החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

קטגוריה: הכותבת מסווגת את זה כרומנטיקה ואנגסט. לטעמי, יש פה גם מעט הומור, קצת פלאף, ואולי גם דרמה.
שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג: PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
הערת המתרגמת: ניסיתי לשמר ככל האפשר את משחקי המילים, ואת סגנונה ומשלבה הלשוני של הכותבת. אני מתרגמת מדויק ככל שהעברית מאפשרת לי. מובן מאליו שעדיף לקרוא את הפיק באנגלית, השפה בו לא קשה, ואני ממליצה.

טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא כאן.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

פרולוג

הוגוורטס אינו בית ספר כמו כל בית ספר אחר. מסדרונותיו האפלים, המפותלים, וגרמי-המדרגות שמשנים את מיקומם במהלך היום הופכים את בית הספר למקום שממש קל ללכת בו לאיבוד- במיוחד באמצע הלילה כשאתה הרוג (אנא סלחו על משחק המילים) מעייפות ולא ממש אמור להימצא מחוץ למיטה. זו טירה רדופה, איפה שהרוחות לא מפחדות להופיע משום מקום ולהציע עצה פיקחית, או במקרה של סר ניקולס, טיפים לאיפור. (למדנו מספיק כדי לא לשאול אותו איך הוא נהיה כזה מומחה באיפור; יחסית לאיש מת, הוא בהחלט מסמיק באופן משכנע).

ניסיון לא להיראות, לעיתים קרובות בולט יותר מאשר התנהגות רגילה וכמעט נתפסתי פעמיים, פעם על ידי פילץ`, אב הבית, ושוב על ידי גברת נוריס, החתולה עלובת הנפש שלו. עכשיו אני תקועה כאן, כותבת ביומן שלי, בחלל קטן, חשוך ומזערי, ואני תוהה אם אני קלסטורפובית ופשוט לא הבחנתי בזה אף פעם. החום כמעט בלתי נסבל, אף על פי שהטירה קרה וחשופה לרוחות מנשבות, ואני ממשיכה לשמוע קולות כשאין שם כלום, ואני חושבת שאחורי כפות הידיים שלי מתחילים להזיע; אפילו לא ידעתי שהם יכולים לעשות את זה.

לא כתבתי יומן מאז העסק הנורא הזה עם טום רידל בשנה הראשונה שלי בהוגוורטס. בכנות, סוג כזה של דברים ימנע מכל נערה לתעד מחשבות אישיות ביומן, אבל לאחרונה יש לי חשק עז ביותר להפקיד את מחשבותיי על הניר. אז הנה אני, כותבת בעלטה, מקווה שהידיים המזיעות להפליא שלי וחוסר היכולת המוחלט לראות לא מכתים באופן נורא את המילים.

אף פעם לא ממש עשיתי משהו רע לפני כן. היו פעמים שכופפתי את החוקים, עזרתי לרון ולהארי לצאת מצרה כלשהי שהם הכניסו את עצמם לתוכה – אבל פשוט עשיתי כל מה שאחות טובה תעשה; כל מה שנערה מאוהבת-לגמרי בחבר הכי טוב של אחיה תעשה.

זו צורה מוגזמת של הדברים, אני מניחה. בהחלט היה זמן שבו החשבתי את עצמי מאוהבת-לגמרי בהארי פוטר, אבל זה עבר, כמו כל הדברים, עם הזמן. וגם, כמובן, עם היסח הדעת המוחלט מצידו של הארי. הוא אהב את צ`ו צ`אנג כמעט שנה שלמה, לפני שההתלהבות שלו ממנה פחתה. מה היה לצ`ו, אחרי הכל, שלי לא היה? רק בגלל שהיא הייתה גדולה יותר ויפה יותר וטובה יותר בקסם ולא לבשה בגדים של אחיה הגדולים מפני שהיה לה את הגוף של נער בן 16 - אתה יודע, אני לא רוצה לחשוב על צ`ו יותר. היא סיימה את לימודיה בשנה שעברה ואין לי את הרעיון הקלוש ביותר מה קרה לה. גם להארי אין; ברגע שההידלקות שלו עברה (הן תמיד עוברות) הוא הסתכל לשמאלו ומצא את הרמיוני, איפה שהיא תמיד הייתה, איכשהו מרחפת מסביב לאזור הכללי של ליבו, וזה היה הסוף.

וזה ממש קשה לשנוא את הרמיוני, גם, אז הייתי חייבת לוותר על הרומן שלי עם הארי. זה לטובה. נהגתי לספר לעצמי שאם אני אקווה מספיק, יום אחד אני באמת אאמין בזה; וסוף סוף, אני מאמינה. אז זה לא כאילו אני מאוהבת בהארי או משהו כזה – זה פשוט כל כך קל להיות קצת דלוקה עליו. יותר כמו הערצה לגיבור, באמת, מאשר משהו מטופש ורומנטי, וזה אחד מהדברים האלה שלא יעברו לא משנה כמה תנסה, לא משנה כמה זמן עובר.

למרבה המזל, זה גם אחד מהדברים האלה שבסדר להיתקע איתם. הארי הוא חבר טוב, נאמן באופן מגוחך, אמיץ באופן טיפשי וככל שאני חושבת על זה, אני שמחה יותר שאני לא מאוהבת בו. הרמיוני בוודאי דואגת לו כל הזמן.

הנה הדבר שמטריד אותי לפעמים, אף על פי כן: תמיד חשבתי שהארי מעולם לא הבחין בי כי הייתי קצת עכברית, השיער שלי אף פעם לא מושלם, היו לי יותר מדי נמשים, הייתי יותר בקטע של לימודים מאשר של בנים, דברים מהסוג הזה. ללא ספק, בנות כמו צ`ו לכדו את עיניו, בנות יפיפיות עם עיניים גדולות וכהות, תכונות אקזוטיות למראה, שיער ארוך, חלק ומשיי כמו שאני תמיד רציתי במקום החתיכות המדובללות האלו של גזרים שנתלים לי מהקרקפת. אבל אז הוא הלך והתאהב בהרמיוני, ו-ובכן, אני לא אומרת את זה ברשעות, אבל הרמיוני היא לא הבת הכי יפה בבית הספר.

אני חושבת שהיא יפיפייה, חכמה, מצחיקה ואוהבת, אבל היא בהחלט לא הולכת לזכות בתחרות מיס. ברומסטיקס. אז אם הרמיוני הישנה והפשוטה טובה מספיק בשביל הארי... מה לעזאזל לא בסדר איתי?!
זו שאלה שאני יכולה להרהר (הרהרתי) בה שעות, אבל...

* * *

הו, אלוהים. הו, אלוהים! בסדר, אני אנסה להמשיך בנקודה בה עצרתי. אז הרהרתי... במשהו... כשהקיר מאחורי נעלם ונפלתי כל כך הרבה זמן... זו הייתה תהום ללא סוף של חושך, והרגשתי פשוט נורא, חושבת על איך רון עומד לספר לאמא שמתתי ואיך זה עומד לשבור את ליבה.
מתברר ש`ללא סוף` עלול להיות תיאור מוגזם במקצת של הדברים, מפני שבסופו של דבר באמת הפסקתי ליפול, אבל אף פעם לא ממש נחתתי. במקום, מצאתי את עצמי תלויה באוויר, חופשיה להזיז את ידי ורגלי אבל לא מסוגלת להגיע לאיזשהו מקום בעזרתן. לא יכולתי לראות דבר.
"הלו?"
קיוויתי שהקול יצא קצת יותר של מכשפה-אלילה שופעת-ביטחון, וקצת פחות של נערה-עכברית-מבועתת.
"ברוכה הבאה, העלמה וויזלי."
קפצתי באוויר, הקול המלודי מחריד אותי בשקט הדומם.
החשיכה התעמעמה במקצת, ומצאתי את עצמי בחדר גדול. זה וודאי היה מייל או יותר מתחת לבית ספר; הכתלים הגבוהים, המרשימים היו עשויים מסלע או צפחה או משהו אחר איתן ועשוי מאפר. חריצים רחבים נחרטו לתוך שולי הקירות, והם כמעט דמו לעמודים בצד מגרש הקווידיץ`. תריסרים של דמויות לבושות-גלימות ועוטות מסיכות ניצבו שם בשקט משונה, כמעט כמו סוהרסנים אבל קצת (קצת) פחות מפחידים. נרות שריחפו באוויר הסבירו למה לפתע יכולתי לראות את סביבתי, ואז הבטתי למטה. השתנקתי כשהבנתי ש`ללא סוף` לא היה תיאור מוגזם במקצת של הדברים.
מתחתי, החשיכה נדמתה להימתח עוד ועוד, וסרקתי את זכרוני עבור לחש ריחוף שהכוח הקסום שברגע זה החזיק אותי באוויר יתן.
"את תקראי לי קסנדרה." אותו הקול שדיבר קודם עשה כך שנית. ראיתי אותה אז, עומדת פשוט כך לפניהם. "מדוע את מחפשת אותנו?"
"כדי להיות חלק מהעתיד בבוא העת" מלמלתי מזיכרון.
"מה את מציעה לנו?"
"הנני רק משרתת נאמנה וממושמעת של המסדר."
"שייכות היא יקרה. איזה מחיר את מוכנה לשלם?"
"הנני רק משרתת נאמנה וממושמעת של המסדר."

השפה התחתונה שלי פצועה ומדממת מרוב שנשכתי אותה מוקדם יותר. תהיתי אם הם יכלו לשמוע את ליבי פועם בחזה שלי כמו פרפר שדעתו נטרפה עליו על קסם אנרגיה. הגויל המשמיד-את-עצמו שקיבלתי מספר שבועות קודם לכן היה מאוד ברור; מהרגע בו אמרתי את הצופן הזה, עליי לא להגות דבר נוסף מלבד `הנני רק משרתת נאמנה וממושמעת של המסדר`. אבל מה אם קראתי לא נכון? קסנדרה שתקה. הייתי אמורה להגיד משהו אחר? לא היה לי דבר להציע להם, באמת, מלבד צייתנותי המוחלטת. זו הייתה הסיבה למה הזדקקתי להם מן ההתחלה, לא כך?
שמעתי לחישות עליהם בעבר, כמובן. עד שבנות מגיעות לשנתן השנייה בהוגוורטס, הן שומעות אודות המסדר. חשוד כמו אוכלי המוות, חשאי וכמוס יותר מהקנטאורים, בעל כוח חזק יותר אפילו מאשר למשרד הקסמים. כל זה מכיוון שלמסדר לא היה איש לענות לו. הוא היה העתיק מבין כל אגודות הקסם הסודיות, והיחיד לשרוד את זה שאין לנקוב בשמו.
כל שנה חבר חדש נבחר, והשנה, זו הולכת להיות אני.
המסדר מוודא שלעולם לא תרצה שום דבר. הם מוודאים שהאנשים הנכונים יבחינו בך כשאתה מסיים את לימודיך בהוגוורטס, מוודאים שתקבל את המשרות הטובות ביותר ואת המקומות הנחמדים ביותר למגורים. לכל הפחות, זה מה שהבנות האחרות ליחששו במסדרונות. אין לי כל כך הרבה חברים, באמת. אני מפטפטת עם הגריפינדורים האחרים, אבל האנשים היחידים שאני קרובה אליהם באמת הם רון, הארי והרמיוני. אני יודעת שהם לא ממש מחשיבים אותי כחברה שלהם, למרות זאת. אני אחותו הקטנה של רון ואני יודעת שהארי והרמיוני התחילו לחשוב עליי כעל סוג של אחות קטנה, בהתחשב בכך שלאף אחד מהם אין אחים צעירים לקרוא להם שלהם.
זו רק סיבה נוספת למה אני רוצה את זה כל כך. זה יהפוך הכל לבסדר. אמא ואבא לא יצטרכו לדאוג לגבי יותר, אני לא אהיה חייבת לחזור לגור בבית אחרי הוגוורטס, ולפוץ הבלתי נסבל הזה פרסי לא יהיו מילים כשאני אקבל עבודה שתהיה טובה יותר משלו.
וסוף סוף אני אוכל לקנות חלוק חדש שלא מריח כמו שיעורי הבית הישנים של צ`רלי בשיקויים.
אבל חזרה לאיפה שהייתי, מרחפת באוויר:
"עלייך להוכיח את עצמך." קולה של קסנדרה הדהד בחדר, ואני לקחתי נשימה עמוקה, מחוייבת יותר מתמיד לעבור את זה בשלום.
"הנני רק משרתת נאמנה וממושמעת של המסדר."
"הנכונות שלך תועמד למבחן, יחד עם צייתנותך," הצהירה קסנדרה במעורפל. "את בבית גריפינדור. איזה בית את מוצאת הכי מעורר סלידה, העלמה וויזלי?"
טעמתי דם בפי ושחררתי את השפה שלי. זו הייתה שאלה ישירה. בוודאי היא התכוונה שאענה בלי להשתמש בביטוי הזה...
"ובכן?" שאלה קסנדרה, חסרת סבלנות. "דברי, ילדה."
"סלית`רין!" פלטתי, מעט חזק יותר משהתכוונתי.
"אה. כנות נחוצה מאחורי קירות אלו," אמרה לי קסנדרה.
הרגשתי מרוצה מעצמי באופן אבסורדי על שעברתי מבחן פשוט כזה.
"ומכל תלמידי סלית`רין, את מי את מוצאת הנתעב ביותר?"

חשבתי מייד על פנסי פרקינסון והדרך שבה היא תמיד גורמת לי להרגיש כמו משהו שזחל מתוך כיתת הטיפול ביצורי פלא של האגריד. ואז על קראב וגויל עם הגבות המזדקרות שלהם, והדבקות הטיפשית שלהם להפוך את החיים של אחי לאומללים. מחשבות על קראב וגויל פנו באופן טבעי למחשבות על הבעלים שלהם, והידיים שלי נקמצו לאגרופים.
"אני רואה שחשבת על מישהו." יכולתי לשמוע משהו כמו חיוך בקולה של קסנדרה.
"דראקו מאלפוי," ירקתי, נזכרת בכל הפעמים בהן האידיוט הזה גרם צרות לאנשים שאני אוהבת ביותר, ניסה לגרום לסילוקו של הארי, קרא להרמיוני בוצדמית, התחיל ריבים עם רון כשכולם יודעים שלרון אין את ההיגיון להתרחק מריב.
מאלפוי, עם החיוך המעושה הנוראי שלו והשיער המשיי שיהיה יפיפה אם הלב שלו לא היה כל כך שחור; עיניים כמו השמיים ביום מעונן, עיניים שהחביאו נשמה מלאה בקטנוניות ובזדון. כן, הוגן לומר שאני מתעבת את מאלפוי, קסנדרה.
"דראקו מאלפוי," אמרה קסנדרה בקול רם, "מחזיק את מקומך במסדר. את תלכי אליו ותציעי לו את עצמך לחודש אחד. את תהיי נכונה ומסורה כלפי הנער הזה שאת מתעבת, כפי שתהיי למי שאת מוקירה. את תוכיחי את עצמך בדרך הזו."
להוכיח את עצמי? לא יכולתי אפילו לנשום. היא לא התכוונה ש– היא פשוט לא יכולה. אבל היא כן. אני יכולה לספר על פי הדממה בחדר. דממה פרט לפרפר הארור הזה בתוך החזה שלי שהחליט שהוא צריך עוד מנה של מהומה מואצת.

הכל. הם לא מתכוונים הכל, נכון? ו... להציע את עצמי? זה לא יכול להיות מה שאני חושבת שזה. הם לא באמת ירצו שאני – לא, אני רק הולכת להביא את נעלי הבית שלו ולחתוך לו את הבשר, דברים כאלה, דברים משפילים, לא... דברים משפילים. ומה אם – הו, אלוהים, מה אם אני אעשה את זה, אני אלך אליו והוא –
"מה אם הוא יסרב?" פלטתי לפני שיכולתי לעצור את עצמי. הלוואי שיכולתי לראות את העיניים של קסנדרה. אני כמעט בטוחה שהן היו חומלות. זה לא כאילו אני פנטזיית חלום רטוב. הם יכלו לקנות לו משרת אם הוא רצה אחד. הם יכלו לקנות לו פילגש ארורה אם הוא רצה אחת!
"לחבר של המסדר לא יינתן סירוב," הסבירה קסנדרה עם יותר סבלנות מאשר חשבתי שהיא מסוגלת אליה. "זו חובתך לראות לכך שהוא ימלא את חלקו בעתידך. האם את מבינה?"
זה היה הדבר הבלתי-סביר ביותר שהם יכלו לבקש ממני, ואני שונאת את עצמי, כי מחריד ככל שזה היה, אפילו אז, כבר ידעתי מה התשובה שלי תהיה.
"הנני רק משרתת נאמנה וממושמעת של המסדר."