אינדקס הארצות של קלדאריה
תאור כללי | ערי המכתש | האוכלוסיה | רשימת
ישובים | מפת צפון ז'ראל
השטח
הגדול המשתרע בין "חוות צל" והגבעות שבגבול רוזנות בוואזי במזרח, לבין
השיפולים היורדים אל ביצת מולביי מישורי הבוץ של מוּלֵארְד במערב, הינה
ערבה גבוהה רחבת ידיים, המהווה את לב ליבה של דוכסות הצפון הפרועה, היא דוכסות
מורינין. בצפון, גובלים בה הרי רוסלאן העצומים, המשלחים דרומה "אצבעות"
רחבות בדמות רמות טרשיות עליהן גדלים עצי מחט צפופים; גבולה הצפוני של הדוכסות,
הינו מארג של עמקים שקועים, נקיקי הרים ורמות מיוערות, והוא מעוט אוכלוסין, פרוע
ומסוכן מאד. מעט ממערב למרכז הדוכסות, בוקעת מההרים רמה עצומה, בגובה של 700-600
מטרים מעל גובה פני הים, הנפרשת הרחק דרומה, וכמעט וחוצה את הדוכסות לשניים; זוהי
רמת סוּואָ הידועה לשמצה, מקום בו צומחת טייגה עתיקת יומין וצפופה להחריד,
עליה ועל המסתורין ויצירי האופל שבליבה מסופרות אגדות מצמררות רבות לאין ספור.
בשמה זה זכתה הרמה בשל עירם של רוזני שושלת דה-סווא, היושבת על מדרגת סלע גדולה
בשיפוליה הדרומיים של הרמה.
בדרום,
נחתמות ערבות מורינין באפיקו השוצף של האוקייר, הנשפך אל הפליזיול בסדרת מפלים
רועמים סמוך למצודת באדירקור האדירה (אחת משלוש מצודות הגבול המפחידות של דוכסות
מורינין), שם משתפלת הקרקע אל עבר אפיק הנהר הגדול; מדרום לאוקייר, עולה הקרקע
במתינות אל עבר היערות הנשירים העצומים של מרכז ז'ראל, המצויים מעברו השני; שם
מצוי מחוז אוּרְדוּרוּאָה עתיק היומין.
דרך המלך העתיקה, הבאה ממחוז בוואזי, חוצה את חלקו הדרומי של המחוז, ומתחברת סמוך
לדורבה ב"מזלג הדרכים", עם שתי הדרכים המרכזיות האחרות: דרך הבדיל
הצפונית, שיוצאת מחורבות לה-גליול, חוצה את צפון מישורי הבוץ, עוקפת את ביצת
מולביי הענקית[1] ומשם יורדת
דרומה, ועוברת דרך הערים סווא ואלוור, ודרך הגרזינים, היוצאת מהעיר מורינין עצמה.
המשטח
העצום של ערבות מורינין המצוי בתווך, הינו ברובו המוחלט נוף פתוח של ערבה, מנומרת
מדי פעם בחורשות דלילות או צוק סלע בודד הנישא לגובה כמעין עמוד עתיק או שן פגומה
המחווה בלגלוג אל עבר השמיים האפורים. אלא, שהדבר בו התפרסמה ערבת מורינין במיוחד
הינו המכתשים הגדולים והקטנים המצויים בה במספר רב; הקטנים ביותר נראים כגומות
בעומק רדוד ובקוטר של עשרה מטרים, מכוסות עשב הגדל בשפע באפר הרך. הגדולים יותר
מגיעים לקוטר של שלושה עד ארבע קילומטרים ועומק של מאתיים או שלוש-מאות מטרים,
ומדרונותיהם סלעיים ומחורצים. במרכזם של המכתשים הגדולים ניצב לא פעם סלע עצום
הנעוץ בכח רב בתוך הקרקע, ובנוי מאבן אפורה-כהה וחלקה, קשה מאד, מסוג שאיננו מוכר
כלל בז'ראל ובסביבותיה, ומכונה בפי כל "אָכָט מוּרָאדוּ". הסלעים
הללו היו מקודשים לאבות אבותיהם של בני מורינין דהיום, אשר האמינו כי בני מורינין
הקדומים נפלו לארץ מהשמיים בעת סערה גדולה, כאשר האל הקדמון שאג במלוא כוחו והפיל
גושי אבן מן השמיים. עימם נפלו בשאגה גם הטובים והקשוחים בלוחמים בני התמותה.
הכנסיה מתעבת סיפורים אלו כעבודת אלילים, ומלומדיה טוענים כי הסלעים נפלו לארץ
במלחמות התוהו שניהל נאקרוב הנורא, כאשר היה העולם צעיר; השדים לחמו בזוהר ורצו
להחריב את הקרקע הפוריה, ולכן המטירו עליה סלעים לוהטים מבאליסטראות שנבנו
בגהינום. אלא שברבות הימים, גבר כוחו המרפא של הזוהר על ידם ההרסנית של השדים,
הסלעים הצטננו, ועשב פורה גדל סביבם, אות לנצחון הטוב על הרע.
המכתשים
של ערבות מורינין יצרו צורה יחודית של ישוב קבע, והוא ערי (או כפרי) המכתש; מדובר
בישוב תת-קרקעי ברובו, כאשר החריצים הנבקעים בחלקם התחתון של מדרונות המכתש הורחבו
למערות עמוקות ונפתלות, היוצרות סמטאות תת-קרקעיות הנפתחות למערות מגורים צפופות,
מחסנים ודירים תת-קרקעיים. הסלע הגדול שבמרכז המכתש נחצב ועוצב לטירה גסה ופשוטה
בגוני האפור-כהה, מחומותיה הנוקשות מזדקרים כמעט דרך קבע ראשי אדם המוקעים על
מוטות, גופות מוצאים להורג המתנודדים בכלובים, וכן מסכות ארד גדולות בדמות ראשי
חיה המוצמדות לקירות המאיימים. מסביב לטירה, ניתן למצוא אוסף של מבנים קבועיים
למחצה ודרכי עפר משובשות המוליכות אל מחוץ למכתש ואל תוך הסמטאות התת-קרקעיות;
בסמוך, נמצאת תמיד רחבה צפופה ומלוכלכת שנועדה לאימונים או לשמש כשוק בהמות. החומה
החיצונה, אם היא קיימת בכלל, מצויה למעלה, מעבר לגדות המכתשים. כפרי המכתש בנויים
בצורה דומה, אולם עלובה יותר, כאשר את מקום מצודת הסלע מחליפה (אם בכלל), מצודת עץ
ואבן נמוכה ובנויה בחופזה. ערי המכתש בד"כ נטושות למחצה בקיץ, ומתעוררות
לחיים רק סמוך לחורף, כאשר הרועים חוזרים כדי לתפוס שם מחסה מפני מזג האוויר הקשה.
ערי המכתש אינן מקום נוח להגנה, ואינן קרובות להשתוות לטירות האבן העצומות של מרכז
ומזרח ז'ראל; אולם לכל ידוע, כי אנשי הצפון אינם שמים את יהבם על הטירות, אלא על
לחימה בשדה הפתוח; מצביא צפוני יתבצר בטירת מכתש רק כאשר כלו כל הקיצים.
מרבית
הישובים באיזור החלו את דרכם כערי מכתש "קלאסיות", אף כי חלקן, כגון
סווא ואולאנס, התפתחו מעבר לכך וגידלו רבעים חדשים מחוץ לתחומי המכתשים. הגדולה
וה"קלאסית" בערי המכתש הינה, כמובן, העיר מורינין עצמה. העיר אלוור,
לעומת זאת, הינה העיר היחידה שלא נבנתה מלכתחילה בתוך מכתש, אלא על גבעות מבוצרות
בנוסח הכלל-ז'ראלי, בעוד קרבת המעיינות החמים מסייעת לתושביה לשרוד את החורפים
הקשים.
תושבי
הערבות הצפוניות, אף כי כיום הם נחשבים כחלק מז'ראל, שונים מאד במראה והתנהגות
מז'ראלים אחרים (כגון יושבי מחוז בוואזי ודוכסות המזרח), ודוברים ז'ראלית בעגה
משלהם, בה התערבבו רוסלאנית ומילים משפותיהם העתיקות של בני מורינין ושבטים אחרים,
שנמוגו ונשכחו מלב. בעיני הז'ראלים מהמזרח ומהמרכז, נתפסים הצפוניים כעילגים
וברבארים (בעוד בעיני הצפוניים, נתפסים אנשי המזרח והמרכז כרכיכות עלובות, מפונקות
ובוגדניות).
אף כי שאר
הז'ראלים מתקשים להבחין בכך, מתחלקים הצפוניים לארבע סוגים עיקריים:
1.
קלאן
מורינין (על ענפיו השונים).
2. אוֹלֵאנִים
3. שבטים רוסלאנים
4. הוּרְלֵאטְיֵאנִים
כמו כן,
קיימים פה ושם גם ז'ראלים שבאו ממרכז הממלכה; דמם של אלו נמצא בעיקר בשורות
האצולה, וכן בעיר אלוור, שרוב תושביה אינם צפוניים "מקוריים" במוצאם,
אלא באו לפני מאות שנים ממרכז ומערב ז'ראל.
המאפיין המרכזי של רובם המוחלט של הצפוניים "המקוריים", הינו בוזם
המוחלט לחקלאות ולאיכרים; הצפוניים, ברובם המכריע, חיים על גידול עדרים של כבשים,
ואצל קלאן מורינין, בעיקר של חזירים גסים ומגודלים מזן "ניבן שעיר",
חיות שעירות, פרועות ורעות מזג בעלות שני זוגות ניבים משוננים וגוף מגודל ובולבוסי
המגדל פרווה גסה, חומה-אפרורית המזכירה שטיח צמרי עבות ומדובלל. בתור כלבי מרעה
משמשים זאבים או זאבים צפוניים לבנים מאולפים (ולחליפין: כלבי רועים פרועים שאינם
שונים בהרבה מזאבים), בעוד הרועים רוכבים על סוסים מגודלים, ואלו מהם שידם משגת,
על בהמות מוּרְק, זוחלים זריזים הולכי-על-שתיים שהינם קרובים רחוקים של בהמת
האוראק ממדבריות דורק (ראה בהמשך).
קלאן
מורינין: קלאן מורינין הינו
שבט מורחב, המהווה כ-30% מכלל האוכלוסיה בערבות, וממנו באו דוכסי הצפון הפרועים
ורובם המוחלט של אנשי אמונם. המדובר בשבט עתיק יומין, שהיה קיים עוד בזמן
"ברית השבעה", לפני למעלה מ-2,500 שנים. לפי אמונתו, בניו הם העתיקים
והקשוחים באנשי ז'ראל, ארץ אליה נפלו עם הסלעים האפורים בעת "שאגת השמיים
הגדולה"; שבט מורינין, אשר סגד ימים רבים למוראדו אדום הגרזן, קיבל אומנם את
האמונה הז'ראלית לפני שנים רבות, אולם נאמר עליהם כי זכר האליל העתיק לא פס מליבם,
ובעיני רבים שייכותם לדת הזוהר היא פורמלית בלבד. פסליו של מוראדו מוצבים עדיין על
כל מבצריהם ובאולמות האבן הקרים שלהם (דבר המנומק באופן רשמי כ"מסורת
תרבותית", ולא כאמונה דתית), ורבים מהם עודם רוקדים סביב הפסל בעת החגים,
כשהם שואגים ומנופפים בגרזיניהם הגדולים.
אנשי
מורינין הם בני-אדם גבוהים מהרגיל (גובהם מגיע ל 1.8-1.85 מ' בממוצע), בעלי מבנה
גוף רחב וחסון. עורם בהיר ושערם השופע הינו בדרך-כלל חום-בהיר או ערמוני; השער
ארוך, פזור ופרוע, אצל גברים ונשים כאחד, ואך מדי פעם נקלע במספר צמות גסות לאורך
הכתפיים. הגברים אוהבים לגדל זקן עבות ומפוצל ושפם עבות (ולפי הבדיחות שמספרים
יריביהם, אף הנשים מחקות את המנהג). הם מחבבים כתובות קעקע, ואלו מכסות במספר גדול
את זרועותיהם וכתפיהם, ולעיתים גם את מצחם. באוזניהם, נושאים אנשי מורינין עגילים
גדולים מארד גס, המעוצבים מדי פעם בצורות אופייניות, כגון גרזן, ניב מעוקל או חזיר
בר.
אנשי מורינין, כאז כן היום, הינם אנשים אלימים וחזקים החיים על הגרזן לא פחות מאשר
על המרעה; כל גבר לומד לרכב, להאבק ולהלחם כבר מילדות, ואף חלק גדול מהנשים לומדות
להשתמש לפחות באלת עץ ופגיון. במשך מאות ארוכות של שנים, פשטו פרשי מורינין על
איזורים אחרים בז'ראל להרג וביזה, ונודעו לשמצה בקרב כל שכניהם; מאוחר יותר, נהוג
היה כי כמעט כל גבר שאינו משמש כחייל בצבא הדוכס, ישמש כשכיר-חרב, ואפילו כשודד
דרכים, כל עוד נעשה הדבר מחוץ לנחלות מורינין. לא פעם, התכתשו משפחות מורחבות אלו
עם אלו, בעימותים עקובים מדם שארכו שנים. בעת שהיה השלטון המרכזי חזק, נאלצו
הדוכסים לרסן את אנשיהם, אולם הדבר התהפך כל פעם ששקעה ז'ראל במהומות פנימיות.
במלחמה הגדולה האחרונה, פלש הדוכס הנוכחי, גי דה-מורינין, לעומק נחלות המזרח של
הדוכס דה-שבליה, הביס את צבא המזרח מספר פעמים וצר על שבליה עצמה למשך מספר
חודשים. רק לאחר שהואסאלית העיקרית של שבליה, איזבל דה לה-מונפורסה, יצאה כנגד
הצרים בראש צבא גדול, אליו הצטרפו ענקים מבארוגו, נסוגו הצפוניים הפרועים בחזרה אל
ארצם. הרוזנת דה לה-מונפורסה, שדלקה אחרי הנסים, פגשה סמוך לפולן צבא גדול מקרב
הואסאלים האולאנים של הדוכס דה-מורינין, הכתה אותו מכה קשה והניסה אותו בחרפה
צפונה (שלהי חורף 2436), אולם לא העזה להרחיק לכת ולחדור אל תוך ערבות מורינין
עצמן.
אנשי
מורינין הינם, עד היום, נוודים למחצה; במשך האביב והקיץ, הם נודדים על פני הערבות
בקבוצות של משפחה מורחבת או כמה משפחות, כשהם מוליכים את עדריהם עימם; רק כאשר
מתקרב החורף הקשה, הם שמים פניהם אל ישוב הקבע שלהם, אחת מערי (או כפרי) המכתש
(ראה בהמשך), שם הם מתארגנים, ברעש מהומה וקטטות, למגורי-חורף בתוך הסמטאות
התת-קרקעיות המוגנות מן הקור, שם שוכנים בני-אדם ובהמות יחדיו בצפיפות גדולה. במשך
הקיץ, נותרים בערי המכתש רק מיעוט קטן: זקנים וחולים, וכן חלק מהאצילים הפאודלים,
פמלייתם הקרובה וחייליהם, הנותרים לשמור על הטירות. יתרת האצילים מעדיפים לנדוד עם
אנשיהם או לצאת למסעות מלחמה, ומותירים את הטירה בידי אכונגר, אשר לא פעם בא מחוץ
לקלאן מורינין[2].
אולאנים: האולאנים הינם שבטי אדם קרובים במוצא לבני
מורינין, המהווים כ-40% מכלל האוכלוסיה בערבות מורינין, ושוכנים בעיקר בחלקן
הדרומי. הם מכונים על שם העיר אולאנס ושושלת אולאנס, שמאז יסודה במאה ה-9
לסה"ה (בקרב אלף הזאבים בו הובס 'לואי החיוור'), אף כי מוצאם עתיק יותר; חכמי
המסורה טוענים כי אבותיהם מאיזורי היערות של מרכז ז'ראל במאות השישית והשביעית
לסה"ה, לאחר מלחמת העצמאות הז'ראלית[3].
האולאנים דומים במראה לבני מורינין, אולם הם נמוכים וכהים יותר מקרוביהם; גון
עיניהם הוא ירוק עמוק, חום או אפור-כהה, ושערם חום כהה או שחור. כמו בני מורינין,
גם חלק ניכר מהם חי על המרעה, אולם חלק ניכר מהם למד לשלוח ידו גם בחקלאות, ובאופן
כללי, הם נוטים יותר למגורי קבע מאחורי חומות ופחות לחיי נדודים מלאים, דבר הגורם
לאנשי מורינין לבוז להם; מאפיין נוסף המבדיל אותם מאנשי מורינין, הוא כי אמונת
הזוהר מושרשת ועמוקה בקרבם הרבה יותר מאשר אצל שכניהם[4].
רובם מאמינים בזרמים הקנאים והנוקשים יותר של הכנסיה, בעיקר בזרם חסידי ברנאר; אחת
התוצאות של עניין זה, הוא כי מעמד הנשים בקרבם ירוד אף יותר מאשר אצל בני מורינין[5].
דבר זה העמיד לא מעט קשיים בפני המושלת הנוכחית של אולאנס, אשר נאלצה להאבק
באכזריות על יצוב שלטונה; בסופו של דבר, גירשה את הכמרים מטירתה, והסתמכה יותר
ויותר על בני מורינין ועל חסותו המאיימת של אדונה הפאודלי.
סמלה של
שושלת אולאנס (ושל האולאנים), הוא ראש הזאב המשחר לטרף; הסמל נטבע, כמובן, בקרב
אלף הזאבים, בו הוביל אבי המשפחה הקדום (אשר היה ככל הנראה דרואיד רב עוצמה), נחיל
עצום של זאבי צפון מבעיתים כנגד צבא לואי החיוור, וכך הקנה את הנצחון לכוחות
יריביו. כמו בני מורינין, אף בני אולאנס משתמשים בזאבים או בכלבי-פרא דמויי זאב לשמור
על עדריהם, ואף על בתיהם. מאפיין יחודי של האולאנים, בעניין זה, הוא כי הם מחבבים
מאד את חלב הזאבה, אותו הם שותים חם ומוקצף. כמו כן, הם מכינים ממנו משקה אלכוהולי
חזק לו הם קוראים "שיכר ציידים"; המשקה הגס נמכר במחירים זולים למדי
באולאנס ובישובים אולאניים אחרים, ושתיית כמות גדולה מדי ממנו גוררת לא פעם התקפי
אלימות קשים, לעיתים תוך פרץ בלתי נשלט של צרחות מיבבות הנשמעות כמו יללת זאב.
שבטים
רוסלאנים: אף כי מרבית הרוסלאנים
יושבי ההרים מסתגרים בארצם, סוגדים לדתם המסתורית ומסרבים לכל משא ומתן עם זרים,
הרי כמה שבטים רוסלאנים ירדו בימים עברו אל צפון ז'ראל והחלו נודדים בה, וכמה מהם
שרדו עד היום, או התערבבו עם מקומיים והותירו בהם את רישומם; הרוסלאנים הינם
גבוהים וחסונים לא פחות מאנשי מורינין, אולם נבדלים מהם בעיקר בשערם האדום.
הרוסלאנים, בניגוד לאנשי מורינין, אינם מחבבים לחימה רכובה, אלא מעדיפים להלחם על
גבי הקרקע; הם קשתים מצויינים, ומחבבים גם מקבות כבדות ושרשרות-הורגים. לוחמים
רוסלאנים ניכרים גם בקסדותיהם המיוחדות, מהן בוקע זוג קרניים מעוקלות המזכירות
קרני אָיִל. מעל שריונותיהם, הם עוטים בדרך-כלל מעילי פרווה כבדים, מעורות דוב או
כבש, בשוליהם רקומים סימנים מוזרים הקשורים לאמונתם.
הרוסלאנים
מהווים כ-5% לכל היותר מהאוכלוסיה (ויחד עם בני רושבוקי - כ-15%), וחיים בעיקר
בבקעות הנסתרות ובאיזורים הקשים לגישה שלרגלי ההרים, תוך שמדי פעם הם מגיחים מהם
עם עדרי הכבשים שלהם. עם זאת, דם רוסלאני רב זורם בעורקי בני רוּשְבּוּקֵיי
שממערב ליער הצבאים, ובעורקי כל תושבי אותו מחוז, ודבר זה ניכר הן בחזותם והן
במנהגיהם. מרבית השבטים הרוסלאנים מאמינים בדת הרוסלאנית הסודית, וכחלק מפולחנה
נושא כל בית עב עימו נס ברזל המזכיר גרסה גסה לנס של לגיון הילאסיאני; העיטור
שבראש הנס מזכיר כמעט תמיד ראש איל, מסביבו מעגל של סימנים מוזרים. שבטים שעברו
לסגוד לזוהר נהגו לרקע את ראש האיל שלהם על רקע של כוכב, כאות כבוד לכנסיה.
הורלטיאנים
(אנשי היער העתיקים): בריות
פרימיטיביות ועתיקות אלו קיימות כיום אך ורק בלב היערות האפלים ביותר שבגבול
רוסלאן וברמת סווא, ואילו שבטים אחרים משלהם חיים בעמקי היערות הקודרים[6]
של מרכז ז'ראל, ומהווים אחוז קטן ובלתי ידוע מאוכלוסיית מורינין
ההורלטיאנים הינם ללא ספק העתיקים בבני האדם, ובתקופות קדומות מאד ישבו בחלקים
רחבים מאד של ז'ראל; הם הקדימו את בני מורינין, ובלא ספק את הז'ראלים
"האמיתיים". שרידי אגדות עתיקות מספרות על מלחמות שניהלו שבטיהם מול
הדרואידים מהדרום, בעידנים שנשכחו מלב. משערים, כי הם קרובים במוצאם ל"עממים
הנושנים", שלחמו לצד אנשי התיש כנגד הואלקיריות בקייר-ג'ורדהאן ובמקומות
אחרים בראשית עידן דמדומי השחר; מאידך, בעוד שבעלי בריתם של אנשי התיש תוארו
כאנשים שחומים, הרי ההורלטיאנים חיוורים כסיד - עד כדי כך, שמשיחים עליהם כי הם מסוגלים
להסוות את פניהם היטב בתוך שלג עמוק.
ההורלטיאנים הינם רחבים ונמוכים; גובהם הממוצע נע בסביבות 1.65 מ', ומוטת כתפיהם
מזכירה במעט גמדים. העיניים ירוקות כהות-מאד או שחורות זועמות, קטנות וצרות במעט.
הראש מקריח, ותחת זאת, הם מגדלי זקן קצר וסמיך. גון השער הוא חום-שחור, שחור
ולעיתים אף ירוק-כהה. השפתיים עבות, וגביניהם עבים ורחבים משל אנשים רגילים.
הזרועות חסונות וחזקות מאד, ולפחות לפי מספר אגדות, אצל חלק מהפרטים הינן ארוכות
מעט יותר מידי אדם.
הן המסורה
הז'ראלית והן המסורה הדרואידית מספרות, כי ההורלטיאנים הלכו בהמוניהם בעקבות
נאקרוב, שרומם מקרבם כוהנים רבי-עוצמה (שיתכן כי בורוק פני תופת עצמו היה אחד מהם),
אשר שלטו בשבטיהם העצומים בשלטון דמים אכזרי; ככל הנראה, התאורים של ההמון המשחר
לטרף שהסתער בעקבות "בני התוהו", מתייחס לאותם שבטי אימים עצומים לגודל
וכוהניהם המבעיתים.
מפלת
נאקרוב ובורוק פני-תופת הביאה גם למפלת ההורלטיאנים; הז'ראלים והרוסלאנים כאחד
תעבו אותם וצדו אותם כחיות טמאות; שבטים הורלטיאנים אחדים שרדו עד מחצית האלף
הראשון לסה"ה, ולחמו לצד הבארוגים במלחמת העצמאות הז'ראלית. קומה של ז'ראל,
והפיכתה ההדרגתית מאסופת שבטים לאומה, הביאה את מפלתם הסופית של שוכני היער
העתיקים, וכיום שרדו אך מעטים מהם, החיים בעמקי היערות ורוחשים שנאה נוראה
לז'ראלים ולכל בני האדם האחרים; רובם של ההורלטיאנים מוסיפים לסגוד לנאקרוב, לפי
גרסתם הפרועה, עד עצם היום הזה, ומעלים לו קורבנות אדם. כמה מהשבטים, לפי השמועות,
חברו כעת אל סר רוקארט המבעית, שאסף אליו כנופיות רצח ומאמיני נאקרוב מכל רחבי
ז'ראל, וקיבצם בחסות היערות לכח מבעית. שבטים אחרים של הורלטיאנים, ביחוד אלו
החיים ברמת סווא, נטשו את אמונת נאקרוב עם השנים, והחליפו אותה בפולחן רוחות
פרימיטיבי שבפרימיטיבי; חלק מאלו האחרונים אף יצרו במרוצת הזמן קשרים רופפים עם
אי-אלו אצילים אנושיים ומשרתיהם, ומדי פעם אף סיפקו להם גששים בעבור סחורות
ומצרכים אלו ואחרים[7] - אולם
החשדנות והזרות בין הצדדים בעינה נותרה.
ז'ראלים: מדי פעם, נמהל דמם של הצפוניים בדמם של ז'ראלים
ממרכז הממלכה או מזרחה, דבר הנכון בעיקר לשושלות האצולה השוכנות בדרום ערבות
מורינין, כגון באיפנין וסווא; הכמות הגדולה ביותר של ז'ראלים הגיעה למחוז לפני
מספר מאות שנים, לאחר אחת הפעמים בהם הוכרזה שושלת מורינין כמורדת בכתר ובניה
הובסו, ושאריתם נמלטו על נפשם והתחבאו. אחד ממלכי ז'ראל החליט שהגיעה העת לישב את
הצפון ב"בני אדם תרבותיים" שיפקחו על הפראים הנודדים שעודם נאמנים
לדוכסיהם המודחים. אי לכך, הובאו לאיזור אלפי מהגרים ממרכז ומערב ז'ראל, שהקימו את
עירם על גבעות במערב ערבות מורינין, לא רחוק מהירידה אל מישורי הבוץ, במקום שנחשב
פורה ועשיר במעיינות מרפא. כך קמה העיר הנקראת היום אֵלְוֵור. אלא, שמאוחר
יותר שבו דוכסי מורינין אל מכונם, ורדפו את תושבי אלוור ככל שיכלו. התכתשויות
וקרבות בין הצדדים היו עניין תדיר, ומספר פעמים הצליחו אנשי מורינין להשתלט על
העיר ולהטיל עליה שלטון טרור, תקופות אשר האחרונה ביניהן הסתיימה אך לפני שנים
ספורות, כאשר הועברה העיר לשלטונו הישיר של המלך. התעוב בין האוכלוסיות הלך וגבר
במהלך השנים, והוא עומד בעינו עד עצם היום הזה.
·
העיר
מורינין (כ-20,000
תושבים)
·
העיר
אלוור (כ-15,000
תושבים)
·
העיר
אולאנס (כ-30,000
תושבים)
·
העיר
סווא (כ-12,000
תושבים)
·
העיירה
איפנין (כ-3,500
תושבים)
·
העיירה
דורבה (כ-3,000
תושבים)
·
העיירה דופריי
(כ-5,000
תושבים)
·
העיירה
רושבוקי (כ-3,000
תושבים)
·
הכפר
לה-הירקול (כ-2,000
תושבים)
·
הכפר
דוסטורז'לי (כ-1,500
תושבים)
·
הכפר
רושפור (כ-500
תושבים)
לתאור הקרופלוק,
מפלצת נפוצה במישורי מורינין, לחץ כאן.
בחזרה אל דף
האינדקס של מחוזות ז'ראל
בחזרה אל דף האינדקס של
ממלכת ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] החוצצת בין מישורי הבוץ לערבות מורינין.
[2] והוא יודע קרוא וכתוב. מעטים מאד מבני מורינין, כולל האצולה, יודעים צורת אות מהי. זאת בהבדל ניכר מאצולה ז'ראלית במחוזות אחרים, הדואגת בד"כ לחינוך הולם לבניה. הדוכס גי דה-מורינין עצמו הינו אנפלבת מוחלט וגאה בכך. לדעתם, השכלה היא סימן לרכרוכיות וחולשה ("מי שמניף קולמוס, שוכח איך מניפים גרזן").
[3] קודם לכן ישבו באיזור אורדורואה, והיו ללא ספק אחת האוכלוסיות העיקריות שהאמינו בכנסיית הזוהר הקדומה. לאחר מפלת אורדורואה, הם נפזרו ביערות, ונרדפו הן על-ידי ההורלטיאנים ומאוחר יותר גם על-ידי הבארוגים, שלכדו אותם כדי שישמשו כעבדים.
[4] אף כי במקורם, היו ככל הנראה בעלי פולחן דרואידי, ששרידים ממנו נשתמרו אצלם עד היום.
[5] אשר אף שם אין הוא מן המשופרים; אמנם, בני מורינין מוכנים לשאת כמות מסויימת של נשים לוחמות הזוכות לזכויות כשל הגברים, אולם יתר הנשים סובלות מאלימות קבועה, אינוס ולעיתים מכירה כרכוש. זאת, לא מתוך אידיאולוגיה דתית, אלא כחלק ממנהגים ברבאריים בני אלפי שנים.
[6] ולפי כל המסורות, רוויי הכישוף האפל.
[7] בדרום רמת סווא קיימים שבטי
יערנים גסים ופרימיטביים, הנראים כתערובת בין הורלטיאנים לשוכני צפון אחרים.