בקעת קיירן: ספר הבסיס של עולם המערכה מלסטרה

פרק 6: מרכז הבקעה – נחלותיו של לורד אנזאריון

דמויות חשובות במרכז הבקעה

לצד לורד אנזאריון ורעייתו, במרכז הבקעה חיות דמויות חשובות נוספות, שיכולות לספק קרסי עלילה, לשתף פעולה או להפוך ליריבים של דמויות השחקן. בתת-פרק זה יובאו תיאורים מקוצרים של כמה דמויות מרכזיות כאלו, חלקם ממשפחת הלורד וחלקם מחוצה לה.

ילדיהם של לורד אנזאריון ורעייתו

פארְזירְן (42)

ברנש מקריח ובעל זקנקן דליל; ירש את עורה החיוור וקומתה הגבוהה של אמו, ואת השיער האדמדם המסתלסל והעיניים החומות הגדולות של אביו; קנאי לכבודו ומהיר לכעוס, אבל גם להתפייס – בעיקר לאחר כמה דברי חלקות או תשורה מהסוגים החביבים עליו.

פארזירן הוא חובב גדול של כתבים עתיקים; הוא רואה את עצמו כמלומד גדול, ולעיתים מתלהב בכל ליבו ובלא מעצורים ברעיונות מתוחכמים חדשים או סיכוי לחשוף סודות ישנים. הוא מתייחס בזלזול יחסי הן למסורות של האימפריה והן לכוח המתעורר של הדת העתיקה, וסבור כי הוא, כמלומד, נמצא גבוה מעל ל'שברי מסורות ואמונות הבל של ההמון'. מנגד, בשנים האחרונות הוא מתעניין מאד ב"תורה הגדולה" של המלומד העליון תִירֶנְפֶל מהנסיכות האפורה, גם אם לא אימץ אותה – עדיין - באורח רשמי.

פארזירן לא נישא מעולם, ויחסיו עם אביו ואחיו, כמו גם מעורבותו בעסקי המשפחה, ידעו עליות ומורדות עם השנים.

כיום, אחיו אגראנד משתמש בו כ'מלומד של עסקי המשפחה' ונראה כמתעניין ברעיונות ובחידושים שלו, אבל בפועל, לא נותרו לפארזירן סמכויות רבות, מלבד חיפוש כתבים עתיקים וחפצי ערך עבור המשפחה (ככל שיש), ומדי פעם, גם שכירת אומנים לטיפול בסמלים ובדרכים אחרות 'להעלאת המורל' של הכפופים למשפחה. פארזירן היה זה ששכר, בין היתר, את המשורר שחיבר את 'המנון שיבולי הזהב' שנראה לרבים מנופח וכמעט גרוטסקי, אולם פארזירן העיד על עצמו כי "בכה בהתרגשות" כאשר שמע אותו לראשונה; וכיום הוא מושר לא אחת באספות רשמיות של הסוחרים, בעיקר כאלו שמאורגנות בידי "ראלבו הגדול".

עיסוקיו של פארזירן זה מותירים בידיו זמן פנוי לא מבוטל לעסוק בתחביביו הרבים, לנדוד ולהתארח אצל קרובי משפחה כדי לדון ברעיונות שונות – בדרך-כלל תוך שהוא מותיר אחריו חשבון מרשים למדי.

טילְגוֺרְן (41)

גבר חמור סבר וכהה שיער, בעל זקן מכובד וקומה גבוהה. טילגורן נודע מנעוריו כ'איל השחור' של המשפחה, שסירב (או התקשה מאד) ללמוד לימודים מועילים לעסקים, והסתבך בקטטות בכל הזדמנות.

טילגורן זכה לבוז לעגני והתנשאות מאחיו – בעיקר מפארזירן, ולא פעם אכן הגיב בהתפרצויות זעם קשות.

ניסיון לשלב את טילגורן בהגנה על שיירות, כמה שנים מאוחר יותר, גלגל אותו למחוזות זרים כהרפתקן - הגם שיש הטוענים כי 'שודד דרכים' הוא תואר הולם יותר. אהבה לוהטת ראשונה שחווה במהלך מסעותיו הסתיימה בטרגדיה, כאשר אהובתו נהרגה מול עיניו.

כיום, טילגורן נשוי בשנים לאישה בהירת שיער בשם דָאלָה, בת לאחת משושלות הרועים מהכפר טולו, ויש לו שלושה ילדים ממנה; ביחד איתה, הוא מנהל פונדק דרכים בפאתי יער אֶנְ'קוֺרִיאֶל שעל הדרך הבוגדנית והמסוכנת לטולו, הרחק ממרכז הבקעה ומעסקי המשפחה. בפונדק של טילגורן עוברים נוסעים רבים, כולל לא מעט עופרים אדוקים ובני פארליל אחרים שמנסים לקבל ראיון או להתקבל בחצרו של כוהן פארליל מסתורי, קנאי ולא ידידותי שידוע גם כמרפא בחסד שגר במעמקי החלק הצפוני של היער; ורבים מאלו נאלצים לשכור חדרים ולהמתין ימים ארוכים בפונדק של טילגורן.

יחסיו של טילגורן עם אחיו – בעיקר פארזירן ועוד יותר מכך אגראנד, הם רעים ומרוחקים מאד, והורעו עוד יותר לאחר שאגראנד החל לסלק מהעסקים כמה משותפיו הישנים של אביהם, כלפיהם חש טילגורן הערכה וידידות. מסיבה זו, טילגורן מזדמן לנחלות אביו רק מפעם לפעם. בניגוד לרוב אחיו וקרוביו, הוא אינו מסוכסך או נוטר איבה כלפי 'החצר הכחולה', ומזדמן לשם לא פעם, כדי לפגוש את אמו, ואולי גם להיוועד ולנהל עסקים עם כמה מאנשי 'האגס האפור' וסוחרים אחרים שחיים בעיירה ליד חורבות המקדש.

אָגְרָאנְד (38)

ברנש גוץ ואדמוני, שנראה בעיני רבים כמו העתק כמעט מדויק של אביו, מלבד העיניים האפורות שירש מאימו. יש אומרים, כי אגראנד ירש מאימו גם את היכולת לכבוש את רגשותיו לזמן ארוך, כולל דחיית נקמות למשך שנים ארוכות ו'הגשתן קרות'. אגראנד הוא שקט, מחושב, ולעיתים חסר רחמים. כיום, הוא נוטל מאביו יותר ויותר עסקים, ככל שהלורד הזקן מתעייף ומעדיף לבלות זמן רב יותר באחוזת באר-אנזורל.

אגראנד הוא 'הרוח החיה' מאחורי השינוי שעוברים עסקי המשפחה בשנים האחרונות – ובראשם החיסול ההדרגתי של העסקים העצמאיים למחצה של שותפיו לשעבר של אביו, בעיקר בתחום הובלת השיירות והסחר עם מחוזות זרים. אגראנד הוא זה שפעל בהתמדה ל החלפת ההבנות הג'נטלמניות בין סוחרים עמיתים שאפיינו אל אביו, לתחשיבים מדויקים, ולעיתים קרים כמו קרח.

אגראנד נחשב לתומך, גם אם זהיר, בהתעוררות הדתית של הפאר'ליל מהשנים האחרונות, שסחפה רבים מדודניו, אולם עדיין לא מזוהה איתם לגמרי, ולא שינה בהרבה את אורחות חייו האישיים. מעטים מאד מאמינים שניתן לייחס לאגראנד עצמו אדיקות דתית מסוג כלשהו, ובכל זאת, נראה שהוא נוקט עמדה לטובת שארי-בשרו ה'מתחזקים', ונאמר שהוא מנסה, בזהירות, להצר את צעדיהם של אימו ושל אבי-אימו היהיר והבלתי רצוי, טִילְ'מָארוֺס.

אגראנד (באורח המזכיר את אביו), נישא לפני כ-12 שנים לגבירה אנ'מירית טהורת דם – צעירה מיוחסת בשם טִילְנִיס, נצר למשפחה שאיבדה לכאורה את כל מעמדה ונכסיה בתקופה שלאחר ההתנפצות הגדולה.

טילניס עצמה, שגדלה במחסור יחסי בביתו של אביה, העסיקה את עצמה במשך מספר שנים כהרפתקנית, ובין היתר שהתה ברכס קארנסיל וירדה למעמקי כמה מהמכרות העתיקים שמתחת להר.

לא ברור כיצד בדיוק קנה אגראנד את ליבה של טילניס, לאחר תקופה ארוכה בה דחתה את חיזוריו של 'הסוחר הגוץ' ולגלגלה עליו. על-פני השטח, הוא נוהג בה בכבוד רב, ומקפיד כי תהיה עטויה בשמלות היפות וביותר ובתכשיטים יקרים, המדגישים את יופיה יותר מאי פעם; אולם מכרים ישנים, שכעת מתקשים מאד להיפגש איתה, טוענים כי השתנתה, והפכה לדמות חיוורת, שקטה וצייתנית מאד, שרצון בעלה הוא גם רצונה שלה. טילניס ילדה לבעלה ארבעה ילדים, מהם שניים מתו בגיל צעיר מאד, ושניים עודם בחיים.

לינְ'פוּרְן (32)

הבת היחידה מבין חמשת ילדיו של לורד אנזאריון; עלמה רועשת ואוהבת חיים ומותרות, שחרף העובדה כי יש לה מחזרים רבים, לא נישאה מעולם.

אומרים עליה, שמלבד היותה אישה, לינ'פורן היא העתק כמעט מושלם של אביה; על השיער הכתום-אדמדם השופע, העיניים החומות הגדולות, העור האדמדם במעט וגופה המוצק והעגלגל – והיא ניחנה גם בצחוק המתגלגל שאפיין את מר אנזארט בנעוריו, בטרם האפיר והרצין.

מנגד, יודעי דבר טוענים כי יותר מכל אחיה, היא כרוכה דווקא אחרי אמה, הגבירה לינטוריאל, ולהוטה תמיד אחרי סיפורים אנ'מיריים, ועוד יותר מכך, טעם אנ'מירי מעודן ומותרות מתקופת האימפריה. היא גם היחידה מבין חמשת בניו של לורד אנזאריון, שהצהירה על עצמה כמאמינה בדת האימפריה, ומעקמת אף בפומבי בכל הנוגע לדת הישנה, על האל בעל הקרניים, הריקודים הפראיים וכל היתר – ובעיקר האיבה של הדת הזו כלפי נשים בעלות דעה ועוצמה.

ללינ'פורן אין תפקיד ממשי בעסקי המשפחה; בשנים קודמות, הייתה מעורבת מעט, וסייעה לאביה פה ושם בקבלת אורחים חשובים; אולם ככל שעלה כוחו של אחיה אגראנד, כן הורחקה בהדרגה מכל השפעה. למרות זאת, אגראנד נוהג באחותו כבוד משועשע, ותמיד מכבד אותה במתנות יקרות. לינפורן מבלה את זמנה במסיבות, רדיפה אחר אריגים נאים שנושאים חן בעיניה, טיולים קלילים בחיק הטבע, ועוד.

ללינ'פורן, חרף העובדה כי מעולם לא נודעה כיפיפייה (בלשון עדינה), יש מחזרים רבים. כמה מהם נשרכים בעקבותיה ככל יכולתם, מתקוטטים זה עם זה, ומנסים את כוחם במתנות כדי לקנות את חיבתה. עד כה, לינ'פורן מסרבת להתחייב ונראה כי היא נהנית מהמצב, כמו גם מהרוגז שהדבר גורם לכמה וכמה מאחיה – בעיקר פארזירן, ועוד יותר מכך אנלוריון הצעיר והקנאי.

אֶנְלוֺׄרִיוֺן (21)

בנם הצעיר ביותר של לינטוריאל ואמראנד. הוא נולד שנים ארוכות לאחר שהגבירה אימו כמעט התייאשה מלהביא צאצאים נוספים - ויש אומרים שצל נפל על ליבה, והיא התאכזבה מרה מכך כי ילדיה דמו יותר לאביהם מאשר לה, ואיש מהם לא גילה כוחות מיסטיים כלשהם.

מכל אחיו, אנלוריון הוא בעל המראה האנ'מירי המובהק ביותר מכולם – כולל עור חיוור כשלג, שיער כהה חלק, ותווי פנים עדינים שמזכירים מאד את אלו של אמו בכל - מלבד עיניו הכהות מאד.

לאחר הולדתו, היו שמועות מוזרות על טקס שביצעה אמו וחזיונות מוזרים שזימנה או שפקדו אותה, לראשונה מזה שנים ארוכות. אנלוריון גדל כילד בודד יחסית, שנים לאחר שכל אחיו התבגרו, והיה מאז ומעולם טיפוס מכונס בעצמו, רציני באורח תהומי, נוח מאד להעלב ולכעוס, ואיטי מאד לסלוח. הלעג שזכה לו מרבים משארי-בשרו, האחיינים והדודנים של לורד אמראנד, שלעגו לו על המראה שלו ועל תכונות נוספות, לא הועיל גם הוא.

בעוד שלורד אנזאריון עצמו נטה לקבל את בנו החמישי במשיכת כתפיים חביבה ובלא תקוות רבות, ומפעם לפעם טרח להאזין לו בסבלנות ולפנק אותו, הרי שהיחסים בין אנלוריון לאמו היו מאז ומתמיד מורכבים וסוערים יותר. ישנם האומרים כי לינטוריאל לא הסתירה את אכזבתה מכך כי תחת ללדת בת עם כוח מיסטי, כפי שרצתה, ילדה בן זכר נוסף, שאמנם מגלה פוטנציאל מיסטי מסויים (שממילא לא יצלח לכהונה), הרי שהוא חלש מדי וקבור עמוק מתחת לאופיו הזעוף, ולדעתה גם מפונק מאד.

הקרע בין לינטוריאל לבנה הצעיר החריף מאד בשנים האחרונות. אנלוריון התעקש לרדוף ולבקש דווקא את חיבתם של אותם שארי-בשר שלעגו לו על המראה האנ'מירי שלו, ושרבים מהם שקעו כעת לאמונה אדוקה בדת הישנה. יש המספרים שהוא עושה ככל יכולתו להתחבב על מטיף פאר'ליל שתוקף במילים חריפות את האימפריה והחצר הכחולה, מה שיצר ריב קשה בינו לבין הגבירה אימו. אותו המטיף, למרות רתיעתו הראשונה מאנלוריון, דווקא התרשם מיכולת הדבקות של אנלוריון ומהרגש העז והעמוק שלו, ובסופו של דבר הסכים להפוך אותו לאחד מתלמידיו במשך כמה עונות.

כיום, אנלוריון מבלה את זמנו בשיטוטים בנחלות המשפחה, לעיתים נספח לחבורות הרועשות של בני-דודים כאלו ואחרים, שדנים בתיאלוגיה ובמאורעות השעה – הגם שבניגוד להם, הוא אינו מרבה לדבר, אלא בעיקר סופג דברים עמוק אל ליבו, בשפתיים חשוקות ועיניים סגורות למחצה.

אנלוריון משתתף לא פעם בטקסים של העופרים האדוקים על "אי החיץ" ובקטטות שלהם עם החניכות הכחולות ושאר באי החצר הכחולה. במסגרת זשו, נקלע כמה וכמה פעמים לעימותים עם בתו היפיפייה של לורד אבאריל, פרח הכהונה אלאנדרין, שנהנית מאד ללעוג לו, כולל חיקויים לעגניים ועשויים היטב של 'הדבקות' שלו, ונהנית עוד יותר מהמבוכה שהתנהגותו של אנ'לוריון ופרצי הזעם שלו מביכים את אימו – מורתה (וגם יריבתה) של אלאנדרין עצמה.

דמויות חשובות נוספות

טִילְ'מָארוֺס הישיש (89)

אביה של לינטוריאל, ששירת בנעוריו בלגיונות האנ'מירים ומעולם לא הפסיק לדבר על כך, מתקרב ליום הולדתו ה-90. טילמארוס הוא ישיש חד-לשון, כיום צלול פחות מאשר בעבר, אולם – בין אם בשל 'הדם האנ'מירי הטהור ורם היחס בעורקיו', ובין אם מסיבה אחרת, כוחו עדיין במותניו והוא מצליח להדהים את צעירי החצר הכחולה בדרך בה הוא מסוגל עדיין לעטות שריון מתכת ולהלחם בחרב.

טילמארוס נולד ככל הנראה כבן לכוהנת כחולה בכירה, שנשלח לפי המנהג להתחנך אצל שושלת גברים מאיזור גראן א-דרום, שרבים מבניה שירתו בלגיונות האנ'מירים. הוא השתתף בקרבות נגד מורדות הורד האפור, שרד את התבוסה הכבדה בקרב ליד האגם השוקע, ונפצע קשה דווקא בנצחון על המורדות במדרונות לִין מוֺרְלִית' במזרח; לאחר מכן, חי מספר שנים בחצרות הגרניט והזדמן לטירת קור-אומת'ל, שם רכש מספר קשרי ידידות שהחזיקו מעמד במשך שנים ארוכות. רעייתו נספתה בהתנפצות הגדולה או סמוך לה, והוא אינו נוהג להזכיר אותה או לדבר עליה – ונראה כי אין לו ילדים, זולת הגבירה לינטוריאל.

טילמארוס חי מזה שנים כ'אורח תמידי' באחד ממגדלי החצר הכחולה, שם בתו מנסה להשגיח עליו ועל לשונו החדה, ובעיקר למנוע ממנו להמשיך ולהתכחש עם בעלה ובתי משפחתו – מסיבה טובה: אביה הישיש של לינטוריאל מעולם לא הסתיר את סלידתו מכך שבתו נישאה לפאר'ליל וויתרה על כוחותיה; וגם לא את הבוז שהוא רוחש לבני 'שבט אנזארט' הרועשים, הבורים וגסי הרוח. מסופר, שבתו מנסה להצר את צעדיו ולמנוע ממנו להסתבך בצרות – לא רק פרי לשונו החדה, אלא גם כאלו שקשורות לכמה רעיונות תמוהים שהגה בשנים האחרונות, לצאת למסע במרחבים (ואולי גם לבקר בנחלות לורד אבאריל) בכדי "לחזור להיות הרפתקן שהוגה יום ולילה בהחזרת האימפריה שלנו אל כנה". במקום זאת, מספרים שהישיש מפיג את השעמום בנסיון לכתוב את קורות חייו, ואולי גם היסטוריה אנ'מירית כמו שהוא רואה אותה. ישנם מי שטוענים שלורד אבאריל, אולי דרך בתו אלאנדרין ששוכנת בחצר הכחולה, מודע לישיש ולמבוכה הגדולה שהוא יכול להסב לבית אנזאריון, ובעיקר ללינטוריאל, וכי יש לו תוכניות בעניין.

רָאלְבּוֹרִיוֹן קִירְבְּרִיל ("רָאלְבּוֹ הגדול") (53)

גבר אנ'מירי גבוה, שרירי וקירח בעל קול בס רועם, שמשמש כיום כמנהיג או המפקד הרשמי של "שיבולי הזהב", אולם בפועל נראה שהוא מנהל מעט מאד, ועסוק בעיקר בלהסתובב בין הסוחרים והשיירות, לדרוש דיווחים ובעיקר 'להרים את המורל' ולהטיף לנאמנות מוחלטת ללורד אנזאריון ובנו אגראנד.

אביו של רלאובריון היה אביר אנ'מירי שהפך אחרי ההתנפצות לסוחר, התחבר עם אמראנד אנזארט הצעיר והפך לאחד הראשונים והבולטים מבין האנשים שהקימו את 'שיבולי הזהב'. ראלבוריון ירש מאביו את קולו הרועם ואת הכוח הפיזי, אבל מעט מאד מיכולת הניהול או חדות המחשבה העסקית שלו. כמה שנים לאחר מותו של אביו, היה "ראלבו" שקוע בחובות, מסוכסך עמוקות עם אחיו ועם רבים מהסוחרים האחרים ב'עגלות' – הכל באורח שהקל מאד על האדון אגראנד להציע לו "עסקה גדולה" שהותירה אותו הלכה למעשה עם מעט כסף, תארים ריקים מתוכן ותלות מוחלטת באדון אגראנד.

מספרים שאגראנד, בין אם בתור פיצוי אמיתי או בתור ציניות לשמה, הפך דווקא את ראלבוריון ל'מפקד' רשמי של הארגון, בלא סמכויות אמיתית, ולצד זאת למליץ יושר קנאי ועקשן של אותם אנשים ומעשים שהביאו את ראלבו ורבים אחרים למצבם הנוכחי. ראלבוריון מעולם לא הצטיין בויכוחים או בטיעונים, מעבר למה שאפשר להשיג בהרמה של קול הבס המרשים שלו, ואוהב מאד להשתמש באמירות 'מצלצלות' שלמד, כמו "השיבולת זה המחר! השיבולת זה העתיד! מי שלא מתקדם עם העגלות, הוא... הוא... נשאר מאחורה!".

בתפקידו החדש, ראלבו עובד לעיתים קרובות עם 'המלומד פארזירן', ממנו והמשורר ששכר, קיבל את 'המנון שיבולי הזהב החדש'. ראלבו התלהב בכל ליבו בשיר המצלצל והיומרני משהו, ומארגן שירה רבת-רושם שלו בכל ארוע או התכנסות של סוחרים או עובדים של "העגלות" שהוא מארגן.

שיבולת, שיבולת, עד קצה היכולת!

שיבולת, שיבולת, מלכה בין דגנים.

ראשינו - שיבולת! ליבנו - שיבולת!

בזהב העוצמה עוד נהיה שותפים!

ראלבו לא נשוי באורח רשמי (רעייתו, כך אומרים, עזבה אותו לפני שנים ולקחה עימם את בתם המשותפת, עמה היא חיה אי-שם בנחלות אבאריל). אולם מסופר שיש לו לפחות שתיים או לא שלוש "ידידות קרובות", כל אחת במקום אחר במרכז הבקעה, ולפחות שני צאצאים לא רשמיים, שאחד מהם התקבל לעבודה כשוליה באיזור זאג-אמאר.

האדון מָלְ'הִירִיוֹן מאחוזת 'מרום מערב' (24)

האדון הצעיר מל'היריון (או מל'היר), נצר לשושלת אנ'מירית עתיקה בעלת שורשים הן במרכז הבקעה והן באיזור דֶלוֹסִיה, מתגאה בהיותו מנהיג "השושלת האנ'מירית הטהורה האחרונה", שגם קשורה לטענתו לדמן את האחיות ואר-נארתול (הגם שכמעט לא תמצא שושלת אנ'מירית באיזור שאין לה טענות דומות), וגם מחזיקה עדיין באחוזה גדולה ואדמות פוריות מסביב לה.

מל'היריון הוא גבר נאה, משכיל ותקיף, שנהנה להפגין 'עושר ואדונות אנ'מירית'; ממרומי אחוזתו שמשקיפה על האדמות המתות של לוסטירן, הוא הפך לפטרון ללא מעט אנ'מירים אחרים שירדו ממעמדם במרכז הבקעה; והגם שרשמית הוא נחשב ואסאל של האדון ראמזיג מתל-זאגליל, בפועל הוא אינו מקבל את מרותו, מקמץ מאד בתשלום מיסים, והפך עם השנים ליריב מר ואישי של ראמזיג. זאת, כאשר לשונות רעות טוענות כי הדבר קשור דווקא בדמיון הלא מועט בין האדון האנ'מירי לאדון הפארילי – שניהם יהירים מאד, פזיזים ומהירים לכעוס, מעריכים יתר על המידה את היחוס שלהם ושואפים לגדולות מעבר לכשרונות ולאמצעים שלהם (אחרי הכל, שניהם אדונים מקומיים בשולי הנחלה של אנזאריון).

מסופר, שאדמותיו של האדון מל'היריון מספקות מחסה לסוחרי האגס האפור, ואולי אפילו לסוכנים של לורד אבאריל ו"כל מי שזומם נגד אמזאריון וראמזיג וחולם על שובה של האימפריה המהוללת שלנו"

למל'היריון מספר אחים וקרובי משפחה, שעם מחציתם הוא מסוכסך, ואחרים חיים באדמות אבאריל ובמחוזות אחרים; הוא לא נישא עדיין, ונראה שטרם מצא כלה שתשביע את רצונו – ותהיה גם יפיפיה, גם בקיאה במסורה האנ'מירית, וגם בעלת מעמד מתאים לשלו, באורח שיועיל לקשרים ולתוכניות שהוא רוקם.

מנגד, בשנה האחרונה מסופר שמל'היר מקיים קשר דווקא עם בת אצולה מקומית שהיא אנ'מירית למחצה בלבד – אולם ניחנה ביופי אנ'מירי קלאסי, בכשרון שירה, ויש המוסיפים בחשש כי גם במזג דומה למדי לשל מל'היריון, ולא מדובר במחמאה כלל.

האדון ראמזיג מתל זאגליל והיועצים שלו מאסו זה מכבר במרי הבלתי פוסק ובהשפלות (לפי דעתם) שהם סופגים מהואסאל הסורר מאחוזת מרום מערב, וחוככים בדעתם כיצד ללמד אותו לקח או אפילו להפטר ממנו – אלא שהחומות הגבוהות של אחוזת מל'היריון, שיושבת בראש גבעה גבוהה; התפקיד שלה בהגנת הגבול מיצורים חשוכים ששורצים באדמות המקוללות של לוסטירן, ומעל לכל החובות הכבדים בהם שקוע ראמזיג עצמו, שמקשים עליו להחזיק צבא משמעותי וכלי מצור, מנעו עד עתה כל פעולה ממשית, מלבד ריטונים ואיומים בלתי פוסקים של ראמזיג, כמעט בכל ארוע שהוא עורך באחוזה שלו.

בּוּרְן (58)

בורן הוא 'המחסנאי הראשי' של החצר הכחולה, תפקיד שמעולם לא הוגדר באופן מדוייק, ודמות ידועה בחורבות המקדש ובעיירה סביבה. הוא גבר קירח עם פנים סמוקות וחיוך כמעט תמידי, שידוע כמי ש"מכיר את כולם", כולל הכוהנות הישישות של החצר הכחולה ושאר הנשים בסביבתה של לינטוריאל; ושגם אוזנה של הגבירה לינטוריאל עצמה כרויה לו בכל עת שיחפוץ.

בורן הוא גבר בן-בלי שם, כנראה אנ'מירי למחצה ופארילי למחצה, שחי שנים רבות ברכס קאראנסיל או מחוז תל א-קארן, ויש אומרים שבנעוריו היה גנב, שלא בחל בהברחות ובשאר מעשים מפוקפקים; אולם, למרות שידע היטב להשתמש בפגיון ולחתוך גרונות, העדיף להעזר בכל עת שניתן דווקא בכריזמה שלו, וביכולתו ליצור קשרים ויחסים חמים בכל מקום – אפילו עם יריביו במשמר הלורד. למרות כל זאת, בסופו של דבר בורן נאלץ לעזוב את ההרים ולהשתקע בחצר הכחולה, בין אם הגיל עשה את שלו, או שהשינויים המהירים במחוז קארן א-תאל הפכו את עסקיו הקודמים למסוכנים מדי.

בורן צבר קשרים בהדרגה, והצטיין ביכולת להשיג סחורות וקשרים עם סוחרים – רשמיים ולא רשמיים, באורח שסייע מאד לעיירה ולחצר הכחולה. דבר זה, ביחד עם כמה קשרי עבר שלו לכוהנות כחולות מבוגרות, סלל את דרכו אל ליבן וכיסן של הכוהנות במקדש. בורן הפך, באורח לא רשמי ולמרות החזות הפשוטה והצחוק ההמוני שלו, לאדם חזק מאד בחצר הכחולה, שרבים מאד ישמחו להשיק איתו כוסיות ולנצל את חיבתו למשקאות טובים. הוא חולש על חלק גדול מהסחורות והאספקה שמגיעות אליה, וגם מכר טוב של אנשי 'האגס האפור' ושל אחרים – ואדם שהקשרים שלו יכולים לסייע מאד להרפתקנים שזכו בחסדו והגיעו למצב שבו "הוא חייב להם טובה".

בורן חי כיום בגפו, מלבד מספר שומרים ושוליות שהוא מעסיק; איש מבאי החצר הכחולה לא יודע האם יש לו או היתה לו אי-פעם משפחה בקארן א-תאל או רכס קאראנסיל, האם הם חיים ומה עלה בגורלם. בורן, הגם שהוא יכול להראות פטפטן מאד, יודע לשמור על סודותיו – גם כאשר הוא נראה שתוי לגמרי.

בחזרה לאינדקס של הגרסה העברית של האתר

בחזרה אל האינדקס של חוברת הבסיס

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.