מזרח ז'ראל: דוכסות שבליה ונחלות קורטזאר
לתאור
בית דוכסי שבלייה, לחצו כאן.
תאור
בתי הרוזנים דה לה-מונפורסה ודה-קורטזאר יתווספו בעתיד.
נחלות בשליטה ישירה של דוכסי שבלייה
| רוזנות לה-מונפורסה | רוזנות קורטזאר
האיזור הגדול הקרוי "מזרח
ז'ראל" ומצוי בחסותם הפיאודלית הישירה או העקיפה של הדוכסים מבית שבלייה הינו
איזור עצום ומגוון בנופיו; האיזור מחולק למעשה לשלושה חלקים עיקריים, הנבדלים
ביניהם הן בממשל, ובמידה רבה גם בפני השטח: הדומנה (איזור שליטתו הישירה) של בית
דוכסי שבלייה, רוזנות לה-מונפורסה, שהינם הואסאל העיקרי והחזק בנאמני בית שבלייה,
ורוזנות קורטזאר האפלה, הכפופה לשבלייה אך במועט, והכל יודעים כי אדוניה חותרים
תחתיו והעימות ביניהם בוא-יבוא, במוקדם או במאוחר.
נחלות
בשליטה ישירה של דוכסי שבלייה
בתי
אצולה זוטרים בדומנה הדוכסית של שבלייה
|
סמל: סוס לבן דוהר בוקע ממפל מיים. |
דה-הולסרוי |
|
סמל: ספינה לבנה ומעליה נבל ויהלום זהוב
נוצץ. שושלת עלפים מאנולווינגי, או ליתר דיוק
משפחת אצולה מקרב אותם עלפי ים שעקרה מארצה מסיבות לא ידועות לפני כ-800 שנים
והתיישבה בשבלייה; מנהיגם הנוכחי, ששמו בפי הז'ראלים קלוד דה-ספייר, הינו דמות
מסתורית וחכמה, הידוע כיועץ מעולה ומרחיק ראות, נגן נבל מחונן ומארגן מוכשר. הוא
שירת בנעוריו במשמר הקייסרי של הסילנאראלד, וחווה את פלישת רוכבי התולעים כאשר
היה אחד מנושאי כליה של הגבירה אמריל. לדה-ספייר יש שלושה בנים ושתי בנות, שאחת
מהן - אנאבל, מזכירה למדי את אמריל בשערה הבהיר ומזגה הקונדסי. |
דה-ספייר |
|
סמל: פטיש מלובן נוטף מתכת מותכת. |
דה-אראג'ין |
|
סמל: אדם זקן מוקף הילה הבוקע ממי הנהר,
תלת-קלשון אדיר בידו האחת, ושתי קונכיות בוהקות בשניה. |
|
|
סמל: הזאב של בית אולאנס, על מגילה (לצייג
את תמיכתם בבית שבלייה) |
דה-אולאנדיל |
|
סמל: מאזניים זהובים-כהים ועליהם כוכב
זוהר. |
דה-פולן |
הדומנה של שבלייה
הדומנה משתרעת בצפון-מזרח, במקום
בו גובלות נחלות המזרח ברוזנות בוואזי, יער איגלין ויער הרוח השחורה, הארץ היא ארץ
גבעות ירוקות נמוכות ובינוניות, ביניהן משתרעים עמקים קרירים ודשנים במרעה, כאשר
במזרח צופה עליהם רכס הקורנס, רכס גבוה של גבעות אפורות-כהות ודלילות
בצמחיה, שמעבר להן מתנשאים הרי בארוגו.
העיר שבלייה: העיר שבלייה עצמה יושבת על צלע
הר פורהיגורה (Furhygura), מילה בארוגית שפירושה "עורקי מתכת[2]"; שבלייה היא העיר הגדולה ביותר במזרח ז'ראל, והגדולה ביותר
בכל איזוריה הפאודליים של הארץ, כאשר רק קורנין מתחרה עמה במספר תושביה. מספר
תושביהן של שתי הערים הללו מתקרב ל-100,000 נפש כל אחת. זהו קומפלקס עצום עשוי
גרניט ובזלת, שחלקו נבנה בידי הענקים עצמם ושופץ לאחר מכן מספר פעמים במרוצת
הדורות, ומעליו מתנוססים חמשת המגדלים הצבעוניים המפורסמים המגינים על ארמון
שבלייה[3]. העיר מתפרנסת מסחר משגשג, בעיקר של מחצבים המצויים בשפע במכרות
העצומים המצויים מתחת לה, וכן על המעיינות הולקניים של מבועי נהר הספיר הניזון
ממאגרים תת-קרקעיים בתוך בארוגו עצמה. המעיינות נחשבים כבעלי כוחות מרפא, ובימים
שכוחים נחשבו אף למקום קדוש בידי שבטי אדם עתיקים שחיו באיזור לפני הכיבוש הבארוגי[4]. משערי שבלייה, חוצה גשר אבן עצום את נהר הספיר, מעוטר בנחשים של
בית שבליה, ומוביל אל מעברי ההרים הנכנסים אל דרך המלך העתיקה החוצה את בארוגו,
ואל מצודת המכס הגבוהה המצויה הרחק מעבר לגבול, שם גובים נציגיו המפחידים של מלך
בארוגו את מס השיירות הכבד; ידידות ארוכת שנים בין הענקים לבית שבלייה מזכה את
אנשי הדוכס בהנחה ניכרת, דבר אשר תרם לעושרם של אדוני המזרח.
גבעת המצנפת ובוטוואה: מעט דרומה משבלייה, עובר נהר הספיר בעמק יפיפה בין
גבעות הקורנס לגבעה גבוהה המתפצלת לשני מצוקים מתעקלים וגבוהים; זו מכונה בפי
המקומיים "מצנפתו של אוקסיל", על שם רב-מג מסתורי ורב עוצמה שחי באיזור
זה בימי המלכה ארלינד, או בקיצור "גבעת המצנפת". בין שניה
"גדיליה" של המצנפת, שוכנת העיירה הגדולה בוטוואה (כ-5,000 נפש),
המתפרנסת מקסרקטין חיל מצב ששלח מלך בארוגו לנחלות המזרח כתשורה לדוכס שבלייה בשלהי
המלחמה האחרונה; זאת, כלשונו: "בכדי להוציא מראשו הקטן של דוכס החזירים[5] רעיונות מטופשים נוספים". חיל המצב דנן מונה כ-500 עוגים,
וכשני תריסרים של ענקים הרריים, שמפקדם סורהונג (Yuruta Surhung) סר
ישירות למרותו של הדוכס. הענקים הביאו עימם עדרים גדולים של כבשים בארוגיות עצומות
לגודל, שחלק מחלבן המשובח נמכר בממון רב בשוקי המזרח. בעיר נערך, מדי סתיו גם
"פסטיבל הכח", חגיגה עממית אלימה וגסה המושכת קהל רב, אשר שיאה הוא
תחרות האבקות בין הענקים עצמם, אשר לעיתים מושכת אליה גם מתחרים אורחים מבארוגו
עצמה, להנאתו הרבה של הקהל.
ישוב נוסף ראוי לציון באיזור
שליטתו הישירה של הדוכס הינו העיירה רוגלין (כ-2,000 נפש), עיירה אמידה
מאד, פסטורלית ויהירה למדי, השוכנת כ-30 קילומטרים מגבול רוזנות בוואזי, ויושבת על
דרך המלך העולה אל טוראל דה-וארט שבגבול הרוזנות. רוגלין ידועה לתהילה במאפיות
עתיקות היומין שלה, שראשיתן עוד באגדה עממית על הדרך בה ניצל הישוב מחורבן בימי
פלישות הענקים[6], כאשר הגישו אופי רוגלין למצביא הבארוגי מאפה משובח עשוי בשיכר
שזיפים, שגודלו כגודלן של שלוש עגלות תבואה. העיירה, המשווקת מאפים וריבות שזיפים
לשבלייה ובוואזי כאחת, מתחרה במיומנותה בלה-רולי ומפורסמת במאפים טבולים בשיכר
ויין פירות. המאפייה העתיקה והמפורסמת ביותר, הנמצאת בבעלות משפחת רוֹלְדֶה,
מחזיקה מזה דורות במתכון סודי, בעזרתו היא אופה לחמים מתוקים הקרויים מחוץ לכפר
בשם "לה-רוגליון", בעלי טעם עדין ומתוק המזכיר נקטר עלפי. משפחות אחרות
בכפר ואף אנשי גילדת האופים בעיר שבלייה מנסים לחקות אותה, עד עתה בלא הצלחה רבה;
בין הגילדה משבלייה למשפחת רולדה נטוש סכסוך מר, שהגיע מדי פעם לשכירת אנשי אגרוף
ושודדי דרכים, הצתות וקטטות אלימות שאילצו את האכונגר של הדוכס להתערב. בינתיים,
לא נותר ליריביהם הממורמרים של בני רולדה אלא ללגלג על קרתנותם של בני המשפחה,
ובעיקר של ראשה, ברנאר, המכונה בלעג "כרס גבינה" בגלל משמני גופו החלק
והבהיר מאד.
הולסרוי: בארונות בית דה-הולסרוי[7] נמצאת בפינה הצפון-מזרחית של הדומנה, במקום בו היא נדחקת כאצבע
מעוקלת בין חלקו הדרומי של יער איגלין לאצבעו הצפונית של רכס הקורנס. זהו איזור
סלעי, מנומר בחורשות עבותות וקשה להליכה, שהדרכים בו מעטות ועקלקלות, ומספר תושביו
מועט יחסית (כ-5,000 לכל היותר בכל רחבי הבארונות), ורבים מהם מתגוררים בבתי חווה
מבוצרים; העיירה הולסרוי (כ-1,000 איש) הינה מקום פרובינציאלי מאד, טובל בירק
ובעצי תפוח בארוגי אפרפר. העיירה מהווה את התחנה העיקרית דרכה עובר הסחר המועט של
דוכסות שבלייה עם שבטי היער האיגלינים, ובה באורח מסורתי מוכשרים קשתים וסיירים
עבור אדון המזרח.
טילירנל: בארונות טאלירנל שוכנת על
"כוכב הזרמים", מקום בו מתאספים נהר הספיר, נהר הברקת ונהר שמי-ליל
המיסטי ומתאחדים לנהר הכחול המפורסם, (החוצה את מזרח ז'ראל, נפרש על פני חלק ניכר
מהגבול בין נחלות נאמני שבלייה לנחלות קורטזאר, ונשפך בסופו אל תוך ביצת כנף
הדרקון). זהו מקום יפיפה, מלא קצף נהרות וצמחיה מלבלבת, אשר האביב מעטר אותו, לפי
המימרה הידועה, באלף סוגי פרחים ריחניים, תאווה לכל החושים. האיזור הינו עשיר מאד,
ומצמיח מספר רב של גידולים, ביניהם פרחי נהר מיוחדים מהם מופק בושם יקר ומשובח
המכונה על שם טירת טאלירנל: מי-רקיע. כמו כן, גדל כאן זן מיוחד של ענבים, ממנו
מופק אחד משלושת הסוגים המובחרים ביותר של יין "לה-שבלייה" המפורסם.
באיזור הבארונות קיימים שני ישובים עיקריים: העיר הקטנה אוּרֵאמְיֵאר (כ-10,000
תושבים) היושבת מתחת למגדל מי-רקיע, והעיירה סְטִירְלוּ(ן) (כ-3,500 תושבים)
היושבת במרכז "כוכב הזרמים", כ-75 קילומטרים ממערב למי-רקיע.
הצד הפחות נעים של האיזור נובע משכנותה המאיימת של רוזנות קורטזאר, ובמיוחד
בארונות הואסאל צמא הדמים שלהם, ארוויל דה-ברונקור ("יד-האבן" או "הצריח"),
לוחם מגודל, אכזר וצמא דם שהשנאה בין משפחתו לבין בית טאלירנל בוערת מזה דורות.
מזה שנים, שאנשיו נוהגים לפשוט אל תוך בארונות טאלרינל בלילות חשוכים בכדי לבזוז,
להצית ולרצוח, כאשר הם מוסווים כ"שודדי דרכים", דבר הגורר פעולות תגמול
חריפות של חיילי שבלייה. העימות המפורסם ביותר בשנים האחרונות התרחש בראשית הסתיו
של 2438, כאשר כח חמוש גדול העז להתקרב אל סטירלו עצמה, הן כדי לבזוז את פאתי העיר
והן ככל הנראה בכדי לעוט על לורד ריאן דה-שבלייה וארוסתו הטריה אלן דה
לה-מונפורסה, אשר הגיעו באותה עת לביקור אצל אדון הנהר הכחול[8]. אלא שריאן, אשר ציפה ככל הנראה למהלך זה, תקף את הפושטים מעורפם;
אלו נלכדו בין משמרו האישי של ריאן לבין חיילי טאלירנל והנהר, ורבים מהם טבעו בעת
בריחתם. כך הוכרע הקרב שזכה לכינוי "המסיבה על הנהר" בהשפלה מוחצת לאנשי
קורטזאר; ריאן טוען בעקשנות כי זיהה את "יד-אבן" עצמו בקרב התוקפים ורדף
אחריו, אלא שהלה הצליח לחצות את הנהר ולהמלט פצוע ומושפל אל תוך נחלות קורטזאר.
אנשי קורטזאר, כמובן, מכחישים זאת בתוקף.
פולן: הנקודה המרה בנחלת שבלייה היא פולן שעל
סף יער הרוע; מקום זה, שהיה פעם בארונות שמרכזה כפר גדול ושוקק חיים, הוחרבה עד
היסוד בשנת 2436 בפשיטה של כנופיית הגיגלרים השטנית של סר רוקאהארט; מפקד ענקי
בוטוואה (יורוטה סורהונג), שיצא עם חילו לעבר פולן עם קבלת הידיעות הראשונות על
הפשיטה, לא מצא אלא חורבות מעשנות, זרועות בגופות חרוכות ומעונות, שלא נותרה בהם
נפש חיה מלבד כלבים מיבבים וזקנה מטורפת ששתי עיניה נעקרו, המיבבת בקול מבעית בין
ההריסות ושאריות האדם. מספרים, כי ניצולי הטבח נגררו לעבדות בידי אנשיו של סר
רוקהארט, מובלים לעמקי היערות העבותים של מחוז אורדורוואה.
רוזנות לה-מונפורסה
בתי
אצולה זוטרים ברוזנות דה לה-מונפורסה
|
סמל: קובולד שחור מוקף באש שושלת טוז'ול עתיקת היומין מתפארת בכך
כי ימיה עתיקים מימי ז'ראל עצמם, ודם מלכיהם הקדומים של שבטי המזרח, מאמיני
האליל קורונג, עודו זורם בעורקיהם. בראשית ימי ז'ראל, היו בני טוז'ול מן החשובים
באצילי המזרח, ונחלתם השתרעה על פני כל שטחה של רוזנות לה-מונפורסה וחלק ניכר
מרוזנות קורטזאר דהיום; אלא שבמרוצת הדורות נשחק כוחם, ועושרם ואדמותיהם
הצטמצמו, עד שלא נותרה להם אלא פינה נידחת על סף יער הרוח השחורה, בגבול דוכסות
מורינין. |
דה-טוז'ול |
|
סמל: חמש מטבעות זהב נוצצות סביב אירוס
הכרוך על כוכב לבן. |
דה-ברה |
|
סמל: טווס סגול-תכול על רקע מוזהב |
דה-טווא |
|
סמל: שלושה פרפרים מקיפים סייף לוהב. |
דה-או'קאסייר |
|
סמל: שני קרדומות מצולבים על שער מבצר. |
דה-קייל |
|
סמל: מגילה אפורה שבכותרה סמלו של ה-High One עם עט
נוצה זוהר בתכול המונח עליה. |
דה-מאלדריין |
|
סמל לשעבר: חרב דו-ידנית מכונפת
ומשני צדדיה ראשי נשרים צווחים. מימרה כעת: אין. |
דה-ריסט |
תאור
נחלות לה-מונפורסה
נחלותיה של הרוזנת הלוחמת איזבל
דה לה-מונפורסה משתרעות ממערב לאלו של אדונה הפיאודלי, ונתחמות מצפון וממערב
על-ידי יערותיו הקודרים והעויינים של מחוז אורדורוואה, יער הרוע והיער הרוחש, כאשר
ביניהם משתרע מעבר רוּשְפִין, חגורה של קרקע מישורית לחה ומצמיחת קנים ועצים
דלילים, שם גובלת הנחלה בנחלותיו הפרועות של הדוכס מורינין עצמו. בדרום, גובלות
הנחלות בנהר הכחול, המפריד בינן לבין נחלות הבארונים ברונקור ופאלקריי, משרתיו של
קורטזאר.
נחלות מונפורסה הינן שטח מישורי ברובו, מנומר מדי פעם בחורשות או יער דליל, ומועד
להפוך לסיוט בוצי בעת גשמי הסתיו ושלהי החורף. האקלים ממוזג, נוח יותר משל נחלות
שבלייה, אולם הלחות וקרבת יערות אורדורוואה (שרבות בהן הביצות), הופכת את הקייץ
לבלתי נעים ומלא לא פעם ביתושים, אשר מדי מספר שנים מפיצים מכת קדחת הגובה קורבנות
לא מועטים מן האוכלוסייה. מצב זה, כמו גם השכנים הבלתי נעימים מהדרום, צילו של סר
רוקאהארט ומפלצות הבוקעות מהיערות, הופכות את נחלות מונפורסה למקום בטוח ונעים
הרבה פחות מדומנת שבלייה הסמוכה.
העיירה מונפורסה (7,500 נפש לערך) הינה הישוב
המבוסס ביותר; זוהי עיירה חקלאית גדולה שבתיה מוקפים חומת אבן גבוהה, החיה על
חיטה, יצור שמנים וכוורנות, ובמרכזה מצויה כנסייתו הנאה של השליח הקדוש
דה-או'קסייר, קסרקטין גדול, פונדקים ושני בתי ספר[16] עבור צעירי הרוזנות, שניהם שרידים של נסיון כושל שעשה אחד מאבותיה
של הרוזנת להקים אקדמיה בנחלותיו. גחמותיה הפמיניסטיות של הרוזנת איזבל (לשעבר שרת
מלחמה ושכירת חרב ששירתה במלחמות בין בתי אצולה במאסקארו, והיתה אחת מקציניה של
הדארקירי מאסטהארק), הפכו את העיר למקום מועדף על הרפתקניות ונשים מרדניות מכל
הסוגים והמינים, דבר שגורם לאוכלוסיה לרטון, בעיקר משום שדרכיה של הרוזנת (כולל
עידוד נערות מקומיות לחקות אותן), נראים לאיכרים כדבר-מה בלתי טבעי; מאידך גיסא,
מהותם של השכנים מדרום (ו"הצריח" בעיקר), והשמועות על מה שהם עושים
לאיכרים תחת חסותם מבהירות לאוכלוסיה כי במידות רבות שפר גורלם - דבר אשר מסייע
בדרך-כלל לשמירת השקט.
הישוב הגדול השני הינו העיירה
פולרין-לֵמונז' (כ-5,000 תושבים), עיר חופשית שקיבלה את צ'רטר הזכויות שלה
מאבי-סבה של הרוזנת איזבל, בעת שניסה לגייס כספים עבור מפעליו הבזבזניים והאקדמיה
שניסה לבנות; העיר, שהיתה בזמנים ישנים עיירת מסחר עשירה, הדלדלה למדי החל מחורבן
ויילסטריש, ונפגעה קשות בשל חילופי המהלומות בין שבלייה וקורטזאר. אלא שאף היום,
היא מהווה עדיין מרכז לגילדות אומנים ובעלי מלאכה, בעיקר מנפחי זכוכית, כדרים
ואורגים; העיר הטרוגנית מאד באוכלוסייתה, ומכילה שלושה רבעים של "זרים":
א.
אנשי
ביצה שנסו מנחלות פאלקריי, לאחר שבארון דג-החרב שרף את כפריהם במהלך דיכוי מרד.
ב.
רובע
ובו קהילה וויילסטרישית עתיקה ומבוססת (רובם מאמיני הזוהר).
ג.
עובדי
אלילים שירדו לפני כ-200 שנים מהרי הדרום, והמירו דתם אך למחצה, כשהם מקבלים עליהם
את הגרסה הדרואידית למחצה של אמונת הזוהר, המכונה "כנסיית הכפר הירוקה";
במרוצת הדורות, התערבבו אנשי ההרים בכפריים מקומיים שחלקו את אותה אמונה, ויצרו
קהילה חזקה ומגובשת למדי, הנשלטת בידי כוהנים משל-עצמם, הסרים אך במעט למרות
הכנסיה המרכזית.
ריבוי הגילדות והקהילות בעיירה
יצר מתיחות לא מעטה, המתפרצת מדי פעם בפעם בקרבות רחוב אלימים בין הגילדות, אשר
הופכים מדי פעם בפעם לגל מעשי הרס והתנקשות. ראשי העיר, שמצאו עצמם בתווך, התחלפו
שבע פעמיים בעשרים השנים האחרונות, בלא הועיל; יש הלוחשים כי סוכניו של קורטזאר
מסתובבים בעיר, מלבים את היצרים ושופכים שמן על המדורה, בכדי לדאוג כי חוסר
היציבות תמשך. גם מכה של דבורי ענק שהשתכנו באיזורי פרא קשים לגישה בסמוך לעיר לא
הועילה למצב, בלשון המעטה. הרוזנת, אשר בחמש השנים האחרונות שלחה פעמיים את צבאה
לעיירה, שוקלת לבטל את מגילת הזכויות של העיר ולמנות שם בארון מטעמה, שירגיע את
הרוחות ביד קשה, אולם לעת עתה היא עודנה מהססת האם להוציא את תוכניתה אל הפועל.
בארונות בְּרֶה[17]: איזור חקלאי נחשל למדי של מישורים פתוחים וחורשות דלילות ועלובות
מראה המשתרע בין בארונות טאלירנל למרכז נחלות מונפורסה. האיזור דנן ניתן לפני
כ-200 שנים כנחלה למשפחת ברה, במקורה משפחת מלווים בריבית מפולרין-למונז', שהרוזן
דאז חב להם כספים רבים, ומשלא יכול היה לעמוד בחובו, שילם להם בקרקע ותואר אצולה
זוטר. לאחר שנים רבות בהם זכה הבית לזלזול גלוי מצד כל שכניו ואף מצד רבים
מנתיניו, דרך כוכבו כאשר אחד מבניו התחבב על המלך רובר השלישי ועלה לגדולה בחצרו,
עד שזכה בתואר דוכס ושר החצר. אלא, שעבור תושבי ברה לא היה בכך שינוי מבשר טובות;
מרבית האחים דה-ברה עקרו לארמון המלך, כשהם מותירים אך ורק אחד מהם, ז'רן דה-ברה,
לנהל את נחלות המשפחה; הלה, ברנש חמדן וחסר כשרון, התקנא מאד באחיו, והחל לנהל
אורח חיים בזבזני המנסה לחקותם, דבר אשר חרף כל המענקים והסיוע לו זכה מאחיו
העשירים, דרדר את הנחלה אל פי-פחת; תרם לכך אף מנהגו לנסות ולחקות את המלך ולמנות
לעצמו 'אצילי חצר', להם העניק את התואר "משנה לבארון" (ובפי העם
"תת-בארונים") - תואר שאינו מוכר בשום מקום. האוכלוסיה (כ-3,000 בכל
הנחלה, מהם כ-800 בכפר ברה עצמו), זכתה בתוספת בריות שחצניות ועשקניות, המפצות על
הזלזול שרוחשים כל האצילים כלפיהם בהתעללות באיכרים. זאת, בנוסף לכך כי העובדה כי
הבארון פטר את אציליו החדשים (רובם איכרים אמידים) ממיסים תרמה מאד לדרדור הנחלה.
הרוזנת לה-מונפורסה רוצה מאד להפטר מהבארון השחצן והכושל, ולמנות את אחת הנשים
הלוחמות שלה במקומו, אולם חסותו של אחיו הבכור שר החצר מגינה עליו מכל רע.
בתחילה, גינה הבארון בכל מאודו את דרכיה של האשה הלוחמת מבית מונפורסה, אולם בשנה
האחרונה, כאשר הורע מצבו הכלכלי עד-כדי כך כי לא יכול היה לעמוד בתשלום המס
הפאודלי (ומימון חדש מאחיו באיל דה לה-רוא אחר לבוא), החליט במפתיע, בכדי לרצות את
הרוזנת, "לפתוח את משמר ראשו המהולל בפני נשים", אלא שמאחר ומשמר זה
ומפקדו (אחד ה"תת-בארונים") נודעו בין כך ובין כך למשל ושנינה, סרבו מעט
הנשים הלוחמות המקומיות (המונה קומץ קטן מאד מניה וביה) אף לשמוע על ההצעה הנדיבה.
שלוש המתנדבות היחידות התבררו עד מהרה כפרוצות מישוב סמוך, שהיו 'חניכותיו' של
בעל-בית ששעשע את אורחיו במופעי סיוף מעושים בין נשים ערומות שחיקו בלגלוג את
גינוניו של מסדר הכוכב. סוף דבר: פעם נוספת הפך הבארון השחצן למשל ושנינה:
"הזבובים נמשכים לצואה", העירה הרוזנת איזבל, ולא פירשה אם היא מתכוונת
לתת-בארונים, שומרות הראש או שניהם כאחד.
בארונות קְייֶל: איזור בוצי ועני זה שעל סף
היער הרוחש, אינו מכיל אלא כ-2,000 תושבים, מהם כ-600 בעיירה קייל, ישוב צפוף של
בתי עץ השוכן מסביב לחומותיו של מבצר עתיק, אשר זוכה למוניטין מפוקפק מאד. לפני
מאות שנים, ישבה כאן שושלת עתיקה, שארת בשר רחוקה של בני טוז'ול, שהושחתה והסתבכה
בריטואלים אפלים, והביאה את כליונה והשתלטות ערפד דאמוני מסורמהון על האיזור;
היצור שלט בטירה לסירוגין, כאשר רוזני מונפורסה מנהלים נגדו מלחמה מסורתית, ומדי
פעם מצליחים להבריח אותו אל היערות או מקום מסתור אחר. בפעם האחרונה, סולק היצור
לפני כ-150 שנים והמנצחים, חבורה של פלדינים בכירים ממסדר הכוכב, טענו כי חוסל
סופית. מאז, לא הופיע היצור בשנית. שלושים שנים לאחר מכן, קנתה משפחת אצולה שוקעת
בשם דה-טווא את האיזור; הללו, שהיו האכונגרים של דוכסי שבלייה לפני שעברה המשרה
לידי העלף דה-ספייר, הדרדרו והלכו, שקעו בחובות ונאלצו לנטוש את שבלייה; הטירה
הנטושה והאדמות העניות סביבה היו המקום היחיד שיכלו לרכוש, באשר הרוזן דה לה-מונפורסה
היה מוכן להעניקו כמעט בחינם לכל אציל שיאבה לגור שם ולהשליט סדר. שושלת דה-טווא
ישבה במקום עד לימי המלך הנוכחי, אז דרך כוכבם - כאשר אחד מבניהם, ידידו הטוב של
בכיר האחים דה-ברה, עלה לגדולה בחצר המלך והפך לשר הטקס. אלו מבני המשפחה שנותרו
ברוזנות מונפורסה רכשו טירה נוחה יותר בפאתי פולרין-למונז' בה שהו זמן-מה, עד
עקירתם הסופית לארמון המלך, והשתמשו בנחלתם הקודמת כ"אחוזה כפרית" בלבד.
לרוע מזלה, הסתבכה השושלת כאשר אחד מבניה, אורלור דה-טווא שנהג לבלות חופשות
ארוכות במקום, הורשע בסדרת מעשי אונס אכזריים שהסתיימו ברצח של אשה אותה הכניס
להריון. אורלור, אשר החליט כי "ממזר לא יזהם את דמה הטהור של השושלת"
חיסל באכזריות גם את התינוק; הסיפור הסתיים כאשר הרוזנת איזבל דנה את אורלור
למוות, וחרף כל מאמצי משפחתו (כולל שר הטקס עצמו), נערף ראשו בכיכר הראשית שלפני
טירתה. בנוסף, החרימה הרוזנת את טירת קייל, והעניקה אותה לקרובה רחוקה של הנרצחת,
אשה צעירה בשם לוסיל אשר שירתה כקצינה במשמר ראשה של הרוזנת. השליטה החדשה, אשר
כונתה מעתה לוסיל דה-קייל, השתכנה במבצר הקודר. עד מהרה הסתבר, כי גם הלוחמת
הצעירה הינה שאפתנית הרבה יותר ממוכשרת, ואינה מבינה הרבה מלבד בלוחמת חרבות
ונסיון אובססיבי לחקות את הרוזנת איזבל; הצרה הגדולה היא, כי הולכים ומתרבים
סימנים, כי אנשיו של סר רוקאהארט נראו באיזור - דבר אשר הביא את הרוזנת לחשוש כי
גורל קייל יהיה כגורל פולן. מאחר ולאיזבל דה לה-מונפרסה אין כל אשליה כי לוסיל
הצעירה תוכל לעמוד ולו שעה אל מול רוקאהארט, שכרה הרפתקן זר - אביר מאיי מונקריס
בשם הורנמיר, לשעבר איש המשמר הקייסרי של הסילנארלד, וכפתה אותו על הבארונית
דה-קייל כמפקד משמר; זו, התרתחה בכל מאדה על כך כי גבר זר מורה לה לעשות, וניסתה
לשווא לשכנע את הרוזנת לסלקו (כשהיא בטוחה שהיא יכולה לעשות הכל לבד, בוודאי בלא
עזרת גבר), וכעת היא ממורמרת מאד; היחסים בין הבארונית להורנמיר מתוחים מאד, דבר
שאינו מקל על הגנת הגבול והתושבים צופים שחורות.
בארונות טוּז'וּל: איזור מפחיד המצוי לא הרחק
מגבול מורינין, בתוך עמק סלעי החודר כמפרץ אל חלקו הדרום-מערבי של יער הרוע. זהו
איזור עני ופרימיטיבי מאד, המזכיר לרבים את חלקיה הגרועים של ראכנהורף, הן בצורתו
והן במידותיו של תושביו, המשועבדים לבית האצולה העתיק והארכי-שמרני טוז'ול, אשר
נחשד בעבר במינות ראכטהורקית. משפחת אצולה זו, המכנים עצמם "ילדי הסלע",
וטוענים כי דם הגבעות עצמן זורם בעורקיהם, התייחסו מאז ומעולם לנשים כרכוש משולל
זכויות, וכעת הסתכסכו עד ראשם עם הרוזנת איזבל, שנשבעה "להפטר משבט הקובולדים[18] המצחין הזה", אלא שהדוכס דה-שבלייה עצר בעדה, בנימוק כי בית
טוז'ול מטיב להגן על האיזור המסוכן בו הוא מוצב מפני רוקהארט ומורינין גם יחד,
ועדיף כי המצב ישאר כזה.
הישוב המרכזי, הכפר טוז'ול (400
נפש לערך), הינו אוסף בקתות עץ מצופות טיט, מוגן בידי סוללות אבן ויתדות מחודדות;
כמעט תמיד ניתן למצוא כלוב עורבים מאוכלס או תלוי מרקיב מתנודד פה ושם ליד השערים
או בצומת הדרכים הסמוך. הכפר חי בדחק על גידול דלועים וחיטה, בתוספת צייד ומכירת
ציפורי שיר שנלכדו ביער, עסק שהוא בבעלותה המוחלטת של משפחת הבארון. הכפר סובל הן
מהורלטיאנים המתגנבים מבין העצים, והן מאכזריות אדונו, סירמון דה-טוז'ול השתיין
והמריר. הכל יודעים, כי אף כי הרוזנת השלימה לכאורה עם צו הדוכס להותיר את שושלת
טוז'ול, הרי סיירים משלה שמים עיין על הנחלה, ומדי פעם מחסלים אחד מאנשי הבארון מן
המארב, בעיקר כאשר הללו רודפים אחרי נשים מקומיות המנסות להמלט; הבארון טוז'ול אסר
על נשים לצאת מתחומי הכפר ולרכב על סוסים, באיום של עונש מוות, ואילו אנשיה של
הרוזנת מנסים להתערב ולהפוך את הקדרה על פניה. הבארון הושפל במיוחד כאשר ברחה אחת
מבנותיו בסיוע אותם סיירים, הפכה לאחת מבנות ליוויתה של הרוזנת איזבל (ונפלה שנה
לאחר מכן בחרב, באחת מתגרות הגבול בין אנשי מונפורסה לאנשיו של "דג
החרב" מפאלקריי). הכל יודעים, כי הרוזנת לה-מונפורסה מתכננת להעניק את טוז'ול
(כאשר תוכל), ככל הנראה לאחד מבני דה-אולאנדיל, המעוניינים מאד במקום בשל קרבתו
לעיר מכורתם אולאנס, אותה הם מעוניינים לכבוש ביום מהימים. מנגד, לוחשים כי הבארון
סירמון מתכנן תוכנית נגד, וקשר קשר עם מתנקשים אומנים - אולי עלפים אפלים; הדוכס
דה-שבלייה מנסה להתערב בנעשה ולצנן את הרוחות, בטרם יוכלו אוייביו מצפון (או סר
רוקהארט) לנצל את המצב, אולם לעת עתה, נסיונותיו העלו חרס.
שטחי
שלטונו של הרוזן דה-קורטזאר
בתי אצולה
זוטרים ברוזנות קורטזאר
|
סמל: אריה מכונף מוכסף עם זנב קוצים, על
רקע אדום. |
דה-קורטזאר |
|
סמל: דג חרב שחור על רקע תורכיז. שושלת בארונים עתיקה וידועה לשמצה,
המושלת בחבל המערבי של נחלות קורטזאר, בגבול הביצה; כמו בית דה-טוז'ול, זורם
בעורקי פאלקריי דמם של שבטיהם הקדומים של עובדי האלילים[19]. המשפחה שרדה במחוז הביצתי הנידח, כשהיא שומרת על השלטון כמעט
ברציפות במשך אלפיים שנים, בני פאלקריי, אנשים צנומים בעלי שער ארוך המקדים
להאפיר וללבוש גוון אפרפר-בהיר, פרנסו מאז ומעולם שמועות אודות שימוש בקסם
דרואידי אפל, דבר אשר התאים אותם במיוחד להתמודד עם הדרואידים של שבטי הביצות
ולדכא את המרידות שפרצו מפעם לפעם כנגד קורטזאר. |
דה-פאלקריי |
|
סמל: יד עשויה אבן מוחצת מגדל. |
דה-ברונקור |
|
סמל: עטלף שחור פורש כנפיים על רקע ירח
מלא. |
דה-לישטאן |
|
סמל: שלוש שלשלאות ברזל מקיפות יהלום אדום
בוהק |
דה-בּוּרְן |
|
סמל: שלושה דרדרים שחורים על רקע זהוב. במשך מאות שנים, נחשב הבית כאחד
המכובדים באצילי עיר הבירה; בניו שירתו מלכים רבים, באו בקשרי נישואין עם בתים
רמי-יחש, ורבים מהם שירתו כאבירים בדרגות בכירות במסדר הכוכב; רונאל דה-מורליאן,
המוצלח מכולם, שירת כגראנד-מאסטר של המסדר בראשית ימי שלטונה של המלכה ארלינד.
סבו של הבארון הנוכחי, קונאר דה-מורילאן, היה אחד המסטרים של מסדר הכוכב שלחם
לצד "מלך האבירים" במרבית מלחמותיו של האחרון. שני בניו היו אצילי חצר
חשובים, שתפסו משרות בכירות בחצר המלך. |
דה-מורליאן |
רוזנות קורטזאר
המישור העצום שבדרום נחלות המזרח
משתפל והולך ככל שהוא קרב לרכס הרי אַכְטוּרִי הנישאים[24] החותמים את נחלות המזרח מדרום; שמונה הפסגות האדירות מתנוססות
תמיד באופק, עוטות ערפל ואד: שתי התאומות האפורות העגלגלות ואחיהן הפעוט "הר
העולל", במזרח הרכס, איז'יט הירוק, שהמינרלים בסלעיו נותנים למדרונותיו גוון
ירוק-עמוק, בוהק מעט בימי שמש, הר הברק והר הרעם המאיימים הנישאים במרכז הרכס,
ומהווים כר עתיק-יומין ופורה לסיפורי עבודת אלילים, כוחות אופל קמאיים ועוד, והר
השיש העוטה לבן תמיד במערב הרכס, כאשר מעבר לו משתפלים ההרים ונעלמים במערב, במקום
בו הם מתחברים עם רכס ההרים השחורים המפריד בין הדומנה המלכותית למחוז קורנין. מעל
כולם, נישא קובולטין הלבן, כח קמאי אדיר מן האגדות הדרואידיות העתיקות, שהינו כה
גבוה עד כי פסגתו נחבאת תמיד מאחורי העננים; מקום זה נחשב בעיני שבטי המזרח
הקדומים כמשכנם של אלי הסלע הרוח, ובעיני הדרואידים למקום קדוש ועתיק כאדמה עצמה,
בו שוכנים ענקים קדומים הנמנים על המסורים והאדירים במשרתיה של אמא אדמה. מעברו
השני של הרכס מצוי מחוז ראכנהורף העתיק והמבודד, אלא שאין ולו נתיב בטוח אחד החוצה
את הרי אכטורי, והמעבר הינו בגדר סכנת נפשות אף בעיצומו של הקיץ, שלא לדבר על
החורף.
במזרח, גובל ברוזנות חלקה הצפוני
של הרמה המתה, ארץ טרשים מוגבהת, צחיחה וכמעט נטולת צמחיה, המהווה את גבולה של
ויילסטריש החרבה; את צפון הרמה חוצה דרך סלולה אחת, המוליכה אל ארץ אגמי המלח של
ואלינזאר, בעלת בריתו של הרוזן קורטזאר. במערב, לעומת זאת, גובל ברוזנות היער
הרוחש המשתרע בחלקו הדרומי של מחוז אורדורוואה, מקום לח, ארור ובוגדני, שורץ
מפלצות ופראי ביצה שלא השתנו כמעט במאומה מאז הימים בהם התהלך הזוהר עצמו על פני
ז'ראל: אנשים רטובים ומעלי ריח עובש בעלי זקנים מפוצלים, הסוגדים לדרקונים השחורים
החיים במעמקי ביצת כנף הדרקון (כך לפחות לפי השמועות), ומקעקעים את צורתם על מצחם.
רוזנות קורטזאר הינה ברובה ארץ
של מישורים; חלקה המזרחי הינו צחיח יותר, ורובו ערבה מסולעת המצמיחה עשב גבוה
וחלקות תירס (גידול שהובא לכאן מווילסטריש לפני שנים רבות ונקלט אך באופן חלקי),
ההופכת בהדרגה למדרגות אבן שטוחות וחמות המעפילות אל הרמה המתה. חלקה המערבי נעשה
לח יותר ויותר ככל שקרבים אל היער הרוחש וביצת כנף-הדרקון; כאן, מפנה הערבה את
מקומה למישורי כבול מיוערים למחצה, שפלגים, מעיינות ועשרות אגמונים קטנים מסתתרים
בתוכה. הגבול הדרומי, לעומת זאת, מתרומם בחדות כאשר הוא מגיע לרגלי ההרים; שורה של
עמקים ובקעים מחורצים מתפתלים בין מצוקי ענק מיוערים בצפיפות המעפילים אל ברכי
הרכס; כאן מצויים אף המכרות של קורטזאר: מקום של עבדות ואיימה, שם עמלים אלפי
אסירים (וככל הנראה גם עבדים) בכדי להעשיר את הרוזן ולהגביר את עוצמתו המפחידה;
המכרות הינם הסיוט הרודף כל אחד ואחד מאיכרי קורטזאר, המפחדים למצוא עצמם בין
המוני הכורים המוצלפים שכמעט ואינם רואים את אור היום; בזמן 'מלחמת האבנים
האדומות', שרצו באיזור זה כנופיות עבדות חזקות, שהעניקו סיוע רב-ערך למרד של
דה-פליסטיל כנגד הכתר; המלך קלוד ה-II דה-אולגונד ביער את רובן המכריע, ואף
מוטט שניים מפתחי המכרות. אולם מאז, שבו אלו לפעילות מלאה, ממש כ"בימיהם
הטובים" של הרוזן יד-נחושת וסוחרי העבדים שלו.
ישובים בנחלות קורטזאר
ברישטרו, המכונה לעיתים גם "המגדל
האפל" (3,500 נפש לערך) יושבת על פסגת גבעה מבודדת, החולשת על דרך המלך הישנה
לואלינזאר, זוהי עיירת מבצר הבנויה בשלושה מעגלים מוקפים חומות כהות, שסמלי הרפיה
מצויירים עליהן, ומעליהן נישא ארמונן מחודד המגדלים של בנות דה-לישטאן, כפי שתארו
אי-מי "כפטריית רעל כהה המתריסה אל השמיים האפורים". העיר מתפרנסת מן
הסחר עם ואלינזאר, בתי מלאכה וכן על עישון והמלחה של בשרים במלח ואלינזארי משובח;
בבעלות הבארונית אודרין דה-לישטאן מצויה אף מעבדה גדולה המייצרת מלחי הרחה משובחים
הנמכרים לערים העשירות בדומנה של המלך. אף כי העיר חסרה את הטרור הגס ואת גופות
התלויים המקשטות חלקים אחרים בדומנה של קורטזאר, הרי האימהניכרת היטב, ואנשים
חוששים מכל צל: עיין צופיה, ועדיף לא להרגיזה בכדי שלא להעלם בדרך כזו, שעקבות
האומלל לא יוודעו לעולם.
בוקוק (כ-2,000 נפש): עיירה קטנה, צפופה ואלימה
היושבת על צומת דרכים: הדרך העולה צפונה מקורטזאר מתפצלת כאן לשניים: אלת העולה
צפונה ומערבה לברונקור, ואחת צפונה ומזרחה ללישטאן; כאן, ניצבת מצודה ישנה ומאיימת
הקרויה "אלמנת העורב", המשמשת כמפקדת צבא קורטזאר, וסביבה בנויים
קסרקטינים צפופים ואלימים עבור החיילים ושכירי החרב; כאן, עורך צבא קורטזאר אף חלק
גדול מאימוניו. העיירה עצמה יושבת בשולי המחנה ומתפרנסת ממנו; כאן מצויים פונדקים,
מפחות, בתי זונות וכ"ו, וכאן שורץ המון של טיפוסים מן הסוגים הנגררים אחרי
המחנה, מסרסורי רכוש גנוב ופרוצות, ועד נוודים אלימים, שכירי חרב שנזרקו מהשירות
בשל שכרות או פציעה, וכך הלאה. המקום חסר כל חוק והוא מסוכן מאד.
בראכורי (כ-1,500 נפש): עיירה קטנה וקודרת, השוכנת לצד
טירת ברונקור המבעיתה; האיכרים בעיירה, כמו בכל נחלות ברונקור, הינם צמיתים משוללי
כל זכויות, שחייהם הפקר נוכח אכזריות הבארון ואנשיו. סביב העיירה מטלטלות תמיד
גופות מרקיבות, פרי מעשיו האחרונים של הבארון, שעונשו של המנסה לקבור אותן הוא
מוות איטי ואכזרי, המסתיים בקבירת הקורבן בחול כשהוא עודו גוסס. הטירה עצמה, מרובע
חומות שחור ומכוער, מתנוססת לגובה, לפידים ענקיים וגולגלות אדם וחיה מוקעות על
קירותיה, לעיתים בליווית ראשים מרקיבים של סוסים, אות כי פולחנותיהם הפרימיטיביים
של קלאן הסוס מעולם לא נזנחו בפועל. לעיירה אין כנסייה מזה שנים, מאז חנק הבארון
את הכומר בשל עניין של מה בכך; הכנסייה הגיבה בנידוי, אולם הבארון מתעלם ממנו
בבוז, ואילו קורטזאר, חרף דברי חלקות שהוא משמיע מהשפה ולחוץ איננו מעלה על דעתו
להסתכסך עם משרתו בשל עניינים כאלו.
לה קורטאזי (כ-15,000 נפש): עיר אפלולית, המהווה את מרכז
כוחו של הרוזן דה-קורטזאר, ושם שוכן ארמונו המוזר, המעוצב למחצה בצורה
ויילסטרישית, ומעוטר בפסלי מאנטיקורים. העיר הטרוגנית מאד, ורבים מאנשיה אינם בני
המקום, אלא המון מז'ראל ומחוצה לה שהתקבץ למטרותיו השונות של הרוזן: החל בשכירי
חרב אוטורים, אנשי מאסקארו (להם מוקצה רובע שלהם משלהם), אבירים כופרים שנודו
משורות הזאהאדורי, אכטולדים, ראסטהופים ועוד כהנה וכהנה. העיר מפורסמת בשוק שכירי
החרב שלה, וכן במגדל הכלא העתיק המשמש לכליאת יריבים פוליטיים ואסירים רמי מעלה.
בורן (כ-6,000 נפש): מקום זה, שהיה עד לפני שני
דורות כפר כורים גדול ותו-לא היושב על עיקול נהר הנשפך בין מרגלות ההרים, טפח פי
כמעט עשרה, והפך לממלכתם הפרטית של בני בורן; העיר נראית ומתנהגת כעיר עבדות לכל
דבר ועניין, ואווירה מלא שקשוק שלשלאות ושריקת שוטים; לעיר זו מגיעים קרונות הסלע
והמחצבים, נפרקים בבתי המלאכה שלה, שם מופקים מהן מתכות ושאר חומרים נחוצים, בעוד
האומללים גונחים תחת משא עבודת הכפיה, האש לוהבת והעשן מתמר אל על. במרכז, מצוי
רובע סגור, בו נמצא ארמונם החדש של בני בורן, מקום מופלא וראוותני, העולה בפארו על
טירות קורטאזי ואף שבלייה עצמה.
אנומין לה-נורל (כ-10,000 נפש): ישוב עתיק זה עומד על תילו
בגבול הביצות וההרים כמעט מאז יסודה של ז'ראל ודגלו הינו פרח מיים שחור. בימים
עברו הצטיין ביופי מיוחד של בתי לבנים מוריקים המתנוססים בין תעלות מקציפות המלאות
בברווזים ושושני מיים; בדורות הקודמים, היה המקום שוק למסחר עם שבטי הביצה, וצבר
די עושר לקנות צ'רטר של עיר חופשית מאחד מאבותיו של קורטזאר. אלא שהבארון הנוכחי
מצא תירוץ לבטל את הצ'רטר, אסר והוציא להורג את מרבית פרנסי העיר, בטענה כי הם
חותרים תחתיו יחד עם סוכנים של שבלייה ושבטי הביצות. בתגובה, פרצה סדרת מרידות
שהוליכה בסופו של דבר למרד הדרקון המפורסם; במשך שלוש שנים, החזיקה העיר מעמד
בזכות הדרקון שהתיישב בה והכריז עצמו כמלך; אלא שבסופו של דבר, הובס הלה סמוך
לשערי העיר בידי "הצריח" דה-ברונקור; אנשי קורטזאר שבו ונכנסו לעיר,
לאחר קרב נואש של המיליציה האנושית, ובאותו חודש נספו או נגררו לעבדות במכרות בורן
כמעט רבע מהתושבים. מאז, הפכה העיר לצל של עצמה: עניה ומיוסרת, חלק מבנייניה חרבים
או מטים לנפול, הסחר עם שבטי הביצה פסק כמעט לחלוטין, ופקידי קורטזאר החמדנים
מוספים למצוץ את דמם של התושבים באין מעצור.
פאלקריי, צל-איזוב (כ-2,500
תושבים כל-אחת):
שתי עיירות נדכאות ובוציות השוכנות בצל שתי טירותיהם של בני פאלקריי. הדרומית,
צל-איזוב, שוכנת על מבוא דרך המלך הישנה והנטושה שחצתה בעבר הרחוק את היער לצד
ההרים (במרחק בטוח מביצת כנף הדרקון) והובילה לעבר העיר זירקוני שבדרום הדומנה
המלכותית; שתי העיירות הינן מקומות רטובים וקודרים הסובלים מצפיפות ועוני (אף כי
טובים עדיין מהיאוש החרב למחצה של לה-נורל או מאיימת המוות התמידית של בראכורי).
המקומיים מתפרנסים מחקלאות נהר פרימטיבית ודייג. הכנסיה הז'ראלית חלשה מאד, אף כי
אין למקומיים דת מגובשת אחרת, ורבים מהם שומרים למעשה על מנהגים עתיקי יומין
מתקופת השבטים, בלא להבין יתר על המידה את מקורם.
חזרה אל
דף האינדקס של ממלכת ז'ראל
חזרה אל דף האינדקס המעודכן של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.