קונדס מסוכן

פאנפיק פרי עטה של Opheliaemortal

מחברת: Opheliaemortal

דירוג: R

שיפ: בלאטריקס/סיריוס

טיזר: בראשית שנתם החמישית בהוגוורטס, הקונדסאים באים במגע עם שתי תלמידות חדשות שהועברו זה-עתה להוגוורטס: נרקיסה ובלטריקס בלק. בכך, הם משחררים מערבולת של מרירות, קנאה, שנאה ותאווה. הזהרו מגילוי עריות והומור גס ומרושע.

תרגם מאנגלית: Envinyatar

פרק שלישי

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

כאשר עלה בידי סיריוס לגרור את עצמו מן המיטה ביום שבת, עמדה כבר השעה אחת אחרי הצהריים, והוא מצא את עצמו נטוש לחלוטין בחדר המיטות הריק. השבוע האחרון היה קשה במיוחד בעבורו, בעודו נאבק לחזור אל שגרת החיים של הוגוורטס. לאחר שרחץ את פניו, פנה לרדת לחדר המועדון, שם המשיך לעבוד על שיעורי הבית בכשפומטיקה.

גם חדר המועדון היה ריק כמעט לחלוטין, ואווירו עמד חמים בשל הלפידים שהוצתו מוקדם במיוחד באותו יום, בשל מזג האוויר הסגרירי והלח בחוץ. סיריוס השתקע בעבודתו במשך שעות, עד שהבין לפתע עד כמה התאחרה השעה, והחל לחוש סקרנות רבה אודות חבריו. ביודעו כי ג'יימס אינו מחמיץ ארוחה לעולם, הטמין סיריוס את שיעורי הבית בחדרו, והחליט לרדת לארוחת הערב באולם הגדול.

הוא צעד בנינוחות אל תוך האולם, שהיה דחוס ומלא מפה לפה בתלמידים מתרוצצים ומפטפטים; עד מהרה, מצא את ג'יימס, רמוס ופיטר מסתודדים בקצהו המרוחק של שולחן גריפינדור, והחל מתקדם לעברם. כעת, עטה על עצמו מכנסי ג'ינס כחולות כהות, וסוודר קשור ברפיון שנראה מוזר למדי בשל השילוב בין גונו האפור לפס ירוק-עמום לאורך החזה והזרועות. גלימת הבית השחורה והארוכה שעטה מעל בגדיו גלשה ברכות במורד גבו ומאחוריו, כאשר עשה את דרכו לעבר מקום מושבם של חבריו.

מרגע שנכנס לאולם, ניסה סיריוס לאלץ עצמו בכל כוחו שלא לשלוח ולו מבט קצר לעבר שולחן האוכל של סלית'רין, אלא שלדאבון הלב, לא עמד לו כוחו בכדי לכבוש את תשוקותיו לאורך זמן. עד מהרה, חש כיצד מתגנבות עיניו אל המקום בו ישבה בלאטריקס בדרך-כלל - ולמרבה האסון, נתקל מבטו הישר בעיניו של רודולפוס. זה האחרון כמעט ולא התייחס אל המטרד, עד שהבחין כיצד מתכווץ סיריוס ומסלק את עיניו במהירות כמו לא נוצר ביניהם כל קשר עין; זאת, במקום לדבוק במנהגו הרגיל בהזדמנויות שכאלו - לחייך לעברו חיוך רחב בתוספת למחווה גסה זו או אחרת. אולם... לסלק את עיניו בענווה שכזו? רודולפוס תעב את סיריוס יתר על המידה מכדי להאמין, כי נותר בגופו של זה האחרון ולו נים פעוט של ענווה.

"ראית את זה, לוציוס?" שאל בקול זהיר.

לוציוס לא ענה, מוסיף להתבונן בשקט לעבר סיריוס.

"מה בלק מחפש?" שב רודולפוס ואמר, מניע בקדחנות את גלגלי מוחו בעודו מביט ביריבו בסקרנות.

"להיכן אתה חותר?" החזיר לוציוס ביובש, מסב את ראשו ונועץ ברודולפוס מבט חוקר.

רודולפוס הציץ במהירות אל מעבר לכתפו של לוציוס, לעבר נרקיסה המביטה סביב בארשת מוטרדת, ואז הסב ראשו לעבר הכסא הריק בינו לבין אחיו הבכור ראבאסטאן, שם אולצה בלאטריקס לשבת בדרך-כלל.

"תמהני, מה הוא רוצה ממנה" מלמל רודולפוס בשקט, מצמצם את עיניו לעבר סיריוס, באופן שהבהיר לידידיו היטב את פשר מחשבותיו.

בינתיים, פנה סיריוס והתיישב לייד ג'יימס.

"להיכן נעלמתם שלושתכם במשך כל היום?" תבע לדעת, חש כיצד עולה בו רוגז על עצם הדרך בה עשו אשר עשו - בלעדיו.

"הו, אלוהים!" צעק פיטר בהתרגשות "אוי כמה שזה טוב... ירחוני, אתה חתיכת גאון!"

"סתום, פיטר" לחש ג'יימס בבהילות.

סיריוס נראה המום לחלוטין.

"מה?! אינכם יכולים לספר לי?" הפטיר.

ג'יימס גיחך.

"אתה מתלוצץ? איך אפשר בכלל לחשוב על רעיון כזה - לא לכלול בתוכניות את הקונדסאי הידוע ביותר לשמצה מביננו?"

בנקודה זו, גיחכו כל השאר, ארשת שובבות זדונית על פניהם.

"בוא כבר" האיץ ג'יימס, מציץ סביב בזהירות בכדי לוודא שאיש אינו מצוטט לשיחתם "תפוס לך משהו לאכול וקח אותו איתך, כולנו כבר מתים כל היום לספר לך, אבל לא ממש יכולים לדון בזה כאן".

"וחוץ מזה, אנחנו חייבים ממש להראות לך את המפה, כדי שנוכל לקבל את ההשפעה המלאה" הוסיף במהירות בעודו מתרומם מהשולחן, רמוס ופיטר מלאי ההתרגשות באים בעקבותיו.

"האמת היא שרק התחלנו לעבוד עליה" אמר רמוס בחיוך, כורך זרוע ידידותית סביב צווארו של סיריוס "אנחנו זקוקים לעזרתך בכמה וכמה עניינים"

בזאת, פילסו ארבעת הנערים את דרכם אל מחוץ לאולם הגדול.

* * *

סיריוס איבד כליל את דרכו; נדמה היה לו, כי הוא מהלך במשך שעות באותו מעבר צר ומתפתל ומנסה למפותו, בלא לראות ולו סימן לכך כי דרך ארורה זו מוליכה להיכנשהו; כעת, היה מתנהל קדימה באיטיות, קצה שרביטו דולק באור קלוש. נדמה היה לו, כי המעבר לפניו הופך צר, לח וטחוב יותר ויותר עם כל צעד מצעדיו.

"המנהרה המסריחה הזו חייבת להוביל להיכנשהו!" רטן סיריוס ביאוש בינו לבינו "או...שאולי זו פשוט מלכודת לילדים טפשים שמנסים לגלות את סודות בית הספר, לקחת אותם הישר אל תוך איזו מטרה מפוקפקת... אולי אפילו מוות".

הדי המלמולים נופלים ברכות סביבו, העלה גיחוך מאולץ על פניו ושב והעלה במוחו את דבריהם של רמוס וג'יימס, מוקדם יותר באותו ערב.

"אנחנו חייבים את העזרה שלך, סיריוס... אתה פשוט מכיר את המעברים האלו טוב יותר מכולם". ג'יימס הטיב לדעת, כי הדרך הטובה ביותר לזכות בהסכמתו של סיריוס הינה ללטף מעט את האגו שלו.

"נכון בהחלט, אז בואו ונחלק את הטירה ביננו ונתחיל למפות" הוסיף רמוס בהתרגשות. אזי, התפתה סיריוס לשאול את השאלה שהנחיתה אותו הישר אל מצבו הנוכחי:

"אז... איזה איזור אני מקבל"? שאל בתמימות. היה עליו לדעת כי יקבל מיד את אותם חללי-זחילה שלא נחקרו... אולי מפני שאיש לא היה טיפש מספיק בכדי לתעות אל תוכם במשך שנים ארוכות. סיריוס קרב כעת אל עקומה חדה, כאשר הדיו של רעש גבוה וחורקני הגיעו לאוזניו, גורמים לו לזנק לעבר חסות הקיר ולכבות במהירות את שרביטו.

ליבו החל להלום בחוזקה בעודו ניצב שם, בוהה לתוך העלטה השחורה שסגרה עליו מכל עבר ומחכה כי עיניו יחלו להסתגל אליה.

"לופין והרעיונות הגאוניים שלו" התנהם בשקט, כאשר שב והחל מתקדם בזהירות, ידיו צמודות לקיר.

ברגע הבא, קפאו עיניו על פס אור קלוש שבקע כעשרים רגל הלאה משם, במורד המעבר. אט-אט, סגר סיריוס את המרחק לעברו, מגשש את דרכו בעזרת ידיו; שמץ הקלה ניצת בו, בשל עצם הסיכוי להחלץ סוף-סוף ממאורת הרמשים הטחובה והחנוקה לתוכה נקלע.

בסופו של דבר, הבחין כי האור בקע מתוך סדק או שבר ארוך שנבקע בקיר האבן; דומה היה, כאילו נשר המלט שנדחס בין שתי אבני ענק מעוגלות, יוצר קו מחורץ מהתקרה עד הרצפה. אזי, משנפנה לבדוק את העניין ביתר קפידה, חש את מגעו של דבר-מה בידו השמאלית – כאילו נחצב שם סמל זעיר, נחרט עמוק בתוך בשרה של האבן.

סקרנותו אוחזת בו, מישש סיריוס בלהיטות את הסמל... ובלא התראה, נבקע הקיר בדממה מוחלטת, פוער מעבר צר שאפשר לגופו של סיריוס להדחק בעדו; אלא שברגע הבא, כאשר חצה את הבקע, שב הקיר ונסגר במהירות מאחוריו, לא מותיר אלא את הסדק הראשוני. נושך את שפתיו, הביט סיריוס במהירות על סביבותיו, בנסיון לבדוק להיכן התגלגל. נדמה היה, כי הוא מצוי מאחורי מצבור עצים הערומים בגומחה קטנה; זו נפערה בתורה אל חדר גדול יותר, חושפת את צורתה המטושטשת של אח ושל גומחה תואמת בקיר המרוחק. סיריוס התכונן לשוב ולהתקדם, כאשר שבה אותה חריקה גבוהה וצווחנית והדהדה סביב, מלווה בזו הפעם באיוושה עזה. כעת, היו הקולות רמים וברורים יותר, באים הישר מעברו האחר של הקיר החוצץ בין מבטו של סיריוס לבין יתרת החדר.

"אוה, וישנו יקירי, אל תכעס" התמר קול נשי רך, הופך לשיר עדין ולוחשני שנישא בשפה שהיתה זרה לחלוטין לאוזניו של סיריוס:

"קים ואאפיאקאם פאראיאנאם?

פארמאם יו מאהאט-טאג'אה,

פארמאם יו, מאהאט-טאפאה,

פארמאם יו, מאהאט-בראהמה

פארמאם יאה פאראאיאנאם"

כעת, לא יכול היה סיריוס לאפק עוד את סקרנותו, וחרף הסכנה הזדחל קדימה והציץ אל מעבר לפינה; לתדהמתו, הבחין בדמותה הגבוהה של בלאטריקס ניצבת על מיטה, ראשה שעון על אדן חלון גבוה ופתוח לרווחה; קורטוב של אור ירח חדר אל תוך העלטה, עד שנדמה היה כי פניה ועיניה זוהרים ברכות; בז מלכותי למראה ישב על אחד מסורגי המתכת הנמוכים שהוצמדו לחלון כאילו היה ענף; עיניו השחורות הביטו במבט נוקב בבלה, שהוסיפה לזמזם ברכות בעודה מחליקה ידה ומלטפת את הנוצות המפוארות שגונן חום-צהוב; שערה השחור והסמיך גלש משוחרר לאורך גבה, זורם מעל כותונת הלילה הורודה והמשיית שנדבקה לבשרה. סיריוס הוקסם לחלוטין, בוהה במחזה בעיניים קרועות לרווחה.

אלא שאז, בטרם הספיק לחזור לעצמו ולנסות לחשוב על דרך הולמת להתמודד עם המצב אליו נקלע, הפנה הבז את עיניו והבחין בו; פולט צווחה חדה ונוקבת, הסתובב בזעם, פרש כנפיו והתעופף משם והלאה, אל תוך השמיים השחורים.

מופתעת ונדהמת, ירדה בלה בקפיצה ממקומה, עיניה נופלות הישר על האורח הבלתי-קרוא, ופיה פולט צווחת הפתעה משל עצמו. סיריוס השליך עצמו קדימה ממקום מחבואו, מושיט ידיו קדימה מהר ככל שאך יכול היה בכדי לעוצרה מבעוד-מועד.

"בלה, בבקשה, ששששש!" התחנן בבהילות ובקול נמוך, מבין לפתע כי הגיע אי-כה אל חדרי השינה של סלית'רין... דבר שלא בישר טובות בדבר הצפוי לו במידה ויתפס.

"סיריוס!" לחשה היא "מה לכל הרוחות מעשיך כאן, ואיך..." מבטה זע לעבר המקום ממנו הופיע. מזנקת לעברו בצעד ארוך, הטיחה ידיה בחזהו, דוחפת אותו בחזרה לעבר הפינה.

"לא אכפת לי איך הצלחת להגיע לכאן, אבל אתה חייב להסתלק עכשיו!" פקדה, שערה צונח סביב בפראות, מבריש את זרועותיה החשופות.

"בלה, המעבר נסגר ו... אני לא ממש יודע איך פותחים אותו שוב" הפליט סיריוס כאשר נדחק אל מעמקי הגומחה, עד שנגע גבו בקיר המוצק.

"אוה, ולמה אתה חושב שזו האחריות שלי?" נחרה באיום, דוחפת אותו פעם אחרונה. אזי, הרפתה ממנו, מניחה לידיה ליפול אל צידי גופה.

"מה נפל עליך, סיריוס?" לחששה "נדחף לך דרך מעבר שאינך מכיר, אלוהים יודע להיכן ו... בלא נתיב המלטות?" הוסיפה, חזה עולה ויורד בחוזקה בשל ההתרגשות, וגבותיה מכווצות בכעס "תגיד, אתה בטוח שאתה בלק?"

שניהם ניצבו במקומם, בוהים זה בזה כמצפים לתשובה.

אלא שאז, נשמע נקישה חזקה מעברה האחר של הדלת.

"נו טוב... תאמרי כבר משהו!" לחש סיריוס, בעוד בלאטריקס מהססת כמי שלשונה דבקה לחיכה. סיריוס גלגל את עיניו בזעם וירה בה מבט של בוז. אזי החל דובר בקול, מחקה את קולה.

"כן?"

בלאטריקס נראתה כמתאפקת שלא לצחוק.

"האם הכל כשורה אצלך, בלה?" בקע קולו של לוציוס מהעבר השני; צל אפור עלה על פניו של סיריוס, ששב ונסוג לעבר הסדק, מנסה לחפש בקדחנות מוצא החוצה.

"אממ... כן, אני בסדר" אמרה בלה כבהיסח הדעת, צופה במבוכה בנסיונותיו הנואשים של סיריוס לאתר דרך מילוט.

"האם את בטוחה?" שב לוציוס ושאל "נדמה היה לי כי שמעתי אותך צורחת".

"כן-כן, אני בסדר גמור" מיהרה בלה לאשר, מפליטה צחוק עצבני. סיריוס שב והסתובב אליה בארשת פנים נרגזת, מחווה את אצבעו בסרקסטיות כלפי מעלה.

"מלאכת-שקרים משובחת" לחש סיריוס לעברה "את בהחלט בטוחה שאת בלק".

בלאטריקס צמצמה את עיניה נוכחה העלבון, ובלא שיהוי קראה בקול.

"למען האמת לוציוס, אולי בכל זאת תוכל לעזור לי" אמרה לעבר הדלת "עכברוש מגעיל אחד רצרץ לכאן. תוכל לעזור לי לטפל בו?"

סיריוס המבועת חש לעברה, מנסה לכרוך יד סביב מותניה ולהציב אצבע מתחננת על שפתיה.

"השתגעת?" לחש בבהילות "יש... יש לך מושג מה הם יעשו לי... וגם לך?"

בלאטריקס אך הביטה בו; אזי, נדה בראשה ונשכה במהירות את אצבעו, אחר זינקה לאחור וחמקה מאחיזתו, בעוד סיריוס תופס את ידו הפגועה, מחניקה בכח את אנקת הכאב. בלאטריקס פתחה את הדלת באחת, מתנשמת בכבדות. לוציוס היה שעון על המשקוף, עטוי סוודר שחור עם צווארון גולף, וחיוך מדושן עונג מרוח על פניו.

"התעכבת לא מעט, בלה יקירתי" גיחך. זו הגניבה מבט לאחור, מצטערת לפתע על פזיזותה, ועל הדרך בה נגררה אחר גאוותה. אלא שסיריוס לא נראה בשום מקום. מתנשפת בהקלה, שבה וגלגלה עיניה לעבר לוציוס.

"נראה לי שהוא כבר ברח" אמרה, מנסה לשוב ולהשתלט על הלמות ליבה. לוציוס הנהן באדישות מעושה, אלא שבלאטריקס יכולה היתה לחוש בעיניו המזדחלות על גופה. לפתע, קלטה כי במהלך כל שיחתה עם סיריוס ואף כעת, בעומדה בפני ארוסה של אחותה והמדריך הראשי של הוגוורטס, לא עטתה עליה דבר מלבד כותונת לילה שנדבקה היטב לבשרה, עד כי בלאטריקס חשה עצמה ערומה כמעט לחלוטין. סומק התפשט בלחייה, בעודה מנסה לנסות ולעמוד בפני לוציוס.

"לא תהיה זו טרחה רבה מדי, אם אכנס פנימה לדקה קצרה" הפטיר הלה בערמומיות, רוכן מטה ומשלח אצבעותיו לגלוש לאורך מחלפותיה הסמיכות "רק כדי לוודא כי היצור המאוס נעלם, ברשותך".

"לוציוס" מחתה בלאטריקס "אינני חושבת שזה יהיה... הולם. אולי רצוי יותר שתלך".

"הו? ומה יכול שלא להיות... הולם, ביני לבינך" החזיר זה בעזות-מצח, מוסיף לגחך בעודו בולע את גופה במבטיו.

"אולי זה שאתה עומד להנשא לאחותי?" הצליפה בלאטריקס בקול נגעל.

"הבל ורעות-רוח, יקירתי" החזיר "אין זאת, אלא מפאת זה שאבי סבור כי הינה בחירה טובה יותר בתור רעיה... הנבואה וכיוצא באלו. אודה ואתוודה, כי איני מוטרד במיוחד בשל זוטות כאלו". מילותיו גרמו לצל אפל לגלוש על פניה.

"הנבואה?" החזירה בקול מבשר רעות "אם כך, רצוי שלא תשכח אל מי אתה פונה, מכאן ואילך!" בלא ליתן בידו ולו שמץ של הזדמנות להשיב, טרקה את הדלת בפניו.

"אוך, מאלפוי מגעיל שכמותך!" רשפה, מעווה את פניה בגועל. אזי, הסתובבה לעבר מרכז החדר, שבה ונזכרת לפתע באורח האחר.

"סיריוס? אתה עדיין כאן?" אמרה בקול מודאג. אלא שכעת, לא זכתה למענה; החדר היה שרוי בדממה. נאנחת, פנתה לעבר שידת הלילה שלה, אוחזת ומחלצת את פקקו של בקבוק משקה מעוטר בגון הקריסטל. אחר, מזגה באיטיות מעט מתוכנו החום והעשיר אל תוך כוסית יין, מטילה אותו אל גרונה בלגימה אחת.

"אוי, כמה שאת מבריקה בלה..." רטנה, משחקת בפקק הקריסטל העבה "עכשיו באמת הברחת אותו מכאן... איזה יופי".

"דווקא לא בהכרח" החזיר סיריוס, צץ בפתאומיות ומתגלה שעון על הקיר, לא הרחק מפתח הגומחה דרכה נכנס "אל דאגה, אני מוחל וסולח לך על חטאייך" הוסיף בגיחוך רחב.

בלאטרקיס דיכאה במהירות את החיוך המתקתק שהחל מתפשט על פניה.

"ובכן, זה דווקא רע מאד" הטיחה בחדות "כי עכשיו, איך בדיוק אתה עומד להסתלק מכאן?"

סיריוס פסע לעברה בנינוחות; נדמה היה לו כי הוא מסוגל לחוש כיצד הואצו דפיקות ליבו כאשר הצטמצם המרחק ביניהם.

"מה מעשיך כאן, סיריוס, מה אתה... רוצה ממני?" שאלה היא, קולה כמעט מפוחד למשמע אוזן. סיריוס המשיך לגחך, מטיל עצמו בפישוט אברים על המיטה.

"לבלות איתך את הלילה, אלא מה?" חייך לעברה. בלאטריקס נותרה נטועה במקומה, עודה מחזיקה את הכוס הריקה ביד אחת.

"מדוע אתה מתעקש תמיד לשחק איתי?" שאלה ישירות.

חיוכו של סיריוס נמחק באחת; הוא לא היה מורגל לכך שנערות בחרו להמשיך בשיחה בנקודה הזו.

"האם זה מה שאת חושבת שאני עושה?"

"האמת? אני לא ממש יודעת מה אני... חושבת שאתה עושה" החזירה בלאטריקס בקול רך יותר, עיניה הירוקות בוהות בו, ענקיות ותמימות למראית-עין.

החיוך שב והופיע על פניו של סיריוס; קשה היה להתאפק מלהעלות חיוך נוכח חזותה המהפנטת כאשר נפנתה למזוג כוס נוספת, שערה הארוך והמשיי מלטף את עורה החיוור על כל צעד מצעדיה. כעת, שבה ונפנתה לעברו, מציעו לו את הכוס המלאה. סיריוס רכן קדימה באיטיות בכדי לקבל את התשורה, ומצא עצמו קרוב אל גופה במידה מספקת בכדי לשוב ולחוש את ריח הוניל החמים הנודף מעורה. חש עצמו מעט סחרחר, נטל את הכוס, יודע כי היא מכילה בתוכה ברנדי - המשקה המסורתי של בית בלק. אזי, ממש כפי שעשתה בלאטריקס, שתה את כולה בגמיעה חלקה אחת.

סיריוס חש את האש השורפת החולפת במהירות בכל גופו, מציתה את עורקיו ומערפל את דעתו; הכוס הריקה צנחה מידו ונפלה אל תוך הסדינים. אזי, בתנועה פרועה אחת, הושיט את ידו ומשך את בלאטריקס לעברו בעוצמה כזו, עד שזו נעקרה ממקומה ונחתה בגסות לצידו, שערה הארוך נפרש על מצעי הארגמן. שפתיו של סיריוס התחככו במשי החלקלק של הכותונת, בעודו מעביר אצבעות חשקניות לאורך צידה.

בלאטריקס רעדה נוכח מגעו המתקדם; אזי, נכנעו שפתיה ושחררו קול התנשפות חלוש. ברגע הבא, נעצר סיריוס מעליה, עיניהם נפגשות באחת; בלאטריקס היתה שכובה על גבה, בוהה לעברו באישונים מורחבים; נדמה היה לו כי ליבה מאיים לפקוע מחזה, כאשר כופף את ראשו בכדי לנשק אותה, גורם לגופה להתקשח. היא הציבה את ידיה לגדור את דרכו, וניסתה להתיישב, עצבנית וחסרת-מנוחה.

"אתה חייב... להפסיק" לחשה בקוצר נשימה.

סיריוס לא טרח לענות; תחת זאת, הטה את משקלו קדימה ודחף כנגד ידיה, עד שיכול היה לשוב ולחכך את שפתיו בשלה; עורה הסמיק, כאשר עלה בידו להשען קרוב די הצורך בכדי לנשק אותה בשלמות. ידיו נעו לעבר צווארה, הבוהן חולפת לאורך קו הלסת, בלא שירפה משפתיה ולו לרגע; לבסוף, נכנעה לנסיונותיו הקשוחים, והחלה להשיב לו בנשיקות ביישניות קמעה משל עצמה, מושכת ידיה דרך שערו הכהה.

"סי...ריוס" לחשה, מחככת את שפתיה בלחיו, בעוד שיניו שורטות בעדינות לאורך צווארה, גורמות לה להאנח. "למה... אתה... עושה לי את זה?" התנשפה ביאוש, פחדה גובר כאשר הרגישה את ידיו החזקות מתחת לכותנתה, גורמות לגופה להתקמר כנגד משקל גופו. סיריוס המשיך להחליק את שפתיו על עורה, שמח להשקיט בדרך זו את אותן שאלות, עליהן לא היה ברשותו כל מענה... מלבד דבר אחד: כעת ידע כי הוא רוצה אותה; חושק בה בכל ישותו. כאשר קרבו שפתיו אל ריסיה העדינים, יכול היה לחוש כיצד היא שבה ופולטת אנחה עמוקה כנגד כתפו, גופה רועד מציפיה.

"סיריוס... בבקשה... אני..." ניסתה לפלוט, נאבקת בלהבה שניצתה בתוכה כאשר לחץ סיריוס קדימה לעבר המחסום האחרון.

לרגע, הרפה במעט את אחיזתו, בלע בשקיקה את אותו תמהיל מוזר של חשש והתרוממות רוח שהסתמן על פניה העדינים, מחייך בעדינות ושב לנשק את צווארה, מאלץ אותה להתפתל מתחתיו. בלה הפליטה נשיפה ארוכה, וכל האורות בחדר כבו, מותירים אך את הלהבות הגוועות באח. היא יבבה בעונג כאשר חשה את מגעו, נושך בעדינות את תנוכי אוזניה.

"אני אוהב אותה, בלה" לחש.

היא הפליטה קריאה רכה, כאשר חדר לתוכה, חום לוהט פושט בעורה, וגופו כולו מפעפע בתאווה בעת שהתאחדו תנועותיהם; צעקות התשוקה נישאו אל החלון הפתוח ואל חשרת הליל שמעברו האחר, נמהלות ביבבתה העזה של הרוח בין ענפי העצים.

* * *

השמיים בחוץ החלו משנים גונם לסגול כהה, וצמרירי ערפל נתלו מעל אדמת בית הספר, כאשר הקיצו בלה וסיריוס ומצאו עצמם מכורבלים בצוותא מתחת לערמת הסדינים, עורם החשוף עוטה עדיין את החום הרך של חיבוקם; תשוקתם, כמסתבר, האריכה חיים זמן רב לאחר שדעכה אחרונת הלהבות באח.

כעת, העלה סיריוס חיוך מדושן עונג על פניו, עיניו עודן עצומות.

"רק לחשוב שהארכי-פוץ הנפוח מאלפוי חשב שהוא יהיה זה שישכיב אותה. הא!" נחר, בקול רם יותר משהתכוון. בלאטריקס הצטנפה קרוב יותר אליו למשמע השם.

"בלה... אני יכול לשאול אותך משהו?" הוסיף סיריוס בסקרנות.

"כל דבר שתרצה" השיבה היא בקול חולמני, מותשת כליל, אולם נינוחה באורח מוחלט בין זרועותיו.

"על איזו נבואה דיבר לוציוס הלילה?"

עיניה של בלאטרקיס נפקחו בחדות נוכח השאלה.

"נבואה?!" הפטירה בקול בהול, מסתובבת ומביטה בו בארשת עמומה של כאב.

"הוא... דיבר על הנבואה שלנו" המשיכה מקץ רגע "זו שניתנה מפיה של סבת-סבתנו אראליה ניג'לוס, רגע קצר לפני מותה, כאשר שתי אימותנו ההרות ישובות לצד מיטתה".

סיריוס נעץ בה מבט תמה, כאילו הסתתרה בינתה.

"בלה, על מה... את סתם מתבדחת, נכון?" הפליט, מנסה לאלץ עצמו להשמע עליז ונטול דאגות. אלא שבלאטריקס אך הנידה בראשה, ידיה עודן מחבקות אותו במהודק.

"אולי... אולי אפשר פשוט לא לדבר על זה יותר? כלומר... פשוט תחשוב שלא שמעת כלום" גמגמה, מטיבה להבין כי אחרה את המועד "א...אני לא יכולה לספר לך, לא עכשיו אחרי ש... כל הזמן הייתי בטוחה שאתה יודע ופשוט לא... לא אכפת לך. לגלות פתאום שאמא שלך לא טרחה בכלל לשתף אותך במה שיכול היה להיות הגורל שלך?!" בלה קברה את פניה בחזהו, מנסה להסתיר דמעה שבצבצה ונטפה בשקט במורד לחייה.

סיריוס מצא את עצמו אובד-עצות לחלוטין, שלא לדבר על העובדה כי לא היה בשום פנים ואופן במצב רוח לשמוע סודות משפחתיים. ידו אחזה בה, מאלצת אותה להביט בו בעיניים דומעות; חרף העלטה ששררה בחדר, יכול היה סיריוס להבחין היטב בכאב הנסוך על פניה, ולחוש במתיחות האופפת את גופה.

"זה לא כזה חשוב, בלה... בבקשה אל תכעסי" מיהר לומר, מנסה להרגיע את דמעותיה.

"זה כן חשוב, ועדיין קשה לי להאמין שהיא היתה מסוגלת להסתיר ממך, כלומר... להותיר אותך לברר, כאילו פשוט רצתה שאני אהיה זו שאגלה לך!"

"עכשיו אני כבר לא בטוח שאני רוצה לדעת" החזיר סיריוס, נשען לאחור, בטחונו מתפוגג קלות נוכח איזכורה של אימו. בלאטריקס הפסיקה לבכות, מניחה יד עדינה על פניו.

"אבל אתה חייב לדעת, ואני אספר לך" אמרה לבסוף "וזה באמת סוד משפחתי, סיריוס... כזה שהיית צריך לדעת לפני הרבה זמן".

סיריוס לא התווכח עוד, אלא התהפך על בטנו, מחבק את הכרית ומביט בקיר, מחכה להמשך דבריה; בלאטריקס היתה בת בלק באמת ובתמים; כעת, מצא עצמו נושך את שפתיו, מחכה בדריכות להמשך. היא נהגה כמוהו והתהפכה על הכר, שערה השחור נופל סביבה בעודה נועצת בו את עיניה, כמנסה לנחש את תחושותיו.

"עליך להיות מודע לכך, שסבת-סבתנו היתה חוזרה מוכשרת מאד" החלה לספר בקול איטי "ממש בעת מותה, ראתה חזיון וגילתה להורינו, כי אחד מאיתנו יוולד להיות יד-ימינו של אדון האופל".

עיניו של סיריוס הצטלבו עם מבטה החוקר של בלאטריקס.

"מה?" שאל, משים עצמו כחושב עמוקות על הנושא, מצחו חרוש קמטים.

"כאשר נולדנו שנינו" המשיכה, ריסיה עודם לחים מדמעות "הניחו כולם באופן טבעי כי אתה הוא המיועד... כלומר, עם כל זה שאתה בן זכר והיורש העתידי של בית בלק. הוריך היו מלאי גאווה, ונעשית מרכז עולמם".

בלאטריקס לעלעה, בעוד סיריוס שומר על שקט נטול נינוחות.

"אני חושבת שהוא עקב אחריך, אדון האופל" הוסיפה בקול שקט יותר "וכאשר התחלת את בית הספר, ונעשית... אממ... מרדן בכל מה שנוגע ללימוד אומנויות אפלות, המשפחות העתיקות וכאלה, הוא" בלאטריקס נטלה נשימה עמוקה "ביקר אצל הורי, ראה אותי והכריז כי הורינו טעו - כלומר, אני המיועדת, זו שהנבואה דיברה עליה".

בלאטריקס הפסיקה לרגע, עוקבת אחרי הבעת פניו של סיריוס. אזי, שבה לסיפורה.

"אמא שלך פשוט התפוצצה מזעם... היא רדפה אחרי, צורחת כמו משוגעת ומאיימת לגמור אותי על זה שהרסתי את חייך, וכמובן את חייה. אני חושבת שמהר-מאד אדון האופל הבהיר לה דבר או שניים, משום שאחרי אותו יום היא החלה לפתע להתייחס אלי בכבוד גדול".

סיריוס יכול היה להבחין ברמז דק לחיוך גאה מסתתר מאחורי ארשת פניה הקודרת. בעודו מנסה להעמיק ולבחון, כרכה בלאטריקס את זרועותיה סביבו, שבה ומושכת אותו מטה, אל בין הסדינים והכריות, תאוותה שבה ודורשת את כולו לעצמה, לעצמה בלבד.

הלילה פינה לחלוטין את מקומו ליום; גוניו של השחר כבשו את הרקיע, שופכים אור שמש בהיר מבעד לחלון הקטן. קרני השמש גלשו לאורך הקירות, דוחקים במעט את הצינה מאווירו של חדר השינה השקט.

בלאטריקס נחה בשקט, עודה מכורבלת בין זרועותיו של סיריוס; קווצות משערה הכהה זורמות ברכות על גופי שניהם; סיריוס, לעומתה, נותר חסר מנוח, שוכב ומעביר שוב ושוב בזכרונו את כל אשר נאמר. כעת, חש כי הוא מייחל שכל עניין הנבואה וגורלה של בלה לא היה מתגלה לו לעולם. הוא יכול לחיות יפה כל-כך בלא כל זאת... במיוחד כל אותם רגשות מאיימים שהחלו מתפשטים כמגפה בישותו, בעודו מביט בבת-דודתו המנומנמת.

עד כמה שניסה, לא יכול היה לשכנע את עצמו כי אותה נערה צעירה ונבונה היתה מיועדת באמת ובתמים להפוך לאיזה מין... סוג של לוחמת-אופל. לא היא, אחת הנערות היחידות שיכלו להבינו בשלמות, כפי שהיה באמת.

"זה פשוט מגוחך" לחש לעצמו, גוחן לנשק את ראשה של בלאטריקס "רק... רק המשפחה שלי מסוגלת להיות כל-כך מטורללת, בכדי לחיות את חייה לפי איזה... חלום מעוות של זקנה גוססת", אלא שאי-כה, מצא עצמו תוהה, האם לא רצוי היה לו לדעת על כל אותה תסבוכת מראש, לפני שנקשר אל בת-דודו באופן כה בלתי-הפיך.

בלאטריקס התגלגלה על גבה, עיניה ממצמצות בעודן מתמקדות אט-אט בדמותו הרוכנת מעליה; הבעתו גרמה לדאגה לחלחל אל תוך ליבה.

"במה העניין?" שאלה בלחישה רפה, מנסה שלא לנתק את קשר העין. הוא הוסיף לבהות נכחו, כמבקש ללמוד אותה בקפידה.

"אני חושבת שאת טועה, אבל לגמרי" אמר.

"סליחה?" שאלה היא בדי-היסוס.

"אוי בלה, נבואות הן פשוט... כזה אוסף של קשקוש! הזקנה המטורפת הזו בטח... סתם התחשק לה לחולל מהומה לפני שהלכה לכל הרוחות; ורק תסתכלי - איזו עבודה מוצלחת היא עשתה!"

לרגע, נשמע סיריוס כמי ששינן את הדברים שעה ארוכה. בלאטריקס אך חייכה, מרימה יד בכדי לפרוע את שערו.

"חשבת על זה כל הזמן?" שאלה בקול מופתע למשמע-אוזן.

"ובכן... כן" הודה סיריוס, חש עצמו לפתע חשוף ולא נינוח.

"אז רצוי שתפסיק לדאוג בעניין הזה. בעיקר כי... יש לנו דברים קצת יותר חשוב להיות מודאגים בקשר אליהם" אמרה, שמץ עליצות מצלצל בקולה "כמו: איך לעזאזל נוציא אותך מכאן"

חומקת מידיו, כרכה את אחד הסדינים הרכים סביב גופה; האדום הכהה והנמרץ נראה כה מנוגד לחיוורון החלבי של עורה, שכעת בהק קלות באור השמש. היא הקיפה את המיטה, והרימה את בגדיו של סיריוס, משליכה אותם לעברו.

"עכשיו קח את הדברים שלך וצא מכאן!"

סיריוס בהה בה, ארשת משועשעת שבה ומתגנבת אל פניו, כאשר הבחין כיצד היא נאבקת בכדי לדכא חיוך משל עצמה. מזנק קדימה, תפס אותה ומשך אותה אליו, מנסה לנשוך קלות את צווארה בטרם תספיק להתחמק.

אלא, שנקישה על הדלת קטעה את משחק האהבה החדש באיבו, גורמת להם לקפוא במקומם ולכבוש את צחוקם בכח.

ברגע הבא, שבה הנקישה ונשנתה.

"בלה, עני לי!" קולה של נרקיסה היה חזק, גבוה וצווחני.

"בלה לא בבית" ענתה בלאטריקס בסרקסטיות, מגחכת לעבר סיריוס וגוחנת במעין התרסה כדי לנשק אותו.

"אמרי לי, האם בכוונתך להשאר שם במשך היום כולו? אין זה טוב בעבורך, להשאר כלואה שם, כמו היה זה כלוב" החזירה נרקיסה, קולה עוטה לבביות מזוייפת.

"וזה ממש, אבל ממש איכפת לך" רטנה בלאטריקס בקול, מתרוממת ומהדקת את הסדין סביב גופה.

"ומה היה זה, במחילה?" נהמה נרקיסה מהעבר השני.

טון דיבור זה הרתיח את בלאטריקס מעבר לכל הגיון, גורם לה להסתער לעבר הדלת, ולפרוץ אותה לרווחה במהלומה אחת. סיריוס כמעט ונחנק; הדבר האחרון לו ציפה כעת, היה לראות את בלה פותחת את הדלת לרווחה בפני אחותה החטטנית והמנוולת. הוא צלל באחת אל הרצפה, בין שתי המיטות; ריצפת האבן הקפואה שלחה רעד עז אל תוך עורו הערום, גורמת לו להתנשף ולעבור לתנוחת כפיפה.

"אז החלטת להציק לי קצת הבוקר, אני מבינה?" רשפה בלאטריקס "אצא החוצה מאוחר יותר, לכל הרוחות!"

"בסך הכל רציתי לבלות בחברתך שעה קצרה" החזירה נרקיסה בקול דובשני, חיוכה המזוייף מרוח לרוחב פניה "האין זה בסדר מבחינתך?"

"לא" פסקה בלאטריקס, מתחילה לסגור את הדלת, אולם נרקיסה עצרה בעדה, ארשת סקרנית עולה על פניה.

"משהו... קורה לך?" שאלה, סוקרת את אחותה מכף רגל ועד ראש.

"אממ... חלומות רעים, זה הכל" הפטירה בלאטריקס, מנסה לשוב ולסגור את הדלת. אלא שנרקיסה החזיקה אותה פתוחה, עיניה החטטניות מרצדות נכחה וחיוכה המזוייף עודו מרוח על פניה.

"מדוע אינך לבושה?" הוסיפה בקול מזועזע, מחווה בראשה לעבר הסדין שהקיף את בלאטריקס כסארי.

זה היה כבר יותר מדי; בלאטריקס צמצמה את עיניה בארשת מבשרת רעות.

"וזה ממש לא עניינך, מטורפת!" התיזה בשיניים חשוקות "עכשיו, סלקי את ידייך מהדלת שלי, לפני שאסלק אותן בעצמי!"

נרקיסה המובסת סילקה את ידה, שולחת באחותה מבט ארסי; ברגע הבא, נטרקה הדלת הישר בפניה. בלאטריקס הסתובבה ונשענה בגבה על הדלת. אזי, הבחינה בסיריוס מגיח, לבוש לחלוטין, ממחבואו שבין המיטות.

"את יודעת? היה מומלץ מאד שתפסיקי לעשות את זה בעת שאני מבקר כאן" אמר בקול רוגז קמעה.

"אממ... מצטערת" החזירה בלאטריקס, מאוכזבת למדי לראותו מוכן לעזבה במהירות כזו; אזי, חשה אף היא פרץ פתאומי של חשש: כיצד ימשיכו הדברים להתגלגל ביניהם כעת? מנסה לדכא את מבוכתה, עשתה צעד קדימה, ידיה משחקות בעצבנות בקצות הסדין סביב גופה. סיריוס, שהבחין בהזדמנות, מיהר לעבר כיבושו האחרון, רוכן עליה כשידו האחת מושטת לעבר הדלת; הוא משך את סנטרה מעלה, עד שהביטה הישר אל תוך עיניו.

בלאטריקס נאנקה; הוא היה כה מושך... עצם המחשבה על הדרך בה סיכן עצמו בכדי להיות במחיצתה העלתה בה סחרחורת של עונג.

סיריוס גיחך, נוכח הרגשות המעורבים שנחשפו במלוא עוצמתם על פניה.

"חוסר הוודאות נעשה את עצמך, אהובתי" הפטיר, רוכן ומדביק נשיקה חמה על שפתיה המלאות. רטט של התרגשות חלף בה, ממש כמו בפעם הראשונה - שם בתוך הארון האפלולי. היא הזדקרה כלפי מעלה, והשיבה לנשיקותיו בכל כוחה. סדין הארגמן נפל כמו שלולית לרגליה, כאשר כרכה את זרועותיה ונלחצה אליו. סיריוס התיר לעצמו להתענג רגע אחד נוסף על ניחוחם של שערה ועורה. אזי, החליט כי הוא חייב להסתלק בלא דיחוי, בטרם יתפסו. בעדינות, נחלץ מחיבוקה והתרחק.

"אני חייב להתנדף מכאן... לא שאני רוצה, אבל לא אוכל לחיות עם... העונש שיטילו עלייך אם יתפסו אותנו ביחד" הפטיר.

"אבל איך תחלץ מכאן?" שאלה, מביטה בעצבנות בדרך בה התקדם לעבר הדלת.

"אין עוד דרך החוצה, לא?" פסק, משפשף ידיו בנוקשות בתוך שערו, ממש כפי שנהג ג'יימס לעשות. אלוהים, הם באמת יתפלאו מה קרה לי. הרהר, נזכר בחבריו לראשונה מזה שעות ארוכות. עם מעט מזל, עלה בידם לחפות עליו.

"סיריוס, זה טירוף!" מחתה היא "אתה אינך יכול פשוט לפזז לך אל תוך המועדון של סלית'רין ולקוות שלא יבחינו בך. מלבד זאת... מה אם מישהו יראה אותך יוצא מהחדר שלי?"

למשמע דברים אלו, העלה סיריוס על פניו את הרחב ומדושן העונג שבין חיוכיו.

"אם רק תבטיחי לי לא להתרגז" אמר, מצחקק בינו לבין עצמו. בלאטריקס התבוננה בו כאילו השתגע, בעודו ניגש לגומחה ממנה הגיח בליל אמש, שב ונוטל לידיו את אמתחתו הקטנה.

"לא תהית לרגע, יקירתי, להיכן הלכתי כאשר התחשק לך לפתוח את הדלת ללוציוס?"

בלה לא אמרה דבר, עיניה עוקבות אחריו בעודו שולף דבר-מה שנראה כגוש קטן של חומר כסוף. אזי, פרש את הדבר סביב גופו במהירות, נעלם באחת משדה-ראייתה.

בלאטריקס פערה את פיה בתדהמה, חשה עצמה לפתע תמימה ומטופשת כל-כך.

"גלימת העלמות, והיא... היה לך אותה כל הזמן!" סיריוס משך לרגע את הגלימה מראשו, משלח לעברה חיוך מתנצל.

"נכון ששנינו מרגישים טוב כל-כך, על זה שלא הראינו את עצמנו עד הבוקר?" גיחך, ספק אל בלאטריקס, ספק אל הגלימה.

"אני... פשוט לא מאמינה, סידרת אותי לגמרי" סיננה מבין שפתיה "הייתי... הייתי צריכה להבין את זה מההתנהגות הזו שלך!"

"אבל הצלחת לנשוך אותי בכל-זאת" הזכיר לה סיריוס בקול מלאכי "מה קרה, בלה יקירתי? כבר לא מרגישה כזו... יד-ימינו של אדון האופל? ואולי הוא בכל-זאת טעה, ואחרי ככלות-הכל אני הוא המיועד?" הטעים, מסיים את המשפט בתאטרליות מסוגננת היטב. אזי, שב וכיסה את ראשו.

"אז איך אני נראה הבוקר?" שאל בתמימות. בלה נאבקה בחיוך, כאשר עט עליה משום מקום והדביק נשיקה על פניה. היתה זו הרגשה מוזרה מאד, להיות מחובקת ומנושקת בידי לא-כלום. לרגע, נכנעה והפליטה אנחת צחוק רמה; אזי, שבה ונזכרה במצבם, עוצרת עצמה במהירות.

"מוכן?" לחשה.

"קשה לומר שאהיה מוכן אי-פעם לעזוב אותך" לחש, כאשר פתח באיטיות את הדלת.

בלאטריקס הסמיקה, שמץ של חיוך מרושע מסתמן על פניה כאשר יצא, מותיר אותה להשקיף אל תוך המסדרון בלא שתהיה בטוחה היכן הוא נמצא.

"אני אוהב אותך, בלה" לחש קולו משום-מקום, גורם ללחלוחית להופיע סביב פניה.

"ואני אותך, סיריוס בלק" ענתה בחזרה, לא בטוחה שנותר שם בכדי להאזין.

סיריוס התגנב במורד המסדרונות, נזהר מאד להמנע ממגע עם אי-מי. הוא עשה דרכו באיטיות אל חדר המועדון, וכמעט והגיע אל חור הפורטרט, כאשר צד דבר-מה את עיניו. סוורוס סנייפ ישב בפינה הרחוקה של חדר המועדון, עובד בחריצות על מפת כוכבים משוכללת; הוא כישף בשקדנות כאלף חרוזי זכוכית קטנים, מהם אדומים בוהקים ומהם כחולים שופעים, הופך אותם לחיקוי מרחף ומדוייק של מערכת השמש הפלידאית; המפה היתה עצומה לגודל, תלוייה לגובה ונוצצת בגוני התורכיז של מועדון סלית'רין. פניו של סוורוס היו ממוקדות באושר עילאי במעשה ידיו, כאשר כישף בלחישת נצחון את אחרון החרוזים למקומו.

זה היה כה מושלם... וסיריוס לא היה צריך לעולל דבר כזה, אלא שהפיתוי היה חזק מדי; בטרם הספיק לשקול את מעשיו ב שנית, התגנב בשקט לעבר סוורוס, קרב ליצירה המופלאה עד שיכול היה לראות את תווי פניו המאושרים של יריבו מן העבר האחר, עד אחרון פרטיהן. אזי, בהצלפה אחת של ידו הבלתי נראית, שילח סיריוס מאות חרוזים להתעופף לכל עבר ולהתפזר בכל רחבי המועדון.

סוורוס התנשף בבעתה, מזנק אל הרצפה בנסיון כושל להציל כמה מהחרוזים הנוצצים; סיריוס ניצב על מקומו בהתקף צחוק שקט, ידיו אוחזות בבטנו בעוד סנייפ רוטן ומגדף ביגונו לעבר הפרוייקט ההרוס למחצה שנותר עדיין במקומו. אזי, שב סיריוס והלם, שולח את רובם המוחלט של החרוזים להתגלגל על הרצפה; רק קומץ קטן ומפוזר נותר לפליטה, נוצץ בעליבות בחלל האוויר.

אזי, התגנב סיריוס החוצה בשקט מופתי, מדושן עונג על הדרך בה השיב לסוורוס כגמולו על מאורעות מגדל האסטרונומיה. אהה, סבר-מאוס, גיחך בינו לבינו. היית צריך לקבל את העסקה שהצעתי לך, כשעוד היתה לך הזדמנות.

סיריוס טפף מן המועדון והלאה ובמעלה המדרגות, חולף על פני קומץ סלית'רינים שהיו בדרכם לארוחת הבוקר של יום ראשון.

אוי, כמה שאני מורעב, הרהר בחיוך. ובטח הם כולם כבר מחכים לי. בעליזות, מיהר לעבר מגדל גריפינדור בכדי להתרחץ ולהצפין את גלימת ההעלמות במקום מבטחים. חש כמו עלה בידו לרקוד על גג העולם, לא הבחין כלל ועיקר בפרופסור דמבלדור, שחלף סמוך אליו.

"כולי תקווה, שהסלית'רינים לא יזדקקו יתר-על-המידה למה שלקחת מהם, מר בלק" הפטיר הלה בקול לחישה זחוח, מתבונן מעבר לקצה משקפיו העשויים כחצאי-ירחים - הישר לעבר דמותו הבלתי-נראית של סיריוס. זה האחרון קפא במקומו כאילו הפך לאבן.

"נדון בזה אחר-כך, סיריוס" החזיר דמבלדור, מתקדם הלאה בלא להאט את קצב הילוכו.