בקעת קיירן: ספר הבסיס של עולם המערכה מלסטרה

פרק 6: מרכז הבקעה – נחלותיו של לורד אנזאריון

נוף, מקומות מרכזיים ודרכי הגעה ועזיבה

מרכז הבקעה הוא איזור מישורי שמשלב נוף פסטורלי של שדות ומטעים רחבי ידיים, עם קומץ יערות וחורשות בעיקר אך לא רק בשולי האיזור. בדרום, הוא גובל במה שמכונה "משפך הנהרות" – המקום בו שני נהרות נשפכים בזה אחר זה אל תוך אפיק הקאראנדון, ויוצרים ביחד את אפיקו השוצף של נהר קיירנה. בצפון, הארץ חוזרת להיות מיוערת ופראית יותר, במקום בו היא מתרוממת לעבר הגבעות של דרארון; במזרח, היא הופכת דלה ומוכת רוחות יותר ויותר, ככל שהיא מתרחקת מהלב החקלאי הפורה של הבקעה ומעפילה לעבר רגלי רכס קָארָאנְסִיל ומחוז קארן א-תאל שחולש על מרכז הבקעה מגבוה.

במערב, לעומת זאת, הירוק הפסטורלי מתחלף בחדות בארץ סלעית צחיחה ומבוקעת, שמשתרעת סביב החורבות של לוסטירן, שנחשבות כיום ארץ מקוללת.

הארץ עצמה היא מארג של שדות, מנומרים בכפרים קטנים ובינוניים, מטעים ואחוזות. רוב השדות מגדלים דגנים – משעורת רוח נפוצה בעלת גוון חום, ועד שיבולת קראנית אדומת-ראש עדינה יותר; אבל ניתן למצוא גם שדות מרעה לבהמות, מטעים ירוקים, בעיקר של תפוחים ואגסים, ופה ושם גם קומץ חלקות מובחרות, מגודרות ושמורות היטב, בהם גדלים צמחים נדירים יותר, לרבות מספר מצומצם של גפן-ספירי ומטפסים רבי-ערך מסוג עינב-סלע, שמצמיחים אשכולות ענבים אפרוריים בעלי צורה חרוטית – שני הזנים הבודדים והלא קלים לגידול של גפן שמסוגלת לגדול בבקעת קיירן.

רוב הנוסעים שרוצים להגיע אל מרכז הבקעה וממנה, עושים זאת דרך דוברות שמפליגות על אפיקי הנהרות שמתלכדים כאן ביחד כדי ליצור את נהר הקִייֶרְנָה. שיירות רבות של דוברות וסירות מפליגות על הנהרות, והמסע עליהן נחשב מהיר, לא יקר ובטוח כמעט לגמרי ברוב עונות השנה. נוסעים אחרים עושים שימוש בדרך היבשתית שמצפון לאפיקי הקאראנדון והקיירנה, אולם זו הופכת למשובשת יותר ובטוחה פחות כאשר היא עוברת סמוך לחורבות לוסטירן והארץ הטרשית והמבוקעת שמקיפה אותה – אם כי עדיין מדובר בהחלט במסע אפשרי עבור שיירה מאורגנת וחמושה היטב.

בפני מי שרוצה לעזוב את הדרך הראשית ולהעמיק אל מרכז הבקעה, עומדות דרכי עפר כבושות ובטוחות יחסית שעוברות בין הישובים והאחוזות השונות, ומותאמות למעבר עגלות – אלא שהמעבר בהן כרוך לא פעם בתשלומי מיסים רשמיים יותר ופחות עבור אדונים מקומיים, רבים מהם שארי בשר קרובים יותר ופחות של לורד אנזאריון. ככל שמתרחקים מהדרך הראשית, כך ניתן להתקל ביותר ויותר איזורים מגודרים, שערי מס, ושומרים מסוגים שונים שעשויים לתהות על קנקנו של זר שאינו מוכר להם, לא תמיד בעדינות רבה.

הדרכים הופכות מפותלות ובוגדניות יותר בצפון המיוער והסלעי יותר של המחוז, ככל שמתקרבים לגבעות דרארון. כאן, הכפרים נדירים יותר, והסכנה להתקל בשודדים אפילו מפלצות משוטטות גדולה יותר (הגם שלאחרונה, נרשמה עליה בהתקלויות עם מפלצות גם בחלקים נוספים של האיזור, בעיקר בגבול החורבות של לוסטירן וחלקי הנהר שמתקרבים ליער המקולל של "שלוש טחנות"). מנגד, בדרכים הללו משתמשים גם ציידים מגבעות דרארון שבאים למכור פרוות וסחורות דומות ולהחליף אותן בתוצרת חקלאית וכלי עבודה; ולעיתים גם מבריחים ו'סוחרים לא רשמיים' אחרים.

אחוזות ומקומות מרכזיים אחרים

זָאג-אֶמֶאר

זאג אמאר נחשבת לאחוזה המפוארת והעשירה ביותר בכל בקעת קיירן, והיא משכנו ומעוזו של לורד אנזאריון עצמו. האחוזה היא מתחם ענקי ומבוצר היטב שיושבת על גבעה החולשת על 'משפך הנהרות' והישובים הסמוכים לו מצפון. היא מורכבת מארבעה מפלסים לא סימטיים לגמרי מוגנים בצריחים. מהחלונות הגבוהים שבמפלס העליון שלה, אפשר לצפות ביום בהיר על חלקים רחבים של מרכז הבקעה, וגם על הארץ שמשתרעת מדרום לו, לרבות הפאר השוקע של "החצר הכחולה".

הפאר של זאג אמאר הוא סמלם וגאוותם של בני אנזאריון, ו"עדות חיה" להצלחתו המסחררת של לורד אנזאריון עצמו. עם זאת, בשנים האחרונות הלורד עצמו ממעט לשהות בה. הוא מעביר את רוב השנה בשלווה היחסית של אחוזת בּר-אנזורל. ומגיע אל זאג-אמאר בדרך-כלל בתקופה של חגים או ארועים חשובים. רעייתו לינטוריאל, שבעשור האחרון חזרה בהדרגה לנהל את ענייני 'החצר הכחולה' (יותר ויותר, ככל שהמתח במשפחת הלורד החל לגאות), גם היא ממעטת לשהות כאן. לעומת זאת, מי שיושב בזאג אמאר כמעט בכל ימות השנה ומנהל ביד רמה את העסקים והפגישות באחוזה וסביבה, הוא בנו השלישי של הלורד, האדון אגראנד – מה שהפך את זאג אמאר גם ל"מטה" של הארגון החביב עליו - "שיבולי הזהב".

זאג אמאר וסביבותיה מגודרים ומוגנים היטב, וקשה למדי לזרים שאין להם סיבה טובה להכנס אליה (או קשרים) לעבור את השערים, בוודאי של האחוזה עצמה. למרות זאת, המקום "הומה" כמעט כל עונות השנה במשרתים, פועלים, סוחרים, וגם בבני משפחה רבים, קרובים ורחוקים של הלורד אנזאריון, ששייכים או מבקשים להשתלב בסביבתו של האדון אגראנד ובני משפחה בעלי עוצמה אחרים, ולזכות בחסדם – הגם שלא פעם קרובי משפחה שונים מסיעות שונות לא בוחלים במריבות ותככים אלו נגד אלו.

בָּר אָנְזוֺרֶל

אחוזה קטנה יותר ובעלת מראה "ביתי" (הגם שמהודר מאד) ששוכנת הרחק מהדרך הראשית ומהמהומה של "משפך הנהרות", בליבו של עמק קטן, ממש מתחת לרכסים הקודרים של גבעות דרארון מצפון. האחוזה היתה בעבר מעון ציד ונופש צנוע של שושלת אנ'מירית שכוחה, וכיום היא המעון הפרטי שבו לורד אנזאריון מבלה את רוב ימות השנה. בר אנזורל של היום היא מבנה מורכב משלושה אגפים, עם חצרות פניות וגזוזטראות עם עמודי שיש לבן ועיטורים זהובים, מוקפת גנים יפיפיים שמעבר להם מטעים עשירים, בהם גדלים כמה מסוגי היבולים הנדירים והיקרים יותר השייכים לבית אנזאריון.

אל האחוזה מוליכה דרך מתוחזקת ושמורה היטב (להבדיל מרוב הדרכים בצפון המחוז), ומאחר ובאופן רשמי לא מתנהלים בה עסקים, רק למעטים ניתנת רשות כניסה; אפילו שארי-בשר של הלורד שאינם מדרגת קרבה ראשונה או חביבים על אנזאריון במיוחד אינם זכאים להכנס לכאן בלא בקשה ואישור מיוחד – הגם שרבים מהם מנסים לעשות זאת, בכדי לזכות לראיון, ולנסות להתחנף בפני הלורד, להציע לו הצעות או להתלונן על שארי בשר סוררים, או על יריבים כאלו ואחרים. הגם שבאורח רשמי, זהו גם ביתה של הגבירה לינטוריאל, הרי בשנים האחרונות היא שוהה כאן רק שבועות מעטים בשנה, ומבלה את רוב זמנה בחצר הכחולה.

"המשפך" והחצר הכחולה

רוב הנוסעים שמגיעים אל מרכז הבקעה, בין אם דרך הנהרות או בדרך היבשה, מגיעים תחילה אל האיזור הצפוף וההומה שמכונה "משפך הנהרות" או "המשפך". זהו המקום בו נהר קאראנדון מתפצל באופן זמני לשני חלקים, שמקיפים אי מיוער שמזכיר לרבים גב של יצור ענקי שהתחפר בתוך הנהר. על האי הלא גדול הזה אפשר למצוא חורבות עתיקות, כולל שרידים של פסל עתיק ושחוק, ואז מתאחדים שוב. כמעט מיד הלאה משם, במורד הזרם, נשפכים אל האפיק בזה אחר-זה נהרות דרארון ואנ'סיריון, ויוצרים ביחד את האפיק הרחב, העמוק והשוצף של נהר קיירנה.

מצפון למשפך ולאי שבמרכזו, עוברת דרך המלך הישנה, שבאיזור זה היא רחבה, נוחה וזרועה בפונדקים ובבתי מסחר של הישובים הגובלים באחוזת זאג-אמאר (שאת מבניה וצריחיה היפיפיים אפשר לראות תמיד, נישאים מעל המשפך במלוא הדרם). מדרום, לעומת זאת, הארץ פראית ומוזנחת יותר, ועולה במתינות אל עבר המבנים החרבים למחצה של החצר הכחולה והישוב העני והלא מאורגן לגמרי שמסביבה.

בעיני רבים, האיזור הזה מהווה מעין סמל למצב בבקעת קיירן כולה: הישובים האמידים, ההומים במסחר ועגלות מטען ששייכים ברובם למשפחתו של "הפארליל העשיר בעמק", ובשנים האחרונות אפשר לראות ברבים מהם סמלים הקשורים לעופרים אדוקים ולדת הפארליל המתחדשת בכלל; והחורבות השוקעות, משכן לכוהנות קשישות ולאנשים שירדו מגדולתם מהעבר הדרומי.

החצר הכחולה: המקדש האנ'מירי המבוצר ששכן מדרום לאפיק הקארנאדון ו"אי החיץ", ספג מכה קשה בעת המצור והכיבוש שלו בידי מורדות הורד האפור, ממנה לא התאושש מעולם. כיום, רק שניים מחמשת הצריחים העתיקים שלו עדיין עומדים, וביניהם מספר חצרות פנימיות ומבנים נמוכים יותר, שמדרגות סדוקות עם פסלים הרוסים יורדות מהם על יתר חלקי המקדש, שהפכו לחורבות שהולכות ושוקעות משנה לשנה בצמחיה ובין הבקתות, המחסנים העלובים ושאר המבנים הדלים למדי שהוקמו שם בשנים שאחרי ההתנפצות הגדולה.

כיום, האיזור המוגבה של שני הצריחים שעודם עומדים והמבנים שלידם, משמשים עדיין בתור מרכז לשרידי הכוהנות הכחולות, רבות מהן קשישות ודועכות, וגם לבית הספר המכונה "החצר הכחולה", שם כמה מאותן קשישות מנסות עדיין להנחיל לתלמידות צעירות, חלקן בנות לבתי אצולה אנ'מירים שירדו מנכסיהם, את המסורה האנ'מירית כפי שהיא מקובלת על כוהנות של 'היהלום הכחול' טילארניס. כיום, תחת ניצוחה של הכוהנת הכבויה (אולם אומרים שעדיין בעלת עוצמה מאגית מסויימת) לינטוריאל, שבשנים האחרונות נמשכה בחזרה אל ענייני הכהונה הכחולה, בית הספר הורחב, ומשמש גם להקניית השכלה בסיסית גם לבנים של המקומיים שעודם רוחשים כבוד להשתקפות הכחולה ("כל הטפשים המאובנים שרוצים שגם הילדים שלהם יקבלו חינוך מהעבר השוקע", כפי שיריבי המקום נוהגים לומר) – בנפרד מהחניכות הכחולות עצמן.

מסביב לחורבות המקדש, לבית הספר ולמגורי הכוהנות הכחולות והחניכות שלהן, קמה בהדרגה עיירה ענייה יחסית, עלובה למראה ולא מאורגנת, שהיא צל-צילה של העיירה העשירה ששכנה כאן פעם, ונחרבה לגמרי במלחמת הורד האפור. תושביה כוללים משפחות אנ'מיריות שירדו מנכסיהן, אבל חלקן עדיין מחזיקות אדמות או שרידים של זכויות סחר שניתנו להן בימים בהן האימפריה היתה קיימת; סוחרים קטנים מכל הסוגים שאינם יכולים או רוצים לקבל את מרות 'שיבולי הזהב' או להתחרות בסוחרים העשירים יותר בגדה הצפונית, ומעבירים סחורות בדרכי העפר שמובילות מכאן אל שערי עיר המחוז אנ'מירלור, נחלות לורד לורד אבאריל או היער שמוביל אל עמק טולו; ועוד אנשים מפה ומשם.

Ancient temple courtyard. a group of female teenage acolytes wearing blue robes walking between huge ancient pillars. old temple with ancient statues and crumbling towers backround. gloaming lighting. hyper realistic and highly detailed style. --ar 3:2 --v 5.2 Job ID: 9f09481b-4568-47b7-9675-43717e5d34f8

חיכוכים 'בין שני צידי הנהר': "המתח" בין שני צידי הנהר או "שני צידי אי החיץ" היה קיים מאז ההתנפצות הגדולה, ועליית בית אנזאריון על חשבון בתי האצולה הישנים לאחריה. אלא, שבעוד שבשנים קודמות, שני הצדדים פעלו לריסון ולפיוס מסויים, הרי שהמתח בין הפארליל שסביב זאג-אמאר לחצר הכחולה הגיע לשיאים חדשים בשנים האחרונות, ויש אומרים שהוא הולך והופך למסוכן – חרף מאמציה של הגבירה לינטוריאל מזה ושל בעלה מזה להרגיע את הרוחות.

לאחרונה – עקב 'התגלות' שעבר אחד הכוהנים הנמרצים יותר שקמו לדת הישנה של 'האבא', החלו כמה מצעירי הפאר'ליל האדוקים (שהולכים ומתרבים משנה לשנה) להתחיל ולבצע טקסים על אי החיץ, ממש במטווחי אבן משולי 'החצר הכחולה' – כולל שירה אקסטטית ודרשות חוצבות להבות, ועד מהרה החלו לפרוץ מהומות. הגם, שרוב החיכוכים לא חרגו מהטחת עלבונות והשלכת כמה אבנים פה ושם, הרי שהם תורמים להעלות באיטיות – אך בהתמדה - את המתח שבין הגבירה לינטוריאל למשפחת בעלה (ראה בהמשך).

תל זָאגְלִיל וחורבות וָאר-נָארְתוֺל

העיירה הגדולה והמבוצרת בצפון-מערב המחוז, שוכנת על שפת אגם קטן שנובע מגבעות דרארון. תל זאגליל והאדמות סביבה, מהוות 'טפר' שבין האיזור הירוק ופורה של מרכז הבקעה, לאדמות סלעיות יותר במערב, ומיוערות ופראיות יותר בצפון, ויושבת על ובסמוך לחורבות שהיו שייכות כנראה לשושלת הנשים האגדית וָאר-נָארְתוֺל ובעיקר לשושלות הגברים הפחותות יותר שנבעו ממנה.

באיזורים סביב העיירה, אפשר למצוא עדיין נחלות קטנות של כמה משפחות אנ'מיריות מיוחסות, רובן צאצאים או שרידים לשושלות הגברים שהקיפו את בית ואר-נארתול או טוענים לייחוס שקשור אליו; העשירה והחזקה מבין אותן משפחות מחזיקה עדיין באחוזה מבוצרת בשם "מרום מערב", אשר יושבת ראש גבעה, וחולשת על השממה המקוללת של לוסטירן והחריצים העמוקים שנבקעו באדמה סביבה.

את העיירה תל זאגליל (בשמה הפארילי וצורתה הנוכחית) ואת המבצר שמעליה, הקים לוחם גדול בשם זָארְמוֺד, בן-דוד מדרגה שניה של לורד אנזאריון, שמסופר שהתכוון במקור לחפש את האוצרות – בעיקר הנשק המכושף – שהותירו אחריהן בנות ואר נארתול, ובסופו של דבר קיבל מלורד אנזאריון את השלטון על העיירה, ועל אדמות רחבות ידיים סביבה, מה שהפך את שרידי המשפחות האנ'מיריות המקומיות לואסלים שלו.

בעוד שזארמוד עצמו ניהל את השטח שקיבל בצורה משביעת רצון, כולל הבנות ודו-קיום, גם אם לא נעדר חיכוכים, עם האנ'מירים המקומיים, הרי שיורשו ששולט בתל זאגליל כיום – האדון רָאמְזִיג בן זארמוד, הוא שליט מוכשר פחות, שנחשב יומרני, חמדן, קל לכעוס, ומרבה בהרבה לבזבז יחסית לאביו – יותר ויותר ככל שקרנו ירדה אצל לורד אנזאריון ובני משפחתו הקרובה. לורד ראמזיג מסוכסך כיום, גם אם "על אש קטנה" לא רק עם שרידי האצולה האנ'מירית, אלא גם עם בעלי אדמות פארילים לא מעטים, ועד היום הוא לא הצליח למצוא לעצמו שידוך מתאים לכלה שתהיה רמת-יחש וטובה בעיניו.

לורד ראמזיג עוסק כיום במאבקים עם יריביו מקרב בעלי האדמות, בעיקר שנוא נפשו מאחוזת 'מרום מערב'; נסיונות לשים ידיו על העושר האגדי או החפצים הקסומים של בנות ואר-נארתול, שלא הצליחו עד כה; ויותר מכל, בנסיונות לנסות ולהעלות את מעמדו בחצרו של לורד אנזאריון. מסיבה זו, כנראה, הוא החל בשנים האחרונות להתקרב מאד אל כוהנים פארילים קנאים והעופרים האדוקים שלהם, מה שתרם עוד יותר להעלאת המתח באיזור.

האגדה על שושלת החרשיות ואר-נארתול

ואר-נארתול היו לפי האגדה המקומית שושלת נשים רבת עוצמה, שמשלה לפני ההתנפצות הגדולה באיזור תל זאגליל - הגם שההיכל שלהן נמצא מערבה יותר, מעברו השני של האגם, ויתכן שהוא שקע למצולות בעת ההתנפצות הגדולה או אחריה. בנוסף, הן החזיקו באדמות רחבות ידיים, הרבה יותר משיש ללורד ראמזיג כיום. בשיא כוחה של השושלת, לפני כ-100 שנים, הן החזיקו גם בענק בו שוכנת כיום אחוזת בר-אנזורל. סמל השושלת היה פרפר בוער.

בנות ואר-נארתול היו אנ'מיריות טהורות-יחש, שהקפידו על המסורות העתיקות, ומסרו את צאצאיהן הזכרים לבתי האצולה האנ'מירים הפחותים יותר, באורח שגרם לדמן להתערבב ב"שושלות הגברים" המקומיות.

מעל הכל, בנות ואר-נארתול היו ידועות לתהילה כחרשיות נשק (ולעיתים גם שריון ותכשיטים), שידעו ליצור יצירות באיכות שכמעט ואינה קיימת היום אפילו אצל רבי האומנים בגילדות של אנ'מירלור.

על היצירות המוצלחות ורבות העוצמה ביותר שלהן, הוטבע סמל הפרפר הבוער של המשפחה; ומכאן שמן של החרבות הקסומות רבות העוצמה והמעטות שהותירו אחריהן: "פרפריות אש".

לפי הסיפורים, בנות ואר נארתול היו לא רק חרשיות נשק ומלטשות אבני-חן אגדיות, אלא גם לוחמות אדירות ורוכבות מהירות ומוכשרות. מסופר שלורד אבאריל הנוכחי היה, בנעוריו, שוליה בסדנאות של בנות השושלת, ויש הטוענים שהיה מאוהב באחת מהן באהבה נואשת וחסרת סיכוי.

השושלת החלה להחלש לאחר שאם המשפחה השתתפה במסע המלחמה של 'רסיס קרח' ונפלה במהלכו, וכמה מבנותיה נפצעו או 'חזרו כצללי יגון של עצמן'; ידיהן ההולמות על הסדן נחלשו, והמשפחה החלה להפסיד אדמות, כולל את בר-אנזורל.

סופו של בית ואר-נארצול הגיע בעת הפלישה של צבא הורד האפור אל בקעת קיירן. הגבירה האחרונה ובנותיה רכבו מערבה ודרומה, כדי לסייע לגבירת האגם השוקע לבלום את המורדות – אולם כוח מובחר של הורד האפור, בראשות הקצינה אנ'ליריס קור'ואריון[1] חסם את דרכן וקרע אותן לגזרים. מסופר שאנ'ליריס, מלאה בתיעוב וזעם, הורתה לוודא שאף אחת מבנות ואר נארתול לא תשאר בחיים, ופקדה או אף דאגה בעצמה להמית את הפצועים שנפלו מהאוכף – מעשה שעורר תמיהה וזעם גם בקרב לא מעטות מהמורדות, לרבות מי שתהפוך בהמשך לעוצרת הורד האפור.

שרידים אחרונים מהמשפחה או נאמניה נמלטו לגבעות, והסתתרו לפי השמועות בכוכי קבורה עתיקים של השושלת – ושם מסופר שהצללים החשוכים או משהו אחר מצא אותם, ורק מעטים מאד, אם בכלל, זכו לצאת ולראות מחדש את אור השמש. האחרונה בבנות ואר-נארתול התגוררה בעיר לוסטירן, ועבדה כחשלת נשק עבור הנציב לוסטירן ורעייתו. מסופר, שהיא שלחה ביד בנפשה לאחר הרצח של משפחת לוסטירן, המפחה שלה נסגרה על מנעול ובריח עוד לפני שהעיר לוסטירן ננטשה, ולא נפתחה עוד מעולם.

מבית ואר נארתול לא נותרו אלא אגדות, חורבות ששקעו אל תוך הגבעות הירוקות בשנים שאחרי ההתנפצות, כמה שושלות מקומיות זוטרות שטוענות – לא תמיד בצדק – לקרבת דם (כולל משפחת אור'טיריל, ממנה באה רעייתו של לורד אבאריל), וקומץ כלי נשק ותכשיטים קסומים עם סמל הפרפר הבוער, אשר שווים כיום הון עתק, ומסופר כי כמה מהם הגיעו לגנזכים של לורד אנזאריון - מה שהעמיק את השנאה בין בן הפאר'ליל שעלה לגדולה ללורד ת'ילסאריון קור-אבאריל; מספרים כי מדי כמה שנים, באופן שהפך כמעט לטקס, לורד אבאריל שב ומבקש לקנות את החפצים או חלקם בעד הון עתק; ואילו לורד אנזאריון מסרב בכל תוקף.

אחוזות קטנות חשובות

קָאר-אֶמֶאר: אחוזה קטנה ומטופחת במרחק מספר שעות הליכה דרומה מתל זאגליל ומזרחה מ"מרום מערב".

האחוזה נמצאת בבעלותו של האדון אָמְלָארְג, שאר-בשר רחוק של ראמזיג מתל זאגליל. אמלארג הוא אדון נוח ורחוק מקנאות דתית. הוא נישא לרעיה אנ'מירית בשם טִיל'גרין (למורת רוחה של אם הכלה, כוהנת כחולה מבוגרת וחדת-לשון ממחוז קארן א-תאל), לאחר שסיכם איתה לפיה הבנים יגדלו כפאר'ליל והבנות כאנ'מיריות.

במשך שנים, משפחתו של אדון האחוזה וסביבתו היו מופת לקיום בשלום בין אנ'מירים לפארליל, אולם נראה שההקצנה והעוינות של השנים האחרונות מתחילה להשפיע גם עליהם – בעיקר אבל לא רק נוכח 'התחזקות' של בנו הצעיר של האדון, שהספתח לחבורה של עופרים אדוקים.

מָאג-פוֺרְמיז ("מעבר יער"): אחוזה צנועה על סף אחד היערות במרכז המחוז, שמסביבה יושבים חוטבי עצים וכוורנים רבים. אדון האחוזה היה מזה שנים מאמין אדוק של הדת העתיקה, ודוגל קולני בהתחשדות שלה, לרבות שינויים במסורות מקומיות באורח ש"יראה לנשים את מקומן הנכון בסדר הגדול שקבע אבינו בעל הקרניים".

אדון האחוזה, שנודע בכינוי "האדון האדוק ממעבר יער", מארח תדיר מטיפים ועופרים אדוקים, דוגל במלחמת חורמה מול 'היהירות האנ'מירית' ומנסה להשפיע על מכריו במשפחתו לורד אנזאריון בכיוון זה.

חורבות העיירה לוסטירן

לוסטירן היתה עיירה משגשגת ששכנה במרחק יום עד יומיים של מסע מערבה מזאג-אמאר ו"המשפך". העיירה נקראה על שם שושלת הנציבים האנ'מירים שמשלו בבקעה, ונחשבה לנחלה הפרטית שלהם, היתה תחנת מסחר חשובה, והתפרסה גם ביקבים ומבשלות, והן בחרשי מתכת שהתחרו עם אלו של חצרות הגרניט, אם לא עם חרשי אנ'מירלור, וכמה מהם היו בקשר עם האחיות ואר-נארתול.

לאחר הרצח של הנציב ובני משפחתו, חמש שנים לאחר ההתנפצות הגדולה, המצודה שמעל לעיר ננטשה והפכה לבית רפאים. העיירה עצמה החלה להדרדר במהירות, וננטשה בהדרגה תוך שנים מעטות. רבים מאנשי העיירה טענו ששמעו צללי רפאים ויצורים איומים מהמצודה הנטושה; ואחרים נמלטו מפני שודדים, פליטים מורעבים ואלימים ומפלצות שהחלו לחדור לאיזור ככל שהעיירה הפכה חסרת מגן וננטשה בידי חלק גדל והולך של אנשיה. בהמשך, גם המרחבים מסביב לעיר הפכו סלעיים, מבוקעים וצחיחים יותר, לא פעם שרויים מתחת לערפל כבד, שרבים טוענים שאינו טבעי.

כיום, לוסטירן היא עיי חורבות שאפשר לראותם היטב כאשר מפליגים בנהר הקיירנה בין 'המשפך' לבין האגם השוקע. למרות שרבים מהמבנים נותרו כמעט שלמים, המקום נחשב מסוכן, וכיום אפילו שודדים יחשבו פעמיים לפני שיכנסו, ובוודאי ישתכנו שם. קיימים סיפורים על ערפילים מוזרים שנעים שלא באורח טבעי; קולות מצמררים שמהדהדים בעיקר לאחר רדת החשיכה (או דועכים ללחישות מטרידות במשך היום). הרפתקנים נשעבו שראו אורות מוזרים בוהקים מתוך שרידי המצודה במרכז העיר, בין פסלי האבן של לוסטירן ואבותיו שעדיין עומדים שם, מוקפים לא פעם באד מוזר וסמיך.

ביחד עם העיירה, ננטש ונהרס בהדרגה גם נמל המעבורות שלה; אבני מפולת התמוטטו מהרציפים ומהמבנים שהתפוררו מעליהם, ויצרו עם הזמן עיקול או "מקור אבן משונן" באפיק הנהר, שיכול להיות מסוכן מאד עבור שייטים לא מנוסים, בעיקר בעונות סוערות, חשיכה או ראות לקויה בגלל הערפילים של לוסטירן עצמה, שמתפשטים לעיתים גם אל תוך אפיק הנהר שמדרום לה.

אם לא די בכך, המים הרדודים ליד "המקור" יכולים להכיל סכנות נוספות עבור דוברות שלא יודעות להזהר. משודדים שהסתכנו והתמקמו בשולי החורבות, ועד מפלצות שבאו מהיער המורעל של 'שלוש טחנות' וחצו את האפיק במקום בו רדוד יחסית ומלא באבנים – ונראה שהתקלויות בהן, בעיקר לאחר רדת החשיכה או כאשר ערפל סמיך עומד מעל הקיירנה, הופכות בהדרגה לתדירות יותר בשנים האחרונות.

בחזרה לאינדקס של הגרסה העברית של האתר

בחזרה אל האינדקס של חוברת הבסיס

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1] שתתפרסם עשרות שנים מאוחר יותר בריב שלה עם עוצרת הורד האפור, בשל סירובה לקבל את הסכם השלום השנוי במחלוקת עם שרידי האימפריה