צומת לונארייה
תאור כללי
צומת
לונאריה יושב בלב חלקה הדרומי של רוזנות בוואזי, והינו מפגש הדרכים החשוב ביותר
ברוזנות, ואחד החשובים ביותר בצפון ז'ראל; נהר הסרובאל הרחב והפסטורלי למראה חולף
כאן בין שתי גבעות: גבעת טוּרְלֶיי הקטנה והעגולה במזרח, וגבעת לוּנָארִיל המאורכת
והגבוהה במערב; כרבע מייל ממזרח לנהר, נפגשות דרך המלך הצפונית העולה לכיוון
מעברות הלוסקו והכפר שאבראל, ומשם לעיר בוואזי וגבול קרייסנאו, עם דרך המלך
המזרחית, המוליכה אל דוכסות שבלייה ומשם אל מעברי ההרים של בארוגו[1];
יחד עמם, מתאחדת בנקודה זו דרך האלכימאים הישנה והמוזנחת, המובילה אל העיירה
לולאס.כל שלוש הדרכים מתאחדות בנקודה זו לדרך המלך המרכזית, הפונה לעבר מעבר פיירו
ודוכסות מורינין, ומסתיימת בסופו של דבר באיל-דה-לה-רוא.
לונאריה
דהיום אינו אלא ישוב כפרי אמיד, ספק כפר-גדול, ספק עיירה קטנה; מספר תושביו עומד
על כ-2,000 נפש לערך, והוא שוכן ברובו בין מרגלות גבעת לונאריל ואפיק הנהר הקטן
הנושא את אותו שם; בתים מועטים יותר משתרעים מדרום לנהר, ובתי-חווה מבודדים יחסית
משתרעים בכל רחבי האיזור, משני צדדיו של הסרובאל. הכפר דהיום מתפרנס בעיקר מגידול
חיטה ומטעים, ופחות על המסחר, שתלאות המאה האחרונה[2]
ובעיקרהמלחמות בין שבלייה ומורינין דלדלו אותו באופן ניכר. כמו בפארם ד'אומברה
הסמוכה, גם איכרי לונאריה הינם אמידים יחסית, אולם בניגוד למתרחש תחת שלטון הבארון
דה-ריאנט, מעולם לא התפתח בלונאריה מעמד הדומה ל"אבות הגבאים" של מעבר
פיירו; בארבע-מאות השנים שחלפו מאז הבעירו קנאי סנט-זורדי את האיזור, התחלפו שלוש
שושלות פיאודליות: סורבאר[3]
(2175-2080), מוסארד[4]
(2243-2175), וטורליאנש[5]
(2438-2243), שנפילתו הכואבת והעקובה מדם בידי אנשי מורינין נחרטה לאימה ודראון
בעיני המקומיים, והפכה לאחת הסיבות שהשניאו את הדוכס מורינין והרוזנת דה-בוואזי
כאחד על רבים מתושבי דרום הרוזנות. במשך רוב התקופה, נחשבו הבארונים של לונארייה
לאדונים כפריים אמידים גרידא, אף כי היו תקופות קצרות יחסית, בעיקר בראשית שלטונה
של ארלינד, בהם שגשוג המסחר העלה את קרנם, עד כי כמעט ואפשר להם להתחרות באדוני
ז'אפורי. אלא, שגם אז, לא חרגה לונארייה ממעמד עיירה מנומנמת יחסית: דבר בחזותה,
מלבד חורבות מעטות למרגלות גבעת לונאריל ומסביב לכנסיה הישנה שעל ראש הגבעה, לא
נותר מתקופת הפאר העתיקה שידע איזור צומת לונארייה בעבר הרחוק, בתקופת השלטון
התאוקרטי הראשון של ז'ראל[6]...
מלבד, אולי, מספר אגדות עמומות המסופרות מדי פעם בפונדקי האיזור.
האיזכור הקדום ביותר ללונאריה הינו אגדה עמומה, המובאת באורח חלקי בספר הנשמות
המעונות, ומפורטת יותר, אולי, בספרים המיסטיים-נסתרים של הכנסיה. האגדה, בדומה
לאגדות כנסייתיות רבות אחרות, מספרת על קרב בין נושאי האור לבני התוהו; נושאי האור
המעטים התבצרו על גבעת לונאריל ולחמו לילה שלם בהמוני שדים ופראים מושחתים; האגדה
מזכירה דמות של מלאך רב עוצמה בעל כנפי אור, שכישף את הירח והאיר את שדה הקרב באור
כחלחל שסינוור את השדים והקשה עליהם להלחם. לפי האגדה, נושאי האור שנספו באותו
לילה נקברו בקבר קדוש במעמקי הגבעה; ברבות הימים, נודע המקום בשם "קברם של
לוּאֶן הקדוש ועשרת אביריו הטובים", ושימש, החל מראשית השלטון התאוקרטי של
בית קרידו, כמקום עליה לרגל ומוקד לפולחן רליקות משגשג.
באותה
התקופה, לאחר הפלת שלטון האימים של לואי החיוור ושלטון שושלת דה-קְרידוֹ שהפך בהדרגה
לשלטון כנסייתי, היו פני האיזור שונות ופרועות הרבה יותר מאשם כיום; בקרייסנאו שרר
עדיין שלטונו של הנקרומנסר הקפוא לבית לורגו, וצפון רוזנות בוואזי היה איזור פרא
חסר חוק וישובים גדולים. באיזור ז'אפורי ומערבה ממנו, ישבה עדיין ממלכתם האלילית
של בני בראהנדורן, העויינים לז'ראל ולכנסיה; המשטר החדש לא בטח כלל ועיקר אף בבני
מורינין הפרועים, וחשש מחבירה אפשרית בינם לבין עובדי האלילים, ואפילו כוהנות
עין-הבדולח[7];
מסיבה זו, הציבה הכנסיה שלושה קרדינלים[8]
גדולים בצפון, והעמידה לרשותם כוחות גדולים של צבא ואבירים ממסדר הכוכב: אחד מהם
שכן במולארדי שבמישורי הבוץ, אחד באולאנס, והשלישי, בצומת לונארייה. בדרך זו,
קיוותה הכנסיה לפקח הן על בני מורינין, והן על עובדי האלילים והפראים בגבולותיה
הצפוניים של הארץ; צומת-לונארייה, שנועדה להגן על גבול ז'ראל ועל הדרך למחוזות
המזרח בפני הקרייסנים והבראנדהורן, החלה משגשגת בראשית האלף השני לסה"ה.
דווקא בתקופה, בה החל השלטון התאוקרטי בז'ראל מרקיב ונעשה חמסני ומושחת יותר
ויותר, נודעו הקרדינלים של לונאריה כחזקים ונאורים יחסית, ותחת המסווה של השקטת
איזור הספר, נתן שלטונם חסות למגוון אנשים, זרמים ודעות שנרדפו במרכז הממלכה. החל
משנת 1036 לסה"ה, החל תואר הקרדינל של הספר הצפון-מזרחי לעבור בירושה בבית
דה-לוניר (או דה-לונייר), בית קרדינלים ומטילי-לחשים רבי עוצמה, שכוחם הרתיע את
הפראים ועובדי-האופל מעבר לגבולות, ומנע מהם לנסות את מזלם בפלישה גדולה דרומה.
האגדות
המסופרות על שלטון הקרדינלים הנאורים של בית לונייר הינן עמומות, וספק אם הן
מדוייקות - אולם בשיאם, במחצית השניה של המאה ה-11, ניהלו חצר מפוארת, שקסמי אור
רבי עוצמה הגנו עליה, טובן של ארצות זרות זרם אליה, וכתבי-יד עתיקים ונדירים נאגרו
בספרייתה. גדול הקרדינלים של בית דה-לונייר, והאחרון ביניהם, היה מלקולם
"המפואר", אשר נשא לאישה את הגבירה אמילין דה-קרילי, אחת מבנות השושלת
המסתורית והמפורסמת של מאגים-מוסיקאים[9].
לפי האגדות, הקימה אמילין מגדל נוצץ מקריסטל לבן מעל טירת בעלה, בכישוף שהטילה
כאשר ניגנה על נבלה הכסוף, שמיתריו היו עשויים מאור הירח עצמו[10].
האגדות מספרות כי הגבירה הקוסמת היתה אחת החכמות והמוצלחו בכל שושלת קרילי, והיא
ובעלה העמיקו לחקור באגדות הקדומות אודות אונטולייה של מעלה[11],
מקום אותו שאפו למצוא בעזרת קסמיהם.
אולם אי-כה, אולי בשל חוכמתם ומחקריהם, העלו הקרדינל מלקולם ורעייתו את חמתה של
הכנסיה, ובשנת 1193, הוכרז מלקולם כמין, והוצא עליו גזר דין-מוות בשריפה. צבא
כנסייתי גדול עלה על צומת לונאריה, ובתשע שנים של מלחמה, עלה בידו לגבור על צבאו
הקטן של הקרדינל מלקולם; הוא עצמו נהרג בשנת 1202, כאשר נפרץ אחרון שעריה של
טירתו, ורעייתו נמלטה אל מגדל הקריסטל שלה, וכילתה את עצמה בקסם שהעלים את המגדל
כליל, וקטל עשרות מן התוקפים בגשם של להבות כחולות.
הכנסיה
הפקידה על צומת לונארייה שליט חדש, הקרדינל דה-שריאן, אולם לונאריה תחת שלטונו
היתה צל של עצמה, ולא התאוששה עוד מעולם. שנים מעטות לאחר מכן, פרץ המרד הגדול
שהפיל את השלטון התאוקרטי. רבים מהמורדים בני מחוז בוואזי, וככל הנראה אף ז'ורן
דה-בוואזי "המייסד" עצמו, רצו בנקמה על חיסול הקרדינל דה-לוניר ורעייתו,
ובתחילת דרכם נשאו את דגל בית לוניר; אלא שלונארייה לא נפלה בידיהם, אלא בידי צבאו
של רישאר דה-מורינין[12],
אשר שרף את העיירה כמעט לחלוטין, והפך את ארמון הקרדינל לחורבות מפוחמות; כל שנותר
מן הארמון הוא מבנה כנסיה קטן, הקיים עד היום, וחורבותיו של נמל אבן עתיק למרגלות
הגבעה. זה היה סופה של לונארייה העתיקה, ובמשך מאות שנים היה האיזור מיושב בדלילות
בלבד, בידי קומץ חוואים. רק במאה ה-17, בעת הפלישה הבארוגית הגדולה לז'ראל, זכה
האיזור בכמות גדולה של מתיישבים, פליטים שנסו צפונה מדוכסות שבלייה[13],
אלו ייסדו עיירה גדולה, שחרבה פעם נוספת במאה ה-21, בעת פלישת קנאי סנט-זורדי;
צבאות אצילי בוואזי הדרומית ניגפו בקרב שנערך בצומת לונאריה בשנת 2012, ופעם נוספת
ספג האיזור מכה מבעיתה, שרוקנה אותו מיותר ממחצית תושביו. לאחר המאה ה-21, לא חרגה
לונאריה מעולם מממדיה של עיירה חקלאית, תחנת מעבר לעוברי-אורח ותו-לא.
במשך כמעט
מאתיים שנים, זוהתה לונאריה השלווה והאמידה עם בית הבארונים של טורליאנש; בית זה,
שמוצאו מאביר או הרפתקן שחי במזרח ז'ראל במאה ה-22 (ולפי חלק מהשמועות, נכרך בקרבת
דם לאחד מבני שבלייה או נכרך בענף צדדי של השושלת), משל לפי מיטב המסורת של
שבלייה: שלטון פאודלי מתון, המבוסס על שיתוף פעולה ארוך-טווח עם האיכרים האמידים
והבורגנים, ומקנה להם זכויות ניכרות. אלא, שאותן תכונות שהקנו לבית טורליאנש את
אהבת פשוטי העם הביאו לו אף את תעובם העז של בני מורינין, שראו בו "נחש קטן
של שבלייה" שהזדחל לתוך נחלותיהם; במיוחד היה שנוא עליהם אחרון בארוני
השושלת, אדמונד דה-טורליאנש. הלה, אביר שגדל והתחנך בשבלייה עצמה, היה אחד מחניכיו
של אביו של דוכס שבלייה הנוכחי (עמו ככל הנראה התרועע לא מעט בילדותם), ושלח את
בנו ובתו להתחנך בשבלייה. במהלך המלחמה הראשונה בין מורינין לשבלייה, תמך כמעט
בגלוי בדוכס המזרח (בניגוד לעמדת הנייטרליות של רוזני בוואזי, שהתחזתה באופן רשמי
לתמיכה פסיבית באדוניהם הפאודליים מבית מורינין), ולקראת סוף המלחמה הראשונה יצא
לקרב ומחץ צבא קטן של אנשי מורינין שניסה לאגף את שבלייה מצפון[14];
גי דה מורינין, שרתח מזעם על "מעשה הבגידה של שרץ הנחש" (כלשונו),
התכוון לאסוף צבא ו"לדרוך" על טורליאנש, אולם לפני שתוכניתו יצאה אל
הפועל, החל הנציב דה-סנסר במגעים לשביתת נשק, והתוכנית לא נתממשה.
במלחמה
השניה, לא שכח דוכס הפרא את הבארון הקטן והמרגיז, אולם מהלכם של הדברים התנהל פעם
נוספת בדרך אחרת: מאחר שצבאו העיקרי של שבלייה נמחץ, העדיף מורינין לפלוש לתוך
נחלות המזרח עצמם ולצור על שבלייה; את הטיפול בחזית הצפונית, המשנית יותר, הפקיד
בידי שאר-בשרו בודו המגודל, אולם זה הוכה שוק על ירך בידי ריאן
"רוח-סער", אחיו הצעיר של דוכס שבלייה, שנעזר לא מעט בידי טורליאנש
ואצילים אחרים שנסחפו אחריו, אשר מורינין היה להם לזרא. מורינין, העסוק עדיין
במצור על העיר שבלייה, שילח צפונה כוח נוסף בראשות אחייניתו הצעירה והפרועה איווט,
שזכתה לכינוי "חתולת התופת". זו התנגשה עם טורליאנש בקרב שקול ועקוב מדם
מדרום לצומת לונאריה, אולם נסוגה במהירות כאשר שמעה כי "רוח הסער"
ואביריו שועטים לעברה ממערב, ועשיים לכתרה בתנועת מלקחיים קטלנית. מורינין עצמו
שילם ביוקר על טעותו; הכוחות ששילח צפונה חסרו לו במצור, ובקרב מול חיל המשלוח
הבארוגי שצעד לעזרת שבלייה. להוסיף ולזרות מלח על פצעיו, הצטרפו רבים מאנשיו של
טורליאנש, בלא דגלים, אל "רוח הסער"[15]
שירד דרומה, הצטרף לאיזבל דה לה-מונפורסה במהלך שהכריע את המלחמה ושם לאל את
תקוותו של מורינין לכבוש את מזרח ז'ראל. לאחר מכן, הצליח הכתר הז'ראלי לשוב לכפות
על הצדדים את הפסקת המלחמה. אן דה-בוואזי, לזעמו של מורינין, לא נקפה אצבע כנגד
הואסאל הסורר שלה, והסתפקה בכך שקראה לו לוואריאר לה-פאץ' ונזפה בו נזיפה חמורה.
לאט-לאט, התגבשה אצל אנשי דוכס הפרא ההחלטה, שלא לחכות למלחמה נוספת כנגד שבלייה,
אלא למצות את הדין כנגד מושל צומת לונאריה בדרכים אחרות. המשימה הוטלה על מארניל
האכזר והערמומי, מושל מצודת פאגנור, והלה חיכה להזדמנות מתאימה.
ההזדמנות
הגיעה לאחר מספר שנים, בשלהי האביב של שנת 2438 לסה"ה. קטטה אלימה פרצה בין
כמה מאנשי מורינין לאנשי טורליאנש סמוך למעבר פיירו; זו הדרדרה לקרב חרבות בו נפלו
אנשים משני הצדדים; מארניל שלח אל טירת טורליאנש, את אחד מאחייניו, צעיר פרוע
ואלים במיוחד, להגיש תלונה לבארון דה-טורליאנש על "רצח אנשי מורינין".
אלא, שכצפוי, השתכרו אלו בדרכם, ובמרחק יומיים מלונארייה, פלשו לחווה וביצעו שם
אורגיה של ביזה, רצח ואונס. גיום דה-טורליאנש, בנו ויורשו של הבארון, רדף ביחד עם
אנשיו אחרי אנשי מורינין שנמלטו בחזרה למעבר פיירו בדרכם אל פאגנור, לכד ותלה אותם
באומברה תחתית, במרחק ראיה משערי מצודת פאגנור עצמה. מארניל וקציניו טענו כי מדובר
ברצח שליחים, והכריזו על נקמת דם; בו-בזמן, חצתה קבוצה של אנשי מורינין את גבול
שבלייה, מחופשת ברישול לשודדי דרכים, והתקיפה שיירות סוחרים על הדרך הראשית, מדרום
לטוראל לה-וארט. קציניו של שבליה דלקו אחרי השודדים הנסים, וחצו בעקבותיהם את גבול
רוזנות בוואזי.
המלכודת
נסגרה באכזריות; הדוכס דה-מורינין, ששהה באותה עת "בדרך מקרה" בפאגנור,
שלח עטלף אל הרוזנת בוואזי, והודיע לה כי אנשי שבלייה שבים ופולשים לצפון, ואנשיו
יוצאים להדוף אותם[16];
בו-בעת, עלה כוחו של מארניל על צומת טורליאנש; לפי השמועות, השתתף במתקפה אביר
"אלמוני" מגודל ועצום לגודל החמוש בגרזן דו-להבי, שרק מעטים יכלו לטעות
באשר לזהותו האמיתית. אנשיו המופתעים של טורליאנש לחמו בכל כוחם, אולם אנשי
מורינין עלו עליהם במספר ביחס של למעלה מחמישה לאחד; בתוך חודשיים, בטרם הספיק אף
הדוכס שבלייה להתעשת ולהבין את המתרחש, נפלה טירת טורליאנש והבארון הזקן נפל בקרב,
וראשו סומר לחומותיו המפוייחות. בנו גיום ובתו אלן הובלו באזיקים לשבי, וגורלם לא
נודע. כך נקם דוכס הפרא את נקמתו, כאשר הוא נהנה מאד ממבוכתה של הרוזנת בוואזי,
שהושפלה בפומבי, והיתה מטרה לזעם רב מצד חלק מקציניה, על שהניחה למורינין לפלוש
לנחלתה ולחסל את אחד הואסאלים שלה, בלא שתטרח לבוא ולהגן עליו.
הכפר
לונארייה עצמו, לפי הוראה מגבוה, כמעט ולא נפגע - מלבד מס מלחמה כבד שהטיל עליו
מורינין ואימת-המוות שחלפה בתושביו, כאשר ראו את טירת אדונם עולה באש; אלא, שהאדון
הפיאודלי החדש שמינתה בוואזי לצומת לונאריה, פיליפ דה-פונטייה הצעיר והשחצן, הסתבר
כקללה אמיתית עבור האיכרים. הלה, בן אצולה צעיר שמוצאו שנוי במחלוקת, לשעבר מפקד
המשמר בעיר בוואזי, נהנה להתעלל באיכרים באין-ספור צווים וגזירות, שנועדו כל-כולם
להשפילם ולהבהיר את המרחק בינם לבין האדון הפיאודלי: כך למשל, נאסרה עליהם לבישת
בגדים נאים, אכילת שורת מאכלים "שנועדו לנעלים מהם", כגון בשר ברווזים,
ועוד. המרירות בכפר גברה, אולם העובדה כי רבים מהאיכרים נותרו עדיין בעלי רכוש שהם
חוששים לאבדו, כמו גם הסכסוך החריף בין האיכרים עצמם (ראה מיד) מנע מהם מלנקוט
חזית מאוחדת כנגד האדון החדש.
מלבד
המאורעות הגדולים, אשר רובם חלפו מעל ראשיהם של האיכרים בלא לגעת בהם במישרין, לא
חסר הכפר לונאריה גם מאורעות וסכסוכים קטנים יותר, אשר הפרו את שלוותו בדור
האחרון; במוקד הסכסוך עומד, מזה כ-30 שנים, סכסוך חריף בין משפחת הקצבים המקומים,
משפחת רָאקוּל, לבין שתי משפחות חשובות אחרות בכפר: משפחת דופלה הגדולה ומשפחת
אוסטירלין.
ראשיתו של הסכסוך לא ברור, אולם אי-החיבה בין דופייה לראקול עברה מאב לבן במשך
שלושה דורות לפחות; לפי מה שמספרים בכפר, בעורקי בני ראקול זורם מעט דם של מישורי
מורינין, מה שאחראי, כך לדעת הכפריים, לגופם השרירי ומזגם האלים; משפחת דופלה,
שמעבירה את מאפיית הכפר מאב לבן מזה כמעט שלוש-מאות שנים, לא חיבבה מעולם את בני
ראקול, שנתפסו בין היתר גם כאיום על מעמדם בקרב הכפריים; במאבק השקט על ההגמוניה
בכפר, גייסו בני דופלה לצידם בשני הדורות האחרונים את משפחת אוסטירלין הקטנה;
תִיאוֹל אוסטירלין, סוחר בקר משאנה דה-קורב שהתיישב בכפר לפני מעט יותר מ-50 שנים,
נשא לאישה את ז'אנט דופלה, דבר שהפך את הבא מקרוב (שפתח רפת מצליחה שסיפקה חלק
גדול מצריכת החמאה והגבינות של הכפר) לבן ברית הדוק לבני דופלה.
היריבות בין הצדדים התפרצה לפני כ-30 שנים; בנו של תיאול, אדמונד אוסטירלין, נשא
לאשה את ז'ואֶנה סֶבְּרִיז', בתו של סוחר קטן מטוראל לה-וארט שהתרושש ובילה את
שנות חייו האחרונות בחווה ליד לונאריה. החתונה הכפרית הפכה למהומת-אלוהים, אשר
התפרץ לתוכה מוריס ראקול הצעיר (אז נער בן 15 לערך). מוריס, שחמד את ז'ואנה לעצמו,
השתכר והתפרץ עם שניים מחבריו לחתונה, כשהוא מזיע כחזיר, סמוק ומגדף, ולפי מה
שסופר, הפשיל את מכנסיו והחווה תנועה מגונה אל עבר החתן והכלה; הפלישה הפכה
במהירות לקטטה גדולה, כאשר אביו ודודיו של נער הקצבים הצעיר חשו להגנתו מזעמם של
החוגגים. מאז, היתה היריבות בין הצדדים בלתי ניתנת לגישור, ועד לאחרונה, היתה ידם
של בני ראקול על התחתונה; מוריס, ששנים מספר לאחר מכן ירש את הקצביה המשפחתית,
הפיץ שמועות כאילו שכב עם כלתו של אדמונד לפני חתונתה (או ליתר דיוק, היא שפיתתה
אותו), ואילו אדמונד החלבן ובני דופלה החזירו בשמועות, כי הקצב הכפרי מוכר בשר
פיגולים, ומעסיק נוודים אשר לוכדים עבורו שרצים שאת בשרם הוא דוחס לתוך הנקניקים;
כך או כך, עלה בידם להקנות למוריס ולבניו, בעיקר בנו הבכור רוז'ה, מוניטין מפוקפק,
דבר אשר גרם לרוז'ה להתקשות במציאות שידוך. שמועה שהופצה בכפר בידי
"אלמונים", טענה בעקשנות כי אביו של רוז'ה שוקל לארסו לבת לקלאן הרועים
בארגו, דבר אשר (חרף הכחשתו הנמרצת), הפך את בן הקצב ללעג.
בסתיו
2430, לפני כעשר שנים, קרה מאורע נוסף אשר תרם לזעמם של בני ראקול: אל הכפר
הזדמנה, בעת דמדומים, זמרת עלפית נודדת מלווה במספר אבירים נודדים, שהשתייכו ככל
הנראה לזרם 'אחוות הזוהר הקדושה'. הזמרת האריכה בשיחה עם כמה מן הילדות בכפר, שאחת
מהן היתה גייל הצעירה, אחת מבנותיו של אדמונד אוסטירלין, ושאלה אותן שאלות מוזרות
על הערפילים המרחפים מעל גבעת הכנסיה ושאר דברים מוזרים. כאשר שרבב רוז'ה את
פרצופו מאחורי משוכה והחל לועג לגייל הקטנה, הטילה עליו הזמרת כישוף שגרם
לשער-בהמות לצמוח מפניו, מלווה בריחות צחנה עזים; בני ראקול זעמו על השפלת רוז'ה,
וחיכו לשעת כושר לנקום.
הגלגל התהפך לאחר שנים מספר; הכומר הזקן של הכפר, אדם מסתורי, שקט וצנוע, נרצח
בכנסיית הכפר בסתיו 2436 על-ידי רעולי-פנים; הדבר היווה מכה עבור בני אוסטירלין
ודופלה, שהיו מיודדים עמו. עד-מהרה נפוצו בכפר שמועות על כשפים וחוכמות אסורות
בתוך הכנסיה, שנתמכו בשתיקתו הרועמת של מחליפו של האב שארל, האב ברתולומיי הרגזן,
הקנאי וצר האופקים; זה, בניגוד לקודמו, נטה לצד בני ראקול - אולי משום שחש זר ודחוי
בכפר, שרובו חיבב מאד את מחליפו. העובדה שגייל הצעירה למדה קרוא וכתוב מידי האב
שארל, ואולי אף 'חוכמות' נוספות, וכי חודש אחד בלבד לאחר הרצחו, נלקחה מלונאריה
בפקודת הרוזנת דה-בוואזי, גרם לרבים בכפר להרים גבה, ומעמדם של בני אוסטירלין נפגע
קשות; האב ברתולומיי האשים כמעט בגלוי את הנערה הנעדרת בחטאים ולימוד חוכמות
האסורות על נשים, ורבים בכפר נטו להאמין לו.
שעתו הגדולה של מוריס ראקול הגיעה לאחר מפלתו ומותו של הבארון טורליאנש הזקן; לפי
מה שהעיד בעצמו, ניצל את העובדה כי דם מורינין זורם בעורקיו, והתיידד עם כמה מקלגסיו
של מורינין ששהו בלונאריה; לטענתו, ניצל את העובדה בכדי לדאוג כי יקלו עם הכפריים
- אולם מה שברור הוא, כי סייע להם בהלשנות ובמצוד אחר כמה מאנשי טורליאנש שניסו
להסתתר בסביבות הכפר, דבר עבורו זכה לפרס כספי נאה; בכסף השתמש מוריס בכדי להרחיב
את עסקיו ולהעסיק חבורת נוודים עכורי-פנים בתור עוזרים ופועלים. דבר זה העלה פלאים
את מעמדו של מוריס בכפר; כעת, החל מתחנף לשליט הפיאודלי החדש, פונטייה, ממנו הוא
מעוניין לזכות במינוי של ראש הכפר, ואולי משהו מעבר לכך; מוריס הוזמן פעמיים
לטירה, לשיחה עם הבארון, ולאחר מכן טען כי בשיחה הניא את הבארון מלחוקק חוקים
משפילים נוספים, ואילו שמועה עקשנית שהופצה בכפר טוענת, כי מוריס הציע לבארון
הצעות לכונן מיליציה כפרית נאמנה לו, עליה יפקדו בני ראקול, ואילו בתמורה הורה
הבארון לאנשיו בשקט שלא להקפיד על בני ראקול בכל האמור ב"חוקי הברווזים"
המשפילים שחוקק.
בינתיים, הורע המצב הכפר; האיכרים נפגעו מן המלחמה ומס המלחמה, ונעשו עניים יותר,
אף כי בינתיים לא הגיע איש לחרפת רעב; לאחרונה, החלו נלחשים דברים על מאורעות
מפחידים; כלבים שהשתגעו ותקפו בני אדם, ריר אדום מוזר נוטף מלועם; אנשים מוזרים
המתהלכים בין חורבותיו של נמל לוניר הישן, ועוד כאלו; האב ברתולומיי טען, כי אלו
אותות המרמזים על כך זעם הקדושים כי הכפר אינו ירא אלוהים די הצורך, ואגב כך, פרץ
סכסוך קשה בינו לבין חבורת נזירים קבצנים, שהאשימו אותו עצמו בתאוות-בצע וחטאים
מחטאים שונים; עקב כך, ניסה האב ברתולומיי לגרש את הנזירים הקבצנים מהכפר, והורה
לבני ראקול לבצע את המלאכה, צעד שהרגיז מאד אי-אלו מהכפריים; כעת, הכל מחכים
לסיבוב נוסף במאבק הכוחות המקומי, וחוששים כי בזו הפעם, יסתיים בשפיכות דמים.
בחזרה אל דף האינדקס של מחוז בוואזי
בחזרה אל דף האינדקס של מחוזות ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ממלכת ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.