בית דה-טילירנל
סמל: אדם זקן מוקף הילה הבוקע ממי הנהר, תלת-קלשון אדיר בידו האחת, ושתי
קונכיות בוהקות בשניה.
מימרה: "כוחי במבועי המיים".
שייכות פיאודלית: ואסאלים ונושאי-דגלם של דוכסי שבלייה.
ראש המשפחה: הבארון מלוויל דה-טילירנל "המפל הרועם" (בן 72).
האגדה על הספן אָלְדוּר: מייסדה האגדי של שושלת דה-טִילִירְנֶל, חי
ככל הנראה בשלהי המאה ה-22 לסה"ה, וזכה בתאריו סמוך לשנת 2200, בעשורים
הראשונים לשלטון המלכה הקוסמת ארלינד; האישור שנתנה המלכה הקוסמת לדוכס שבלייה
דאז, להכיר בבית אצולה חדש, וכן דבר נישואיו של אלדור (ובגרסה אחרת, ראלדור)
לגבירה מארגֶה לבית האצולה הזר הולסרוי[1]
נשתמרו בגנזכים. אלא שמעבר לכך, לא נשתמר חומר כתוב וברור על מעלליו של האיש -
מעללים אשר שכנעו את דוכס המזרח ליתן בידו תואר אצולה. כל שנשתמרו היו אגדות
מקומיות, אשר הועלו על הכתב בימי נכבדו אלדור, הבארון ריאן הראשון (ריאן התכול),
ועליהן גאוותם של בני טילירנל. להלן, מובאת תמצית מהאגדה, כפי שהיא שמורה בספר
היוחסין של השושלת.
"אלדור, הספן
הנועז, היה בנו הצעיר של דייג; הוא חיפש את מזלו בארצות זרות, והיה חייל וקברניט
בשירותו של מלך אדיר, אי-שם בארצות הים. בניכר, נשא לו אף אשה יפיפיה, לה נתן את
ליבו באהבה עזה. אלא, שלאחר שנים מספר התהפך מזלו של אלדור, והצלחתו הפכה ליגון:
כאשר מת המלך אותו שירת, סר חסדו מפני בנו, הולל שוטה ומפונק, והוא סילק את אלדור
מפניו בלא לשלם את שכרו. כאשר הפליגו אלדור והאנשים המועטים אשר באו עמו בים, פקדה
אותם סערה, במהלכה נפלה אשתו האומללה אל המצולות ואבדה.
אלדור, אשר שב אל מחוז הולדתו, הוסיף להפליג על פני הנהרות, סוחר בדגים ומעביר
סחורות למחייתו; בלילות ירח בהירים היה צופה על המיים, מנגן בנבל שהביא עמו,
ומקונן על אהובתו האבודה. באותם ימים, ניטשה מלחמה עזה בין דוכס המזרח אציל הנפש
והגיבור לבין בני קורטזאר האכזרים; אלו לא הסתפקו בנחלות אשר כבשו במרמה, וצלחו את
הנהר בכדי לפרוש את שלטונם העריץ על נחלות המזרח כולן. הדוכס, אשר נלחץ בידי
הזדים, קרא לתגבורת של אבירים ונוטרים עזים מן הארצות העתיקות שמעבר לממלכת
הענקים. אולם בוגד גילה למכשפי הזדון העובדים את קורטזאר על התגבורת, והללו השתמשו
בכשפיהם לקרוא לבני חושך מן הארצות המתות, ולהשביע אותם בהשבעות חסרות שם, כי
יארבו לבאים ויכלו אותם עד לאחרון בהם.
אלדור עצמו, שקוע ביגונו, לא נטה אחר
מלחמות האבירים; אולם בלילה אחד, זרח אור ירח כסוף ועז על המיים, והכוכבים נצצו
כחופה קסומה; אזי, בעודו מנגן, שמע קול רך שר בתשובה. ליבו של אלדור נפעם, משום
שראה צללית ענוגה במיים, וסבר כי רוחה של רעייתו היא המזמרת אליו מן המצולה; הספן
הפליג בעקבות הצל החומק במורד הנהר, עד שהגיע לאגם קטן, אי-שם בצילם של ההרים.
במקום זה, שקשקו מבועים טהורים מן הסלע הכהה, זורמים אל האגם כמו היה אגן טהור
וקסום מימי קדם.
ואזי, בשעת חצות, עלה אל הים הזקן בכבודו ובעצמו מן המיים; תחילה, קצף אלדור
והאשימו במות רעייתו. אלא, שאל הים הזקן הפיס את דעתו בדבריו, והבטיח לו כבוד
ואושר גדולים עשרות מונים מאלו אשר איבד, אם יעשה כדבריו. אזי, סיפר לו אודות
שרציו של קורטזאר, ומסר בידו קונכיה זוהרת, מצווה עליו ליטול את אנשיו המועטים
ולהושיע את הדוכס הגיבור מן המיצר.
וכך היה; אלדור ואנשיו נפלו על יצירי הזדון מן המארב, כאשר הספן תוקע בשופר
הקונכיה, וההרים מחזירים הד; למשמע הקול הטהור, נפל ליבם של השרצים ורבים מהם החלו
מהססים ונסים; האבירים הזרים, ששמעו את הרעש, הבינו כי האויב אורב להם, נפלו עליו
בדרך עקיפין, והכו בו מכה קשה. הדוכס דה-שבלייה, אשר התרשם מן הגבורה הרבה והצו
האלוהי אשר בא לעזרתו, מיהר והכיר בתואר האבירות המהולל, אשר הוכתב בידי אל הים
הזקן עצמו; נחלת המזרח חגגה בפאר רב את תואר האבירות הנעלה, אשר לא היה כמוהו בכל
ימי ז'ראל, ועמו את נישואיו של אלדור לבתו של ראש האבירים הזרים אותם הושיע; הוסיף
הדוכס וציווה, כי היות והנהר הוא שקידש את בני טילירנל, ישמרו הללו על נהרותיו
וימשלו בהם - וכך קם הדבר והיה, עד עצם היום הזה".
בין אם נכון הסיפור, במלואו או בחלקו, ובין אם
לאו, הוא אהוב מאד בנחלות המזרח, וחוברו על אודותיו בלדות ושירים רבים המושרים
בטירת טלירנל ובקרב פשוטי העם. בני טילירנל מאמינים בכל ליבם הגאה, כי את מעמדם
קיבלו מאל הים עצמו, וכי הדוכס לא עשה יותר מליתן גושפנקא לצו האלוהי, ולהתאימו
לחוקי הארץ.
תולדות בית טילירנל לאחר אלדור: אלדור קיבל
את תוארו, ככל הנראה, בשנת 2198, ויחד עמו נחתמו נישואיו עם מארגה דה-הולסרוי, נצר
לבית אשר קיבל תואר אצולה ונחלות מידי דוכסי שבליה באותם שנים עצמם - ככל הנראה
מהלך שנועד לתגבר את כוחו הלחוץ במאבקים שניהל מול שושלת קורטזאר; אף כי בצו המלכה
ארלינד, נאסר על שני הבתים להלחם זה בזה, ובני קורטזאר נשבעו שבועה פאודלית לדוכסי
שבלייה, הרי שמתחת לפני השטח גאתה העויינות, ורבו ההתכשתויות - אף כי ספק גדול אם
הגיעו אלו לכדי סכנה קיומית, כמתואר באגדת אלדור.
איזור הנהר הכחול ו"כוכב הזרמים", באותה תקופה, היה ככל הנראה עלוב ודל
הרבה יותר ממצבו דהיום; האפיק נע בנתיב שונה במקצת, דבר אשר יצר מדמנות ארסיות
ורדודות, דרכם התגנבו בריוניו של קורטזאר ועשו שמות בדרכים ובכפרים הקטנים ששכנו
באותו מקום. בשני הדורות הראשונים לקיומו, כמעט ואין מידע על בית טילירנל, ונראה
כי לא חרג מגדר בית אצולה מקומי זוטר.
קרנו של הבית עלתה בשנת 2254, כאשר ירש את הבארונות הקטנה נכדו של אלדור, ריאן
הראשון, המכונה "התכול"; אביר מלומד זה בילה שנים לא מעטות בזאהאדרין,
התרועע עם מלומדים ועם אבירי הזאהאדו התכולים, מהם ירש את האופנה והצבעים המלווים
את בית טילירנל עד היום; ריאן, אשר האגדות מספרות עליו כי הצליח לחקור את סודות
זאהאדרין, וביקר במגדל הכחול של רילאדיה, היה חובב ספרים ואדריכל כשם שהיה אביר;
בפקודתו, באו אל הבארונות בנאים זאהאדרינים, אשר החלו בונים את מפעל חייו: מגדל
עצום מלבנים תכולות, אשר נשתמר בו משהו מזכרם של מגדלי רילאדיה הקסומים. הבניה
ארכה שני עשורים, וכך בא לעולם מגדל מי-רקיע האדיר, מגן הנהר ומבצרם המפואר של בני
טילירנל; מספרים, כי הארץ עצמה ספגה את הקסם שנקשר באבני המגדל; הנהר שינה את
נתיבו, והמדמנות נעלמו כמעט כליל, הופכים לשדות פוריים; כך לבש המחוז את צורתו
המשגשגת והעשירה דהיום.
ריאן מת בשנת 2289, והוריש את מקומו לבנו לאריול. הלה, ברנש אבירי ופזיז יתר על
המידה, לא האריך ימים על שלטונו; רומאן אסור ושבועה פזיזה גרמו לו לפשוט אל תוך
עומק שטחם הבוצי של בני שושלת פאלקריי, משרתיו של קורטזאר - וממסע זה לא חזר עוד
(2298). את מקומו של לאריול ירש אחיו הצעיר קוראל, אשר דמה יותר לאביו המלומד מאשר
לאחיו הפזיז. בימיו של קוראל, גברה המשטמה בין בני טילירנל לכנסיה. בתקופה זו,
כאשר החל כוחה של ארלינד נחלש, שבה הכנסיה והתחזקה. שושלת בארוני הנהר, אשר מאז
ומעולם החזיקה בדעות "משונות", נקבה בשמו של אל הים והתרועעה עם כופרים,
היתה לצנינים בעיני הכמרים. אלא שקוראל הגדיש את הסאה.
קוראל השקיע שנים רבות בכתיבת ספרים, ובין היתר, הרחיב את אגדות משפחתו, וכתב
כתבים תאולוגיים שעוררו את חמתה של הכנסיה; לפי אמונתו, היתה ואלארי המוארת לא
אחרת מאשר "בת הנהר", בתו של אל הים, אשר נשלחה להיות רעייתו של הזוהר
ולסייע לו להלחם ביצירי האופל. אי לכך, כינה את הקדושה "ואלארי של
הנהר", ונתן פומבי לאמונותיו הנגועות במינות. זאת ועוד; קוראל (אשר זכה
לכינוי "המין"), הרגיז את הכנסיה עוד יותר כאשר עשה יד אחת עם הפלג של
"כנסיית הכפר הירוקה" - פלג דתי הנוטה אחר אמונות דרואידיות, אשר היה
מאז ומעולם חשוד במינות בעיני הכנסיה.
במצב זה, עשתה הכנסיה יד אחת עם רוזני קורטזאר בכדי לפגוע בקוראל, ובסופו של דבר,
הכריזה הכנסיה על כל השושלת כעל מינות וכפירה, וציוותה על סגירת כל הכנסיות והשבתת
הפולחן בבארונות הנהר; קוראל סירב להכנע, ובשנת 2341 נפצע פצעי מוות בידי אביר
קנאי מקרב משרתיו; חרבו של המתנקש נמרחה ברעל שנרקח בקורטזאר (כך לפי טענת בני
טילירנל), והפצעים האיומים שגרמה סירבו להתרפא. כאשר הבין כי קיצו מתקרב, ציווה
קוראל על המג שלו לקחתו לראש מגדל מי-רקיע, ולהופכו לאבן; בצורתו זו, נותר הבארון
המפוסל עד עצם היום הזה, משקיף מהאכסדרה העליונה, ונושא יד מאיימת לעבר נחלות קורטזאר
שמעברו השני של הנהר הכחול.
בנו של קוראל, מארדייל (שלט 2341-2359), הלך
בדרכו של אביו והקצין אותה; מתעלם במופגן מחרם הכנסיה, הורה לפתוח את הכנסיות
בבארונות הנהר, ולהנהיג בכולן את פולחן כנסיית הכפר הירוקה, ואת פולחן
"ואלארי של הנהר" ואל הים. כמו כן, בנה חמש כנסיות יפיפיות שעוצבו לפי
דרכו המיוחדת, מהן שרדו עד היום שתיים; המדובר במבנים מקסימים, שמיים זכים זורמים
על מזבחותיהן, והן טובלות בירק מלבלב המצפה את גגן ומוריד ענפים מבושמים אל תוך
ההיכל עצמו. מארייל עצמו נישא לבתו של אחד מזקני "הכנסיה הירוקה", וביחד
עמה ניהל את הפולחן; לפי פקודתו, גורשו מסיתים ששלחה הכנסיה בחרפה ובהצלפות.
הכנסיה פנתה לדוכס המזרח, אשר גינה את מנהגי הואסאל שלו והפציר בו לחדול מהם, אלא
שמארדיל עמד בשלו, ודוכסי המזרח לא התכוונו לותר על משרתיהם הנאמנים אשר החזיקו את
אחד האיזורים המסוכנים ביותר לאורך גבולם עם קורטזאר. בצר להם, הכריז אחד מבכירי
הכנסיה "מלחמת קודש" כנגד דה-טילירנל; רוזני קורטזאר, אשר לא היו
מעוניינים באותה עת לפתוח מלחמה כוללת עם שבלייה, ופחדו עדיין מהמלכה הדועכת
ארלינד, נותרו מאחורי הקלעים, אולם התירו לואסאלים שלהם, דה-ברולאן ודה-פאלקריי,
לצאת להתקפה רבתי על טילירנל, כאשר שבלייה עצמו חושש מהכנסיה ולא מתערב בגלוי. חרף
כוחם הרב, עלה בידי מארדייל להדוף את יריביו בחרפה מאדמותיו, ולרדוף אחריהם אל לב
נחלותיהם; רק איומו של קורטזאר לצעוד כנגדו שכנע את בארון הנהר לשוב לארצו, כשהוא
נושא עמו שלל רב (2354 לסה"ה).
מארדייל מת ממחלה בשנת 2359, ואת מקומו ירשה בתו סאראן; זו, אשה מתונה וזהירה
מקודמיה, גילתה נכונות להתפשר עם הכנסיה, וביקשה את תיווכו של הדוכס דה-שבלייה;
המשא ומתן בין הצדדים התארך, והוכרע רק לאחר מותה של המלכה ארלינד, ועליית "מלך
האבירים" לשלטון; בני טילירנל פחדו מאדיקותו של המלך החדש והנמרץ, והסכימו
להגמיש עוד יותר את עמדותיהם; בשנת 2370, נחתם סוף-סוף שלום בין הצדדים, והחרם מעל
בית טילירנל הוסר באופן רשמי; בתמורה, חזרו סאראן ובניה "באורח רשמי",
אל חיק הזרם הצנטרליסטי של הכנסיה, ואף כי הוסיפו לגלות סובלנות אל "כנסיית
הכפר הירוקה", נטלו ממנה כל מעמד רשמי; פסליו של אל הים הוצאו מהכנסיות,
ונותרו אך במגדל מי-רקיע, בתור כבוד למסורת טילירנל ולכאורה בלא משמעות דתית;
סאראן הודתה באופן רשמי בדוגמה, נשבעה כי היא ובניה לא ישאפו יותר לנהל את הפולחן
במקום הנגידים הזוהרים ושלוחיהם, ולאחר מכן ניתנה לה מחילה רשמית.
בימי שלטונה של סאראן, שבו הואסאלים של קורטזאר (שלא התרשמו במיוחד ממגעי השלום
בין טילירנל לכנסיה) להציק לנחלות הנהר; שליח קדוש קנאי שישב בנחלות קורטזאר המריץ
אותם להקדים ולפעול, בטרם יושלם המשא ומתן בין הטילירנלים לנגיד, בכדי "למרק
חוטאים מן הארץ". בזו הפעם, נוסף לטילירנל אויב חדש ומסוכן במזרח: בנות
השושלת האפלה של דה-לישטאן, שערקו באותה תקופה משירות שבלייה לשירות קורטזאר. פעם
נוספת, נאחזה הארץ במלחמה. סאראן, אשר נתנה את ליבה לאביר זר בשם סר ווסטמורשילד,
התפטרה מן הכס בשנת 2371, לטובת אחיה הצעיר, ריאן השני; אולם זה נפל בשבי בקרב בו
נמחץ חיל טילירנל, ונעלם בלא הותר זכר בצינוקיהן (2373). סאראן שבה במהירות לכס
השלטון, ועמדה כעת בפני אויב שחצה את קוי ההגנה של הנהר הכחול, והטיל מצור אכזרי
על מגדל מי-רקיע. צבאו של הדוכס דה-שבלייה, שיצא למגר את המרד בנחלות לישטאן, נלכד
בין בנות לישטאן לבין חילם מזרה האימים של בארוני דה-ברולאן, והושמד כמעט כליל;
הדוכס המבוהל נס בעור שיניו לעיר בירתו, ושלח איגרות מבוהלות אל מלך האבירים, בכדי
שיסייע לו לרסן את הואסאלים הבוגדניים בדרום; בארוני הנהר הופקרו לעת עתה לנפשם.
סאראן ובעלה הזר עמדו אי-כה במצור הארוך; סר
ווסטמורשילד התגלה כאביר רב-תושיה, שהצליח ליזום התקפות נגד נועזות שגבו מן
התוקפים מחיר יקר; בסופו של דבר, אילץ קורטזאר (לאחר הבהרה תקיפה מצד המלך) את
הואסאלים שלו לסגת (2376); המלחמה שבה והתחדשה מאוחר יותר, באשר בני שבלייה תבעו
להחזיר לידם את נחלות דה-לישטאן, אספו כח צבאי חדש, ובזו הפעם עלה בידי הדוכס
רולאן להנחיל לבנות לישטאן מפלה כבדה, ולהטיל עליהן מצור. כוחות של קורטזאר, אשר
באו תחת מסווה בכדי לסייע לברישטו הנצורה, הוכו והונסו לאחור; בסופו של דבר, נאלץ
הרוזן דה-קורטזאר, בלחצו של המלך האבירים, לשוב ולהשבע אמונים לשבלייה ולשלם
לאדונו הפאודלי השנוא פיצויים כבדים, תוך שהוא מתכחש לבנות דה-לישטאן (2385). אלא
שברישטרו המוגנת בקסמים החזיקה מעמד לבדה כנגד חיילות שבלייה, ואילו בני טילירנל
המוכים מיעטו מאד לקחת חלק במלחמה. שנים מספר לאחר מות "מלך האבירים",
שיחדו בנות לישטאן את יורשו החמדן, פרנסואה הרביעי, והשיגו ממנו הכרה במעמדן וצו
המכריח את דוכס שבלייה הזועם להסיר מעליהן את המצור.
שושלת טילרנל: אלדור הספן וצאצאיו, עד סאראן
דה-טילירנל
לסאראן דה-טילירנל ולסר ווסטמורשילד נולדו שני
בנים ובת: מֶלְוִויל (2368), לֶאנְטִיֶיר (2376), ומֵארג'ורי (2380); חמש שנים
לאחר מכן, נטש סר ווסטמורשילד את רעייתו את ז'ראל, בטענה כי הוא רוצה לשוב למולדתו
הרחוקה. סאראן, אשר לא התאוששה מן הפרידה הכואבת, חייתה עוד שלוש שנים לאחר מכן,
ומתה בשנת 2388. בנה הבכור מלוויל, אז בן 16 בלבד, ירש את הבארונות.
שושלת טילירנל: צאצאיהם של סאראן דה-טילירנל וסר
ווסטמורשילד
תקופת שלטונו של מאלוויל דה-טילירנל,
"המפל הרועם"
מלוויל הזקן, שנודע בכינויו "המפל
הרועם", והפך לאחת הדמויות הססגוניות והידועות (ולמעשה, גם האומללות) בנחלת
שבלייה, נודע בנעוריו כנער פראי ורומנטי כאחד; בתקופת שירותו כנושא כלים תחת
שירותו של הבארון דה-הולסרוי, נהנה מאד לשבור את ליבן של הנערות, ומספרים כי הותיר
לא מעט ממזרים אחריו, אף כי מעולם לא הכיר בהם והכחיש רשמית קיומן של "תקלות
מצערות" כלשהן.
אלא שאי-כה, בשנת שירותו האחרונה בנחלות הולסרוי, התאהב מלוויל נואשות בסיירת
אלמונית שהיתה לפי אחת השמועות, היא עצמה ממזרה של אחד מבני הולסרוי (ובגרסה אחרת,
פרי ניאוף של אחד מבני שבלייה עם בתו של מפקד המשמר של הולסרוי), אלא שאהבה זו
דווקא כשלה; אהובתו של מלוויל היתה מבוגרת ממנו במספר שנים, ואף אם השיבה לו רגש,
הרי שאהבתם לא היתה ניתנת למימוש, ועד מהרה נקרא מלוויל בחזרה אל הבארונות, כאשר
הובהר לכולם כי אמו גוססת. מספרים, כי אהבת הבוסר הנכזבת הותירה במלוויל צלקת
עמוקה, שתרמה מאד להתגבשות מזגו הנרגן וחסר המנוח, אשר סיבך אותו בצרות-צרורות
לאחד מכן. יש הטוענים, כי הוא עצמו מאמין כי קולל, מרגע שנטש את אהבתו האמיתית
והחליפה ב"צריח של אבן".
ימי צעירותו של הבארון מלוויל עברו ברובם בצל המלחמות בין שבלייה למורינין; אף כי
מעמדו כשומר גבול קורטזאר הקנה לו את הזכות להשאר ולפקוח עין על הנהר הכחול, דחף
את מלוויל מזגו חסר המנוח לרכב לצד דוכסי שבלייה פעם אחר פעם לקרבותיהם כנגד
הצפוניים הפרועים של מורינין. הוא נפצע פעמיים, ונחשב לאביר מצויין - מלבד קוצר
רוחו, יכולתו המועטה לשבת במקום אחד זמן רב מדי, ונטייתו להכנס להתקפי זעם בהם
עשוי היה לקבל החלטות פזיזות. שנה לאחר שהפך לבארון, נישא לקאריון דה לה-מונפורסה
(דודתה של הרוזנת דהיום, איזבל דה לה-מונפורסה). קאריון, אשה מתוסכלת שלא אבתה כלל
ועיקר להנשא, לא הסתדרה כלל ועיקר עם בעלה הנרגן, המבלה תקופות רבות הרחק מן הבית,
ומגלה שתלטנות וקוצר רוח מרובים כאשר הוא נמצא. קאריון ילדה לו שני בנים ובת, אולם
הנישואין עלו על שרטון, ובשנת 2404 גירש הבארון בחרפה את רעייתו, מסיבה שלא הובהרה
די-צרכה; היו שטענו, כי תפס את רעייתו נואפת עם אחיו, והיו שהרחיקו לכת, וטענו כי
לגבירה היו יחסים "חמים מדי" עם אחת מגבירות הפמלייה שלה, שמתה בתאונה
מצערת באותה השנה עצמה.
אף מילדיה של קאריון, לא שבע הבארון נחת; הבכור לורבאן גדל רפה-שכל המסוגל בקושי
רב לדבר בשפה עילגת ולשלוט בצרכיו, ולא הביא לאביו אלא בושה וצער; על הבת השניה,
אנז'י, נערה עצמאית ומוכשרת, אך מרדנית למדי, הקשה הבארון את ידו; אנז'י העלתה את
חמתו, כאשר ניהלה רומאן עם חייל פשוט. חרף מחאותיה (והאופן בה הטיחה בו, כי הוא
עצמו 'חטא' באותו חטא), גירש הבארון את אהובה מנחלותיו. רותחת ובוכיה, נמלטה אנז'י
ממגדל מי-רקיע לחפש את אהובה, אולם אנשי אגרוף ארבו לה ביער ותלו אותה על עץ, כשהם
מקעקעים סמלי זדון על גופתה. העקבות הוליכו, באופן לא מפתיע, לנחלות ברולאן.
הבארון לא ידע את נפשו מרוב צער, חרף העובדה כי ניסה להסתיר זאת, ונשבע לנקום בבני
ברולאן. שנים רבות לאחר מכן, הובילה שבועתו זו לאסון נוסף; בנו הצעיר בריאן החליט
לעשות מעשה על דעת עצמו, ויצא לנקום (במאוחר מאד) את דמה של אחותו בפשיטה על בני
ברולאן. מספרים, כי "הצריח" עצמו פגש בו, ובקרב שנערך ביניהם, קרע את
טירינל הצעיר לגזרים (2431).
כבר לאחר הולדת בנו המפגר וביתר שאת לאחר גירוש רעייתו הראשונה, התחזקה בבארון
התחושה, כי הוטלה עליו קללה; אי לכך, נפלה עליו התקפה של אדיקות דתית, אשר ארכה
שנים לא מועטות (ותרמה, בדרכה, לקשיחות ולאסונו עם אנז'י). אי לכך, נישא בשנת 2407
בשנית, בזו הפעם לאדל דה-מולארד, בת לשושלת הרוזנים האדוקה ממישורי הבוץ; אשה חדשה
זו, יצור צייקני, קנאי, בלתי-מתפשר ובור להדהים, מיררה את חייו של הבארון האומלל,
אלא שבזו הפעם לא התיר לו אדונו הדוכס להתגרש, באשר רצה לחזק את קשריו עם שושלת
דה-מולארד, ובכך לגרום לסכסוך בינה לבין דוכסי מורינין. הצקותיה וסכסוכיה של
רעייתו הטריה עם כל סובביה, בני הלוויה של טלירנל אשר לא שכחו מעולם את אל הים ואת
מסורת המשפחה (ובעיקר עם אחיו של הבארון, שלא הפסיק לשים אותה לצחוק), הדירו שינה
ממלוויל האומלל והעכירו עוד יותר את מצב רוחו; אי לכך, אך שמח כאשר ניצתה פעם
נוספת המלחמה בין שבלייה למורינין, מאפשרת לו לחמוק מטירתו ולשוב לחיי איש חרב;
מספרים, כי הבארון מכנה את רעייתו האדוקה מאחורי גבה "עונשי מידי
שמיים", ויצר המסעות שלו הלך וגבר עם השנים, חרף גילו המתקדם.
אף עם בניו מרעייתו השניה לא נחל הבארון מזל רב; בתו אלווריין נלכדה בשנת 2422
בידי אחד מבני פאלקריי, ונאנסה באכזריות; הבארון יצא למרדף אחר הבריון, ובסופו של
דבר תלה אותו (יחד עם שניים מאחיו המרובים) על עץ בלב נחלות פאלקריי, כשהוא חומק
במיומנות ממרדף ומכת נקם שבאו בתגובה. אלא שאלווריין מתה תשעה חודשים לאחר מכן,
כאשר ילדה בת ממזרה; בתה הצעירה, קתריליה (אשר זכתה ברבות הימים לכינוי
"הסחלב הירוק"), גדלה להיות עלמה חכמה ושקטה, אשר ירשה באופן מוזר משהו
מן המראה העתיק של שושלת פאלקריי, לרבות שער ירקרק מרהיב, וככל הנראה גם כוחות
דרואידיים, אשר לא נראו בשושלת פאלקריי מזה דורות רבים. טילירנל הזקן החזיק את הבת
הצעירה בטירתו, בכדי לנקר את עיניו של הבארון דה-פאלקריי, אשר רתח מזעם על ההשפלה;
אולם קתריליה עצמה זכתה ליחס משפיל, משום שבארון הנהר הזקן ראה בה, במידה רבה,
אחראית למות בתו; צאצאיו של אחיה, שגדלו עמה, התנכרו לה והשפילו אותה, הופכים אותה
לדמות עגמומית ונחבאת אל הכלים.
בנה הצעיר של אדל, כריסטול, גדל להיות נער צעיר, אדוק ומוזר; הוא הושפע רבות
על-ידי אמו, אשר שטמה את מסורת בני טילירנל וטענה חזור וטעון כי מגדל מי-רקיע מלא
תועבה וחטא; בהיותו חלוש וצנום, נכשלו כל הנסיונות להופכו לאביר ראוי לשמו, ובסופו
של דבר ברח הלה ממי-רקיע, בכדי להצטרף לאחת מאחוות הנזירים הקבצנים; טילירנל הזקן,
אשר הפך קודם לכן את הנער ליורשו, הפך לצחוק בפי ידיד ואויב כאחד, ושלח את אנשיו
לאתר את הנער ולהשיבו בכח הביתה - דבר אשר טרם צלח.
אחיו הצעיר של הבארון, לאנטייר (נולד 2376), הפך לדמות שונה מלחלוטין מאחיו הבכור
- דבר אשר הגביר תמיד את זעמו ומרירותו של הבארון הזקן. לאנטייר לא ירש דבר
מיופיים של בני טילירנל; נהפוך הוא, מאז ילדותו, נודע כמכוער, בעל פניו עגולות
המזכירות לרבים דג, וסנטר שטוח המעוטר בזקן קצר ודליל. אלא, שלאנטייר ניחן במזג
עליז ואוהב חיים, אשר גרם לו, לדבריו, "לקבל את כיעורו באהבה"; מאחר
והוא לא חשש לצחוק מהבדיחות הרבות שהומטרו עליו, וקיבל במשיכת כתפיים את הכינוי
"הקרפיון העליז" שדבק בו, הצליח הלה לחיות חיים שלמים ומאושרים לאין
ערוך מאלו של אחיו הבכור.
לאנטייר נשא אישה באיחור, בהיותו בן 29; הוא נישא לגבירה אנטואנט דה-טווא, דודנית
מדרגה שניה של פייר דה-טווא, לעתיד שר הטקס של מלך ז'ראל; בני טווא, שהיו אז שושלת
פרובינציאלית קטנה תחת שלטונם של רוזני לה-מונפורסה, שמחו על השידוך לבן טלירנל;
למרבה ההפתעה, חי לאנטייר בשלום ובשלווה עם רעייתו, עד מותה בשנת 2436 (ולאחר
שהתאושש מהאבל, כך אומרים, החל מביא אל מטתו פילגשים, דבר המעלה את חמת אחיו, אולם
לאנטייר מוסיף לעשות כרצונו).
לאנטייר נראה כמי שאינו מעוניין אלא בחיים שקטים ושמחים, נטולי הרפתקאות אבירים
ומעללי גבורה; אולם, בפעמים בהם הפקיד אחיו בידו את הגנת נחלות המשפחה, מילא את
תפקידו באופן סביר ולמעלה מכך. דומה, כי עצם מזגו נטול הדאגות והשמח בחלקו של
לאנטייר, די היה בו בכדי להעלות את חמתו של הבארון (שלא לדבר על חשדותיו בעניין
קאריון). אלא, שמספרים כי הדבר המכאיב למלוויל למעלה מהכל הינו בניו המוצלחים של
אחיו. בנו הבכור של לאנטייר, לוסטאר השקט והרציני, נטש את נחלות המשפחה ולמד
תאולוגיה גבוהה באיל דה לה-רוא; כיום, הוא נחשב מלומד מן הדרגה הראשונה, ואף כי
אין לו תואר כנסייתי רשמי, הוא מבלה את מרבית זמנו בעיר שבלייה, לצד הנציב מונפרי,
ונחשב כמיסטיקן דתי המתמחה בעיקר במאגיה מוזיקלית. בעבר, הסתכסך עם מסדר כוהני
המשנה כאשר ניסה לחקור שרידים מתקופת בני קרילי במבצרם, ממנו נאלץ להמלט. כך או
כך, לוסטאר איננו מתעניין במיוחד בחיי האצילים, ובז למדי לערכי האבירות; הוא מבקר
במי-רקיע לעיתים רחוקות בלבד, בעיקר ביום הולדתו של אביו, ששמר עימו על יחסים
מצויינים, וזכה בשל כך לא פעם לסיוע מאגי כאשר נדרש הדבר.
הבן השני, ארטול, זכה ככל הנראה לכל מנת היופי שנגזלה מאביו; ארטול גדל להיות אביר
צעיר ושאפתן (אשר ירש הן את אומץ ליבם והן את פזיזותם של כמה מבני טילירנל
הקדומים), אשר הזכיר למלוויל המתוסכל את בנו המנוח בריאן; אלא שהבארון, חרף הערכתו
הרבה לאחיינו ונטייתו להפקיד בידיו משימות, אינו מוכן למנות את אחד מבניו של אחיו
ליורשו - ומרגע שקבע את דעתו, אין הוא מוכן לסגת ויהי-מה, דבר אשר מתסכל את ארטול
מאד. חרף זעמו, לעת עתה הוא נשאר בתלם, ומעדיף שלא להרגיז את דודו יתר על המידה.
הבת הצעירה לורז'ט, גדלה להיות ליידי נאה, אם כי לא פקחית או משכילה במיוחד;
לורז'ט ירשה את אהבת החיים של אביה, אולם לא את אבחנתו הדקה ויכולתו המעולה להבין
ולהסתדר עם אחרים; אי לכך, היא הפכה שחצנית מאד, והיא סבורה כי החיים במי-רקיע הם
פרובינציאלים, ואילו לה מגיע טוב יותר; אי לכך, היא עושה ככל יכולתה לשכנע את קרוב
משפחתה הרחוק מצד אמה, הרוזן פייר דה-טווא, להעניק לה מעמד של אצילת חצר בארמון
המלך. יודעי דבר מספרים, כי הן ארטול והן לורז'ט זיכו את קתריליה הממזרה ביחס רע
מאד, מכנים אותה "אסופית ירוקה" ו"דם ביצה מזוהם" ונהנים
להשפילה במגוון דרכים, בעיקר כאשר אביהם לא הבחין בנעשה. ארטול לא סלח לאביו מעולם
על כך כי רמז לו פעם, כי הממזרה חכמה ומוכשרת יותר ממנו, דבר אשר הגביר את סלידתו ובוזו
כלפי קתריליה ואביו כאחד.
לעת עתה, חרף המכות שספג, מלוויל מוסיף להנהיג את המשפחה ביד ברזל; הוא קשר קשר
אמיץ מאד עם ריאן דה-שבלייה ואחותו קתרין (אחייניו מצד אחותו המנוחה, רעיית
קריסטול דה-שבלייה), והפך את מגיני הנהר הכחול לחלק עיקרי מתומכיו של ריאן (המכונה
בפיהם לעיתים "ריאן השלישי") המצדדים בזכותו לרשת את הדוכסות. חרף גילו
המתקדם (כיום 72) שצבע את שערו וזקנו באפור-לבן, נראה משום מה, כי הבארון לא איבד
הרבה מכוחו ומן הפעלתנות שלו; באופן כמעט מופלא, מלוויל שמר על חיוניות וכח; הוא
עודו לוחם ופרש קטלני, שהצליח להוריד מן האוכף על נקלה אבירים צעירים ממנו בארבעים
וחמישים שנה. כמו כן, הוא לא איבד הרבה מיצר המסעות חסר המנוח שלו, ויש אומרים כי
השלום הארוך בין מורינין לשבלייה משעמם אותו, והוא מחפש בקוצר רוח צרות חדשות.
בפעמים המעטות בהן הוא מתבדח, הוא מעיר כי "כבר הבהיר לזיקנה שלא להתעסק
איתו... לא לפני שיגמור לסדר כמה עניינים חשובים".
חזרה אל דף
האינדקס של נחלות שבלייה
חזרה אל דף האינדקס
של ממלכת ז'ראל
חזרה
אל דף האינדקס המעודכן של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.