בית
הדוכסים של שבלייה
סמל: נחש ירוק מזדחל על מגילה, עם רקע כחול-ספיר.
מימרת הבית: "עורמה, תעוזה ותפארת".
כללי: בית שבלייה מאוזכר לראשונה במזרח ז'ראל בשלהי המאה
ה-9 לסה"ה, לאחר תבוסתו של לואי החיוור; ככל הנראה, היו בני המשפחה בראשיתם
הקדומה סיירים וסוחרים בחבל הגבעות שעל גבול בארוגו. בשלהי אותה מאה, לאחר שבתי
אצולה עתיקים רבים הושחתו בתקופת לואי החיוור או הושמדו על-ידיו, זכו בני הבית
לראשונה לתואר הנכסף. במהלך המאות הבאות, הם מאוזכרים בכתובים מדי פעם כאבירים
ואצילים זוטרים. כוכבה של השושלת דרך בשנת 1252 לסה"ה, כאשר הבארון ז'אן דה-שבלייה,
מפקד חיל מצב בטירה על גבול בארוגו, שוכנע לתמוך במורדת המפורסמת סו רושל, אשר
קראה תגר באותם ימים על שלטונו האכזר של המלך ז'ואל דה-מורינין. ז'אן דה-שבלייה
הפך להיות אחד מראשי המרד[1],
ולאחר הצלחתו זכה לקבל את מזרח ז'ראל כנחלה, ולהפוך בכך לאחד מחשובי האדונים
הפאודלים; בית שבליה הוסיף לשלוט במזרח, כמעט ברציפות, במשך 1200 השנים שחלפו מאז.
בית שבליה, שהפך לשושלת גאה מהעתיקות הקיימות בז'ראל דהיום, ביסס במשך מרבית
התקופה את שלטונו על שלושה אדנים:
א)
איזון כוחות
מושכל בשטחי שלטונו בין הבורגנים לפאודלים. אף כי במזרח ז'ראל החזיון של ערים
חופשיות אינו נפרץ, והשלטון נתון בידי העילית הפאודלית, דאגו הדוכסים מאז ומעולם
לטפח את הבורגנות ולשתף אותה במידת-מה בשלטון. החופש האישי והמצב הכלכלי בשבלייה
הינם, כמעט תמיד, מן הטובים בז'ראל - קל וחומר לעומת השכנים: דוכסות הפרא העקובה
מדם של מורינין מזה, ושלטון העריצות המבעית של קורטזאר מזה; אף התיעוב שטופח
באוכלוסיה כלפי אותם שכנים מאיימים הפך דבק-מאחה ההופך את רובה המוחלט של
האוכלוסיה לנאמנה מאד לבית הדוכסים שלהם.
ב)
יחסי ידידות
מסורתיים וארוכי שנים עם שועי הענקים מבארוגו; בני שבלייה מכירים את הענקים
ונגידיהם וקיימו עימם יחסים ידידותיים עוד בטרם נעשו לדוכסים. מידידות זו, הפיקה
הדוכסות מסחר משגשג, גדודי עוגים ומשמר ענקים שהוקצו מדי פעם בפעם להגנת שבלייה,
וכח לחלוש ולנצל באופן מיטבי את דרך המלך המזרחית העולה לזאהאדרין ולסילנאראלד; המכסים
שמטילים הענקים על סוחרים משבלייה נמוכים מהמכס על סוחרים אחרים, ובאופן כללי,
תושבי שבלייה מודעים למתחולל מעבר לגבול המזרחי טוב הרבה יותר מיתר הז'ראלים.
ג)
ניצול מטבי
ומושכל של המכרות העשירים מתחת לשבלייה, תוך כריתת בריתות עם שבטים ידידותיים
בעולם התחתי; גם מנהג זה של בני שבלייה העשיר אותם מאד, והגביר מאד את כוחם
ושרידותם לאורך השנים.
יריביהם המרים ביותר של בני שבלייה הינם שושלת
הפרא של מורינין; התעוב ביניהם החל מקדמת דנא, בשל תפקידם המכריע של בני שבלייה
במרד של סו רושל; אנשי מורינין רואים בבית שבליה "נחשים מסריחים
ובוגדניים", ואילו בני שבלייה רואים באנשי מורינין "פראים שעירים שראוי
לבעוט אותם אל המערות בהרים - המקום היאה לשכמותם".
בתקופת "מחול האש", קרי, הכאוס שנוצר בז'ראל לאחר מות "מלך
האבירים" (2389), והחלשות השלטון המרכזי, פרצה מלחמה עזה ושקולה בין שבלייה
ומורינין (החל משנת 2406), במהלכה נפל הדוכס שארן דה-שבלייה; בסופו של דבר,
בתיווכם של הרוזן דה אדואר דה-בוואזי והקרדינל שארל דה-סנסר, נכרת הסכם שלום בין
שני שליטיהם החדשים של הבתים: הדוכס גי דה-מורינין (אשר ירש את אביו מריוס שמת
בקטטת שיכורים במחנהו), והדוכס לואי דה-שבלייה (אשר ירש את אחיו הבכור שנהרג)
(2425). ההסכם חוזק בנישואי אחותו של דוכס המזרח, רואל, לדוכס גי דה-מורינין. אלא
שהשלום השביר לא החזיק אלא שנים מעטות; גורמים רבים חיבלו בו וחתרו תחתיו: סכסוכי
גבולות, פעולתם של גיגלרים מרבי צרה בקו התפר בין הדוכסויות, גורמים חתרנים באצולה
ובכנסיה, והחלשות מעמדם של דה-סנסר ו"אחוות הזוהר הקדושה" שלו. בשנת
2431, בעוד דה-סנסר שקוע בענייני קרייסנאו, השתכר הדוכס דה-מורינין, והרג בשוגג את
אשתו במהלך מריבה עזה, בה האשימו שני הצדדים זה את זה בבגידה. לואי דה-שבלייה הגיב
בנסיון כושל להרעיל את הדוכס ובני ביתו, והמלחמה התלקחה מחדש במלוא עוזה.
בשלב הראשון, נראה היה כי ידם של מורינין על העליונה; בקרבות בין הצבאות העיקריים,
עשה גי דה-מורינין שמות מיריביו, מחץ את צבא המזרח ורדף אחריו עד לשערי שבלייה
עצמה; במהלך המצור הארוך שהוטל על העיר, נפל בנו ויורשו של הדוכס לואי דה-שבלייה;
נקודת האור היחידה מבחינת שבלייה היה אחיו למחצה של הדוכס, ריאן
"רוח-סער" דה-שבלייה, אשר לחם מאחורי קווי האוייב עם כח מובחר של
אבירים, הרפתקנים וחיילים מקצועיים הנאמנים לו אישית; נסיונותיהם של מצביאי
מורינין ללכוד אותו העלו חרס, והוא הוסיף לשעוט ברחבי הצפון הקפוא כרוח סערה
(ומכאן כינויו), כשהוא מכה באנשי מורינין בכל מקום בו מצא אותם, פוגע אנושות
באספקה של חיילות הצפון, ומעביר שבטי פרא ומספר אצילים זוטרים אל צידו; דבר זה
זיכה את ריאן ושותפיו (ביניהם ארוסתו אלן, אחותה הצעירה של הרוזנת דה-מונפורסה,
רודריק הממזר[2]
ואחרים) בתהילה רבה, אף שיריביו בחצר שבלייה טוענים, כי בסופו של דבר, השפעתו על
האמיתית על המלחמה היתה מעטה מאד. בסופו של דבר, נאלץ מורינין להסיר את המצור,
כאשר תקוותו כי קורטזאר יצטרף אליו נתבדתה, באשר זה האחרון היסס לבגוד באותה בעת
בדוכס שבלייה, באשר נחלתו הוטרדה במרידות עזות של איכרים ושבטי ביצות, שאחד מהם
נעזר בדרקון שחור. בנוסף לכך, החלו עוגים וענקים מבארוגו צועדים לעבר שבלייה, בכדי
"לדרוך על התולעת מהצפון" (כדברי אחד מנגידיהם).
בקרב הגדול האחרון של המלחמה, נאלץ גי דה-מורינין לסגת; מאחר וכוחה של הרוזנת
דה-בוואזי התמהמה בדרך ונעצר בידי כח אויב קטן יחסית, ניהל בעצמו קרב אימים מול
לואי דה-שבלייה ויורוטה קרונגו אודבאקו, ענק המלחמה העצום שהנהיג את התגבורת
הבארוגית; לאחר ארבעה ימי קרב לסירוגין, הצליח מורינין להדוף את התוקפים, אף כי
צבאו הוכה והותש לחלוטין; עוד הוא שוקל מה לעשות והרוזנת דה-בוואזי מגיעה בלב ולב
לתגבר את כוחותיו, הגיע לאוזניו השמועה כי ריאן דה-שבליה והרוזנת איזבל דה
לה-מונפורסה איחדו את כוחותיהם, מחצו את הואסאלים שלו מקרב האולאנים בקרב לא הרחק
מפולן, ומתקדמים אל לב נחלותיו; מורינין נאחז פלצות ונסוג מנחלות שבלייה המוכות
בכדי לתפוס את ריאן המזיק. אלא שטרם עלה הדבר בידו, כפה הכתר הז'ראלי (אשר התחזק
בינתיים תחת שלטונו של רובר השלישי) שביתת נשק על הניצים; המלחמה הסתיימה, כמעט
בלא הישג משמעותי לאף אחד מן הצדדים.
תולדות ואישים בבית שבלייה בשני הדורות
האחרונים:
סבו של הדוכס הנוכחי, רולאן
דה-שבלייה (2385-2312), תר
בנעוריו את המזרח, חי שנתיים בבירת בארוגו ורכב על ריילנבורג; הוא נישא לנוטרת
לופארית בשם אודט, נצר לבית הנוטרים האגדי הולסרוי; לצמד זה, אשר משל במזרח ז'ראל
החל מדמדומי שלטונה של המלכה הקוסמת ארלינד ועד סמוך לסופו של שלטון "מלך
האבירים", נולדו חמישה ילדים:
הבת הבכורה, ז'אנט דה-שבלייה (2334 - 2425), הפכה לגבירה יפיפיה ומבוקשת. היא
נישאה לבארון מבית דה-פרינדור, בית אצולה עירוני מאיל דה לה-רוא (אחד מבניהם הינו
המנצח והמחזאי הידוע ארנול דה-פרינדור, שקיבל תואר רוזן-חצר מידי המלך רובר
השלישי); היא נפטרה בשיבה טובה במיטתה באחוזתה ברובע הסימפוניה, והיא בת 91.
הבת השניה, קארול (2337 - 2369), ירשה את אהבת המרחבים וכשרון הקשת של אמה, וחייתה
רוב חייה בגבול מונפורסה-קורטזאר; לאחר אחת המוצלחות בהרפתקאותיה, שכלל סיור שהפיק
תגליות שלא נעמו כלל ועיקר לואסאל הבוגדני של אביה, היא הורעלה למוות במהלך משתה;
הכל משערים כי ידו של אי-מי מבית קורטזאר או עושי דברו בעניין, אך הדבר לא הוכח
מעולם.
הבן השלישי, קריסטול (2340 - 2412), ירש את כס אביו ומשל בנחלות המזרח 27 שנים;
בעשר השנים האחרונות לחייו היה נכה הרתוק לכסאו, לאחר נפילה בישת מזל מגב סוס, אשר
גלגלה אותו לאורך מדרון מסולע. קריסטול, אשר היה נשוי פעמיים השאיר אחריו שבעה
צאצאים, ביניהם הדוכסים שארן ולואי, ואחיהם למחצה ריאן רוח-סער (על כך בהמשך).
קריסטול לא התלהב במיוחד מן המלחמה עם מורינין, בעיקר משום שחשש מקורטזאר וחשש כי
ידו של בית שבלייה תהיה על התחתונה; הוא נדחף לכך בשנותיו האחרונות הן בשל
התעקשותו של בנו הבכור שארן, והן בשל מעשי הפרובוקציה האלימים שחוללו בני מורינין,
אשר חוצפתם בתקופה זו לא ידעה גבול.
הבן הרביעי, מירלן (2342 - 2364), נחשב הנאה
והכשרוני בין בני שבלייה דאז; הוא בז לרעיון לרשת את נחלת אביו, והצטרף למסדר
הכוכב. חרף גילו הצעיר מאד, הוא החל מטפס במהירות בסולם הדרגות, ובשנת חייו
האחרונה צורף לפמלייתו של אחד המסטרים של המסדר. הוא ואדונו נספו ביחד בקרב
"הלהבות המזנקות", בו הדפו מכשפי קיראנד את פלישת מלך האבירים אל מחוז
מיסטיר. אביו הוכה בתדהמה ואבל נורא נוכח מותו, ולא התאושש מכך מעולם. מירלן נישא
בגיל 16 לאלין דה-קונפיל, מגית צעירה ובתה של הקוסמת הטריטונית המפורסמת איזבל
דה-קונפיל[3],
ממנה נולדה לו בת אחת בשם לורן (2361). אלא שמירלן התגרש מאשתו בשאט נפש לאחר מות
המלכה ארלינד, כאשר נקרעה הממלכה בין האבירים לחברי מועצת המגים. לורן חייתה שנים
רבות בקיראנד, אולם בשנת 2430 שבה אל נחלת אבותיה בתור גבירה קוסמת נאה, שכשפיה
גורמים לה להראות צעירה בהרבה מגילה; היא קיבלה את תפקיד המגית של הדוכסות,
ומחזיקה בתפקיד זה עד היום.
הבן הצעיר דארול (נולד 2344), נחשב בנעוריו
ל"צל" של אחיו מירלן, אותו העריץ, ובעקבותיו הלך לשרת במסדר הכוכב; לאחר
נפול אחיו, עזב דארול המזועזע את המסדר ואת חיי החרב, כלפיהם לא רחש כעת אלא תעוב,
ועד מהרה פרש מחיי עולם החומר, הצטרף לשורות הכנסיה ובשנת 2379 זכה בתואר שליח
קדוש. מאז, שימש בתפקידים רבים בשירות הכנסיה, והחל משנת 2416, כאשר תשו כוחותיו,
הוצב כמרצה בכיר וכסגן הרקטור של האקדמיה הכנסייתית הגבוהה באונטוליה, תפקיד אותו
הוא ממלא עד היום, חרף גילו המופלג; מספרים עליו, כי חרף העובדה כי כיום (בגיל
98), הוא עודו מסוגל ללכת ולקרוא היטב, והוא משמש עדיין בתפקידו כמרצה כנסייתי;
אלא שהקשר בינו לבין בני שושלתו במזרח כמעט ונותק כליל, מזה שנים רבות מאד; שמועות
עקשניות מספרות, כי טרם הצטרף לכנסיה הסתבך בפרשיית אהבים אומללה והוליד ממזר או
ממזרה, אולם דארול מכחיש זאת בתוקף.
הדוכס קריסטול דה-שבלייה (2340 -
2412) נישא בנעוריו לאצילה קונסארילית מאמינת הזוהר[4],
וזו ילדה לו ארבעה צאצאים, אולם בלידת האחרון ב-2385 מתה, ואף הרך הנולד, קלירד
דה-שבלייה, לא חי אלא שעות ספורות אחריה.לאחר מותה, נישא קריסטול המאפיר והמריר
לבתו של אחד הואסאלים שלו, ליידי מארג'ורי דה-טילירנל, אשר הולידה לו שני ילדים
ונותרה לחיות שש-עשרה שנים אחריו. ואלו הם צאצאיו של קריסטול, לפי סדר הולדתם:
שארן דה-שבלייה (2368 - 2425); גבר נועז,
רומנטי ונאה, אשר כמו סבו היה הרפתקן ידוע שם בימי צעירותו; לרוע מזלה של השושלת,
שארן היה הפכפך כשם שהיה נועז, סירב להתמסר לאשה אחת, וככל הנראה אף סבל מקשיים
להביא ילדים לעולם; מכל הקשרים הלא מעטים שניהל, באו לשבלייה שמועות אלו ואחרות על
ממזרים שבאו לעולם, ורובם לא האריכו ימים. היחיד המוכר בוודאות והגיע לבגרות הינו
רודריק (נולד 2413) - גבר רחב, נאה ושזוף קמעה, שמספרים כי אמו היתה לוחמת אוטורית
מוזרה מן הלאוגי (ראה ערך בתאור אוטור), שהיתה שומרת ראשו ופלגשו של שארן במשך
שנים ארוכות; אותה לאוגי, ככל אביריו ובני פמלייתו של שארן, נפלה חלל לצידו בשנת
2425, מידם של תוקפים מבני מורינין. ירש את אביו כדוכס שבלייה, לאחר שפזיזותו תרמה
רבות לפרוץ המלחמה ולהתמשכותה. בסופו של דבר, נפל למארב ונהרג לאחר קרב קשה עם כל
פמלייתו, לאחר שהתעקש להוסיף לרכב ולפקד על הצבא בעצמו, חרף גילו המתקדם.
פיליס דה-שבלייה (נולדה 2374); הגבירה פיליס, שלא נחשבה נאה או מוכשרת יותר
מהממוצע, אורסה בצעירותה ליורש בית איראז'ין, אחד מבתי האצולה הזוטרים המשרתים את
שבלייה. היא הולידה שישה צאצאים, מהם ארבעה הגיעו לבגרות ושניים בלבד החיים עד
היום, ונותרה לחיות כאשה מזדקנת, קפדנית ומרירה למדי, שלא הותירה כל רישום
בעקבותיה.
לואי דה-שבלייה (נולד 2382), ראה בהמשך.
רואל דה-שבלייה (נולדה 2384): אחותו התאומה של
לואי; היתה מסוכסכת עם שני אחיה במשך מרבית חייה, והסבה להם לא מעט כעס ורוגז.
אורסה (די בניגוד לרצונה) לדוכס גי דה-מורינין, בכדי לסיים כך את הסכסוך, וקיפחה
את חייה בשוגג מידו האלימה בשנת 2431. מותה ונסיון ההרעלה של מורינין מיד לאחר
מכן, היה האות לפרוץ המלחמה השניה בין דוכסויות הצפון והמזרח.
קלירד דה שבלייה (נולד ומת בשנת 2385): בנה
האחרון של הדוכסית ולריה, שמתה בלידתה האחרונה; קלירד נולד חלוש ושברירי, ומת שעות
ספורות לאחר מכן.
קתרין דה-שבלייה (נולדה 2406): בתה הבכורה של אשתו השניה של קריסטול,
הגבירה מרג'ורי מן הנהר הכחול, נולדה חודש אחד בלבד לפני פציעתו האנושה של אביה,
אשר הותירה אותו נכה ושבר כלי; קתרין היפיפיה והמיושבת בדעתה ירשה את כל ההדר
והחוכמה של בית שבלייה, ונחשבה שידוך מבוקש מאד; אלא שהיא נתנה את ליבה דווקא
לאביר אכטולדי למחצה, היגרה עמו לראכנהורף והולידה לו שתי בנות: קארלינדאר (נולדה
2427), וארקליריה (נולדה 2429); בעלה שהסתכסך עם הרוזן האכזר סטפאן דה-ארז'ולי,
ירד בשנים האחרונות של חייו למחתרת ולחם לצד שבטי הארלדארה; הוא קיפח את חייו,
כאשר נלכד בידי "הבארון הבאבון" הידוע לשמצה, משרתו של הרוזן סטפאן.
קתרין הצליחה להתחמק מהתופת ולברוח במסע ארוך עם שתי בנותיה, עד שהופיעה מחדש
בשבלייה בשנת 2436, זמן-מה לאחר תום המלחמה הגדולה. אחיה למחצה, הדוכס לואי, קיבל
אותה לחצרו משום שהתרשם מיופיה ותבונתה; אולם מאוחר יותר החל חושש ממנה, כאשר
התחברה עם אחיה הצעיר ריאן והחלה יועצת לו ומסייעת לו לשפר את מעמדו.
ריאן דה-שבלייה (נולד 2409): ריאן דה-שבלייה כמעט ולא הכיר כלל ועיקר
את אביו, אשר מת בהיותו בן שלוש. ריאן, אשר דמה לשארן באהבת ההרפתקאות והמעללים
שלו, אך עלה עליו הן ביופיו (מידה בה הוא דומה לאחותו קתרין) והן בכשרונו הצבאי,
הפך לאחד האצילים המפורסמים ביותר בנחלות המזרח, ושמו נודע לתהילה ולאימה בכל רחבי
צפון ז'ראל.
לאחר המלחמה, הפך ריאן שלא בטובתו למועמד המועדף על רבים מאצילי שבלייה לירושת
הדוכסות; דבר זה התחזק עד מאד בשנת 2438, כאשר התארס לאלן, אצילה-לוחמת שהינה
אחותה הצעירה של הרוזנת דה לה-מונפורסה, החשובה בואסאלים של בית שבלייה. חרף הכבוד
הרב שהדוכס רוחש לאחיו למחצה, הוא חושש ממנו מאד, ומנסה להצר את צעדיו, באשר הוא
מעדיף שבנו העולל שארן, בן לרעייתו הזאהאדרינית, יהיה יורש הכס אחריו. אמנם ריאן,
הידוע במוניטין כאדם הגון וישיר, הודיע חד-משמעית כי יקבל כל החלטה של אחיו למחצה,
ובמידת הצורך יברך על העברת הכס לשארן הצעיר ויגן עליו בכל כוחו; אלא שלא היה די
בכך לא לרסן את תומכיו השונים של ריאן (כגון הממזר רודריק, בני דה-אולאנדיל, לורד
הנהר הכחול ובמידת מה גם הרוזנת דה לה-מונפורסה), הטוענים בריש גלי כי שטות היא
לתת לעולל לרשת את הדוכסות, כאשר מורינין משחיז את הגרזן וקורטזאר את הסכין.
בינתיים, נשלח ריאן פעם ופעמיים לגבול קורטזאר; חרף עצתה של אחותו, מספרים כי החל
מתכנן תוכניות כנגד הואסאל הבוגדני ורב העוצמה, אשר החל מסמן אותו כאויב מספר אחד
שלו. מקטרגיו של ריאן נוהגים לכנותו, בין היתר "מלך הממזרים", בשל
רודריק וממזרים אחרים שנמצאים בפמלייתו, הן בשל יחסו השיוויני כלפיהם, והן מתוך
תקווה לקחת חלק בעלייתו לגדולה.
הדוכס לואי דה-שבלייה (נולד 2382); לואי
בהיר השער, החסון והערמומי נחשב לכשרון עולה, לוחם ומלומד כאחד מנעוריו; הוא טייל
רבות ברחבי היבשת בצעירותו, בילה שנים רבות באום-בארוקט[5]
ובארמון מלך הענקים, אותם הוא מכיר ככף ידו. בצעירותו, נטה להיות מרדני ופזיז,
הודיע כי אין הוא מעוניין בירושה ובאדמות, והשקיע שנים בתחביבו המוזר - איסוף חיות
מוזרים וצמחים מיוחדים במינם, אותם אחסן בארמון מיוחד בעיר שבלייה, שכונה
"טופר הברקת".
המלחמה מול מורינין ומותו של אחיו הבכור אילצו את לואי להתיישב ולנטוש במידה רבה
את תחביביו הקודמים; הוא הפך לדוכס מיושב בדעתו ומוכשר יותר מאחיו ההפכפך, וככזה
זכה בנאמנות ואהבה לא מועטים מצד נתיניו מכל המעמדות. חרף התבוסות הרבות במלחמה
האחרונה, הוא שרד אף את המשבר הקשה דנן, ומוסיף לנהל את מחוזותיו ביד ברזל
ערמומית; מספרים עליו כי שנים אחדות לאחר תום הקרבות, הצליח במלאכת השיקום במידה
כזו, כי כעת עולה עושרן של נחלותיו על מצבן לפני פרוץ המלחמה; אלא שהפחד המתמיד
מברית בין קורטזאר למורינין ומתקופת כאוס מתמדת מדיר שינה מעיניו, וגורם לו לנהל
מלחמה דיפלומטית שלמה נגד יריביו.
המלחמה הארוכה גבתה מחיר נורא אף מחייו האישיים של הדוכס; רעייתו הראשונה, קלייר
מבית דה-פליסטיל, נרצחה בידי שודדי דרכים, שנמלטו לאחר מעשה לתחום מורינין (2432);
אחותו נרצחה בידי הדוכס גי דה-מורינין, ובנו ויורש העצר שלו, ארטולד, נפל בקרב מול
שערי שבלייה. מלבדה ארטול, נותרה לדוכס בת אחת, ארילין, עלמה חכמה, עוקצנית
ופואטית מאד (נולדה 2423) שעד עתה סירבה להתארס לאיש, ומעוניינת לצאת ללמוד
באוניברסיטה של איל דה לה-רוא, דבר שהדוכס אינו מתלהב ממנו. לאחר שנים ארוכות של אבל, התנער הדוכס
ונשא אשה שניה, גבירה ממוצא זאהאדריני בשם טילין דה-קאהאדריין[6],
דבר אשר הרים לא מעט גבות בנחלותיו ומחוצה להן, והעלה עליו את חמת הכנסיה; טילין
ילדה לבעלה בשנת 2348 בן ובת תאומים, שנקראו על שם אחיו ואחותו המנוחים של הדוכס:
שארן ורואל. אצילים וכמרים רבים מתנגדים שבנה של כופרת ירש את הדוכסות, ואי לכך
תומכים בזכותו של ריאן דה-שבליה המפורסם; ריאן עצמו טוען כי אינו מעוניין בכח,
ויקבל בלא ערעור את צו אחיו למחצה, אולם המתח בשבלייה הולך ועולה.
חזרה אל דף
האינדקס של ממלכת ז'ראל
חזרה
אל דף האינדקס המעודכן של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.