אינדקס הארצות של קלדאריה
שאבראל
הינו כפר גדול, המונה כ-1,000 נפש, היושב מסביב לאפיק הלוסקו, ממש מעל המקום בו הוא
נופל בסדרת מפלים אל המעברות, מאות מטרים למטה; הכפר חולש על מתלול הלפידים,
הדרך הסלולה והרחבה היחידה המאפשרת מעבר מהיר בין הרמה הגבוה של צפון רוזנות
בוואזי, לבין המישורים הנמוכים והשטוחים שבדרומה; על ראש המתלול ממש, ניצב תל גדול
ותלול, מאבן לבנה ופריכה, שצורתו זיכתה אותו בכינוי שן עולל. הגבעה ניצבת
בדרכו של הנהר, ומאלצת אותו להתפצל לשתי זרועות, המקיפות אותה ונופלות אל תוך
המישורים משני צדדיה. בתי הכפר משתרעים על ברכיה של השן, עשויים רובם עץ פשוט, או
אבן רכה. דרך המלך הצפונית חולפת מתחת לראשוני הבתים, עוברת דרך שורה של עצים
אדירים ועתיקי יומין (עצי התייש: ראה בהמשך), ואזי היא יורדת מטה בעיקולים רחבים,
כשהיא עוברת מדי פעם תחת קשת עתיקה, או נכנסת לנקיק גדול. מעל הדרך, בשולי המצוק,
יושבת מצודת אבן קטנה ופשוטה, מצפה ז'ראר[1],
וחולשת על מבואות הדרך; באופן מסורתי, הציבו כאן רוזני בוואזי קשתים מיומנים,
המסוגלים לגבות מחיר מבעית מכל יריב שינסה להעפיל בשביל המתפתל.
מרבית הכפר, כאמור, יושב על ברכי
שן העולל, בעוד חווילות בודדות, מגורי האנשים העשירים יותר, פזורות מעברה השני של
הדרך, בין חורבות טירת אוריין ושדות הבור הגבוהים מסביב לה, לבין מצפה ז'ראר.
הכפר מפורסם בשני דברים: האחד
הוא אגדת האוסטירלין, העוסקת בקרב הגבורה שניהלו הכפריים וקומץ חיילים כנגד ההמון
המשחר לטרף של סנט-זורדי, בכדי להחזיק במתלול הלפידים עד בואו של הרוזן בוואזי,
השני, עתיק ומוזר יותר, הינו מורשת הימים הקדומים מאד, אשר לא חדלו מלהוות מקור
עשיר לאגדות וסיפורים;
שאבראל שמעל המפלים, היה ככל הנראה איזור מיושב מאז התקופה הקדומה מאד. זאת, ככל
הנראה, בשל עצי התייש הנדירים והמיוחדים במינם הגדלים סביב "שן העולל",
לאורך גדות הלוסקו; עצים אלו נישאים לגובה של שלושים מטרים לערך, וניחנים בגזע
מסוקס המזכיר דקל ענק, הגזע מתפצל לשני ענפים גדולים בלבד, כשבעה או שמונה מטרים
מעל האדמה, ואלו בנויים במרקם טבעתי וצורה המזכירה קרניים של תייש ענק: מהענפים
יוצאים סיבים גמישים וקצרים, המצמיחים שפעת עלים ירוקים-סגלגלים הדומים לכפות יד
מעובות, בעלות ארבעה אניצים[2]
באביב ובסתיו, גדלים ביניהם אשכולי פירות נוקשים ומאורכים (דמויי נרתיק אדמדם),
שטעמם חמוץ. בנקבות סמוכות נמצאו עצמות ושרידי כלים, אשר המלומדים טוענים כי היו
שייכים לשבטי סורילדור[3]
שכוחים. שרידיו של ישוב אנושי, שחציו במערות, וחציו לבני אבן גסות בסמוך להן,
נמצאו אף הם באיזור זה (בצידו המזרחי, המרוחק, של שן-העולל, ובאיזור טירת אוריין),
ומשערים כי המדובר בכפר גדול של שבט שכוח, צאצאי העממים העתיקים או זן של אנשי
המערב שהדרדר לברבאריות[4],
ששכן כאן בתקופה שקדמה ב-500 שנים לערך להופעתו של הזוהר.
מאותה תקופה קדומה לא שרדו עדויות רבות, מלבד קטעי סיפורים עלומים, המעידים על דת
דרואידית פשוטה ביותר, שסגדה לישויותיהם של עצי התייש; ציור בודד שנשתמר באחת
המערות (ולא הושמד בידי נזירים קנאים[5]),
מתאר אלה כחולה וחשופת שדיים, שחציה התחתון עז וחציה העליון אשה מוזרה ואוחזת קשת.
אגדה בודדת שנשתמרה מאותה תקופה, מספרת על שדים ירוקים ואוכלי אדם, בעלי עין אחת,
ששכנו במעברות הלוסקו וצדו עוברי-אורח בשיניים ירוקות ונוטפות איזוב רעיל; כאשר
הללו ניסו, בליל חשוך בלא ירח וכוכבים, לפשוט על מערות האדם, חוללה האלה כישוף
גדול: מהזקן בעצים בקע תיש עצום, גופו לבן וזקנו וקרניו כסופים, וכל אימת שנגע בשד
בקרניו הכסופות, אוכל הלה לערימה חסרת צורה של איזוב לח. מאוחר יותר, הופיעה גרסה
כנסייתית של הסיפור, לפיה התפללו הכפריים לזוהר, והבטיחו לעבוד אותו באמונה אם
יושיעם מיצוריו של נאקרוב: הלה שלח את אוריין הקדוש, אשר התגלם בדמותו של אייל[6],
וכמה רליקות משלו מצויות בכנסיות ומנזרים באיזור שאבראל: מאלו ידועים בעיקר פרסה
וקרן כסופה-דהויה[7], השמורות מעל
המזבח של כנסיית שאבראל. מדמותו האגדית של התייש או האיל הקדוש נגזר גם שם הטירה
הישנה, שחורבותיה מתנוססות עדיין על הגבעה ממערב לכפר. סיפור אחר, שרק זכרו השתמר,
מדבר על קבוצת מלאכים בשיריונות זהובים, שפרח לבן חרוט על קסדותיהם, שנקלעו לאיזור
זה, ולחמו בו ביצור שלא מן העולם הזה שזימן כוהן נאקרוב הגדול, בורוק "פני
תופת". אלו מהם שנהרגו, נטמנו במערה אגדית, עמוק מתחת לרמה הסלעית (ולפי גרסה
אחרת, מתחת ללוסקו עצמו).
בתקופות מאוחרות יותר, הפכה
שאבראל לכפר מן המניין ברוזנות בוואזי, אף כי הכנסיות באיזור הוסיפו להוקיר את עצי
התייש, ושילבו בפולחנם אלמנטים דרואידיים מרומזים, המזכירים במעט אקטים מוזרים הקיימים
בדומנה של פאלקריי (ראה ערך בתאור נחלות קורטזאר). הכנסיה הגדולה של שאבראל יושבת
על מסעף ענפיו של הגדול בעצי התייש, ומהווה את אחת הכנסיות היחידות מסוג זה בצפונה
ומרכזה של ז'ראל[8]; כיום, היא
מהווה את אחד המאחזים היחידים של זרם "כנסיית הכפר הירוקה" בצפון ז'ראל.
בני שאבראל נודעו, במרוצת הדורות, כקשתים טובים, ונשכרו לא פעם בידי רוזני בוואזי
בכדי לשמור על מתלול הלפידים, כמו גם בכדי לסייר במעברות הלוסקו, ולמשות את
גופותיהם של עוברי-אורח חסרי מזל שנסחפו בשטפונות האביב והסתיו.
הסיפור המרכזי מן התקופה החדשה
הנוגע לשאבראל, התרחש במאה ה-21, בעת שנשטפה ז'ראל בנחלי דם, תחת שלטונו המושחת של
הנגיד דה-סיבייל, מנהיג הכנסיה האכזרי שקנאותו המשתוללת הפכה לסגידה לאופל. מסדר
המגינים הקדושים של סנט-זורדי, או "שחורי הברדסים", נשבע לכלות את
רוזנות בוואזי (ראה תאור מפורט בהיסטוריה של בית בוואזי): לאחר שכבשו אנשי זורדי
המבורדסים את דרום הרוזנות, ושמו את לולאס למשיסה, העפילו שחורי הברדסים במעלה
"מתלול הלפידים", מקום אשר זכה לשמו עקב הלפידים הרבים שנשאו בידיהם,
כאשר עלו לכלות את צפון הרוזנות, ולשרוף את העצים העתיקים, "לפאר את שם הזוהר
בדם ואש". זכר האימה נשמר בשיר אשר חובר באותם הימים, כדלקמן:
שחורי הברדס נהרו במאות,
שועטים בינות קצף ודם;
בלעג ציווחו עת טיפסו במשעול,
לפידים בוערים בידם.
מאחר וכוחותיו המוכים של הרוזן
ז'ראר דה-בוואזי עסקו בלחימה בכח אויב אחר שחדר מיער הצבאים והתקדם אל לה-רולי,
התארגנו איכרי שאבראל לקרב נואש ואחרון אל מול ההמון הקנאי המתקדם במעלה המתלול,
ועימם אך קומץ חיילים פשוטים, באשר מרבית אוחזי החרב אבדו קודם לכן, בקרבות
הגדולים ליד צומת לונאריה. לפי האגדה, באה ואלארי המוארת עצמה לסייע לאיכרים לעמוד
מול פני הזדון, המחלל ביהירותו את שם הזוהר[9];
ואלארי נגלתה לאיכרים מתוך המיים, כאשר מתוכם השתקף, בדרך נס, מגדל עתיק ויפיפה
אותו כינתה אוסטירלין; אור זך בקע משיריונה, ומחלפותיה היו בגון הכסף
הטהור. כאשר החל הקרב, הובילה בעקבותיה חמישים איש, רובם איכרים משאבראל ומהחוות הסמוכות,
ומקצתם חיילים פשוטים וחסרי תואר, ובטרם הקרב ברכה אותם, מכנה אותם בשם נוטרי
האוסטירלין[10], המגינים
האמיתיים אשר יתייצבו כחומה קדושה אל מול אלו המכנים עצמם בכחש "מגנים
קדושים", אולם אינם משרתים אלא את נאקרוב ושדיו.
הקרב היה נורא; אנשי זורדי
הסתערו פעם אחר פעם במעלה מתלול הלפידים, כשהם יורים חיצים ומשתמשים בכשפי זדון
ואש טמאה, אולם חייליה של ואלארי הכסופה הדפו אותם פעם אחר פעם, מונעים מהם מלכבוש
את שערי הרמה; לאחר שלושה ימים, כאשר הגיע סוף-סוף הרוזן דה-בוואזי בראש אביריו,
לא נותרו בחיים אלא תריסר מהם; הרוזן ירד מסוסו וכרע ברך בפני הקדושה, אשר ברכה
אותו וציוותה עליו לקרוא בשם הזוהר, ולבער את המתחזים הרצחניים; וכך היה: אביריו
של הרוזן הסתערו במורד הנתיב, טאטאו את אנשי זורדי במאותיהם, והרוזן ז'ראר
דה-בוואזי ערף את ראשו של מנהיגם הנתעב במו-ידיו. תריסר הלוחמים המבורכים שלחמו
לצד ואלארי זכו בגמול נדיב, ורעיהם המתים נטמנו מתחת למגדל החרב, ומעל קברם נבנתה
כנסייה נאה.
אמנם, האגדה מספרת כי הלוחמים
הגיבורים זכו בתארי אבירות, אולם בפועל, לא הותירו הללו אלא שרידים מעטים; ברחבי
מחוז בוואזי, הופיע שם המשפחה אוסטירלין מדי פעם בפעם, אולם אנשים אלו נותרו ברובם
המכריע איכרים וחוואים; כיום, נעשה שם זה נדיר ביותר, וככל הנראה לא נותרו מצאצאי
אותם לוחמים אלא שרידים ספורים בלבד. בדורות שלאחר הקרב הגדול, הופיע בכתובים בית
בארונים זוטר אשר כינה עצמו על שם הגבעה, בית דה-אוריין, והתגאה כי ראשון צאצאיו
היה אחד ממגיני האוסטירלין; אלא שהבית לא החזיק יותר מארבעה דורות, בטרם הדלדל
וכלה; שני היורשים האחרונים הרגו זה את זה בקרב על הטירה, וזו נותרה לעמוד בלא
שימוש, כאשר שאבראל שב להיות כפר נטול אדון פאודלי ישיר. הטירה הפכה מדי פעם
למטרד, כאשר השתכנו בה שודדים או מפלצות שירדו מההרים; בשלהי המאה הקודמת, בעת
פלישתו של המלך הקרייסני בופורק, הגיעה לשאבראל כנופיה גדול מחייל החלוץ הקרייסני,
שניסתה לתפוס עמדות בכדי לארוב לצבא ז'ראל ולמנוע ממנו מלהסיר את המצור על בוואזי.
אלא שהקרייסנים היו מעטים מדי, וכאשר לחמו במתלול, הלמו בהם הכפריים מעורפם.
האחרונים מהם נסוגו לטירת דה-אוריין והושמדו שם בידי אחד הלורדים של המלך: במהלך
הקרב נפגעה הטירה הנטושה מאד ונחרבה למחצה, וכנסיית אוסטירלין נשרפה ונחרבה כמעט
כליל.
שאבראל שבה להיות כפר מנומנם;
בתחילת המאה ה-24, שכנה בכפר לזמן-מה הכוהנת הִילִיאֶרָה מרוסלאן, כוהנת
עין-הבדולח שכפרה באמונתה, וסיפקה פרטים על דת ההרים הסודית למלומדים הז'ראלים;
היא התגוררה זמן-מה בכנסיית אוסטירלין, ועסקה בכתיבה וברקיחת שיקויי מרפא. בכפר
מספרים, כי התאהבה באחד הכפריים, ובסופו של דבר ברחה עמו משאבראל (ככל הנראה כאשר
הבינה כי נקמת עין-הבדולח קרובה לבוא); לפי המסופר, היא נמלטה ללולאס, ולאחר מכן
ברחה ממחוז בוואזי, אולם בסופו של דבר, השיגה אותה הנקמה וגדעה את פתיל חייה. כמה
מכתביה של היליארה שרדו, בגנזכיהן של טירות וכנסיות אלו ואחרות, אולם רבים מהם
נשרפו כמה עשרות שנים לאחר מכן, כאשר הגיעו לכנסיה הקרייסנים של בופורק (ראה
קודם). בפונדק הכפר נשתמרה מזכרת אחת: ציור שמן יפיפה שצייר אומן נודד[11]:
בתמונה מצויירת היליארה, שערה האדום-זהוב גולש על כתפיה, אד קפוא בוקע מאצבעותיה
העדינות, ומראה כחולה מוזרה בידה.
שאבראל דהיום
שאבראל דהיום עודנה תחנה חשובה
לנוסעים בדרך המלך הצפונית: התחנה האחרונה לפני הירידה אל המישורים בדרום, או לאחר
הטיפוס המפרך במתלול הלפידים, לפי העניין; הרוזנת אן דה-בוואזי, אף כי הרהרה כמה
פעמים במינוי אדון פאודלי לכפר, נמנעה מכך לעת עתה, והסתפקה בשיקום מצפה ז'ראר, שם
הציבה פלוגה מאנשיה, לאבטח את המתלול ולפקוח עיין על הכפריים.
הכפריים שומרים על עצמאותם,
ונמשלים באופן בלתי פורמאלי על-ידי זקן הכפר, אורל שאבייר, בן למשפחה המפורסמת
בחנות עתיקה שהיא מנהלת, המוכרת צעצועי עץ מגולפים באומנות[12], ועל ידי הכומר המקומי, מורה-הדרך אלן
רוסוואה; הכנסיה המקומית עודנה שוכנת במרומי עץ התייש, ושייכת כיום לזרם
"כנסיית הכפר הירוקה"; ככזאת, היא מקבלת אך במעט את סמכותו הרוחנית של
השליח הקדוש דה-קנייר, דבר המרגיז אותו למדי. מלבד הכנסיה, האטרקציה היחידה בכפר
הינו פונדק "קרן הכסף", מעליו מתנופף עדיין הנס של בני דה-אוריין: ראש
תייש לבן בעל קרניים כסופות; זהו פונדק גדול וחמים, המתגאה בחפצי ערך עתיקים (כגון
הציור של היליארה), ובמגוון גדול של לפתנים ודברי מתיקה הנעשים מפירותיו של עץ
התייש. הפונדק מצוי בצילו של אחד העצים הגדולים, ששורשיו בולטים מתרוממים כרגלי
עכביש ומחליקים מעל גג הרעפים וקירות האבן הישנים. בעל הפונדק, פייר לוסטרול, מגדל
גינה נאה של צמחי תבלין מאחורי הפונדק, ושומר עליה בקנאות: הוא קנה ממכשף קרייסני
נודד אלה לבנה ומכושפת, המסוגלת לרדוף בעצמה אחרי גנבים, וכל נערי הכפר מכירים
אותה הכר-היטב.
בסמוך לכפר, לא הרחק משרידי
הטירה ומגדל האוסטירלין החרבים, ניצב מנזר נוסף ונידח, הממעט למדי במשא ומתן עם
הכפריים; זהו מנזר באלזאריי, השייך לזרם המיסטי-אליטיסטי של הכנסיה. הנזירים
המועטים מאד, רובם בגיל מתקדם, עוסקים בעיסוקים נסתרים שונים (מעבר לתפקידם הרשמי,
להתפלל תפילות הודיה לואלארי המוארת). באופן מסורתי, אין להם אב-מנזר, והם מסתפקים
ב"תלמיד בכיר" בלבד, הנבחר לשנה מקרבם, ומתחלף כל העת, לטפל בעניינים
השוטפים, ובמגעים המועטים שלהם עם אנשי הכפר[13].
לפני כמה שנים, ניסה השליח הקדוש דה-קנייר לנצל את המצב, וכפה עליהם אב מנזר מאנשי
שלומו, אציל פושט-רגל לשעבר מאיזור לה-וינה עמו התחבר, ושמו דה-ארפון. הנזירים לא
התנגדו בכח, אולם לאחר כמה ימים נעור דה-ארפון, מבועת וצורח, ונמלט בכותנתו בלבד
מן המנזר, כאשר הוא צורח כי עלוקות רפאים מוצצות את דמו. ארפון סירב לחזור עוד
למנזר, ונשלח לחסות במנזר הארליקיני שבבוואזי כשהוא על גבול שפיות הדעת. מאז, לא
ניסה עוד דה-קנייר את מזלו במינוי אב-מנזר חדש.
כפריי שאבראל לא התעניינו במיוחד
במאבקי הכח במנזר; הבעיה המטרידה אותם בשנים האחרונות באה ממקור אחר; בשנת 2436,
מינתה הרוזנת מפקד חדש למצפה ז'ראר, הסרן קונאר דה-מוסארד[14].
הלה, אביר בן שלושים לערך, בעל יומרות רבות, קומה גבוהה וצנומה וקול בס רועם,
החליט "לערוך כמה שינויים ולהטיל מעט משמעת". הוא שיפץ את המצודה הישנה,
והפך את הפלוגה מכח מנומנם שעיקר מגעו עם הכפריים הוא בואו מדי ערב לשתות בפונדק,
ל"כח צבאי כשיר וראוי לשמו", זאת בעזרת כמה בני אצילים מנושלים
וחסרי-פרוטה שהפכו לסגניו. תחילה, רצה לגייס בני איכרים לכוחותיו, והיה בא לכפר
לחפש מתנדבים, כשהוא נואם נאומים ארוכים בקולו הנמוך והרועם על פטריוטיות ואהבת
הרוזנות, ועל גיבורי העבר הנמים בקבריהם ומחפשים יורשים גיבורים. נאומים אלו לא
הרשימו את הכפריים במיוחד, בלשון המעטה, והסרן הזועם ניסה להטיל גיוס חובה - אלא
שפקודה שקטה מוואריאר לה-פאץ' גדעה את הרעיון באיבו, בטרם הספיק הזעם בכפר להפוך
למרד של ממש. ההצלחה היחידה שנחל הסרן הנלהב היה גיוס תריסר בניה של משפחה גדולה
בשם בָּאנוּ, חוואים כושלים שעמדו לאבד מניה וביה את אדמתם בשל חובות ומזל-ביש,
ונחשבו בעיני המקומיים ל"עדר של מטומטמים", שחיתון עמם נחשב כשפל המדרגה[15].
לדה-מוסארד המתוסכל לא נותר אלא
להסתפק בעריכת "ריצת בוקר" של חייליו בכפר, בכדי לנסות ולעורר במקומיים
את אהבת הצבא והמולדת; מחזה מגוחך זה, הפך זה מכבר לחלק מהשגרה. המפקד הגבוה
והרזה, המכונה בפי הכפריים כמעט בפומבי "השרוך הנואם" (או השרוך הנוהם)
מוביל את התהלוכה בשיריון הקשקשים שלו, ובעקבותיו החיילים, בראשם חבורת בני באנו
גברתנים בפרצופים מיוזעים ומטופשים, צועקים "הי-הופ, הי-הופ, הי-הופ!"
בקול מעובה וצרוד, או מנסים לשיר שיר צבאי שהופך כמעט בלתי ניתן להבנה.
בעיה חמורה יותר החלה, כאשר כמה
מאנשי הכפר, המתפרנסים מצייד ברווזים במעברות הלוסקו, חדרו אל תוך "יער הדובדבן
הרוקד" שמעבר לו, וכמה מהם נתפסו ונתלו בידי אנשיו של "הבארון
הילד"; אחד מהם, שהושלך לכלא ונמלט מטורף למחצה, סיפר כי המכשף החיוור של
ז'אפורי[16]
ערך בו ניסויים בתוך הצינוק. בכפר קמה זעקה, ונשמעו קריאות לנקמה; כאשר סרן
דה-מוסארד החליט להטיף לכפריים מוסר בחוצות הכפר, ואמר בקול הבס שלו, כי זו אשמתם,
משום שהם איכרים חמדנים ונטולי ערכים שחדרו לנחלותיו של אציל, נרגמו הוא וחייליו
באבנים ונסו מן הכפר. מאז, חודרים מפעם לפעם סיירים משאבראל לתוך היער, אורבים
לאנשיו של הבארון הילד, ומנקבים אותם בחיצים, כאשר הם מותירים אותם תלויים על
עצים, וציור גס של תייש חרוט על מצחם. מספרים, כי הבארון הילד לא התלונן לרוזנת,
משום שהוא נשבע "לטפל בעניין בעצמו", ונקמתו בכפר ובתושביו קרובה לבוא.
חזרה אל דף האינדקס של ממלכת ז'ראל
חזרה אל דף האינדקס של מחוזות ז'ראל
חזרה אל דף המבוא של מחוז בוואזי
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] על שם הרוזן ז'ראר דה-בוואזי,
אשר הדף במקום זה את פלישתם של "המגינים הקדושים" של סנט-זורדי, ראה
תאור בית בוואזי לפירוט.
[2] כך שממרחק, קרני התייש נראות
סגלגלות-ירוקות.
[3] סורילדור: גזעים פרימיטיביים,
מהם אדם למחצה וקוף למחצה, שנוצרו בידי האל קוראדור. רובם הושמדו או עוותו בתקופת
המלחמות הקדומות, בידי יצירי הכאוס של צ'אוגארוק.
[4] אולי אבות-אבותיהם של
הז'ראלים. אגדות ז'ראל, באורח אופייני, כמעט ואינן מספרות לעולם על התקופה שלפני
בואו של הזוהר, מלבד העובדה כי הארץ נמשלה בידי כוהני נאקרוב, והיתה שרויה
בבארבריות מוחלטת.
[5] כיום הוא שמור באוניברסיטה של
איל דה לה-רוא.
[6] אוריין הקדוש מוזכר בשורות
מעטות בספר הקדושים והמלאכים, אולם מלבד באיזור שאבראל, אין סוגדים לו, ורק מעטים
מכירים את שמו.
[7] אף כי יודע-דבר העיר, כי
מידותיהן של הרליקות הולמות תייש רגיל, דווקא, ולא את מידותיו האגדיות של אוריין.
[8] בדרום, היכן שהשפעה של הדת
הדרואידית הקלאסית חזקה יותר, קיימות כמה וכמה.
[9] ולפי גרסה אחרת, הקים הזוהר
לתחיה את אחת מהמלאכים המתים מתוך המערות.
[10] ומכאן שם המשפחה "אוסטירלין",
אשר ציין בדורות לאחר מכן את צאצאיהם של אותם אנשים.
[11] ככל הנראה, אחד מבכירי הגילדה
בלה-וינה, אשר גלה ממקומו והתבודד בצפון.
[12] וצברה רכוש נכבד ממכירת
תוצרתם לילדי אצילים וסוחרים מלה-רולי; הם מפורסמים במיוחד באבירי עץ מצובעים שהם
מייצרים, ומסוגלים לחרוט על מגינם כמעט כל סמל, לפי הזמנה.
[13] אף כי מדי פעם בפעם, הם לקחו
נער צעיר כמתלמד, וכמה מהנזירים הינם במקורם אנשי שאבראל.
[14] קרוב רחוק של מוסארד הזקן,
הגזבר של טירת בוואזי (ככל הנראה אחיין מדרגה שניה)
[15] אחת הבדיחות עליהם היתה כי
אחד מאבותיהם התחתן עם בת בארגו מגבעות הזבובים, והתוצאות העצובות ניכרות עד היום.
[16] בריה מפחידה, שחבורת אבירים
המכונה "פושטי העורות" נתונה לפיקודו, ועורות אדם תלויים לקישוט
במגוריו.