בקעת קיירן: ספר הבסיס של עולם המערכה מלסטרה

פרק 6: מרכז הבקעה – נחלותיו של לורד אנזאריון

היסטוריה ומערכה

עלייתו לגדולה של אמראנד אנזארט

אמראנד, תשיעי מבין עשרה ילדים של משפחת רוכלים פארילית עניה, עלה לגדולה במהירות מסחררת בשנים הפרועות שאחרי ההתנפצות הגדולה, ובעיקר לאחר רצח הנציב לוסטירן. מי שהחל את דרכו כרוכל נודד, זכה בליבה של כוהנת כחולה צעירה ומבטיחה, והביא אותה להנשא לו, גם במחיר אובדן חלק גדול מכוחות הכהונה שלה ונידוי של שנים על-ידי כוהנות רבות אחרות.

באותן שנים, מרכז הבקעה היתה ארץ מדממת ושסועה, מוכת רעב, מלחמות ומגפות. שרידי החוק והסדר הישנים התפוגגו עם רצח הנציב לוסטירן; אצילים מקומיים לחמו זה בזה; פליטים מורעבים התכתשו עם כפריים מקומיים, ושודדים אכזריים שרצו בכל מקום. לפי הגרסה המקובלת במרכז הבקעה, לפקחותו ופועלו הגדול של אמראנד הצעיר חלק גדול בריפוי וההפיכה של מרכז הבקעה לאסם התבואה המשגשג שהיא היום. הוא היה זה שארגן סביבו חבורה של סוחרים פארילים ואנ'מירים, והפך אותם לבסיס הראשוני לארגון "שיבולי הזהב" ("חברים גם לעסקים וגם לחיים"), שנלחם לטהר את דרכי המסחר משודדים, והחליף בהדרגה את האצילים השוקעים והמנוונים, ובכך הציל אלפים רבים של אנשים מרעב.

לפי גרסאות אחרות, מחמיאות פחות, אמראנד התעשר דווקא מניצול הרעב, המצוקה והבהלה של אותן שנים קשות, רכש נכסים במחירי מציאה ובדרכים מפוקפקות, ונישל בעורמה שושלות עתיקות משרידי האדמות שלהן – לא פעם תוך שימוש בבעלי אגרוף שסרו למרותו באורח "לא רשמי", והכל תוך שהוא "יורק בפניה של ההשתקפות הכחולה" על-ידי פיתוי והדחה של אחת הכוהנות הצעירות המבטיחות שנותרו אחרי ההתנפצות הגדולה, והפיכה לרעייתו.

כך או אחרת, האצילים המקומיים ששרדו במרכז הבקעה, היו ברובם מרוששים, שקועים בחובות, וחסרי כל יכולת או רצון לאמץ דרכים חדשות תחת המסורות מימי האימפריה, שהפכו חסרות תועלת אחרי ההתנפצות הגדולה – ובזה אחר זה, הם הסכימו, או נאלצו, למכור את כל או רוב רכושם לסוחר הממולח ולבני-בריתו, שהפכו לאדונים החדשים של המסחר במרכז בקעת קיירן ומעבר לו.

כיום, עשורים לאחר מעשה, אמראנד, שהפך בינתיים ל"לורד אנזאריון", חולש במישרין או בעקיפין על כתשע-עשיריות מאדמות מרכז הבקעה, כולל אדמות, מבצרים, בתי מלאכה, שיירות ונכסים נוספים, ונס ראש האיל והמאזניים שאימץ לעצמו מונף כמעט בכל מקום. הלורד החדש, ביחד עם רעייתו הכוהנת לשעבר, מחזיקים גם בכוח פוליטי גדול, כולל שני מושבים מתוך שבעת מושבי המועצה של הבקעה.

מתוך תשעת אחיו ואחיותיו של אמראנד, כיום רק אחות אחת – זָאגְדָאן, שאימצה עם השנים את ההטיה האנמירית "זָאגְ'רִילִיאֶן", אולם מכונה בלעג מאחורי גבה בכינוי "זָאג-זָאג", עודנה בחיים; אולם הללו הותירו אחריהם 'צבא' של עשרות רבות של בנים ובנות, שמתווספים לחמשת הילדים שהעמידה לינטוראל ללורד עצמו.

קומץ שארי הבשר החביבים והקרובים יותר ללורד, חיים לצידו באחוזות בר-אנזורל או זאג-אמאר; אחרים מחזיקים בנכסים גדולים וקטנים שלורד אנזאריון רכש או השתלט עליהם במהלך השנים, או חיים אצל קרובי משפחה שמחזיקים בנכסים כאלו. כיום, לורד אנזאריון עומד בראש "צבא" של מאות רבות של קרובי משפחה מדרגה ראשונה, שניה ושלישית, שהם מקור לא אכזב להמולה, מאבקים פנימיים ותככים; ולא בכדי מסופר שהלורד הזקן מסתיר היטב את צוואתו, ורק אנשים ספורים ראו אותה ויודעים מה כתוב בה.

על-פני השטח, לורד אנזאריון הגיע לשיא ההצלחה, וחי בעושר באחוזות המפוארות שלו, לצד רעייתו המסורה ושארי-בשרו הרבים. אלא, שלפי השמועות, צללים חשוכים רוחשים מתחת לפאר וההדר של המשפחה הענפה והעשירה – ואין מדובר רק על מאבקים על חסדו של הלורד המזדקן.

התעוררות הדת הישנה, ובקעים בתוך משפחת הלורד

במשך שנים ארוכות, לורד אנזאריון חי בשלום עם המסורות והקשרים של רעייתו אל הכוהנות הכחולות, בעיקר לאחר שלינטוריאל החלה להסחף מחדש, לאחר מספר שנים בהן היתה מנודה לחלוטין, אל ענייניהן של הכוהנות הכחולות המתמעטות, ובסופו של דבר קיבלה עליה תפקיד שהלך והתרחב בחצר הכחולה, עד להפיכתה למנהיגתה. זאת, ממש כפי שידע לקשור קשרי עסקים ולקרב אליו גם סוחרים אנ'מירים, שלקחו חלק בארגון "שיבולי הזהב" – השיירות המאורגנות וההגנה עליהן, שהניבו ללורד אנזאריון חלק גדול מהונו.

הפיכתה של לינטוריאל, למרות היותה 'מראה כבויה' לכוח הראשי של החצר הכחולה, הפיל בידו של לורד אנזאריון מושב נוסף במועצת הבקעה (השמור לכוהנת האנ'מירית הנכבדה ביותר בבקעת קיירן), ואפשר לו ולרעייתו להפוך לכוח החזק ביותר במועצה, באורח שהחזיק מעמד במשך שנים – לזעמו הרב של יריבו המושבע, לורד אבאריל.

אלא, שהאיזון הולך ומופר בעשור האחרון, בעיקר נוכח התחזקות הדת הפארילית העתיקה, והגרסאות המחודשות והקנאיות של הדת הזו, שקנו לעצמן יותר ויותר חסידים נלהבים, גם בתוך משפחתו של הלורד עצמו. טיפוסים כמו האחיין פָארָאן בן זָאגְזוּר, שבילה את כל חייו ברדיפה אחרי מלבושים יקרים, משקאות ונשים, שהפכו בתוך זמן קצר ל"אדוקים בני אדוקים", החלו מתרבים ומעקמים אף נוכח כוחה והשפעתה הרבה מדי של לינטוריאל, ועל העובדה כי היא "מנהלת בלי בושה לימודי כפירה אנ'מיריים שמעליבים את שמו של אבינו בעל הקרניים". פאראן האדוק ואחרים החלו מזמנים אליהם מטיפים קנאים, ולעמוד בראש או להצטרף ל"מעגלי עופרים אדוקים", שהולכים ומשפיעים בהדרגה על כמה וכמה ממשפחות הפארליל העשירות וחלקים ממשפחת הלורד עצמו – ונראה כי כמה מהם מנסים, עדיין לא בהצלחה, להסית את הלורד כנגד רעייתו בפרט, והחצר הכחולה בכלל. לינטוריאל עצמה חשה כי מצרים את צעדיה, וכי עצותיה מתקבלות פחות ופחות אצל בעלה ומקורביו – ומכה נוספת, אישית וכואבת יותר, נפלה עליה כאשר צעיר בניה, דווקא זה שבורך (או קולל) בחזות אנ'מירית קלאסית, הפך לקנאי פארילי חסר מעצורים, שיצא נגד אימו והתכחש בפומבי למורשתה. לינטוריאל מצאה את עצמה, יותר ויותר, נהדפת מענייני המשפחה אל החצר הכחולה, ומגיעה אל בעלה יותר ויותר בכדי להתלונן על עופרים אדוקים ומטיפים שמנסים להפר את האיזון או להתנכל לחניכות שלה – ונראה שסבלנותו של הלורד הזקן לעניינים הללו הולכת ופוקעת.

מספרים, שלורד אנזאריון הספיק לשמוע על מעללי אביה הישיש של לינטוריאל, שמעולם לא קיבל בהבנה את נישואי ביתו, והבוז שהוא רוחש כלפיו וכלי הפארליל בכלל; ויש אומרים כי ככל שהשנים עוברות ולורד אנזאריון מזדקן ונחלש, כך הוא נוטה לקנא בליבו על הדרך בה נראה שהגיל לכאורה לא מותיר חותם על לינטוריאל עצמו – כאשר אפילו אביה הישיש, שמתקרב ליום הולדתו התשעים, אמנם כבר אינו צלול במיוחד, אבל עדיין מסוגל לשאת שריון ולהלחם בחרב. הדברים הללו – לרבות הידיעה שרעייתו תשמור על כוחה ותחייה שנים רבות אחריו - ממלאים את לורד אנזאריון במרירות הולכת וגוברת, שמצטרפת למאמציהם הבלתי נלאים של 'נשמות טובות' ממשפחתו שאינם מחבבים את לינטוריאל, וזאת בלשון המעטה.

מתח שורר גם בין לינטוריאל לבנה השלישי, אגראנד, שהופך בהדרגה לאדם החזק במרכז הבקעה. מעבר לכבוד ההדדי ששורר ביניהם על-פני השטח, לינטוריאל מסתייגת מאד משיטות הפעולה של האחרון, והצורה בה שינה את פני 'שיבולי הזהב'. בעוד שלורד אנזאריון עצמו נהג ב'שיבולי הזהב' ובסוחרים הותיקים שעזרו לו לייסד את הארגון ההוא כ"ראשון בין שווים", הרי אגראנד מנהל את העסק באגרוף ברזל, גם אם מוסווה מאחורי קול שקט ונימוסין טובים (עם יותר מקורט ציניות). למעשה, תוך שנים ספורות אגראנד נפטר, או כופף למרותו לגמרי, את כל חבריו הישנים של לורד אנזאריון, שסייעו לו לעלות לגדולה לפני עשרות שנים, ובצאצאיהם נהג ביד קשה עוד יותר.

המאבק מול לורד אבאריל ובתו אָלָאנְדְרִין

לורד תילסאריון קור-אבאריל, אדון מעבר וירת' בדרום, היה מאז ומעולם יריבו המושבע של לורד אנזאריון. אבאריל מעולם לא הסתיר התיעוב שלו כלפי "פרחח הפארליל החמדן שעלה לגדולה" ו"פיתה וטימא כוהנת קלת-דעת, באורח שגרם לאבן הכחולה שלה לדעוך". במרכז הבקעה חששו מאז ומעולם מהכוח הצבאי ההולך ומתחזק של 'המצודה הרמה' שבמעבר וירת, שנשבע להחזיר יום אחד את האימפריה האנ'מירית לגדולתה, באורח שלא יהיה בו לאנזאריון ודומיו – אולם שמועות עקשניות טוענות שלשנאה של לורד אבאריל כלפי אנזאריון (ולהיפך) יש גם מימד אישי, הרבה מעבר למתח בין אנ'מירים לפאר'ליל.

כל שוכני מרכז הבקעה יודעים, כי לורד אבאריל זומם נגד לורד אנזאריון, מנסה לפגוע מזה שנים ארוכות בעסקי "העגלות" של שיבולי הזהב, ומהווה אוזן קשבת ותומך לתלונות של בני שושלות אנ'מיריות שאיבדו את נכסיהן במרכז הבקעה, ושרבים מצאצאיהם חולמים על היום בו יוכלו, בחסות הנחש התכול של אבאריל, לכבוש את "מה שמגיע להם" בחוזק יד; וכי סוכניו של "הנחש" חומקים, מרחרחים וזומממים מזימות באדמותיו של אנזאריון.

במשך שנים רבות, עלה בידי לורד אנזאריון ורעייתו לשמור על לורד אבאריל מבודד יחסית במועצת הבקעה; אלא, שבעשור האחרון חל מהפך, כאשר בית קור-אומתל במזרח שינה צד ועבר לתמוך באבאריל; וכמוהו גם ראש הכפר העתיק טולו. רבים מבני משפחתו של אנזאריון נוטים להאשים בכך את לינטוריאל ש"לא התאמצה מספיק", ויותר מרומזים שלסמוך על אישה שדעתה קלה היתה טעות מלכתחילה. זאת, הגם שיתכן מאד שדווקא פעולות פזיזות של אנשים חמדנים מ"שיבולי הזהב" שסרים למרותו של האדון הצעיר אגראנד והחלו סוחרים עם 'המנודים' שבשולי עמק טולו היו אלו שהטו את הרועים של אותו איזור כנגד אנזאריון ודחפו אותם אל מחנהו של לורד אבאריל.

התסבוכת התעצמה, כאשר לורד אבאריל שלח את בתו היפיפיה והיהירה אָלָאנְדְרִין אל החצר הכחולה לפני שנתיים, כדי שתהפוך לפרח כהונה כחול. הם שברור לכל, שאלאנדרין נשלחה כדי לרגל אחרי לינטוריאל ואולי גם לתכך נגדה, הרי שבת הלורד אכן מגלה כשרון מאגי שהופך אותה מתאימה ללימודי כהונה. לכן, לינטוריאל חשה כי לפי הקודים של הכהונה האנ'מירית ולפי רצונה של ההשתקפות הכחולה, שנעלה מהתככים והמאבקים בין אצילים, היא חייבת לא רק לסבול את נוכחותה, אלא להכשיר אותה באורח אישי.

עבור רבים מבני משפחת אנזאריון, מדובר בהוכחה למשחק הכפול של לינטוריאל, ולחוסר נאמנות אמיתית, שלא לומר כבוד ראוי, כלפיה בעלה.

מהפכה ב'שיבולי הזהב'

'שיבולי הזהב' או 'העגלות', התנהל במשך שנים כשותפות מבוססת אמון בין לורד אנזאריון לשותפיו הותיקים, שיסדו ביחד איתו את השיירות החמושות שהחיו את המסחר של מרכז הבקעה, ושבה הלורד נחשב ל"ראשון בין שווים" ולא שליט יחיד, ואפשר לחברים הותיקים שלו, לצד תמיכתם בארגון, לנהל לא מעט עסקים משל עצמם.

בעשור האחרון, הדברים עברו שינוי שהלך והתעצם ככל שלורד אנזאריון פרש מניהול "השיבולים", והפקיד יותר ויותר כוח בידיו של בנו השלישי אגראנד. הלה, מתחת לנימוסיו המופקדים ולקולו השקט, היה קשור הרבה פחות מאביו ליחסי החברות בין חברי 'השיבולים' ויותר לשיקולים קרים של רווח. עוד כאשר עמד בצילו של אביו, הוא מאס ב"חברים הותיקים" פורקי העול (שכמה מהם הרשו לעצמם ללגלג בקול על הצעיר שנראה להם שקט ולא מרשים), ועוד יותר מזה בצאצאיהם, שלא אחת התנהלו בחוסר יעילות משווע או התכתשו בגלוי זה עם זה. במהלך מספר שנים, אגראנד הצעיר ביצע מספר תרגילים שפילגו בין החברים הותיקים בקבוצת הסוחרים, ואז נפטרו מהם בזה אחר זה – כמה מהם, שהיו שקועים בחובות והסתמכו על 'אשראי סוחרים' משיבולי הזהב כדי להמשיך לגלגל עסקים, היו מטרה קלה מאד ל"רכישה החוצה". אחרים נפלו קורבן לתמרונים כספיים, ואולי גם לשיטות מפוקפקות עוד יותר, ורובם הסכימו בסופו של דבר ל"עסקה של כבוד", שהפכה אותם למעשה לשכירים של אגראנד (הגם שהם נקראים עדיין באורח רשמי 'שותפים בשיבולת הזהב' וזכאים לאחוז מסויים מהרווחים של עגלות שהיו פעם שלהם), או אילצה אותם לפרוש עם נכסים כאלו ואחרים ל"שלוות חיי הכפר", מתוך הבנה שמחיר הסירוב לצעיר השאפתן יהיה גבוה מאד. אחד או שניים נפלו קורבן לתאונות מוזרות, או היגרו בחפזון למחוזות אחרים.

כמה מהסוחרים המבוגרים ניסו להתלונן לידידם הותיק, לורד אנזאריון, שקיבל אותם בסבר פנים יפות והבטיח להתערב למענם אצל בנו – אולם בפועל, נראה שהדבר לא שינה מאומה, ואגראנד הפיס את דעתו של אביו, ואז המשיך בשלו. יש הטוענים, כי אגראנד נפטר בתחילה מהסוחרים האנ'מירים; אחרים אומרים, כי לא הפלה – ודאג למעשה לסלק מעמדת כוח את כל מי שאינו סר לגמרי למרותו.

כיום, "שיבולי הזהב" הפך לארגון היררכי, שיש לו אדון אחד שמפעיל רשת צייתנית של כפופים, שמנוהלים ב"הפרד ומשול", ותוך הפרדה בין הסוחרים עצמם לבין המשמר החמוש של השיירות, שהלך והפך לארגון צבאי, שמנוהל בידי מספר קצינים שנותנים מעט מאד דין וחשבון למנהיג הרשמי של "השיבולים", אלא כפופים במישרין לאגראנד עצמו – כאשר מספרים שמפעם לפעם, הם מקבלים על עצמם משימות שהשתיקה יפה להן, שחורגות במובהק משמירה על שיירות ומסחר. מסופר, שאגראנד יצר עם השנים כוח עילית מובחר שכפוף לו במישרין, ואשר עוסק מעט מאד במסחר או אבטחת שיירות, אם בכלל – אולי מתוך מחשבה ליצור משקל נגד לכוחות העילית שבצבא אבאריל.

בחזרה לאינדקס של הגרסה העברית של האתר

בחזרה אל האינדקס של חוברת הבסיס

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.