לולאס: עיירת החלזונות שעל סף היער
לולאס היא עיירת אבן עתיקה, היושבת על רמת
טרשים דלת צמחיה על ברכו הדרום-מזרחית של הר הענק, וממנה משתפלים מתלולים סלעיים
אל עבר סף יער איגלין, ואל שדות בור קודרים והריסות, אשר ביניהם זורם נהר אילגוס,
המכונה גם "מי-מרור" אל עבר אפיק הלוסקו; בימים עברו, היתה לולאס עיר
לכל דבר ועניין, וגודלה היה כמעט פי שלושה מגודלה הנוכחי; אלא, שבעת הפלישה הגדולה
של אנשי סנט-זורדי כבש אחד ממנהיגיהם, מירוז "חסר הפנים" את לולאס וערך
בה טבח נורא. מארוע זה (אשר שרידיו מהלכים איימים עדיין בתוך שדות הבור), לא
התאוששה לולאס מעולם.
שלושה מארבעת רבעיה של העיר דהיום יושבים על שלוחת הטרשים היורדת מהר הענק; איזור
רביעי משתרע בתוך בקע גדול וקשתי המתפרש בין שפת היער, הנהר ומדרונות הרמה; שם
מצוי השוק האיגליני, מקום בו מציעים אוגלביירים את שירותיהם, ומקום בו מקימים נפחי
האיגלינים את מפחותיהם ודוכניהם ומוכרים את סחורתם לאצילים, אבירים וסתם לוחמים
ואנשי אגרוף הנוהרים לכאן מכל עבר. אף כי לכאורה נראה רובע זה כעלוב מבין רבעי
העיר (באשר מרבית המבנים בו קטנים וארעיים), הוא הינו הפעיל ושוקק החיים מביניהם.
ההיסטוריה של העיר: איזור לולאס היה מיושב מאז קדמת דנא; שבטי
פרא חנו כאן עוד זמן רב טרם הגיע הזוהר, ובתקופת מלחמת האור והחושך, עמד כאן מבצר
של נושאי האור, אלא שזה נחרב בלא זכר. מאז, יושב וננטש האיזור לסירוגין; ההסטוריה
המודרנית של המקום החלה בראשית ימי בית בוואזי; לולאס הראשון היה, ככל הנראה,
אלכימאי אומן אשר השכיר עצמו לרוזנים בעת שלחמו כנגד הרוע הקפוא של ז'וזה
דה-לורגו; בתמורה לשירותיו, הוענקה לו העיירה כנחלה.
במשך שנים רבות, היתה לולאס מרכז לאלכימאים, אשר עשו שימוש הן במיים המרים, הן
בחלזונות המוזרים והן בסחורותיהם של אנשי היער; רבים מהבארונים לבית לולאס נודעו
כמלומדים ורוקחי שיקויים נודעים לתהילה הרבה יותר מאשר כאבירים בשיריון נוצץ, ולא
פעם שירתו בני לולאס בטירת הרוזן כיועצים ואלכימאים. לשם ניסוייהם הרבים, הקימו
הבארונים את בית הגילדה גדל המידות, ובה עשו לפי האגדות דברים מופלאים. אלא, שמעל
הכל, התעניינו האלכימאים העתיקים של לולאס בחלזונות. הניסויים הרבים שעשו יצרו
חלזונות נבונים יותר, חזקים ומשוריינים יותר, אשר שימשו את הכפריים כבהמות משא
מצויינות (ולפי האגדה, אף רירם היה בעל סגולות מרפא, ויכול היה לדשן את האדמה).
מסיבה זו, היה הנס של בית לולאס שני חלזונות, וביניהם פטיש המסמל את העמל והעוצמה.
מסופר, כי בשיאם הצליחו האלכימאים של לולאס ליצור חלזונות מהירים כמעט כסוסים,
בעלי יכולות קסומות, ועל גביהם רכבו אבירי לולאס לקרב לצד אדוניהם הפיאודליים.
בפיסות מקונכיות החילזון היו חשלי העיר משבצים פיסות של רסיסי כוכבים איגליניים,
כדי ליצור מגינים ספיראליים קסומים ואדירי כח, כאשר כמעט ולא היה נשק שיכול היה
לבקעם בלא שיוסט ויחליק על פניהם. מעטים ממגינים אלו שרדו עד היום, ומהווים כיום
שכיות חמדה שאין ערוך לערכן.
אולם כשהגיעה הגילדה לשיא כוחה, החלו סכסוכים פנימיים מעכירים את שלוותה; ומאז,
החלה הגילדה מתערערת בהדרגה וחוכמתה ירדה. רבים מהאלכימאים החלו משקיעים את חוכמתם
ביצור רעלים, וביצירת מפלצות חילזון יורקות חומצה וצמאות דם; לפי האגדות, בדור
שלפני פלישת סנט-זורדי, נאבק על השלטון בגילדה ראנייה 'עין השדפון', בריה מפחידה
וחסרת מעצורים אשר יצר חלזונות ארסיים אשר היו מוצצים את כל הלחות מקורבנותיהם,
הרעיל את אויביו בחומרים שטניים, וכרת ברית עם כוחות אפלים; במלחמה הארוכה בינו
לבין יריביו, הצליחו האחרונים לגבור עליו ולהשליכו אל אש התופת, אולם הגילדה סבלה
קשות, רוב זקניה נהרגו, וחלק ניכר מחוכמתם אבד. דור לאחר מכן, שרפו אנשי סנט-זורדי
את כל העיר התחתית, רצחו את מרבית האלכימאים ושרפו את ספריותיהם. מאז, חרבה העיר
התחתית והגילדה ניטשה, הופכת לאחוזה נטושה הנחשבת למקום מקולל ורדוף סכנות ורוחות
רפאים.
אביו של הבארון הנוכחי, קליאון דה לולאס, היה רדוף מנעוריו בהערצה לסיפורים הישנים
על הגילדה, כפי שהעריץ אף את זכרה של המלכה הקוסמת המנוחה ארלינד דה-אולגונד.
בנעוריו, הרחיק עד למאגכוקרטיה הרחוקה של קיראנד כדי להתמחות שם בתורת הנסתר, וחזר
משם כשהוא נושא על צווארו מדליון קסום עם תמונתה של ארלינד, המשתנה לפי שעות היום
ועונות השנה, וספרים רבים ושונים בשפות לא ידועות. אזי, ניסה להקים לתחיה את
הגילדה העתיקה; הוא סייר במרתפיה הנטושים, וניסה לגייס לעצמו שוליות ועוזרים
בעיירה. אלא, שהמקומיים הגיבו בפחד, זעזוע ויראה, וחששו כי יעורר כנגדם את הרוחות
הרעות; לכן, נתקלו מאמציו בקשיים רבים, ולא פעם התחממו העניינים ועמדו על סף מרד
ממש; אלא שקליאון המשיך בעבודתו במרץ, ובמרתפי טירתו החל מגדל חלזונות ענקיים, בהם
עשה ניסויים כדי לשחזר את ימי העבר. אלא שאלו לא צלחו, ורוב יצוריו מתו במהרה. כל
שנותר הוא דווקא חילזון ענק אחד, עמו התעסק קליאון בנעוריו, בעוד כוחו מצוי
בחיתוליו. הלה, שזכה לכינוי "הוף הזקן", גדל לממדים גדולים בהרבה משל
סוס, והפריש ריר אשר נמצא כדשן שדה
לא רע, אולם היצור נותר עמום-מוחין ואיטי, ולא צלח לדבר מלבד דישון שדות וסחיבת
משאות.
כאשר היה דה-סנסר חזק, התחבר עמו קליאון, שלח לו שיקויי קסמים וניסה לעניינו
בניסוייו. דה-סנסר אכן שלח אנשים מ"אחוות הזוהר הקדושה" לבחון את
האלכימאי השאפתן, אשר הצטרף למאמיני האחווה כדי להתקרב אל הנציב. דה-סנסר הבטיח
לסייע לו לאחר שישוב ממסע המלחמה שלו בקרייסנאו, אלא שזה האחרון הסתיים באסון
סיראנד-דארגות', אשר ניפץ את אחוות הזוהר הקדושה לגזרים. קליאון נותר מריר מאד,
ועד מהרה הסתסך עמוקות עם הרוזנת אן דה-בוואזי ועם איש הכנסיה הבכיר שנשלח למחוז,
השליח הקדוש דה-קנייר. מתוסכל ומבודד, טען בזעף כי הרוזנת מביישת את אבותיה
הנאצלים, בעוד איש הכנסיה הבכיר הינו צדיק וקדוש כמו לשלוש; יותר ויותר מזמנו
הוקדש למחקריו, עד אשר נמצא מת באורח נורא בחצר בית הגילדה הנטוש, עיניו פעורות
לרווחה, ואד כחול מבעית ניגר מפיו, אפו ואוזניו. כך, הקיץ הקץ על הבארון המוזר
וחלומותיו. בית הגילדה שב וננטש, ולא נותר בסביבתו אלא זקן זעוף אחד בשם אנדרה,
אשר היה בעבר אחד מעוזריו של שארל, החי בתוך בית אבן חרב למחצה ומגדל לשלושי מאכל
באחת הבריכות שבפאתי בית הגילדה, אולם זה מתבודד לנפשו, ואינו משיח עם המקומיים.
הבארון שארל דה-לולאס: את מקומו של קליאון תפס בנו שארל; מבין חמשת
ילדיהם של קליאון ורעייתו קליר דה-רושבוקי, מתו שניים בטרם הגיעו לבגרות, ושלישי
מת בסירנאד דארגות'. אחות אחת נישאה עוד בימי חייו של קליאון לאחד מבניו של הרוזן
פרננד דה-קורטזאר[1].
לא נותר אלא בן הזקונים שארל, שהיה בן 15 בלבד כאשר מת אביו.
שארל הצעיר נודע מאז נעוריו כברנש טפש וחסר כשרון; שארל הינו גבר רחב גרם בעל גובה
ממוצע, שראשו העגול מעוטר בשער חום מקורזל במעט, אף סמוק ובולבוסי, ועיניים
חומות-ירוקות גדולות ובוהות (אשר המקומיים מגחכים כי הן מביעות את חריפות מחשבתו
של קרפיון). מתלוצצים על שארל, כי ככל הנראה היה תוצר של אחד מניסויי החלזונות של
אביו, ולא המוצלח שבהם; בעת מותו של אביו, שימש כנושא כלים צעיר בטירת בוואזי,
אולם הרוזנת (אשר לא העריכה במיוחד את כשרונו כאביר מיועד), מיהרה לשלוח אותו
ללולאס, בטרם יעלו בני קורטזאר על דעתם לנסות ולטעון לבעלות באדמות מכח נישואי בן
שושלתם לאחותו אמילין.
כך הפך שארל הצעיר או "הבארון הבוהה" לאדון העיירה; את מרבית זמנו השקיע
בבטלה מתוקה וטיולים על גדות הנהר, כשהוא מהמהם לעצמו בקול מוזר ומעובה וחולם
חלומות על גדולה (ולעיתים רוכב באיטיות על הוף הזקן, ומדמיין כי הוא מצביא המוליך
צבא אגדי אחריו). ניהולו הכושל והמטופש דלדל את העיירה, אפשר לדונגה ולקייר לעשות
כרצונם, והביא אותו לחסרון כיס, אותו נאלץ לכסות על-ידי העלאת המיסים ולקיחת
הלוואות ממקורות עלומים, ככל הנראה בתיווכו של גי קייר הערמומי, שאינו מסתיר את בוזו
כלפי הבארון (כאשר זה אינו נמצא בסביבה, כמובן). שארל הרבה להתרפס בפני הרוזנת
ולהצהיר על נאמנותו חסרת הגבולות כלפי הגבירה הנערצת. יש אומרים כי מסיבה זו, חרף
המרורים שהאכיל אותה בניהולו הכושל, והצרחות הכמעט היסטריות שספג מדי פעם על
טפשותו, הותירה דה-בוואזי את משרתה השוטה על כנו.
כלפי האיכרים, גילה שארל הצעיר שחצנות מדהימה,
שלא נפלה בהרבה מטפשותו; הוא מסרב לקבל משלחות שלהם לטירה, ואינו מכבד את חגיהם
בנוכחותו, כאשר הוא משתמש כמתווכים במפקד המשמר שלו (שכיר חרב מגודל וגס שיש
אומרים שזורם בו דם טרולים), ובגי קייר הערמומי, אשר קנה בחנופתו את חסד הבארון,
אך שלא בפניו אינו מהסס ללעוג לטפשותו ולבוז לו כמעט בפומבי.
ההתנגשות האחרונה בין לולאס לאנשי העיירה החלה לפני כשנה; המערות הלחות מתחת לעיר,
בהן עוברים פלגים טחובים, הינם בית גידול מצויין ללשלושים, ורבים מציידי העיירה
מוצאים של את פרנסתם; אחת הנקבות נפתחת אל בריכת מיים מרים, שמינרל טבעי בקירות
העניק להם גוון מוזר של ורדרד-בדולח. באיזור זה, גדלו לשלושים שמנים במיוחד, אשר
היו מבוקשים מאד בקרב הציידים. אלא, לשצד הלשלושים גדל סביב הבריכה עצמה גם מטפס
מוזר, המצמיח פירות גדולים דמויי לימון, שטעמו מגעיל ומר כלענה.
לא ברור כיצד, אולם אי-מי שתל במוחו המצומק של הבארון את הרעיון, כי הבריכה
'הקסומה' בורכה בראשית הימים על ידי 'מלך ענקי הבדולח', ואם ישתה הברון ממימיה
ויאכל מן הלימון בקביעות, הוא יהפוך חכם ומוצלח ממש כמו אותו ענק קדמון. שארל
השוטה הפך למאמין אדוק באותו רעיון (שככל הנראה לא היה אלא מתיחה של אחד מאנשי
המשמר שלו), ומאז הקפיד לשתות ולאכול ממי הבריכה ומהלימונים המגעילים כל שלושה
ימים. המקומיים, שתחילה התפקעו מצחוק, נדהמו כאשר החליט הבארון לאסור עליהם להתקרב
לנקבה ולצוד בה לשלושים, שמא "יטנפו את היכל הענק החכם ברגליהם הגסות של
פשוטי עם", או יגנבו מהלימונים הקסומים שלו. הדבר הביא להתמרמרות רבה, אולם
עד כה, מלבד איומים גרידא, טרם נשאה זו פירות ממשיים.
פרנסת העיר ו"מלחמת
הכבשים": בשל טיב
הקרקע, אך מיעוט קטן מתושבי לולאס מתפרנסים מחקלאות; חלק מהאוכלוסיה מתפרנסת על
מסחר עם האיגלינים ומבתי-מלאכה היושבים סמוך לשוק האוגלביירים; העניים יותר
מתפרנסים מרעיית עיזים ומחציבת אבנים בעבור הבארון, השולט במחצבה סמוכה. אחרים
חיים על ציד לַשְלוּשִים, חלזון גדול, איטי ומחוסר קונכיה אשר אחד הזנים שלו מצוי
בשפע בנקבות המעיין ובמערות הלחות שמתחת לעיר, עיבוד בשרן ל"קרישות
לולאס" (מאכל דמוי ג'ל או פשטידה ירוקה סמיכה המהווה חלק גדול מהתפריט בעיר),
או הפקת שמני לשלוש - חומר בערה מצויין, המשמש למטרות רבות, הכל מפנסים וכלה בציוד
עבור קליעי באליסטראות.
עד לפני מספר שנים, היו רועי לולאס אמידים למדי; העשב בפאתי היער ועל צלעות הר
הענק נתן מראה דשן לעיזים ולכבשים, ואפשר לרועים לגדל עדרים גדולים שנתנו חלב ובשר
עשירים ומשובחים. אלא, שהמצב השתנה כאשר התנחל על ההר ענק גבעות פראי מבארוגו בשם
הונגור; ענק הגבעות הקים את ביתו במערה גדולה על ראש ההר, אליה בא בחברת להקה של
עוגים ובריונים אנושיים עטויי פרוות, המלווים עדר גדול של כבשי-ענק בארוגיות
וכבשים רגילות שנלקחו בחוזק-יד במהלך מסעותיו.
עד מהרה, החל הונגור יורד אל לולאס ומהלך אימים על הרועים, בטענה כי שדות המרעה הם
שלו; והיה משלח בהם את בריוניו וגוזל את כבשיהם. חיל המשמר הקטן השלומיאלי של
הבארון הצעיר יצא כנגד הענק, אולם בריוניו של זה ארבו לו על מתלול גבוה, גלגלו על
השומרים סלעים והבריחו אותם מוכים ומושפלים אל הטירה. לאחר מכן, העז ענק הגבעות
לרדת אל העיר עצמה; הוא ובריוניו החרימו מאות כבשים, וגם מבנה אבן גדול בעיר
העילית, אותו הפכו ל"בית משמר" משלהם; תחילה, רצה הבארון המפוחד (שנמצא
כמעט במצור), לשלוח שליחים אל הרוזנת, אולם מספרים כי פחד מתגובתה על חוסר האונים
שלו; בסופו של דבר, ביקש מזקן העיירה הערמומי, גי קייר, לתווך בינו לבין הונגור;
זקן העיירה לא איחר לעשות כן, ומספרים כי הוא נועד עם הונגור לאחר ששיחד אותו
בכדים של יינות יקרים, והשיק עמו כוסות במשך חצי הלילה. המקומיים מספרים במרירות
כי הזקן הערמומי והענק גס הרוח הסכימו לעשות יד אחת בכדי לעשוק את הבארון. לא עברו
יומיים, וגי קייר שכנע את הבארון לולאס לחתום עם הונגור על הסכם: המצור מעל הטירה
יוסר, והונגור ישוב אל המערה בהר, אם יותר לאנשיו להוסיף ולאחסן חלב כבשים בבית
האבן שכבשו, ואם יתחייב הבארון לחתום על "חוזה בלעדיות", אשר יקנה
להונגור את הזכות לספק את כל החלב והגבינה לטירת הבארון. זאת, כמובן, במחיר מפולפל
אשר הביא להונגור ולמתווך הנאמן רווחים נאים, ודלדל את לולאס השוטה עוד יותר
מקודם. בינתיים, הידקו הבריונים את אחיזתם בבסיס החדש, ומשם הוסיפו להטיל אימה על
הרועים, עד אשר מכרו רובם את עדריהם לענק, והפכו לרועים שכירים דלים ונדכאים
בשירותו ובשירות גי קייר, אשר מאז כמעט ושילש את העדר שבבעלותו. כך תמה
"מלחמת הכבשים", הופכת את הבארון לדל עד כדי כך שנאלץ לשלוח את גי קייר
להשיג עבורו הלוואות, ואת הונגור לעשיר וחזק יותר מאי-פעם. הרוזנת רתחה מזעם, אולם
לעת עתה נמנעה מלהתערב.
טירת לולאס: טירתו הקטנה של הבארון דה-לולאס עומדת בקצהו
המרוחק של הבקע, מרחק של מייל לערך ממרכז העיר; שביל עפר מוזנח, שמצידו גדלים שיחי
פרא, מטפסים ואף שיחי גפן הוגאש שוטה מוליך אל השערים המוזנחים והחומות הנמוכות,
המעוטרות בפסלים מאובקים ודגלי בד פשוטים הנושאים את נס שני החלזונות והפטיש -
מזכרת עגומה לגדולת ימים עברו. מעבר לכך, הטירה היא פשוטה וגסה, ונחשבת כאחת
העלובות והפרימיטיביות שבטירות האצילים במחוז בוואזי; קיימים לא מעט אבירים בדרג
נמוך יותר, ואף סוחרים עשירים בבואזי או לה-רולי, אשר הצליחו למצוא לעצמם משכן טוב
מזה.
שדות הבור וגילדת האלכימאים: מתחת לרמה, בתוך שדות הבור, עומדות עדיין החורבות
המפוייחות, זכר לחורבן העתיק; מרבית הבתים הישנים נהרסו כליל בשריפה או זמן קצר
אחריה, ולא נותרו מהם אלא מצבורי אבנים ישנות, שברי קירות מתפוררים או עמוד בודד
המזדקר עקום מתוך הדשא הנוקשה. החורבות מארחות לא פעם חיות בר היוצאות מהיער,
ולעיתים גם משמשות כמחנה לשכירי חרב ירודים ושאר טיפוסים מפוקפקים הנמצאים בדרכם
אל השוק האיגליני או ממנו. מתוך החורבן, מזדקר אך בית מידות אחד, אשר שרד כמעט בלא
פגע: גילדת האלכימאים העתיקה. מבנה גדול המורכב ממספר חלקים, אשר המרכזי והגדול
ביניהם מתנשא לגובה ארבע קומות; בין המבנים משתרעות חצרות פנימיות, וכן חצר מדורגת
עם קשתות עשויות היטב, היורדת מאחד הבניינים אל הנהר. המבנה אומנם נצבע שחור
וחלקים גדולים מתוך תכולתו כלו באש המכלה שהציתו אנשי סנט-זורדי, אולם נותר על
כנו; אלא, שמלבד נסיון קצר ומר שביצע אביו של הבארון הנוכחי (ועל כך בהמשך),
סבורים המקומיים כי הבית רדוף רוחות ושדים, ואינם מעזים להתקרב אליו.
כנסיית "היכל ארנדיה" והאב בראמון:
מבנה ראוי לציון נוסף הינו הכנסיה העתיקה של לולאס "היכל ארנדיה[2]",
היושב מעל שוק האוגלביירים, ממש על שפת היער; זוהי כנסייה בת למעלה מאלף שנים,
העשויה בסגנון מטיל יראה, המתבסס על עמודי ענק אפורים המפוסלים כראשי זאבים,
ועליהם ניצבים פסלים זעופים של קדושים עתיקים; הכנסיה עשויה כולה אבן וולקנית
שחורה, אשר הובאה לכאן ממקום אחר, וטופלה בכוחות מסתוריים של גילדת האלכימאים
העתיקה, כאשר היתה זו במלוא תפארתה. במשך שנים ארוכות, היתה הכנסיה מקום מפגש
(ולעיתים התנצחות) בין כמרי הזוהר הז'ראלים לבין זקני האיגלינים, אולם שני הצדדים
ראו בה מקום קדוש - באשר לפי האמונה האיגלינית כאן הגיח הזוהר לראשונה מהיער בראש
צבא האיגלינים כשחניתו הזוהרת בידו, לקרוא תגר על בני התוהו.
אלא, שלאחר תבוסת "אחוות הזוהר הקדושה", ירדה קרנה של הכנסיה, והיא נפלה
בידיו של אחד מאנשי הנציב דה-פומאר, מורה הדרך האב סורבל בארמון, אדם קנאי
ופרימיטיבי אשר נהג במקום העתיק בדרך מעוררת מחלוקת; בפקודת הקנאי רחב הגרם
והפרוע, נחתמו על מנעולים כל המרתפים העתיקים, וחלק משכיות החמדה העתיקות נגנזו
והושלכו למחסנים; תחת זאת, הוצבו במקומן תיבות מלאות שרידי קדושים ופסלים גסים
בסגנון אכטולדי המתארים את הסצנות האכזריות יותר בכתבי הקודש, לפי השקפת זרמי
ברנאר וגברוש הקנאי במלאכים. במיוחד מפורסם פסל גדול של אדואר הקדוש, החביב על בעל
הבית החדש במיוחד; בפסל זה, אשר מתאר פרשיה דחוקה אשר כמעט ולא בא זכרה בשביל
הזוהר[3],
המתארות את הקדוש מניף את פגיונו הלוהב לשחוט שתיים מ"עלמות נאקרוב";
פסל זה, אשר מוגדר אף בעיני רבים מהכמרים כחילול הקודש, ניצב כיום ליד המזבח,
ומעוצב בצורה גסה ומכוערת להדהים. הקדוש מוצג כשהוא פוער לרווחה את שיניו, עד שהוא
נראה יותר כתנין טורף מאשר כקדוש מעודן, דבר אשר זיכה אותו בעיני ליצני המקום
בכינוי "אדואר של המלתעות", ואת האב בארמון בכינוי "נגיד
הלוע".
בכך לא נגמרו עדיין קורותיו של האב בארמון; מסיבה נעלמה, התחבב עליו מאד קדוש
מקומי מפוקפק בשם מאתיוס הקדוש, אשר לפי רבים מחכמי המסורה לא היה אלא אביר נודד
אשר פיתה גבירות והוליד שני תריסרי ממזרים, ואיש לא יכול לזכור בדיוק מדוע נעשה
קדוש, מעבר לאגדה מקומית על נס זה או אחר שחולל לאחר שחזר בתשובה. בארמון הורה
להתקין תיבת זהב מול המזבח, ובה לשים את "שרידיה הקדושים" של זכרותו של
סר מאתיוס. הכפריים לועגים מאד למנהג זה, ותמהים האם בראמון נושא תפילה לזוהר כי
יוליד לו ממזרים חכמים מעט יותר מאביהם הצדיק, אבל הכוהן בשלו עומד, וכל המתפללים
בכנסיה נאלצים, בסיומה של כל תפילת חג, לכרוע ברך ולנשק את הקופסה עם שרידי הזכרות
הקדושה; מאחר ובראמון חביב למדי על הבארון הצעיר והשוטה ובמיוחד על הנציב המפחיד
דה-פומאר, מפחדים המקומיים להתעמת עמו.
כך או כך, מספרים בעיר כי בארמון אינו אוהב את הכנסיה העתיקה ומפחד ממנה, כאילו
עצם המקום שואף להקיאו מתוכו; לא פעם, התאונן כי זאבי האבן רודפים אחריו
בחלומותיו. אי לכך, הוא מבלה שם זמן קצר ככל האפשר, בעיקר בעת הטקסים; למגוריו
נבנה אגף חדש מלבנים מכוערות, הנראה כזרוע מוזרה ולא שייכת המדלדלת מהמבנה העתיק.
לצורך זאת, כרת מספר עצים עתיקים, דבר שהרגיז את האיגלינים. אלא, מאחר שיחסי שני
הצדדים גרועים בלוא הכי, אין רבותא בכך. האב בארמון נהג להסית לא מעט כנגד
"עובדי האלילים מהיער", והדבר הביא לכמה התכתשויות, אלא ששליח זועם מהרוזנת
הבהיר לו כי טוב יעשה אם יתמתן.
בחזרה אל דף המפתח של מחוז בוואזי
בחזרה אל דף המפתח של מחוזות ז'ראל
בחזרה אל דף האינדקס של ממלכת ז'ראל
בחזרה אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.