אינדקס הארצות של קלדאריה
רוזנת בוואזי שבפינתה הצפון-מזרחית של ז'ראל מהווה את איזור הגבול בין ממלכת ז'ראל
לקרייסנאו הקפואה, הן מבחינה כלכלית וצבאית והן מן הבחינה הגאוגרפית; כמו כן,
מהווה הרוזנות (הכפופה מן הבחינה הפאודלית למורינין) איזור חייץ בין נחלות שני
אצילי העל השונאים בנפש: הדוכס לואי דה-שבלייה ו"חזיר הפרא", הדוכס גי
דה-מורינין. אף כי, כאמור, בני שושלת בוואזי היו והינם, באופן מסותרי, ואסאלים של
מורינין, הרי מרבית האוכלוסיה מזכירה במנהגים וניב הדיבור את המזרח-ז'ראלים מנחלות
שבלייה (להבדיל מ"שבט מורינין", בעל ההגמוניה בצפון).
צפון המחוז גובל בחלקם המזרחי של
הרי רוסלאן; נוף הקדומים הצפוני המושלג תמיד הינו חלק בלתי-נפרד מן האופק של
הרוזנות, על שלוש פסגותיו האדירות: בְּרוֹלַדִי, רוֹנְקוֹלִיוֹ, והוֹלוּנְק[1];
כל ילד במחוז מכיר את שלוש הפסגות, אשר ניתן לראותן היטב בימים בהירים, והכל
רועדים בפני הרוחות הנוראות המנשבות מהן בחורפים הארוכים. ממערב, גובל המחוז ביער
הצבאים היפיפה על עליו האדמומיים, ובגבעות העלטה; במערב, משתרע יער איגלין (או
"יער החנית") הקדמוני והעצום, החוצץ בין הרוזנות לבין גבולות בארוגו.
בדרום המחוז, מתנשאות גבעות הזבובים המיוערות, אשר בקצן המערבי מצוי מעבר פיירו,
המפריד בין הרוזנות לנחלות הדוכס מורינין, ובקצן המזרחי המבצר טוראל לה-וארט,
מצודת הגבול בין בוואזי לדוכסות שבאלייה.
הגבול הקרייסני מצוי בפינתי הצפון-מזרחית של הרוזנות, בפתחת עמק גדול הכרוי בין
הרי רוסלאן והרי אֶרְגֵאוּ[2];
שם יושבת מצודת טריפור, מצודת מכס וסיירי-גבול הנחשבת לקיצוני והצפוני שבמבצרים
הז'ראלים. דרך פתחת העמק, שוצף נהר לוּסְקוֹ (לוֹסְקֵאוּ בקרייסנית), וזורם לאורך הרוזנות,
כשהוא אוסף אליו בדרכו תריסר מיובלי ההרים הבאים ממדרונות הרי רוסלאן וארגאו.
חלקה הצפוני של הרוזנות הינו גבוה יחסית (500-600 מטרים מעל פני הים), ומנומר
ברכסי גבעות קודרות וקרות, ביניהם כרו הנהרות עמקים פוריים; הגדול והידוע ביניהם
הוא עמק הלאנטאן, המוביל מהגבול הקרייסני והלאה, ובתוכו יושבת העיר בוואזי עצמה
(ראה ערך). מבוואזי, נמשך העמק הגדול דרומה ומערבה, עד למקום בו יושב הכפר לאגרו
על התלכדות נהרות ארפור ולוסקו; משם, עולות גבעות הגרניט הכהות ומפצלות את העמק
לשניים: עמק רולי, ועמק לוסריאן, המתפרש סביב המשכו של נהר לוסקו.
במרכז הרוזנות, משתנה הנוף בחדות; הרמה הגבוהה
והקרה צונחת בפתאומיות בשורת מתלולי-אבן אל תוך המישור הז'ראלי[3].
המקום היחיד בו יכול כח צבאי רכוב לעבור בקלות יחסית, הינו סמוך לכפר שאבראל, ליד
המקום בו נופל הלוסקו בסדרת מפלים אל תוך המישור למטה. כאן, קיים מעבר מדורג
יחסית, היורד אל מעברות הלוסקו שמתחת; שם, מתחת למתלולים, נשפכים אל הלוסקו בזה
אחר-זה נהרות האילגוס והסרובאל; כאן, נוצר שטח גדול של מיים רדודים מהם בוקעים קני
סוף, בתוכם מבצבצים עשרות איונים, מהם מערות מוזרות שמחלקן בוקעים פלגים; המקומיים
מכנים את המקום "חוטמו של ז'יפוואה", על שם סלע ענקי הנמצא במרכז השדות
המוצפים; הסלע הינו עצום ועתיק יומין, מכוסה בטחבים של אלפי שנים, וצורתו מזכירה
פני קרפדה מחייכות, בעלות חוטם ארוך. אגדות עתיקות מספרות כי בתקופת "ברית
השבעה" שימש המקום לפולחן מאמיני ז'יפוואה, איש הקרפד הקדום[4].
משם, ממשיך הלוסקו וזורם לכיוון דרום-מערב, אל חומות העיר הקטנה ז'אפורי, שם הוא
נשפך אל תוך נהר "מי-צל", הנובע מגבעות העלטה הקודרות (ומכאן שמו).
חלקה הדרומי של הרוזנות הינו מישורי ברובו, ומשתרע החל מדרום יער הצבאים וכלה
ביערות איגלין, גבעות הזבובים וגבול דוכסות שבלייה; האקלים נוח מעט יותר,
והאוכלוסיה רבה יותר מאשר בצפון; דרך המלך הצפונית מתנתקת מנהר הלוסקו וממשיכה
דרומה במעלה נהר סרובאל ועוקפת את יערות "דובדבן הרקיע" (ובדרך הגיה
אחרת 'יערות ריקוד הדובדבן'), המהווים את 'רכושו הפרטי' של הבארון הילד האכזר
מז'אפורי. בסופו של דבר, מדרום-מזרח לאותו יער מרהיב, חוצה הדרך את הסרובאל על גשר
אבן גדול. כאן, מצוי "צומת לונאריה", המקום בו נפגשת דרך המלך הצפונית
עם דרך המלך המרכזית, הבאה ממחוז שבלייה[5],
ועם דרך צנועה יותר הבאה מהעיירה לולאס ומ"הר הענק". כאן, יושב כפר גדול
ואמיד הנושא את אותו שם, לונאריה; בעבר, היה המקום משגשג אף יותר, אולם מוראות
מלחמה שהתחוללה באיזור ושלטונו של אביר צעיר ושחצן המתנכל לכפריים פגעו בו לא
במעט.
מלונאריה, יוצאת דרך המלך המאוחדת מערבה, וחוצה מישורים מעובדים לסירוגין המשתרעים
מתחת למרגלות גבעות הזבובים, ומהווים זירת התכתשות בין עובדי אדמה לשבטי רועים
גסים ואלימים היושבים על הגבעות[6].
בסופו של דבר, מצטמצם השטח הפתוח למעבר צר יחסית (מעבר פיירו), בו יושבים המגדל
והכפר של פֵארם ד'אומברה, ומהווים את התחנה המיושבת האחרונה לפני המעבר למחוזות
הפרועים והאלימים הנמשלים בידי הדוכס דה-מורינין במישרין; על הגבול דנן, המנומר
בחורשות צפופות, צופה מנזר בודד ומבוצר בשם סנט-פיירו, השייך לנזירים הקשורים בזרם
הצנטראליסטי של הכנסיה. "מעבר לסנט-פיירו מושל הגרזן" אומרים הכפריים
ביראה, ולא בכדי.
העיר העיקרית של המחוז ומקום מושבה של הרוזנת;
עיר אמידה למדי היושבת סמוך לגבול הקרייסני, ומתפרנסת לא במעט מהסחר עמו. העיר
היתה בעבר הלא רחוק אחד ממעוזי "אחוות הזוהר הקדושה" של דה-סנסר, ורבים
מהתושבים, כולל הרוזנת[7],
שכלו קרובים בקרב סירנאד דארגות'. העיר מהווה, בין היתר, גם זירת מאבק בין זרמים
שונים בכנסיה ובמסדרי הנזירים.
לה-רולי (כ-7,500 איש)
עיר חופשית עתיקת-יומין היושבת בפינה הצפון-מזרחית של הרוזנות, בין הגבעות העולות להרי
רוסלאן ליער הצבאים; העיר מתפרנסת על שדות פוריים במיוחד ותעשיית מאפים משובחים
הידועים ברוזנות כולה ומעבר לה; אלא, שמאבק בין מהגרים הילאסיאנים לבין קנאים
דתיים משתוללים מ'קלאן הזעם האדום' משבית במידה רבה את שלוות העיר.
עיירה גדולה השוכנת במפגש נהר מי-צל ונהר
לוסקו, מקום מוצאו של בית דה-קנייר; העיירה, בעברה מלכות עובדי אלילים שכוחה שהפכה
לעיירת מסחר אמידה ושלווה, הפכה לאחרונה למדרס רגלו של עריץ. העיר נמשלת בידי
בארון-ילד אכזרי וחולני בעל אידיאולוגיה מפחידה, ותאווה אובססיבית לחיי אלמוות,
דבר אותו הוא מנסה להשיג באמצעות מג אכזרי שהביא לעיר. הבארון הפך את כל היער
הסמוך ל"רכוש פרטי", ומטיל עונשים ברבאריים על כל המהין לצוד בתוכו.
עיירה מבורדקת ומזוהמת למדי השוכנת על מדרונות
"הר הענק", ומנקזת אליה את מרבית המגע בין תושבי המחוז לבין האיגלינים
הפרועים מהיער[8], שחלקם משמש
כשכירי חרב (אוגלביירים) בשירות בוואזי ואדונים פאודליים אחרים; בעיר קיים שוק ער
למוצרי עץ ויער שמביאים האיגלינים, לנשק (בעיקר קשתות) ושכירי-חרב, ועוד. אולם,
העובדה כי הבארון הנוכחי לוקה בשכלו גרמה לעיר ליפול לכאוס לא קטן, מצב אשר לו
תורם לא מעט ענק גבעות אלים שהקים חוות צאן גדולה על ראש "הר הענק" ועושה
בעיירה כבשלו.
טוראל דה-וארט (כ-2,000 איש)
עיירה מנומנמת על גבול שבלייה, שלצידה שוכן
מבצר מכס ידוע שצריחו צבוע בירוק-דהוי. העיירה מתפרנסת על שיירות הסוחרים העוברים
באיזור, וכן על חיל המצב של הרוזנת השוכן בסמוך. המקום מהווה, בין היתר, מוקד זוטא
לפוליטיקה (ואף ריגול) הקשור במאבק בין הדוכסים שבלייה ומורינין.
פארם ד'אומברה (כ-1,500 איש)
עיירה קודרת היושבת מעל
מעבר פיירו, על גבול דוכסות מורינין, אשר היתה אתר לאחד הקרבות המפורסמים של ימי
התוהו. נשלטת בידי נצר דחוק כלכלית לבית אצולה עתיק. המקום מהווה, בין היתר, זירה לעימות בין חקלאים מקומיים לבין
רועים פרועים מקלאן בארגו.
כפר גדול ואמיד היושב על צומת הדרכים המרכזית
של הרוזנות, ויושב סמוך לחורבות עיר כנסייתית עתיקה; הכפר, המתפרנס על מגוון ענפים
חקלאיים וקשרים עם הסוחרים העובדים בדרך, ספג מהלומה לא קלה כאשר חוסל אדונו
הפאודלי הקודם בפלישה של הדוכס דה-מורינין; כעת, ספג מהלומה נוספת משלטונו היהיר
והמדכא של הבארון החדש דה-פונטייה, ראש משמר ראשה של הרוזנת לשעבר. מעל הכפר מצויה
כנסיה עתיקה, אשר היוותה מוקד לשמועות מוזרות, וגם לרצח פוליטי אשר זעזע את המחוז
לפני מספר שנים.
כפר רועים ודייגים היושב מעל מעברות הלוסקו,
זירה לקרבות עבר לא מעטים וסיפורי קדושים; הכפר ידוע בעצי התייש העתיקים והגבוהים
העומדים במרכזו, וכן במומחיות שרכשו חלק מאנשיו בחילוץ שיירות ועוברי-אורח שהסתבכו
במעברות הלוסקו בעת השטפונות (או את גופותיהם, כמובן).
שאנה דה-קורב (כ-650 איש)
כפר מוזר למדי היושב בפאתי יער הדובדבן, משני
צידי אפיק הסרובאל, וחלק מבתיו יושבים על עצי אלון ענקיים; הכפר מפורסם גם בשליטו,
חוואי עשיר בעל מזג סוער ומתוסכל, המנסה מזה מספר שנים, לשווא, לשכנע את הרוזנת
להופכו לאביר.
לאגרו (כ-500 איש)
כפר קטן ושליו של מגדלי שעורה ורועי בקר, היושב
בהצטלבות נהרות לוסקו וארפור, בקצהו הדרומי של עמק לאנטאן.
בחזרה אל דף
האינדקס של מחוזות ז'ראל
בחזרה אל דף האינדקס של
ממלכת ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] אשר שמותיהן הזרים הינם
ברוסלאנית. גובהן, בהתאמה, הינו 7,600, 5800 ו-6500 מטרים.
[2] רכס של הרים וגבעות הממשיך
מזרחה, וחוצץ בין בארוגו לדרום קרייסנאו.
[3] שגובהו הממוצע במזרח ז'ראל
הוא 100-150 מטרים מעל פני הים.
[4] אף כי רובם שכנו דווקא במערב
ז'ראל.
[5] דרך המלך המרכזית הינה הנתיב
המרכזי ביותר בכל צפון אסטארנה, המתחיל בריילנבורג וחוצה את לופאר, קוייגר
ובארוגו, מגיע לשבלייה, ומסתיים בזירקוני שמדרום לאיל-דה-לה-רוא.
[6] כגון קלאן בני-בארגו הידוע
לשמצה.
[7] אשר אביה ואחיה הבכור היו בין
המתים באותו קרב.
[8] האיגלינים הינם בני גזע אנושי
עתיק-יומין, קרובים-רחוקים של ההורלאטיאנים הידועים לשמצה מיערות מרכז ז'ראל. הם
ציידים ולוחמים מעולים ופרועים, המתמחים בין היתר בלוחמת פלייל; שכירי החרב הבאים
מקרבם, האוגלביירים, נושאים קשת כבדה, פלייל ומעין-כילף קל, ועוטים על פניהם מסכות
בדמות זאבים או חתולי-בר. הם מאמינים אומנם בזוהר, אולם דרך הפולחן שלהם הינה
פרועה ואקסטטית, ואין להם כנסיה. בעיני הכנסיה, הם מוגדרים כעובדי-אלילים לכל דבר,
אולם איש אינו נוטה להטרידם בשל מיקומם הנידח והצורך בהם מצד האדונים הפאודליים.
אמונה מוזרה שלהם טוענת כי הזוהר השאיר בידם למשמרת את חניתו הקסומה, שהקנתה להם
ברכות וסגולות על-אנושיות.