קונדס מסוכן
פאנפיק פרי עטה של Opheliaemortal
מחברת: Opheliaemortal
דירוג: R
שיפ: בלאטריקס/סיריוס
טיזר: בראשית שנתם החמישית בהוגוורטס, הקונדסאים באים
במגע עם שתי תלמידות חדשות שהועברו זה-עתה להוגוורטס: נרקיסה ובלטריקס בלק. בכך,
הם משחררים מערבולת של מרירות, קנאה, שנאה ותאווה. הזהרו מגילוי עריות והומור גס
ומרושע.
תרגם מאנגלית: Envinyatar
פרק
רביעי
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
בלאטריקס היתה שרויה ברקיע השביעי כאשר נכנס רודולפוס
לחדרה בלא התראה - בדיוק כאשר עסקה במתיחת גרבי הברך השחורות שלה למקומן. מופתעת
ומתנשפת, התרוממה בלה במהירות מן המיטה שסודרה זה לא מכבר. בכל פעם בה שהתה ליד
רודולפוס, חשה ריקנות נוראה גדלה בתוכה; בכל רגע נוסף בו נשארה בקרבתו, גדלה זו
והלכה, מאיימת לכלות את ישותה. רודולפוס חייך בעזות-מצח נוכח תגובתה, סוגר את הדלת
מאחוריו.
"בוקר טוב, בלאטריקס" הפטיר בקול חלק כמשי.
בלה לא השיבה תשובה, אלא אך עמדה נטועה במקומה, עיניה בוהות בפולש. על גופה עטתה
חצאית שחורה ומוצקה, שהסתיימה אינצ'ים ספורים מעל הברך, ונרכסה בחופן סיכות
כסופות, זוהרות. סוודר רך של צמר אנגורה כיסה את חולצת הכפתורים הלבנה שלה, חושפת
אך את הצווארון ואת שולי השרוולים. בדרך-כלל, נהגה להניח לשיערה ליפול בחופשיות
מסביב לכתפיה; אולם הבוקר העדיפה לסדרו לצמה עשויה אך למחצה, שהתירה לחלק
ממחלפותיה השחורות ליפול בגלים פרועים במורד גבה.
רודולפוס יכול היה לשקר כאוות-נפשו, אולם ברור היה כי
הפך אובססיבי כלפיה; הדחיה הגלויה שהפגינה אך גירתה את רגשותיו המסוכנים, מושך
אותו קרוב יותר ויותר.
"רציתי להחליף עמך מילה או שתיים, טרם אפנה לאולם
הגדול" אמר, מעלה גיחוך מלא בטחון על פניו.
"אז דבר" הפליטה היא בקול אדיש למראית-עין,
עיניה הירוקות פולחות אותו.
"ובכן, בלה היקרה שלי... היות והבוקר כה נפלא, ואת
שרויה במצב רוח חביב כתמיד, סברתי כי יעלה בידי לנצל את ההזדמנות, ולתת לך שי
קטן". חיוכו התרחב, הופך למבשר רעות. גופה של בלה קפא, ותחושה רעה פעפעה
באבריה.
אוה בבקשה, אלוהים! התפללה בלא קול, מלאת יאוש. ב-ב-ק-ש-ה, אל תתן לזה
להיות מה שאני פוחדת ממנו, לא עכשיו!
"הו, אל תספרי לי כי כבר ניחשת!" הקניט
רודולפוס באכזריות, מבחין מיד בצבע שאזל מפניה. בלה, זועפת נוכח ההנאה הגלויה
שהפיק, חשקה את לסתה בשנאה, גורמת לפניה להפוך נוקשות ומרושעות למראה.
"ובכן, בוודאי שניחשת, הרי את פיקחית בהרבה מה...
בלק הממוצע, הלא כן?" הוסיף הוא, בורר את מילותיו ועוקב בקפידה אחרי
תגובותיה. "את פשוט... כל-כך יפה כשאת כועסת!" המשיך וגרגר "אבל
חושבני שכך זה... הכי טוב, לא?" אמר, ופרץ בצחוק מדושן עונג.
"אתה... חלאה סדיסטית שכמותך!" נהמה בלה,
גופה דרוך ומתוח.
"הו לא, כלל וכלל לא, בלה" צעק רודולפוס
בחזרה "את, את היצור החולני והסדיסטי בכל הסיפור הזה!" בלה התכווצה כאשר
צעד בפסיעות מדודות אל מאחוריה, כאילו רצה שלא להישיר עוד מבט אל עיניה. "אל
תחשבי לעצמך, כי לא הבחנתי במשיכה בינך לבין בן-הדוד היקר שלך. מגעיל!" לעג,
קולו נוטף בוז "כן, מחפיר בלא ספק, אבל היות ושניכם שייכים לבית בלק, אולי
בושה וחרפה הם טבעכם השני".
ברגע הבא, עלה בידו להרגע מעט ולחזור לדיבורו הנינוח;
פעם נוספת, עלה גיחוך מרושע על פניו.
בלה התקשתה לנשום. הוא... לא יכול לדעת כלום.
מבינה את המצב בו היא מצויה, מיהרה לחסום את מחשבותיה מפניו. למרות שהתקשתה להאמין
כי הוא חזק ומנוסה די הצורך בכדי לקרוא אותן, רצוי היה שלא לזלזל בו יתר על המידה.
נוצרת את שפתותיה, עצמה עיניים והחלה נושמת נשימות מדודות ואיטיות בכדי להרגיע את
זעמה. רודולפוס, שציפה לשווא לתשובה, החל לחוש כיצד שבה תאוותו וניצתת בקרבו; ניצב
עדיין מאחוריה, עשה צעד אחד קדימה, מניח את ידיו על כתפיה הצרות... שמא בתשוקה
נואשת לחיבתה. כאשר שב ודיבר, הפך קולו ללחישה מהורהרת.
"לא באתי כדי להלחם איתך" אמר. בלה יכולה
היתה לחוש את אחיזתו החזקה בכפתיה. ברגע הבא, סובב אותה במפתיעו; בלה הניחה לנשיפה
חלושה להמלט משפתותיה, בעת שמצאה
עצמה מביטה הישר אל עיניו הגגדולות והכהות; היא חשה עצמה מבולבלת, מפגינה מעט יותר
פחד מאשר התכוונה.
"אני רוצה להנשא לך, בלה. כן, אני רוצה את זה;
ההורים שלנו רוצים את זה" רודולפוס החל מלטף את שערה באצבעותיו, נראה כמהופנט
נוכח מגעו "ו... האדון שלך רוצה את זה" במילים אלו על שפתיו, לפת את ידה
ומשך אותה אל שפתיו.
"לא!" לחששה היא "לעולם, לעולם לא אנשא
לך!" היא ניסתה לשחרר את ידה מאחיזתו, ועיניו ריצדו בעונג נוכח מאבקה; מסרב
לותר, הוסיף לחייך את חיוכו המרושע.
"שחרר אותי, מיד!" ציוותה בלה, פחד הולך
וגובר מהדהד בקולה.
"אם את מתעקשת" חייך הוא. אזי, בלא התראה,
שחרר את ידה בבת אחת, גורם לה ליפול לאחור, על מיטתה.
"אולם, למרות הכל, חוששני כי תשובתך אינה
מתקבלת" הוסיף, נראה כה מדושן עונג, עד כי פעמוני אזעקה צלצלו במוחה של בלה.
אלא שאז, החלו עיניה לעקוב אחר מבטו, שהתקמד בידה המונחת על הסדין. דמעות החלו
לבצבץ בעיניה, כאשר הבחינה כיצד ננעל הגורל באופן כה מושלם על אצבעה.
ילדה מטומטמת שכמותך, עכשיו... עכשיו הכל נגמר.
חמתה בוערת בה להשחית, התבוננה בטבעת שאמראלד מלוטש
ענקי שובץ בגוף הפלטינה שלה, מוקף מכל צד באבני אודם זעירות. ברגע הבא, החלה מנסה
לחלץ את החפץ הארור מאצבעה, בכדי להשליך אותו בחזרה בפניו המלאים שמחה לאיד.
"הו באמת, בלה!" אמר רודולפוס בקול כעוס,
פונה לעבר דלת חדרה "באמת שאת חכמה מדי עבור השטות הזו, כלומר - עלייך לדעת
שהטבעת הזו לא תרד עוד, לעולם. אנו קשורים זה לזו כעת, וברגע שתגיע לפרקך, תהיי
כלתי - וזו האמת האחת והפשוטה. היות שכך" הוסיף בזהירות, מניח ידו על ידית
הדלת "עלייך להתרגל לזה".
בלה התרוממה בקפיצה, סוגרת את המרחק לעברו.
"סלק אותה ממני עכשיו, או שאמיט עליך נקמה כזו,
ש...לא תסתיים כל עוד אתה או אחד מבני משפחתך נושם!" צרחה, כאילו היתה גנראל
המדבר אל חייל נבער.
"בלה, זה נעשה, ואין עוד דרך חזרה" אמר בקול
רך יותר, כאילו הבין את הסכנה בה הוא נתון.
"האדון שלי יבטל את זה - שרץ, חלאה יומרנית
שכמותך!" צרחה, פניה חיוורות מזעם.
"בלה, זה היה רצונו של האדון. מי לדעתך כישף את
הטבעת הזו, כך שתקשר ביננו? לא את משאלתי את ממלאת באירוסין הללו" שיקר בקול
ארסי בעודו סוגר את הדלת "אלא את שלו".
* * *
האולם הגדול רחש כולו תנועה וצחוק; בניגוד לאתמול, זרחה
שמש בהירה בשמי התכלת, שהיו נקיים לחלוטין מעננים; מאחר והיתה זו ארוחת הבוקר של
יום ראשון, הותר לה להתארך מאד, והתלמידים יצאו ובאו כאוות-נפשם. אווירה נינוחה
שרתה בכל, ואפילו המורים ישבו ברוגע, נהנים משיחה ושתיים קפה.
פרופסור דמבלדור, המורה להתגוננות כנגד כוחות האופל
וראש בית גריפינדור, היה ישוב לצד אשה נעימה למראה עם שער ערמוני שנאסף בפקעת
מסודרת; השניים שוחחו, מעלים אגב-אורחה את ספלי התה בו-זמנית אל פיהם. בקצהו
המרוחק של השולחן, ישב פרופסור בלטיין, המורה לאסטרונומיה וראש בית סלית'רין. הלה
לא נראה כמתייחס כלל ועיקר לדמבלדור או למורה החדשה לשינוי צורה, פרופסור מינרווה
מקגונגל. שעון לאחור, גמע מן הקפה שחור שלו, שערו החום-אדמדם גולש בגלים ארוכים
ומדובללים שהגיעו עד כתפיו; פניו המושכים היו בלתי-מגולחים, מקנים לו ארשת
מחוספסת. קבוצת בנות שישבה בקצה השולחן של גריפינדור בהתה לעברו בחולמניות, מתלחשת
ומצחקקת בערבוביה אודות המורה הצעיר והמושך.
ג'יימס, רמוס ופיטר ישבו במקומותיהם, מביטים בסצנה
בקנאה וגועל מופגן.
"נו באמת!" אמר ג'יימס, מעווה את פניו
במורת-רוח ",הוא מורה, ועוד ראש סלית'רין! תגידו, הן לא מבינות שרק ב...למקד
בו את כל האנרגיה הנשית הזו, הן פוגעות בסיכוי של גריפינדור לזכות במשחק הקווידיץ'
נגד סלית'רין בשבוע הבא?"
האחרים הנידו את ראשיהם בהסכמה.
"זה מביך לגמרי!" רטן רמוס, נוגס בקותל-חזיר
ומביט לעבר פיטר הישוב מולו "מישהו חייב לעצור אותן!"
"כוונתך, שאתה תלך לעצור את זה, הו מדריך
רב עוצמה?" החזיר פיטר בזריזות.
רמוס שיגר לעברו מבט קטלני, מרחיף תפוח אדמה צלוי ושומט
אותו הישר אל תוך כוסו של פיטר, גורם למיץ תפוזים להתיז על פניו ובגדיו של האחרון.
מופע מיעילות כישוף הנקמה שלו, החל רמוס לצחוק נוכח מראהו ההמום של ידידו, וג'יימס
הצטרף אליו מקרב לב.
פיטר נותר במקומו, המום למחצה, ממצמץ ומוחה טיפות מיץ
זעירות מעיניו.
"זה לא היה מצחיק" אמר בתוכחה, דבר שאך הגביר
את צחוקם של ג'יימס ורמוס, בעוד פיטר מנסה להזכר בקסם שיתקן את המעוות.
"מה זה היה...
סוראוואטסיט...סקאביפיטניק...אההה... נו כבר, מה זה היה לכל הרוחות?!" שאל
בקול מרוגז, חרף העובדה כי פינות שפתיו החלו להתעקל בחיוך, מעצם הצפיה ברמוס
וג'יימס, סמוקים לגמרי ומתקשים לנשום.
"שוב ניסית להרחיף את ארוחת הבוקר שלך,
פיטר?" נשמע קולו של סיריוס, בעת שהופיע הלה, משתחל בזריזות למושב הריק
שלידו.
"אולי תעזור לי בבקשה? שני אלו חסרי תועלת
לגמרי!" אמר פיטר, מתאמץ להשמע נוקשה ולחנוק את הצחוק שעלה בגרונו. סיריוס
חייך, ושלח בו מבט ארוך.
"האמת... שאני לא יודע. אולי זה אפילו שיפור קל
במראה שלך, פיטר" אמר, ושלף את שרביטו. מכה את פיטר בחוזקה על זרועו, ציווה
"סקאורג'יפי!"
כל הכתמים והטיפות נעלמו מיד, כאילו נשאבו אל תוך ואקום
בלתי נראה. נקי לחלוטין ומשפשף את זרועו הכואבת, נפנה פיטר וגיחך לעבר סיריוס.
"איפה היית?" שאל "בהחלט יכולתי להשתמש
בעזרתך לפני חמש דקות!"
"כן, ולהיכן לכל הרוחות נעלמת אתמול?" הצטרף
ג'יימס, מושך את ידיו דרך שערו הכהה ומושך את משקפיו במעלה אפו "כבר התכוונו
ללכת לחפש אחריך, כלומר... מיד אחרי שהיינו גומרים את ארוחת הבוקר" מיהר
להוסיף, עודנו מגחך.
"אוה, ג'יימס האצילי" לגלגל סיריוס בזחיחות,
מתחיל לגדוש את צלחתו באוכל; בתוך-תוכו, חש אסיר תודה להיות שוב בחברת ידידיו.
"אני באמת שמח שחזרת, סוף-סוף" הוסיף רמוס
בפה מלא טוסט וריבה "הייתי צריך להתחמק מדמבלדור במשך כל הבוקר, הוא פשוט המשיך להופיע מעבר לכל פינה! יש
לך מושג כמה זה... גרוע?"
"כן, האמת שישלי", אמר סיריוס, מגניב מבט
לעבר שולחן המורים, ומוצא עצמו מביט הישר לעבר פרופסור דמבלדור, שנעץ בו מבט חודר
מעברו האחר של האולם. סיריוס השפיל את עיניו במהירות לעבר חבריו, נראה המום מעט.
"תגידו, החמצתי משהו הבוקר?" חקר.
"הא! הנה טכניקת ההמנעות הקלאסית של סיריוס
בלק!" חייך רמוס "זאת אומרת, שמה שהוא מסתיר חייב להיות באמת טוב!"
חיוך קורן התגנב בחשאי אל פניו של סיריוס. חלק ממנו
כמעט והתפוצץ מן הרצון לספר להם את המאורעות שקרו מאז נפרד מהם בכדי לעבוד על
המפה. אבל מצד שני, ידע כי יפר חוק בלתי-כתוב אם יגלה את כל מה שקרה במשך
הלילה.
"קדימה, תוציא את זה החוצה! מה כבר הספקת
לעולל?" שאל ג'יימס בסקרנות. מבטו של סיריוס תעה בין חבריו.
"אה... אני לא יכול לדבר על זה כאן" מלמל
בלחש, מביט סביב כאילו הוא מחכה שמישהו יסתלק.
"נו באמת! אם כך, בואו נלך מכאן עכשיו" התעקש
ג'יימס, למרות שלא נראה כמזדרז לעזוב את השולחן. ברגע הבא, פגש סיריוס את עיניו של
רמוס.
"אתה עושה את המקום מעניין באופן... כמעט מפחיד
השנה" אמר, מתרומם ממושבו "אנחנו מקבלים וידו אחד ביום לפחות. בקצב הזה,
עוד תוציא תקליט בקרוב!"
"מצעטר, ירחוני, אבל אני באמת לא יכול לספר
לך" החזיר סיריוס, נחלץ מצידו האחר של השולחן "לא עכשיו, שאתה ידו
הארוכה של החוק ואכל..."
פיטר התבונן בהם, נהנה לראות את רמוס מקבל כגמולו על
תקרית מיץ התפוזים.
רמוס נראה המום.
"אתה רציני?"
הנערים הגיעו לקמרונה הענקי של דלת האולם, כאשר הבינו
האחרים במה שאמר רמוס. אלא שזה החל לפלוט צחוק כבוש בלתי נשלט, ופיטר וג'יימס
נספחו אחריו.
"אני כל-כך מצטער, לא התכוונתי לזה... זה פשוט יצא
החוצה". סיריוס העווה את פניו ברוגזה והסתובב בכדי לצאת מהאולם, בעוד דמעות
של צחוק מתחילות לבצבץ בעיניו של רמוס. כל שלושת הקונדסאים כמעט התמוטטו זה על זה
מרוב צחוק, בעודם נחלצים מהאולם ופוסעים במורד המדרגות, בעקבותיו של סיריוס.
כעת, החלו עושים את דכם לעבר מגדל גריפינדור. ג'יימס
החל לערוך חיקוי מושלם של המורה החדשה לשינוי צורה, שהתגלתה כרגזנית ומשעממת למדי
בשיעורי השבוע הראשון.
"מר בלק, האם תחלוק עמנו בבקשה, היכן היית בערב
האחרון? אני בטוחה שכל הנוכחים כאןם מעוניינים לשמוע על מקום המצאותך".
סיריוס, מנתער לרגע מהרהוריו השקטים, זרק גיחוך לאחור,
אל עבר ג'יימס.
לאחר רגע נוסף, הצטופפו כולם סביב התמונה השומרת על
מועדון גריפינדור, אשה שמנה ומאיימת בגלימת משי ורודה, שהשפילה אליהם מבט מתנשא.
אלא שבעוד היא רק מתחילה לפתוח את
פיה בכדי לדרוש את הסיסמה, נבח פיטר "ויואריום!" גורם לה להתנודד קדימה
ולפעור את הדרך אל המועדון.
רמוס, שהצטרף למהתלה של ג'יימס, החל מדבר בגבות מורמות,
מחקה בדיוק מושלם את קולו של דמבלדור, כשהוא מחזיק אצבע אחת באוויר - כמבקש להבהיר
נקודה חיונית.
"מינרווה, מינרווה, את תגלי עד מהרה שישנם כמה
תלמידים כאן בהוגוורטס, שניחנו בסלידה מוחלטת מקיום החוקים. מר בלק הצעיר שלנו,
למשל, הינו דוגמא ראשונה במעלה..." רמוס שלח מבט בג'יימס בעת שדיבר, ואזי
הבחין כיצד מטלטל הלה את ראשו, מסמן לו בזהירות להשתתק.
באיטיות, החל רמוס מסתובב, ואשר יגור ממנו אכן בא;
דמבלדור עמד בחור הכניסה, מכופף קלות את ראשו ומביט ברמוס מעל מקשפיו; אלא שנצנוץ
משועשע הבזיק בעיניו הכחולות-בהירות.
"בוקר טוב פרופסור דמבלדור... אדוני" גמגם
רמוס, סומק מתפשט בפניו בעודו נלחם בדחף עז שעלה בו - להסתובב ולהמלט מהמועדון, שלא על-מנת לחזור. דמבלדור הניח
לפינות פיו להתעקל למעלה, כחש ומנסה להקל על יסוריו של רמוס.
"רמוס" הפטיר, מניד את ראשו בברכת בוקר-טוב,
ואזי הביט בכל אחד מהנערים בתורו "גיימס, פיטר".
"בוקר טוב, פרופסור דמבלדור" ענו כולם במקהלה
חששנית.
אזי, נפלו עיניו של דמבלדור על סיריוס, ומשהו בהבעתו
השתנה להבעת אכזבה קלה.
"האם תואיל לבוא איתי, מר בלק?" אמר, קולו
רגוע אך בו-בעת גם נוקשה. "חושבני שיש כמה עניינים שעלינו לדון בהם".
ליבו של סיריוס שקע בקרבו נוכח אכזבתו של דמבלדור,
כאילו עמד להדחף מצוק. כיצד יכול היה להיות כה פזיז, כה מרוכז אך ורק בעצמו...
ולהיות אדיוט מושלם שאיכזב את הקוסם הגדול והנערץ, שהיה האדם האחרון עלי אדמות
אותו רצה סיריוס לאכזב.
מבט של חרטה עלה על פניו, כאשר עשה צעד יציב קדימה,
עיניו פוגשות את מבטו של דמבלדור.
"כמובן, פרופסור" אמר, משליך מבט חטוף לעבר
חבריו. אלו נראו נבוכים לחלוטין, עודם תוהים היכן היה בלילה הקודם ומה עולל. מבטו של
ג'יימס היה אבל, כאילו היה בטוח שזו הפעם האחרונה בה הוא רואה את חברו הטוב ביותר.
אלא שדמבלדור שלח לעברם חיוך חמים, כאילו חש בפחדיהם.
"אל דאגה, רבותי. אחזיר לכם את סיריוס בחתיכה
אחת... בתנאי, כמובן, שרמוס ימשיך להתאמן על החיקוי המושלם שלי".
זוקר את גבותיו לעבר פניהם ההמומות, החל לצעוד לעבר חור
היציאה, מלכסן מבט לעבר סיריוס ומאותת לו לבוא אחריו. יתרת הנערים נותרו במקומם,
מבטם שב וננעץ בחברם, שהחל צועד
בעקבות דמבלדור.
"מה עשית?" לחש ג'יימס, פניו עודן מודאגות.
"אל תדאג, אני אחזור אחר-כך" מלמל סיריוס בלא
להחזיר מבט, ומיהר לצאת מן המועדון.
סיריוס צעד לאורך המסדרונות, כמה צדים מאחורי פרופסור
דמבלדור, ידיו בכיסים ועיניו מושפלות, בוהות בצעדיו היציבים של המורה. מחשבותיו
התרוצצו בפראות, שוקלות מה יוכל לספר לדמבלדור מלבד האמת, ואיך לכל הרוחות יוכל
להצליח בכך. הוא החל להרגיש חולה, ויכול היה להשבע כי דמו קופא באיטיות בעורקיו.
לבסוף, פנו לעבר הכיתה בה לימד דמבלדור את שיעוריו. עצם
מראה הכיתה הקל על ליבו הכבד של סיריוס... ולו בשל כך כי זכה להכנס למקום אהוב זה
פעם נוספת.
הכיתה היתה חלל עצום, פתוח ונקי לגמרי מרהיטים, מלבד
ספסלי אבן ארוכים ופשוטים שהשתרעו בין עמודי העץ העבים; אלו, מרובעים וגבוהים,
ניצבו בשורה לאורך שני הקירות הצדדיים הארוכים, תומכים בתקרה המקומרת הגבוהה,
העשויה זכוכית צבעונית. הזכוכית, זוהרת בכל הגוונים, ריצדה והאיר את הרצפה והקירות
בתערובת גוונים בהירה. בקיר המרוחק מן הדלת, נקרעה שורה של חלונות מאורכים,
משתרעים כמעט מן התקרה אל הרצפה, מקושטים בדוגמאות זכוכית מסובכות, שהקנו להם מראה
של פרחים שהתפרצו מאבני הקיר.
לאורך הקירות, נתלה כמעט כל סוג אפשרי של נשק – מוגלי
וקסום כאחד. שני המדהימים ביניהם היו ללא ספק חרבותיהם של גודריק גריפינדור
וסאלאזאר סלית'רין, שנתלו אחת מול השניה, כבהתמודדות נצחית. חרבו של גודריק היתה
גדולה וכבדה, מחושלת מזהב בהיר, ואבני אודם משובצות בניצבה. אלא, שנשקו של
סלית'רין היה מסקרן עוד יותר - חרב קאטאנה פשוטה למראית עין, דומה מאד לחרב סמוראים.
הדבר היחיד אשר בלט בה, היו סיבי משי ירוקים-כסופים שהתפתלו ממנה, מסתיימים בשתי
ציציות ארוכות שנתלו מן הניצב, ושורה של חריטות חיוורות לאורך הלהב. סמוך אליה,
בפינת תיבת המהגוני בה הוצבה, הונח פגיון קטן בעל להב קריסטל שחור כלילה, שניצבו
מגולף בצורת בזיליסק. שתי אבני אמרלד שובצו בו בתור עיניים.
תשומת ליבו מוסחת בשל המראה שנגלה לו, צעד סיריוס
באיטיות לעבר חרבו של סלית'רין, כפי שעשה אין-ספור פעמים בעבר. אזי, התכפוף מעט,
ניצב במקום בו נפלה התאורה על המתכת בזוית הנכונה - וחיוך הסתמן על פניו. מנקודת
מבט זו, דומה היה כי החריטות קמו לחיים ובהקו באודם-דם - כמאות רבות של נחשים,
משתרגים בתוך קיסוס. דמבלדור גיחך בינו לבין עצמו, כאשר הבחין כי איבד את תשומת
ליבו של הפרחח הצעיר לטובת כלי הנשק התלויים בכיתה.
"האמת היא, שזהו בדיוק פריט התצוגה החביב עלי"
אמר, קולו מהדהד מעט בין קירות החדר.
"אה...האם אתה מאמין שהסיפורים עליה נכונים?"
שאל סיריוס בהיסח-הדעת, כל ישותו מרוכזת במראות אותם חסר זמן רב כל-כך.
"כלומר, שהחריטות הללו נצבעו בדם יריביו הקטולים של סאלאזאר?"
"אני מאמין, שאם היה עלינו להסתמך על כל האגדות
שסופרו לנו במהלך חיינו, הרי שכן, זהו סיפור מתקבל על הדעת" ענה דמבלדור
"אולם, עלי לדבוק בכלל שלי, כי קשה להצהיר הצהרות בדוקות עד אדם שמעולם לא
הכרתי, ועודני יודע כה מעט על אודותיו. כעת בוא, סיריוס. אנו חייבים לדבר"
הוסיף, מפנה את ראשו לעבר דלת גבוהה וצרה, שנראתה כמי שנבנתה במיוחד עבור מידותיו.
במאוחר, נזכר סיריוס במטרה לשמה הובא לכאן; למען האמת,
הכיר יפה למדי את הטיול הזה. לא היתה זו הפעם הראשונה בה נתפס בשל תעלול זה או
אחר, למרות שבדרך-כלל הצליח למצוא דרכי החלצות, ולא לעיתים קרובות נתפס בידי
דמבלדור בכבודו ובעצמו. מלבד זאת, מעולם לא נקלע לכל זאת לבדו: בכל הפעמים
הקודמות, עמד לצידו אחד הקונדסאים האחרים, אם לא כולם, לגבות את סיפוריו או לחלוק
עימו את העונש.
כאשר עבר את הדלת, צעד לאורכו של גרם מדרגות צר ומתפתל,
שנפתח אל חדר עגול וקטן. משרדו של דמבלדור הספיק בדיוק עבור שלושה כסאות עור
גדולים וגבוהי-מושב, שניים ניצבים לפני האח הקטנה, ואחד מאחורי שולחן מהגוני עצום
- באופן שכמעט ולא הותיר ולו שמץ רצפה גלויה. התקרה היתה מקורה בזכוכית צבעונית,
כה גבוהה עד כי נראתה במעורפל בלבד, מעל חמישים רגל מעליהם. מלוא היקפם של הקירות
היה מכוסה במדפים רציפים מהרצפה ועד לתקרה, בהם הוחזק כמעט ספר ומכשיר קסום שהיה
ידוע בעולם הקוסמים. סולם ארוך אחד, מתקפל, חובר למדף העליון ביותר.
להפתעתו של סיריוס, דמבלדור נטל את המושב לפני האש
הגוועת באח, מסמן לסיריוס לקחת את המושב לידו. הלה עשה כפי שנתבקש, חש פעם נוספת
כיצד הולם ליבו בחוזקה. רגע ארוך, ישבו שניהם בשקט, בעוד דמבלדור מכשף ספל תה עדין
שנוצר באיטיות מתוך האוויר; חלפו עשרים שניות לערך עד אשר הושלם הלחש והכלי הקטן
הופיע במלואו בתוך ידו של הקוסם. לבסוף, לא יכול היה סיריוס לשאת עוד את הדממה,
והחל לדבר בחופזה:
"פרופסור דמבלדור, אני באמת מצטער על הבוקר,
אני... לא אשקר לך יותר, אדוני. הייתי בחדר המועדון של סלית'רין, ואני מבין שלהפר
את הכללים, ובמיוחד לשבור את קדושת המועדון של בית אחר זה אסור באיסור חמור,
אבל... זו היתה בדיוק ההתחלה של מעשה הקונדס השנתי, ואני נשבע שאף אחד לא
נפגע..." מחשבותיו הקודחות החלו להאבד בתוך הבליל שפלט זה עתה. דמבלדור הוסיף
לבהות בתה המתערבל בספל, גורם לסיריוס לחוש אי נוחות.
"ובכן, אני מודה לך על כי לא שיקרת. אני גם שמח
לדעת, כי שמעת על אותם דברים שמכונים 'חוקים' " אמר לבסוף "אולם, אני לא
בטוח לחלוטין כי אתה מבין את השפעתם של תעלוליך על אלו שמסביבך. למען האמת, איני
משוכנע לחלוטין כי הם אכן נועדו להיות בלתי מזיקים".
דמבלדור הרים את עיניו בכדי לסקור את סיריוס, פניו
עוטות ארשת בלתי-קריאה לחלוטין.
סיריוס עצר את נשימתו, מקווה שגזר-דינו יגיע במהירות,
ובלא לאזכר את בלה.
"אני מאמין שהמהתלה האחרונה היתה על חשבונו של
סוורוס סנייפ, הלא כן?" שאל דמבלדור, זוקר את גבותיו ונוטל לגימה ארוכה מספל
התה שלו. ליבו של סריוס האט את פעימותיו המטורפות, בפעם הראשונה מאז כניסתו למשרד.
"כן אדוני" אמר בכובד ראש.
"אם כך, אני חש כי זה אך הולם, כי אתה והוא תרצו
את הריתוק שלכם ביחד" אמר דמבלדור "למען האמת, כבר הסכמתי עם פרופסור
בלטיין כי אני אשגיח על העונש שקיבל סנייפ עבור טיפולו הבלתי-הולם בכלי
האסטרונומיה. אולי, במשך הזמן שתבלו יחד, תוכלו למצוא מעט מן המשותף" הוסיף,
מביט בנוקשות בסיריוס. הלה נאבק שלא להסב את מבטו. "כמו כן, אאלץ להחרים את
גלימת ההעלמות של ג'יימס".
סיריוס העווה את פניו, עוצם את עיניו באומללות: ג'יימס
עומד לרתוח עליו.
"כן פרופסור" מלמל, אחוז אימה מן הרגע בו
יאלץ להתייצב מול חבריו ולבשר להם על אובדן הגלימה.
"יתכן ולעונשים אין את ההשפעה הנכונה עליך,
סיריוס, אולם למרבה המזל, הפעם הם משחקים לטובתי באופן מושלם - מאחר ואני רוצה עד
מאד לצחצח את כל כלי הנשק ותיבות התצוגה בחדר הכיתה שלי, ולצערי אין בידי פנאי
מכדי לטפל במשימה בעצמי. לכן, אותיר אותה עבורך ועבור סוורוס - ביד, ובלא להעזר
בשום קסם".
פניו של סיריוס התבהרו מיד, מעצם התוצאה - לטפל בכלי
הנשק העתיקים. אולם, רצוי היה כי לא יראה להוט מדי.
"בשמחה, פרופסור דמבלדור אדוני. מתי עלי
להתייצב?"
"נתחיל מחר, מיד לאחר ארוחת הערב. מוסכם? שאל
הקוסם, פניו מתרככים לחיוך חמים. למען האמת, שנא בכל מאדו להיות כה קשוח עם
סיריוס, אולם הטיב לדעת כי לעיתים הדבר נחוץ באורח מוחלט. הקלתו של סיריוס היתה כה
גדולה, עד כי היה עליו להתאפק שלא לפרוץ בצחוק, בעודו מתרומם ופונה לצאת ממשרדו של
דמבלדור.
"סיריוס, דבר אחד אחרון לפני שאתה הולך"
סיריוס הסתובב בכדי להביט בפרופסור, שהיה ישוב עדיין
ליד האש.
"אני חש שיש צורך להזכיר לך כי יש כמה... בוא
ונאמר, נסיבות שנויות במחלוקת שאופפות את בנות-הדוד שלך. אודה לך אם תגלה את
אוזני, במידה ויקרה משהו שעלי לדעת עליו. האם תעשה כן?" פניו של דמבלדור היו רכות
וחסרות מבע לכאורה, אולם סיריוס יכול היה לחוש דאגה מרצדת בעיניו.
"כן אדוני" ענה, מזועזע נוכח הדברים, ליבו
כמעט וקופא בחזהו.
"טוב מאד" ענה דמבלדור, הבעתו הופכת מחושבת
ויציבה יותר. "ובכן, אני משער שזה הכל להפעם. נפגש בשיעור מחר" דמבלדור
העניק לו חיוך מרגיע, בעוד סיריוס פונה אל הדלת.
רגעים מספר לאחר מכן, בעודו פונה לעבר מגדל גריפינדור,
לא יכול היה סיריוס להמנע מגיחוך, חרף הכל.
"מעולם, בכל חיי לא הייתי כה אסיר-תודה על העובדה
שמיררתי את חייו של סבר-מאוס! אני אזכור להודות לו כאשר אראה אותו" .
* * *
השעה היתה כמעט עשר בלילה, כאשר נשכב סיריוס על גבו,
בוהה בתקרת הזכוכית הצבעונית של חדר ההתגוננות מפני כוחות האופל. למען האמת, הוא
בילה כאן מזה שלוש שעות, לאחר שבילה את היום בהתחמקות מוצלחת מכל חבריו לבית.
למזלו, היה זה יום ראשון שטוף שמש, וכמעט איש לא נותר בין כותלי בית הספר - דבר
אשר איפשר לסיריוס את החופש והבדידות להם נזקק כל-כך.
מאז שיחתו עם דמבלדור, חש כיצד גואה בו המתח, בכל האמור
בו ובלה, שהוסיפה להעסיק את מחשבותיו בלא הפסקה. סיריוס נזקק לכל כוחו, בכדי לא
לזנק הישר במורד המעבר הסודי אל חדרה. אולם, בזוכרו את דבריו של דמבלדור ומתוך חשש
מעיניו הבוחנות, חש עצמו סיריוס מבוייש למדי על כך כי תכנן לחזור על התקרית כה
מהר. נאנח בכבדות, הליט את עיניו בידיו.
"תגיד, למה את מכניס את עצמך כל הזמן למצבים
האלו?" שאל את עצמו בקול, ושמע את קולו מהדהד בחזרה לעברו מבין הקירות, כאילו
הצטירף החדר העצום לשאלה.
"זה משום שאתה פגע-רע, עם אובססיה בלתי נשלטת
לתשומת-לב" ענה קול רטנוני מדלת החדר.
חיוך רחב עלה על פניו של סיריוס, כאשר זיהה את קולו של
ג'יימס. הלה צעד על מחצלת הקנבס העצומה והתקרב אל המקום בו שכב סיריוס. כאשר הגיע
אליו, צנח על ברכיו, ואז נפל על בטנו ונשכב על מרפקיו, מתבונן אל החלון הגבוה
שבקיר המרוחק.
"לא שאלתי מדוע אתה נכנס למצבים אלו,
ג'יימס, אבל אני מסכים שאתה פגע רע וחולה תשומת-לב" חייך סיריוס. ג'יימס מיהר
לדכא את חיוכו, ולהעלות ארשת זעופה על פניו.
"אל תחייך! אני כאן במטרה להכות אותך עד אובדן
הכרה בשם כל שותפיך הקודמים לפשע" אמר, יורה בסיריוס מבט מאיים.
"אהה, בגלל זה אתה כאן. דמבלדור לקח את הגלימה
שלך, נכון?" אמר באנחה, חש עצמו אומלל "אם כך, הכי טוב שפשוט תתרגל
לחיות עם זה".
דברים כה רבים העיקו דעתו, עד שלמעשה שמח על הסיכוי
לדבר עם ג'יימס על כל מה שקרה - גם משום שחש כי הוא יתפוצץ אם לא יוכל לספר
למישהו, וג'יימס היה האדם היחיד בעולם בו היה סיריוס מוכן לבטוח בעניין כזה.
ג'יימס השעין את ראשו בידו, והתבונן בסיריוס.פניו עטו
עדיין הבעה נרגזת, אבל עיניו היו מלאות דאגה.
"עכשיו, האם אתה יכול לספר לי מה באמת עשית?"
שאלה "דמבלדור אמר שזה עוד תעלול על סוורוס, ואני די בטוח שזה נכון... אבל יש
לי תחושה שהוא בכלל לא יודע שלא חזרת בלילה שעבר".
עיניו של סיריוס נטשו את התקרה, מתקמדות בג'יימס.
"עשיתי משהו באמת טפשי", אמר, דאגה ובושה
מתערבבות בפניו.
ג'יימס נראה לחוץ ממה שראה. ארשת כזו הופיעה על פניו של
סיריוס אך ורק במצבים הגרועים ביותר.
"אוה, סיריוס" אמר באיטיות, מתיישב ונשען על
זרועו "מה זה... מה עשית?".
"דמבלדור לא יודע, ואני... אני לא יכולתי לספר לו.
למעשה, אף אחד לא יודע, ואני לא רוצה שידעו ו... אני רוצה שתשבע לי שלא תספר
לאף-אחד, אפילו לא לרמוס. אני פשוט... פשוט יודע שהוא לא יבין, ואני אפילו לא בטוח
עד כמה אני מבין" את המילים האחרונות אמר בשקט, יותר לעצמו מאשר לג'יימס.
סיריוס התיישב גם הוא, נפנה לעבר ג'יימס. שניהם עטו מכנסי
טרנינג גדולים ומרווחים, עם גרביים לבנות ועבות; ג'יימס עטה חולצת טי ארוכת
שרוולים בכחול ים, עם סיכת גריפינדור על הצד השמאלי של חזהו. חולצתו הכחולה של
סיריוס, שהיתה בעבר בעלת שרוולים ארוכים, נחתכה באופן שחשף את כתפיו השזופות ואת
זרועותיו המחוטבות. הזכר היחיד אשר נותר מן השרוולים היה סימן G בגון בורגונדי באנגלית עתיקה,
מאחור וממש מתחת לצווארון.
ג'יימס בהה בסיריוס, מתוח למדי למראה.
"אתה יודע שאני לא אספר, אבל אני אשבע לך בכל
מקרה.עכשיו מה זה, סיריוס?" שאל בחוסר סבלנות, משתוקק באופן נואש לגלות את
הסוד, ועייף מן ההמתנה הארוכה. עיניו של סיריוס חמקו מג'יימס והלאה.לפתע, חש לא
בטוח האם עליו לספר, אבל כעת היה מאוחר מדי. אם יסוג עכשיו, ג'יימס ירתח על הדרך
בה משך אותו זמן רב כל-כך.
"זה היה כשמיפיתי את אחד המסדרונות הישנים, שאף
פעם לא ירדתי לעומקו קודם. טוב, אני חושב שביליתי שם כמה שעות, וכבר התחלתי לדאוג
להיכן הוא מוליך אותי. ואז, אני מצאתי פתח מוזר ונדחקתי דרכו - מבין מאוחרי מדי
שאני לא יכול לחזור אחורה ממנו, אל המעבר".
"אז איפה מצאת את עצמך?" שאל ג'יימס, נשמע
סבלני יותר.
"חדרי השינה של סלית'רין" אמר סיריוס בכובד ראש,
מישיר את מבטו אל עיניו של ג'יימס. זה האחרון נראה המום.
"אתה צוחק!" לחש בקול נרגש.
"הלוואי והייתי" החזיר סיריוס בקדרות.
"אז מה היתה הבעיה הגדולה?" שאל ג'יימס במבט
בוחן "מדוע לא השתמשת בגלימה כדי להתגנב חזרה, דרך המועדון שלהם?"
"זו היה הדבר ההגיוני לעשות" אמר סיריוס
"אבל בזמן שניסיתי להבין איפה אני בדיוק, אני... אני נתפסתי".
עיניו של ג'יימס התרחבו, כולו תמיהה מי גילה את סיריוס
מרחרח במעונות סלי'תרין.
"אאאאזז... מי זה היה, מי תפס אותך?" שאל
בקול מתוח מאד.
"למעשה, מצאתי את עצמי בתוך אחד החדרים"
המשיך סיריוס בקול עצור מדאגה.
"בחיי, אם אתה לא מוציא את זה החוצה כרגע, סיריוס,
אני נשבע שאני אחבוט את זה החוצה ממך!" רטן ג'יימס בתסכול משועשע קמעה, חובט
בזרועו של סיריוס.
"טוב, טוב! זה היה החדר של בלה... ושם אני נשארתי
עד הבוקר" נכנע סיריוס וחשף את סודו. ג'יימס השתתק, עיניו בוחנות את סיריוס
לרגע ארוך. פעם אחת, החל לדבר ועצר בעצמו. סיריוס ישב מולו, בוהה בו באי-נוחות
בעודו מארגן את הדברים בתוך ראשו.
"אז אתה אומר... אתה והיא..." אמר בקול
מקוטע, מנענע בראשו "כלומר, מה אתה אומר בעצם? אני לא חושב שאני מצליח
לעקוב" אמר, אולם חיוך של אי-אמון החל לבצבץ על שפתיו.
"אם אתה לא מבין, כנראה השיפוט שלך בסדר
גמור" הפטיר סיריוס, שב ומפיל עצמו בחבטה על רצפת הקנבס הקרירה.
"בילית את הלילה עם בת-הדוד שלך... במעונות של
סלית'רין, כשכל אותו הזמן יכולת לעזוב, ו... עוד היו לך ביצים לעשות תעלול טפשי
לסנייפ לפני שנמלטת?" קרא ג'יימס בפליאה, בקול רם בהרבה מאשר התכוון. סיריוס
עט עליו במהירות, רעל נוטף מעיניו.
"למה שלא תרוץ ותספר לכל בית הספר?!"
ג'יימס החל לגחך בלא מעצורים, בפעם הראשונה מאז שנכנס
לחדר.
"בקצב הזה, ידידי, אתה עוד תגמור באזקאבן לפני שתבין
מה קורה לך" צחקק בהתגרות. סיריוס נעץ בו מבט קריר, לא חש משועשע כלל ועיקר.
"אל תצחק עדיין, ג'יימס. עוד לא גמרתי".
"רק שאני אבין, יש לך עוד לספר?" נדהם
ג'יימס.
"בבקשה ג'יימס, זה באמת חשוב. היא... היא מעורבת
מעל הראש במשהו מאד אפל, אבל למעשה... למעשה היא נדחפה לזה בידי המשפחה שלנ...
שלה".
חיוכו של ג'יימס דעך.
"עכשיו, זה היה הכל?" שאל, ופעם נוספת נמהלה
דאגה בקולו.
"כן, זה הכל בערך, חוץ מזה שאני... אני מאוהב
בה" סיריוס פלט את המילים האלו, כאילו הגייתה של כל אחד ואחת מהם שילחה כאב
באבריו.
"אתה יכול לומר את זה, אני יודע שנפלתי על כל
הראש" סיכם ביאוש. ג'יימס רק ישב והביט בו, מנסה עדיין לעכל את כל הדברים
ששמע. הוא הכיר את סיריוס מאז שנתם הראשונה בהוגוורטס, ולמרות שידידו הסתבך לא פעם
עם בנות, מעולם לא שמע אותו אומר מילים כאלו... לא בצורה כזו.
"ובכן זה... זה באמת... מצב, סיריוס" אמר,
משפשף את ידיו בשערו בלא שידע מה לומר. "תגיד, אתה בטו..." ג'יימס קטע
את עצמו, מנסה לחשוב טוב יותר מה רצוי לשאול. אז, טפח בידו על כתפו של סיריוס.
"אתה בסדר?"
"אני לא ממש יודע" ענה זה,קולו מבולבל ונרגז.
"יש לי מאה דברים אחרים להתעסק בהם, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה היא. אתה
מבין למה אני מתכוון?"
"שאני לא אבין? אתה בטח מתלוצץ. כאלו היו כל חיי
מאז תחילת הוגוורטס" גיחך ג'יימס בזחיחות, מהרהר בתלמידת החמישית היפה ואדומת
השער, לילי אוונס, אותה העריץ מהפעם הראשונה בה הניח עליה את עיניו.
"אה כן, לילי. נו טוב, אני מנחש שמצבי יכול היה
להיות גרוע יותר" החל סיריוס לגחך לפתע "אני מתכוון... לפחות בלה לא
מעמידה פנים שאני לא קיים" הוסיף בהקלה, מוסיף לגחך לעבר ג'יימס, שהתנער מיד
מחלומותיו, והעלה חיוך מרושע על פניו.
"ובכן, האין זה נחמד לתלוש תפוח-זהב מאילן המשפחה,
אה?" ירה בחזרה לעבר סיריוס. חיוכו של האחרון נקלש לרגע, ואז התרחב בשנית.
"תפסתי את הנקודה, ג'יימס, אני חושב שתפסתי את
הנקודה".
|
|
|