|
|
"תסתכל עליהן,
ותסתכל עלינו!"
הגבר
הגדול והקירח טפח על הסיכה המוזבהת שבדש בגדו,
שצורתה שלוש שיבולים מוצלבות.
"תראה
אותן, צולעות שמה בבוץ, בין עמודים
שעוד רגע נופלים, עם הגלימות הכחולות המרופטות שלהן. הא!"
ידו
המיובלת של הדובר החוותה על העגלות עמוסות הסחורה שהמתינו מאחוריו, בהמות המשא
שלהן רוקעות בפרסותיהן על אבני הדרך.
"הן
העבר, ואנחנו העתיד. הן העליבות, ואנחנו השפע! הן יושבות בחושך ואנחנו-"
הנאום
נקטע לרגע, ככל הנראה משום שהגבר הגדול התקשה לזכור את המילה הנכונה.
"כאלו
מילים גבוהות יש לו, לאדון רָאלְבּוֹ" לחש
מישהו מאחור. "כבר שנים הוא בעל-בית של כלום. את כל העגלות והעסק של אבא
שלו הוא מכר לבן של לורד אנזאריון. היום הוא לא
יותר משכיר ש-"
לרוע
מזלו, דווקא באותו רגע, השתררה דממה; ואפילו הפרדים הוארת'ארים
השעירים הפסיקו לנחור ולהרעיש מתחת לרתמות. הגבר הגדול הסתובב, פניו סמוקים.
"מי
הקשקשן המסית שאמר את זה, מי?!"
השתררה
דממה. האדון ראלבו התקדם בצעד מאיים, סוקר את גברים
לפניו; הסומק על פניו העגולים גרם לו להראות כאילו הפכו לבלילה של שיבולים קְרֶאנִיוֹת אדומות-ראש.
"שוטים!
חצופים כפויי טובה, מדברים עלי ככה?! אני, אני חלק מהיסטוריה, אני! חלק
מהעוצמה של השיבולת! כדאי שתדעו כולכם: מי שלא מתקדם עם העגלות, הוא... הוא
נשאר מאחורה!"
|
|
"מרכז הבקעה" הוא חבל ארץ רחב
ידיים שמשתרע בין אפיק נהר קאראנדון בדרום (באיזור בו נשפכים אליו, בזה אחר זה, נהרות הדְרָארוּן והאָנְ'סִירִיוֹן), גבעות דרארון בצפון,
מחוזות הטרשים הצחיחים המקיפים את חורבות העיר לוֹסְטִירְן
במערב, וחלקי הבקעה המיוערים והפראיים יותר שמוליכים אל מחוז קֶארְן אָ-תֶאל
במזרח.
זהו מחוז של מישורים
ירוקים ואדמות מעובדות, זרוע כפרים, עיירות ואחוזות, שהיה מאז ומעולם 'אסם
התבואה' של בקעת קיירן. כיום, שבע עשיריות בערך
מהדגן, ומחצית מהפירות ותוצרת הבהמות של הבקעה באים מהאיזור
הזה.
בעבר, המחוז נשלט בידי
לא פחות מעשרה בתי אצולה אנ'מירים (מהן שושלת נשים
עתיקה אחרת, שנודעה בחרשיות הנשק האגדיות שלה),
ששיתפו פעולה או נאבקו לסירוגין בנציב האנ'מירי של
הבקעה, שישב בעיר שחורבותיה עדיין נושאות את שמו – לוסטירן.
כיום, עשורים לאחר רצח
הנציב האחרון ובני משפחתו, ואז נטישתה וחורבנה של העיר שסביב אחוזתם, השושלות האנ'מיריות ירדו מנכסיהן וחלקן נכחדו לגמרי. בממקום זאת כתשע-עשיריות מהאדמות המיושבות באיזור שייכות, במישרין ובעקיפין, לאדון אמראנד אנזארט (כיום ידוע בתוארו
"לורד אנזאריון"), פארליל
שהחל את דרכו כנער רוכל, וכיום נחשב לאדם העשיר ביותר בבקעת קיירן;
ומי שהדהים את הבקעה לפני מספר עשורים, כאשר זכה בידה של כוהנת כחולה, שהניחה
לאבן המכושפת שלה ולרבים מכוחותיה לדעוך כדי להפוך לרעייתו ולהוליד את ילדיו.
בשנים האחרונות, מסופר שלורד אנזאריון מזדקן ונחלש,
וחלק ניכר מכוחו עבר לבנו השלישי הערמומי, אגראנד,
ולארגון "שיבולי הזהב" (או בשמו בפי כל "העגלות") שהוא מנהל
ביד ברזל; וכי האיזור תובע הן בתככים ומאבקי כוח בין
עשרות שארי בשר קרובים ורחוקים של הלורד, וכן במתח מחודש, הולך וגואה, בין הפאר'ליל – בעיקר האדוקים והשאפתנים ביניהם – לבין האנ'מירים, כאשר כמה מהאחרונים פונים יותר ויותר לבקש חסות
וסיוע מלורד אָבָארִיל, יריבו המר של לורד אנזאריון.
מרכז הבקעה הוא הרקע
להרפתקאות המוכנות 'נשף בתל זאגליל' ו'עין הזבוב',
שטרם יצאו לאור; וגם למספר קמפיינים, בראשם "זנב לאיילים".
נתונים חשובים
אוכלוסיה: כ-15,000 איש. מהם
כ-5,000 באיזור 'משפך הנהרות', אחוזת זָאג-אֶמֶאר והישובים סביבה.
כ-2,000 איש בעיירה
הגדולה תל זָאגְלִיל שבצפון מערב האיזור
וסביבותיה; היתר מפוזרים בעיירות, אחוזות וכפרים אחרים בכל רחבי האיזור.
כ-1,000 איש יושבים באיזור 'החצר הכחולה' שמדרום לאפיק הקָארָאנְדוֹן,
מסביב למקדש האנ'מירי החרב למחצה, שנחשב למעוז שוקע
של הכוהנות הכחולות ומסורות אנ'מיריות ישנות נוספות.
שליטים: מר אָמְרָאנְד בן אָנְזָארְט (כיום
לורד אָנְזָארִיוֹן), ורעייתו הכוהנת הכחולה
ה"כבויה" לִינְטוֹרִיאֶל. בשנים האחרונות,
כוח רב יותר ויותר עובר לידי בנו השלישי של הלורד, האדון אָגְרָאנְד.
סמל השושלת: ראש אל איל צאן זהוב
ומתחתיו מאזניים, מוקפים במעגל מעוטר, על רקע ירוק.
מימרה: "לנו הזריחה,
לנו המחר".
|
