות "חזקות" (כמו הניסיון הלא כל כך מוצלח שלי ב"הטבעת השלישית". מסתבר לי שדמותו של שי חזקה יותר משחשבתי). כן, זוהי מטלה כבדה לכתפיו הצרות של הכותב. האם מישהו מוכן להרים את הכפפה?	אנדרו וויגן המקרה של אנדרו הוא קצת מורכב יותר כיוון שכאן קשה יותר להצביע על מעשים מסוימים כיוון שב"המשחק של אנדר" רוב הספר מתאר בעצם את התמודדותו של אנדרו עם שגרה כמעט בלתי אפשרית שרק הוא עבר ונהייתה קשה רק בשבילו, אך אנסה לעמוד על מספר נקודות עיקריות: א. עמד בשגרת אימונים קשה תחת פיקודם של רודן ב. סבל מיחס משפיל בבית הספר ג. עמד בפיקודו של "צבא" ד. הצליח להעמיד צבא מוכן, מזומן ומושלם, ברמה הכי גבוהה, בשגרת קרבות בלתי אפשרית (אפילו לדעת מפקדיו) בלי להישבר לגמרי. ה. הצליח לעמוד בשגרתו הבלתי רגילה של מאזר רקהם ו. הצליח לנצח בקרבות כמעט בלתי אפשריים בתנאים לא נוחים תוך גיוס משאבים פסיכולוגיים בצורה כמעט מכסימלית. שוב, כמה היו עומדים בזה? למה הבאתי את הדוגמאות האלו? מה משותף לכולם? ברובד הנמוך, כולם עברו הרפתקאות מסמרות שיער ועשו מעשים עילאיים. וברובד היותר עמוק? לכולם הייתה היכול העילאית להצליח ולעמוד במעמסות בלתי אפשריות בדרך להצלת העולם (בייחודיות המקרה של אנדר בו אדון בהמשך). הכיצד? בכל אחד מהם ישנו שילוב תכונות, או תכונה בולטת אחת המייחדת אותו משאר האנושות. אפשר לקרוא לזה אומץ לב גריפינדורי, אפשר לקרוא לזה עוז, אפשר לקרוא לזה גבורה, אפשר לקרוא לזה יכולת לעמידה במצבי לחץ, אפשר לקרוא "אופי חזק במינו", אפשר לקרוא לזה "תבנית פסיכולוגית מיוחדת" ואפשר לא לקרוא לזה בשם אך לדעת שזה שם (מניסיון, ניסיון לקרוא לזה בשם המתאים היא משימה קשה במינה...). בכל אחת מהדמויות האלו ישנו דבר מה מיוחד במינו שלא ממש משתקף בנו, אנשי המערב השמנמנים והשבעים היושבים בביתם וקוראים סיפורי הרפתקאות במקרה הטוב, או משמינים מול הטלוויזיה במקרה הפחות טוב. האם זה מן ההכרח? בואו נגיד שבמקום לשים את הארי היינו שמים את נוויל לונגבוטום כפי שהוא משתקף לנו מן הספרים הראשונים (למען האמת, אנו זוכים לראות מעט התפתחות שלו בהמשך, כאשר בספר החמישי אני רואה נקודת מפנה של ממש). אולי היה לו האומץ לעמוד בפני חבריו לכיתה ולהגיד להם מה הוא חושב, ואפילו האומץ לעמוד בפני קללתה של הרמיוני, אך מי מוכן להפקיד את עולם הקוסמים בידיו? (האם מישהו מתכוון להרים את הכפפה ולכתוב על זה פיק?) בואו אפילו נעזוב את נוויל מתוך אמונה שיש כאלה שיגידו שעולם הקוסמים ישרוד, אני יכול להעיד שבתור הבן אדם הכי מתאים לפתיחת "ההוביט 2" (בטטה שלא יוצא לשום הרפתקה הפחותה ביותר) אם היו שמים אותי במקום הארי פוטר אין סיכוי שאבן החכמים הייתה ניצלת והסדרה היתה נגמרת בסוף הספר הראשון (אל נא נשכח כי הארי עמד מול וולדמורט, בסופו של דבר, תמיד לבדו. איש לא נלחם איתו נגד קווירל, נגד הבסיליסק, נגד וולדמורט ברביעי וגם בחמישי הוא נעמד נגד וולדמורט לבדו. העזרה הגיעה תמיד בכדי לשמור את הארי לספרים הבאים אחרי שזה כבר "עשה את שלו". הרמיוני לא היתה זו שמצילה את המצב, ונראה לי שחלק מהנבואה מדברת על כך שהארי הוא זה שיהרוג או ייהרג, לא הרמיוני או רון, עם כל הכבוד להם). אם הארי היה מפחד העלילה היתה נתקעת. כאן אנו נתקלים בבעיה שלשמה הבאתי אתכם, קוראיי. הרואיקת-היתר של הדמויות שלנו הוא דבר שכבר מתחיל להפריע בקריאת ספרים מהסוג. אומנם, זה לא מונע ממני את ההנאה, אך דבר מה מציק לי תמיד: האם לא יתכן דבר אחר? לי קשה להתחבר עם דמות "חזקה מדי". אומנם, חלק מחווית הקריאה היא בלהזדהות עם הדמויות במקומות בהם אנחנו לא מצליחים, אך גם זה דבר מוגבל. האם אנחנו חייבים לשים דמות "חזקה" תמיד בעמדת המפתח, אחרת העלילה פשוט לא תזוז? אופציות נוספות אם בתור התחלה אנו שמנו דמות "חזקה" שהרי היפוכו של דבר היא דמות "חלשה". יש אשר מכלילים דמויות כאלה כ"אנטי-גיבורים". מה הבעיה עם אלה? הכנסת דמות שכזו באופן אמין תאלץ לגרור אחריה קיטורים ויבבות עד צאת נשמת הקוראים או יציאה מדעתם. למען האמת, כשהתחלתי לתהות בעניין נראתה לי האופציה הזו כטובה ביותר, אך דיון שערכתי בפורום (זה של המגדל הלבן) הועלתה הנקודה של קיטורים ויבבות, ודמות יללנית נמאסת על הקורא עד מהרה. אם כך, כאשר שני התחומים, זה השחור וזה הלבן כשלו לטעמי, מה ניתן לעשות? כאן ניתן להגיד שבין שתי קיצוניות שונות עדיף לבחור באמצע. מהו האמצע? לטעמי, כפי שאמרתי, הארי הוא בהחלט לא באמצע, וכמו כן בערך כל הגריפינדורים בעלי האומץ הבלתי רגיל (שמים לב לכך שרולינג בחרה דווקא את הבית של אומץ הלב הבלתי רגיל כבית האהוב עליה ובתור זה שסביבו מתרחשת כל העלילה? אפילו אלה אשר לכאורה הן דמויות קריקטוריות, כמו נוויל אפילו, מתגלות בסוף כחזקות? אני רואה בספר החמישי נקודת מפנה בעניין. לעומת זאת, בבית המתחרה, סליזרין, מוצג לנו "מיצגו הנאמן" מבחינת הקוראים, דראקו מאלפוי, כחלש	הגיבור הקלאסי ישנו מודל עיקרי אשר הניתוח על פיו חוזר מספר פעמים בעת ניסיון להבין את הז'אנר כפי שתיארתי אותו בפסקה הקודמת וזהו הניתוח של "הגיבור בעל אלף הפרצופים" אשר שייך במקור ליוסף קמפבל. על פיו כולל הז'אנר, אשר מוכר בספרות בשם "אופוס פנטסטי" שלושה דמויות מפתח החוזרות בכל ספר והן: המחפש- הגיבור הראשי אשר מחפש את האמת, הצדק, או את הדרך להשלמת המשימה שלו, "המגן" אשר שומר על הגיבור שלנו מפני סכנות ועוזר לו לעיתים להשלים את המשימה, ו"המדריך" אשר נותן לגיבור את ההדרכה, בין אם בידע, ברוח או אפילו בכל הקשור לכושר גופני (לא שבסוג הזה נתקלתי הרבה, למרות שאם מישהו רוצה לכתוב אופוס פנטסטי על מתאגרף הוא מוזמן). על פי המודל ההוא, שכבר הפך לנפוץ בהרבה למעבר לספרו של קמפבל, כולל המסע של הדמות מספר שלבים, ולא אכנס אליהם כרגע. עכשיו עולה השאלה: מלבד הניתוח הספרותי-אקדמאי מה מייחדת את הדמויות האלה מבחינתנו כקוראים הממוצעים? לצורך העניין אתן עתה כדוגמה מספר דמויות מוכרות מספרי הפנטסיה שר הטבעות של טולקין, הארי פוטר של רולינג, חומריו האפלים של פולמן, ומספר המדע הבדיוני "המשחק של אנדר" (אתרכז בספר הראשון בלבד כיוון שב"קול למתים" אנדר מאבד כבר חלק מהייחוד של הדמויות כפי שציינתי למעלה) של קארד. סם שמן הפלך לא מעט מקוראי "שר הטבעות" מסכימים על כך שהגיבור הראשי האמיתי שלנו הוא איננו פרודו באגינס אלא עוזרו הנאמן סם. אפשר לאמר שכיוון ושניהם יוצאים הלכה למעשה למסע כולו, מבחינתי כקורא, ניתן להתייחס גם אל סם כאל "מחפש" ולא כאל "מגנו של פרודו" גם אם מבחינה אקדמאית החלוקה הזו איננה נכונה. סם הוא זה שהלכה למעשה "מחזיק" את המסע של פרודו וזה שהלכה למעשה נטל על כתפיו את השמדתה של הטבעת. הבה ונבחן את מעשיו: א. העז לצותת לשיחתו של הקוסם גנדלף ביודעין כי יתכן ויהפוך ל"משהו על טבעי". ב. הסכים לצאת עם פרודו למסע לריונדל. עמד בפני כל האימות בדרכם של החברים אל ריונדל. ג. התעקש לצאת עם פרודו למסע שטיבו לא ברור להשמדת הטבעת. ד. רדף אחרי אדונו בסצנת סיום הכרך הראשון במצב בלתי אפשרי. ה. עמד בכל תלאות הדרך על למורדור. ו. חילץ את פרודו בלב מעוז האורקים. כל אלה, ועוד לא דיברנו על ההמשך... חתיכת בן אדם! עכשיו, שאל את עצמך, קורא יקר, האם אתה היית מצליח בתנאים האלה לבצע חצי מזה? כמה אנשים הרימו יד? אני לא ביניהם. הארי פוטר אם אאלץ לפרט עכשיו את כל מעשיו הגבורה של הארי פוטר, אאלץ לסיים בשנה הבאה, ועל כן אתן רק את מקצתם: א. התגנב מפחת לאפם של לא מעט אל בקתתו של האגריד. ב. ניצח את קווירל. ג. התגנב אל משרדו של לוקהרט ומשם אל חדר הסודות תחת אפם של מורים ומדריכים. ד. הרג בסיליסק. ה. חזר בזמן. ו. עמד בטורניר הקוסמים . ז. נלחם מול וולדמורט. ח. הקים מחתרת בהוגוורטס מתחת לאפה של המנהלת האימתנית. ט. ביצע בריחה אל משרד הקסמים. הארי עמד במספר אתגרים לא פשוטים בכלל, ושוב, קשה לי להאמין שהייתי עומד ברבע מהם. יש שיגידו שהוא בעצם לא ממש עמד ברובם אלא שהיו אלה החברים, לופין וסיריוס שהביאו אותו, שהיו אלה נסיבות כלשהן, שהיתה זו תכניתו של דמבלדור בכלל... אני חושב שמעבר לעזרתם של מגנים ומדריכים שונים יש כאן יותר. הרבה יותר, ולא כולנו זכינו בכך. ליירה ליירה ההיא הגיבורה הראשית בסדרת "חומרים האפלים" לצידו של וויל. ליירה יוצאת למסע, גם היא, כשלא מעט (כמה מפתיע) מונח על הכף אל מול הצלחתה במסע. ניתן לזקוף לחובתה מספר לא מבוטל של הצלחות, ביניהן: א. "פריצה" לחדר ההסבה כבר בעמוד הראשון ב. בריחה מביתה של גברת קולטר, ג. ארגון "המרד" ההוא במעבדת הניסויים כולל פריצה לחדר בו הוחזקו הדאמונים, ד. עזרה ליוריק בירנסון המסוכן להשיג את מגנו, ה. היחקרות במשרדה של מארי מאלון, ו. עזרה בהשגת הסכין המעודן, ז. הצלתו של יוריק מפניו של יופור, ח. פריצה לעולם המתים, שחרור כל המתים ופתיחת המעבר מעולם המתים, ט. יש שיגידו שגם פרידתה ("המרגשת") מוויל מוגדרת כהצלחה הירואית. וכן, שוב אשאל, האם אתם רואים את כל ההתנהגויות האלה כנורמאליות? מילא, על חלקן ניתן שוב לשלוף את התירוץ של "כורח הנסיבות" אבל מה לגבי הפריצה לעולם המתים? זה לא מסוג הדברים שאיני הייתי עושה, וזה לא מסוג הדברים הקשורים בנסיבות.
"God Rest Ye Merry Hippogriff" דמותו של סיריוס בלק / ג'סי (Lovable Stray)
הוא נשבר, נכנס לדיכאונות, מתעצבן על הארי רק בגלל שהוא במצב רוח רע ומשתכר כמעט עד אובדן הכרה – במילים אחרות – מתנהג באופן אנושי להפליא. סיריוס, שבילה 12 שנים בחברת יצורים שכל מטרתם בחיים הייתה למצוץ שמחת חיים מאנשים, שומר על חוש הומור ומתנהג באופן פחות או יותר שפוי (במיוחד כשהוא לא נמצא בכיכר גרימולד) - הוא משמש להארי משהו בין הורה לאח בוגר, מציע לו אוזן קשבת ועצה. הארי, שלא מרגיש בנוח להדאיג את חבריו בבעיות שלו, ונבוך מדי לפנות לדמבלדור, מוצא בסיריוס חבר, מישהו שיכול לעזור, לייעץ ולהרגיע. למרות שלא תמיד סיריוס עוזר להארי בעצותיו, הכוונות שלו טובות. אחת הנקודות המעניינות בדמותו של סיריוס בלק היא מדוע דעותיו היו שונות כל כך מדעות הוריו. האם דעותיו הושפעו מחבריו ללימודים? האם, בהגיעו להוגוורטס, הוא עדיין היה מושפע מהגזענות של הוריו? סיריוס, שגדל במשפחה עם דעות כה חזקות, בחר לעשות בדיוק את ההיפך וללכת נגד כל מה שלימדו אותו. כולנו יודעים שאין דבר טבעי יותר מילד קטן, המעריץ את הוריו ומאמץ את דעותיהם – לפחות כשמערכת היחסים בין הילד להוריו היא תקינה – אפשר לקחת לדוגמא את דראקו מאלפוי, שמעריץ את אביו ושולף את שמו בכל הזדמנות. האם זה הגיוני שילד צעיר, שחונך לחשוב כי הוא ראוי להסתובב רק עם טהורי דם, התעורר יום אחד והגיע למסקנה שהגישה של משפחתו שגויה? אם נניח שמשפחת בלק לא אפשרה לסיריוס הצעיר להתרועע עם ילדי מוגלגים או ילדים שאינם טהורי דם, איך הוא היה יכול להשתכנע אחרת? האם ייתכן שסיריוס בן האחד עשרה הגיע להוגוורטס והחליט, תוך ימים ספורים, שכל מה שלמד מהוריו שגוי? מכאן אפשר להגיע למסקנה שסיריוס הגיע להוגוורטס כשהוא כבר סולד מהגזענות של הוריו. האם דעותיו החריגות של סיריוס נבעו מכך שהיחסים בינו לבין משפחתו היו מעורערים עוד מהילדות המוקדמת? ילד מריר שכועס על הוריו ינסה להבדיל את עצמו ממשפחתו ויעשה את ההפך מהמצופה ממנו על מנת להתבלט. האם סיריוס, כילד, אימץ לעצמו בכוונה אידיאולוגיה הפוכה מזאת של הוריו, כדי לעצבן אותם ולהיבדל מהם? מדוע סיריוס ברח מביתו בגיל שש עשרה? יכול להיות שהוא לא הרגיש בטוח להישאר שם אפילו חודשיים? האם קרה משהו באותו הקיץ שגרם לקרע סופי בין סיריוס להוריו? בפרק, בו סיריוס מספר על משפחתו, הוא מציין שהיה לו אח, רגולוס בלק. לפי דבריו של סיריוס, רגולוס היה "רך" מכדי להתנגד להוריו, לכן היה שותף לדעותיהם הגזעניות ואף הפך מאוחר יותר לאוכל מוות. על פי טון דבריו ניתן ליראות שסיריוס מתייחס לרגולוס כאל ילד טיפש שלא ידע מה הוא עושה. בניגוד לשאר בני משפחתו, סיריוס לא מדבר עליו בשנאה או תיעוב אלא בעצב מסוים. סיריוס מספר להארי שרגולוס היה הילד שהוריו העדיפו, גאים בו על כך שהפך לאוכל מוות. למעשה, אנחנו לא יודעים דבר על היחסים בין סיריוס לרגולוס או היחס של הבלקים לילדיהם. יתכן שרגולוס הצעיר קינא בסיריוס, שהיה מוצלח יותר, וניסה להוכיח להוריו באופן תמידי כי גם הוא בן בלק ראוי. כל מה שאנחנו יודעים על רגולוס הוא המוות שלו, שהתרחש כתוצאה מהרצון של בן בלק הצעיר לפרוש אחרי שגילה עד כמה רחוק וולדמורט ואוכלי המוות מוכנים ללכת. סיריוס מספר כי לפי מה שבירר מאוחר יותר, רגולוס נרצח על ידי מישהו לא ידוע שנשלח על ידי וולדמורט עצמו. מעניין לציין שרולינג רמזה לכך שאין איש שהיה עד למותו של רגולוס, אפילו סיריוס ליקט את המידע אודותיו משמועות. *** המוות של סיריוס נגרם, ככל הנראה, כתוצאה מנפילתו דרך הפרגוד ולא מהקללה של בלטריקס (שהייתה כפי הנראה "שתק". קרן האור שנורתה משרביטה הייתה אדומה, לא ירוקה, מה שהיה מרמז על "אבדה קדברה"). על פי דבריה של לונה, אנחנו משערים שהפרגוד הוא מעין שער לעולם המתים אשר דרכו מגיעים לעולם הבא. הארי ולונה שומעים קולות לא ברורים מתוך הפרגוד, האם אלה הם המתים שמנסים לתקשר איתם? האם יש קשר בין היכולת שלהם לראות את הת'סטראלים לשמיעת הקולות מתוך הפרגוד? מעניינת אותי מאוד הצורה המיוחדת בה בנוי החדר (כמו אמפיתיאטרון) – האם הוא שימש פעם לענישה? האם זאת הייתה דרכם של הקוסמים להוציא להורג פושעים לפני בואם של הסוהרסנים? (האם אותם אנשים נכלאו בתוך הפרגוד?) אם כן, מדוע החליטו להשתמש בסוהרסנים על מנת להעניש? האם החדר שימש לפולחן כלשהו בעבר? אם כן, למה הוא ממוקם במשרד הקסמים? יותר הגיוני להניח כי הפרגוד נמצא שם לשם מחקר כלשהו, כמו המוחות שתקפו את רון, אבל מדוע החדר מעוצב בצורה משונה זאת? איש אינו מסביר להארי מה הוא הפרגוד, למרות שרמוס מבהיר לו כי סיריוס איננו. השימוש במילה "gone" יכול גם לרמוז על כך שאין משם דרך חזרה, אבל האם זה אומר בהכרח מוות? מדוע רולינג השאירה את כל סוגיית הפרגוד במסתוריות שכזאת? בסופו של דבר, השאלות על מותו וחייו של סיריוס רבות מהפתרונות ותשובות שיש לנו, במיוחד על הנסיבות של מותו. לזכותה של רולינג יאמר כי יצרה דמות מעניינת ואנושית להפליא, שהצליחה לגרום למיליוני מעריצות להכריז על יום אבל בינלאומי לזכר הכוכב הבהיר ביותר.	אני מניחה שאם האגריד היה מוסר לידיו את הארי התינוק, סיריוס לא היה בוחר לרדוף אחרי זנב תולע. חוסר האונים של סיריוס בכיכר גרימולד הוא גם אחד הגורמים לנסיגה במצבו הנפשי. הוא אינו מסוגל לשאת את המחשבה שהוא חייב לשבת בלי לעשות דבר, בזמן שהאחרים מסכנים את עצמם. ההתגרות של סנייפ לא תורמת ורק גורמת לו להסתגר בתוך עצמו. בפרק "הזיכרון הכי גרוע של סנייפ" אנחנו הופכים עדים למעשה נורא שביצעו ג'יימס וסיריוס לסוורוס סנייפ. על פי דבריו של סיריוס, סנייפ עקב אחרי הקונדסאים מתוך קנאה (במיוחד בכישרון הקווידיץ' של ג'יימס), ועשה הכל כדי לגרום להשעייתם מהוגוורטס. הוא מספר גם על כך שסנייפ הסתובב בחבורה של סלית'רינים אשר מאוחר יותר כמעט כולם הפכו לאוכלי מוות. מצדו של סנייפ, אנחנו מגלים אב אלים ומאיים. מצד אחד יש לנו כאן את הסיפור של סיריוס, שמזכיר לנו כמעט מייד את דראקו, המציק ללא הרף להארי, רון והרמיוני, מצד שני אנחנו עדים לכך שג'יימס היה זה שהציק לסנייפ ראשון מתוך כוונה לבדר את סיריוס. אנחנו לומדים יותר על הסכסוך סיריוס ג'יימס/סנייפ, מגלים כי סנייפ נושא איתו צלקות עמוקות, הקשורות לקונדסאים, ואינו מוכן להרפות מהן אפילו כשמדובר בבנו של האיש אותו שנא. מדוע סיריוס שונא כל כך את סנייפ והאם הוא שנא אותו מספיק בשביל לנסות לרצוח אותו? דיי ברור עוד מהספר השלישי כי איש מהקונדסאים אינו מחבב את סנייפ. אפילו רמוס לופין, השקול וההגיוני מבין החבורה, התייחס אליו בסלידה מסוימת. הייתי אומרת כי סנייפ אכן היה חטטן שהתערב יתר על המידה בענייניהם של הקונדסאים, אבל מדוע השנאה (ולא הקנאה כמו במקרה של ג'יימס) המורגשת היא דווקא בינו לבין סיריוס? רולינג אמרה באחד הראיונות כי אנחנו עתידים לגלות בהמשך את הסיבה לשנאה ההדדית בין שני אלה. השאלה החשובה כאן היא עד כמה רחוק סיריוס היה מוכן לקחת את היריבות הזאת. האם המתיחה המסוכנת, שסיכנה לא רק את סנייפ אלא גם את חברו, רמוס, הייתה לא יותר ממתיחה? האם סיריוס, כנער חכם ופיקח חשב שסנייפ יצליח להימלט מציפורניו של אדם זאב מסוכן? האם הוא לא חשב על חברו שהיה יכול להיות מושעה מהוגוורטס או אף מואשם ברצח, שלא לדבר על רגשות אשם? לפי דעתי, אם לקחת בחשבון את אופיו הפזיז של סיריוס, הוא באמת פעל על פי דחף ולא חשב על חומרת המעשה. ההוכחה לכך היא העובדה שהוא סיפר לג'יימס את מה שעשה זמן קצר אחרי ששלח את סנייפ לערבה המפליקה. לו סיריוס אכן היה מתכנן לפגוע בסנייפ, היה זה רק הגיוני שהוא לא היה מספר לאיש ומניח לסנייפ להינשך. כמובן שישנה האפשרות שהוא חש חרטה והבין שהוא לא רוצה לפגוע בחברו או אפילו בסנייפ, וזו הייתה הסיבה האמיתית מאחורי פנייתו לג'יימס. מערכת היחסים הנוספת שלא ממש ברורה לנו היא החברות בין סיריוס לרמוס לופין. אנחנו יודעים כי סיריוס וג'יימס היו כמעט אחים, ג'יימס סמך על סיריוס יותר מאשר על חבריו האחרים וכנ"ל גם לגבי סיריוס. השאלה הנשאלת היא עד כמה היו קרובים היחסים בין סיריוס לרמוס. אנחנו עדים לחוסר התחשבות מצידו של סיריוס כשזה מייחל לירח מלא ("מסדר עוף החול" – הזיכרון הכי גרוע של סנייפ), למרות שהוא מודע לעובדה שירח מלא גורם סבל רב לחברו. תמיד עניינה אותי הסיבה האמיתית מדוע הקונדסאים הפכו לאנימאגים. האם הם רצו באמת לתמוך ברמוס או שזה היה תירוץ להיכנס לעוד הרפתקה? האם החברות שלהם הייתה מושתתת על העובדה שרמוס הוא איש זאב ולכן לעולם לא משעמם איתו? כנראה השילוב של שניהם. סיריוס לא מתעכב לחשוב על רמוס כאשר הוא שולח את סנייפ לערבה המפליקה, מסכן אותו לא רק בסילוק מהוגוורטס, אלא גם בהאשמה ברצח. ידוע לנו שברגע שהתעורר חשד למדליף מבין חבריהם של הפוטרים, סיריוס ורמוס חשדו זה בזה. השאלה היא מדוע. מדוע הם חשדו אחד בשני כל כך אבל לא בפיטר? מדוע סיריוס היה בטוח שרמוס מעביר מידע לוולדמורט ולהפך? מדוע ג'יימס מעולם לא פקפק בסיריוס, ורמוס, לעומתו, לא פקפק בכך שהוא באמת הסגיר את ג'יימס ולילי? לסיריוס, שנכנס לאזקאבן בגיל 22, מעולם לא הייתה הזדמנות להתבגר. הוא יצא מאזקאבן פזיז וילדותי כמעט כמו הנער שהיה כשהואשם. סיריוס מציע להארי לקחת סיכונים מיותרים "D'you think your father and I would've laid down and taken orders from an old hag like Umbridge?" מתקוטט עם סנייפ למרות שיודע כי סנייפ מקומם אותו בכוונה, ונעלב כשהארי נאלץ לחזור להוגוורטס כשהוא חושב רק על עצמו. כאדם שבילה שנים בחברתם של הסוהרסנים, סיריוס לא יציב, נוטה למצבי רוח משתנים ולעיתים מבלבל בין הארי לג'יימס. למרות זאת, כפי שרולינג אמרה, סיריוס מראה חוכמת חיים יוצאת דופן, אף על פי שאינו פועל תמיד נכונה. סיריוס מאמין שיש לשפוט אנשים על פי היחס שלהם ליצורים/אנשים נחותים מהם, מאמין שאין דבר חשוב יותר מנאמנות והקרבה עצמית למען "הטוב הכולל" "If you want to know what a man's like, take a good look at how he treats his inferiors, not his equals." אחד הציטוטים האהובים עלי היה: "What was there to be gained by fighting the most evil wizard who has ever existed? Only Innocent lives, Peter” וכמובן, קרוקשנקס! חוץ מהעובדה שהחתול פשוט מעריץ אותו, לסיריוס היה מספיק אכפת מחתול, עקום הרגליים על מנת להזיז אותו כשחשב שהארי הולך להרוג אותו.	סיריוס בלק, אחת הדמויות המעניינות ביותר שיצרה ג'יי קיי רולינג, נולד בשנת 1960 לאחת המשפחות העתיקות והמיוחסות ביותר בעולם הקוסמים. משפחת בלק האמינה ותמכה בדרכו של הלורד וולדמורט, למרות שאיש מהם (פרט לבלטריקס ולרגולוס מאוחר יותר) לא היה אוכל מוות. אנחנו מגלים כי בניגוד למצופה ולמסורת המשפחתית, סיריוס התמיין לבית גריפינדור ומאוחר יותר, בגיל שש עשרה, ברח מהבית ונמחק מהעץ המשפחתי. בהוגוורטס סיריוס הכיר את ג'יימס פוטר, רמוס לופין ופיטר פטיגרו שבמהרה הפכו להיות חבריו. אנחנו מגלים כי סיריוס וג'יימס היו חברים קרובים ("כמעט כמו אחים" על פי פרופסור מקגונגל) ובילו רוב הזמן בריתוקים שונים ומשונים על הצרות והמתיחות שעשו. מאוחר יותר, הם מגלים כי רמוס לופין הוא אדם זאב ומחליטים לעזור לו. בשנתם החמישית סיריוס וחבריו מצליחים להפוך לאנימאגים לא חוקיים על מנת לתמוך בחברם בזמן שינוי צורתו לזאב. כמו צורת האנימאגוס שלו, סיריוס מראה הרבה תכונות כלביות – הוא נאמן, שובב ואף מסוכן. זמן קצר לאחר מכן, "הקונדסאים", כפי שהחליטו לקרוא לעצמם, המציאו מפה מיוחדת שהראתה את מיקומם המדויק של כל מורה ותלמיד בהוגוורטס ושטחיה. בגיל שש עשרה סיריוס עזב את ביתו ועבר לגור עם הפוטרים, שהחשיבו אותו כמעט לבן שני. לקראת שנתו השביעית סיריוס קיבל ירושה מדודו אלפרד שאפשרה לו לקנות מקום משלו. בזמן לימודיו בהוגוורטס סיריוס כמעט גרם למותו של תלמיד, סוורוס סנייפ. סוורוס היה נחוש לגלות מדוע סיריוס וחבריו נעלמים פעם בחודש, ועל פי דבריו של רמוס לופין, סיריוס, ששנא את סנייפ, חשב שיהיה זה משעשע, לגלות לו איך להיכנס אל תוך הערבה המפליקה כשרמוס, בצורתו הזאבית היה בפנים. ג'יימס פוטר, ששמע על מעשיו, הצליח למשוך את סנייפ מתוך הצריף המצווח ברגע האחרון, לא לפני שסנייפ הצליח לראות את אדם הזאב. האירוע העמיק את שנאתו של סנייפ לסיריוס וג'יימס, שהמשיכה לבעור בו אפילו עשרים שנה אחרי האירוע. עם סיום הלימודים בהוגוורטס סיריוס וחבריו הצטרפו למסדר עוף החול ונלחמו במלחמה הראשונה נגד וולדמורט. סיריוס היה השושבין בחתונתם של ג'יימס ולילי, ומאוחר יותר סנדקו של בנם, הארי פוטר. החשד כי קיים מדליף מבין חברי המסדר התגבר וסיריוס חשד בחברו רמוס לופין. כשהאיום מפני וולדמורט גבר, לילי וג'יימס החליטו להסתתר תחת לחש הפידליוס, לחש שהיה אמור להסתיר אותם מעיני כל העולם חוץ משומר הסוד. ג'יימס בחר בסיריוס להיות שומר סודם, אולם ברגע האחרון, סיריוס הציע את פיטר פטיגרו במקומו, כיוון שלדעתו אף אחד לא היה חושד במישהו כמו פיטר. פיטר פטיגרו בגד בחבריו וגילה את מיקומם של הפוטרים לוולדמורט. בליל כל הקדושים, סיריוס הגיע למכתש גודריק, עיירת מגוריהם של ג'יימס ולילי לגלות כי רק הארי בן השנה שרד. הוא התווכח עם האגריד וניסה לשכנע אותו למסור לו את הארי, אבל זה סירב. אחרי שמסר את אופנועו להאגריד, סיריוס פנה לחפש את פיטר פטיגרו כדי לנקום. כמה שעות לאחר מכן, בקרב עם סיריוס, פיטר מרמה את השוטרים של עולם הקסמים בכך שהוא מזייף את מותו ומשאיר את סיריוס לשאת באשמה. סיריוס מואשם ברצח 13 מוגלגים שפיטר רצח תוך זיוף התפוצצותו, והסגרתם של ג'יימס ולילי לידי וולדמורט. סיריוס הושלך לאזקאבן ללא משפט ובילה שם 12 שנים עד שראה במקרה את תמונתו של פטיגרו בעיתון. הוא משתחל בין הסורגים, כשהוא בצורת האנימגוס שלו, אשר גם עזרה לו לשמור על שפיותו במשך שנות כליאתו, ומצליח לשחות כל הדרך לאנגליה, כשהמחשבה על פיטר בהוגוורטס מהדהדת בראשו. אחרי שהוכיח להארי את חפותו, סיריוס בורח דרומה ומבלה שם מספר חודשים עד שהשמועות על חזרתו של הלורד וולדמורט גורמות לו לחזור על מנת להגן על הארי. מאוחר יותר הוא מציע את בית משפחתו בכיכר גרימולד 12 לשמש כמפקדה למסדר עוף החול שנאסף מחדש - להתגונן נגד האיום של וולדמורט ואוכלי המוות.- סיריוס בלק נהרג בקרב במחלקת המסתורין מידיה של בת דודתו, בלטריקס לסטריינג' בשנת 1996. *** סיריוס, כמו הכוכב על שמו הוא קרוי, בוער באור מסנוור, וכמו החיים הקצרים של הכוכב, הסתבר לנו כי ככה גם חייו של סיריוס בלק. כאדם, סיריוס פזיז, נמהר, נוהג לפעול לפני שהוא חושב ולקחת סיכונים מיותרים רק לשם האתגר והפגת השעמום. אנחנו רואים זאת היטב בדרך בה הוא פורץ להוגוורטס למשל – סיריוס תוקף את דיוקנה של הגברת השמנה, מסתער על רון עם סכין (בחיפושים אחרי סקאברס) וגורר אותו בפראות כל הדרך אל ערבה המפליקה. בניגוד ללופין, שפועל בדרך כלל בזהירות ומוצא את ההיגיון בכל מעשה, סיריוס נותן לרגש לשלוט במעשיו. ניתן לראות זאת אפילו בבריחתו מאזקאבן – השנאה של סיריוס כלפי פטיגרו, היא זאת שגרמה לו לברוח. סיריוס מוכן לעשות הכל למען אלה שהוא אוהב ומצפה מהם )בתמימות מסוימת) לאותה התמורה: "You should have died! Died rather than betray your friends, as we would have done for you!" הוא מוכן לסכן את עצמו בשביל הארי ולאכול עכברושים, היה מוכן למות בשביל חבריו ואפשר אף לומר שהוא לא רואה טעם בחיים ~רק~ למען עצמו. כשסיריוס מגלה על בגידתו של פיטר, הוא מנסה לקחת על עצמו את הגידול של הארי וכשהאגריד מסרב, הוא הולך להרוג את פיטר בידיעה שיחשב רוצח (הרי איש לא היה מודע לעניין ההחלפה, הוא ידע שאיש לא יאמין לו) – במקום ללכת לדמבלדור ולספר לו מה קרה, ובכך לנסות להציל את עצמו, סיריוס פונה לרדוף אחרי פטיגרו ומנסה להרוג אותו בידיעה שזה יכניס אותו לאזקאבן (המשפט: "אני לא אזדקק לו יותר" במסירתו להאגריד את האופנוע, מצביע על כך שהוא מודע לעובדה שזה יהיה הסוף שלו) – שוב רגש על פני הגיון.