יערות איגלין
היערות
העתיקים, כמעט הקדמוניים של איגלין, משתרעים בחלקו המזרחי של מחוז בוואזי, וחוצצים
בינו לבין גבעות בארוגו; המדובר בשטח עצום של גבעות וערוצים מיוערים בצפיפות; ככל
שמעמיקים אל תוך היער, כך נעשים העצים גבוהים וצפופים יותר, עד שהבדל בין יום
ללילה אובד כמעט כליל; האוויר עומד וחמים יחסית, רווי כולו במטפסים אפורים
ובפטריות ענק שעירות.
מרבית העצים ביער הם אלונים, בוקיצות ועץ המניפה הנפוץ במרבית ז'ראל הצפונית. אולם
בחלקיו העמוקים של היער, צומחים עצים נדירים שקשה מאד למצוא אותם ברחבי ז'ראל
הצפונית; עצי הספיר הקרייסני מצויים כאן בכמות גדולה יחסית (אף כי הם אינם בני
תחרות לעצים העצומים מהזן הזה הגדלים במעמקי יערות הכפור הקרייסנים); כן ניתן
למצוא כאן בוקיצות כסף ענקיות, חנית מוראדו ואלון הפלדה השחור, אשר כמעט וכלה
לחלוטין מהנוף הצפון ז'ראלי - ועימם גם עצים אחרים, נטולי שם. חלק מהצומח, לפי
האגדות, הינו תבוני ומסוכן; אלוני פלדה שחורים אורבים לסיירים לא זהירים, ומוחצים
אותם בשורשים צולפניים מאסיביים שפגיעתם רעה כזו של כוכב בוקר המונף בידי ענק;
לועני יער אפורים גדלים בינות לשורשים סבוכים ומסתתרים בעלווה, נכונים לנעוץ
שיניים בטרף שאנן, מסנאי ועד זאב שרחרח קרוב מדי; שושני סרפאן ואזובי דרקון נפוצים
אף הם, וצופנים סכנות למי שאינו מכיר את היער ואינו יודע כיצד להזהר מהן.
מפלצות מן החי אינן חסרות אף הן בחלקיו העמוקים של היער: החל בדובי ינשוף פרוותיים
גדולים ועצלני-דם, וכלה באנשי זאב וביצורים בני-בלי-שם בעלי בשר חיה ולב שד,
שהסתתרו כאן בימי קדם, לאחר מפלת נאקרוב; האגדה מספרת כי אחד מהאדירים שבבני התוהו
נטמן בלב היער, במערה מקורה בעצמות ממנה זורם מעיין שחור; ואם נתקל אי-מי במקום
זה, לא חזר מעולם לספר עליו ועל היצורים השומרים עליו.
יער איגלין אינו נטול אוכלוסיה
אנושית; בתוך כמה מחלקיו שוכנים שבטים עתיקים הקרויים על שם היער, קלאנים
איגליניים; אנשים אלו הינם נמוכים מהז'ראלים, רחבי גרם ונוטים לגדל זקן סבוך
ועבות, עד שהם מזכירים במעט גמדים (אף כי הם גבוהים מהם). עיניהם ירוקות-אפורות
ופניהם זעופות למראה (לדעת הז'ראלים). הם לוחמים מצויינים וגאים, המטיבים להכיר את
היער ולהתפרנס ממנו; מלבד צייד ומוצרים המופקים מעץ, האיגלינים מכירים עצי ענק שמערות
מסתוריות מתחת לשורשיהם מכילות מחצבים מוזרים, כגון חומר הדומה לאקלריינט בערה,
וכן גבישים פחמיים שניתנים להתכה בשיטה מיוחדת, ממנה ניתן ליצור חומר מתכתי למראה
בגון שחור-כחול עכרורי. האיגלינים מכנים חומר זה בשם "רסיסי כוכבים",
ויוצרים ממנו כלי נשק מצויינים, קטלניים וקלים ממקביליהם העשויים ברזל; ביחוד הם
מחבבים ראשי-חץ משוננים, כוכבי בוקר ונשקי-מוט המזכירים כילף, המשמשים אותם
למלחמות מחוץ ליערותיהם. רבים מהגברים האיגלינים עובדים, תקופה מסויימת בחייהם,
כשכירי חרב בשירות אדונים ז'ראלים; שכירים איגלינים, המכונים בפי הז'ראלים
"אוגלביירים" הינם כח אמיץ ומטיל אימה, העוטה על פניו מסכות מתכת
מקורננות ומפחידות, ומשתמש בקשתות ציידים כבדות, כוכבי בוקר ונשקי מוט אימתניים;
מרבית האוגלביירים עובדים בשביל בית בוואזי והואסאלים שלו, ומקצתם עבור הדוכס
שבלייה ואצילים אחרים; הם לוחמים יקרים ומוערכים מאד. בידי הז'ראלים טרם עלה לגלות
כיצד מחשלים את "רסיסי הכוכבים", באשר תורה זו שמורה בידי זקני
האיגלינים, ואין היא יוצאת מן היער לעולם.
אף כי מרבית האיגלינים מבינים
ז'ראלית, הם מדברים בלשון משלהם, המזכירה מעט את לשון רוסלאן, ומשערים כי היא
מזכירה מאד ז'ראלית קדומה, בתוכה נמהלו מילים עלפיות אחדות בהיגוי עתיק. האיגלינים
גאים מאד במורשתם, ונוטים לראות בז'ראלים רכרוכיים ומשועבדים לכנסיה, דבר הנראה
להם מזוייף ונלעג. האיגלינים, בניגוד לסיפורים המסופרים עליהם בכפרים, אינם עובדי
אלילים; הם מאמינים אמונה בלתי מתפשרת בזוהר ובואלארי המוארת, הקרויה בפיהם
"ארנדיה"[1]. לפי המסורת שלהם, התגלה הזוהר בתחילה ביערותיהם, והם היו ראשוני
חסידיו. כמו כן, טוענים האיגלינים כי הזוהר, טרם שעלה השמימה, הותיר בידם את חנית
האור המכושפת שלו, אגלוריס, שעודה טמונה אי-שם במעמקי היער. אולם אין להם קדושים
נוספים, ואין הם מכירים בקדושים הז'ראלים. הם מקיימים מסורת בעל-פה, אשר הם טוענים
כי באה הישר מפי הזוהר, ומסרבים להכיר בספרי קודש כתובים; כל המושג של כנסיה
המתווכת בין הזוהר לבני האדם נראה להם כמעשה רמיה מטופש, והם בזים לז'ראלים על שהם
שבויים בו. לדעתם, הקשר בין האדם לאל הזוהר יכול להתבצע אך ורק במישרין, על-ידי
חתירה להנחיה והארה רוחנית. הכנסיה, מצידה, זועמת על "הברברים הפרועים
והשעירים מהיער המעיזים לטנף את שם הזוהר המבורך בהבליהם", אולם מאז מפלת
דה-סיבייל (בה לקחו חלק, באשר שבטיהם לחמו בעוז לצד ז'ראר דה-בוואזי), קיים
סטטוס-קוו בלתי רשמי בין הצדדים, לפיו לא תנסה הכנסיה לפגוע באוגלביירים, והם
מצידם ימנעו מלהשמיע דברי זלזול כנגדה בפומבי; מה שהקל על אותו מודוס-ויונדי היתה
העובדה כי האיגלינים רחוקים מאד ממיסיונרים. חרף זאת, כמו במרוצת הזמנים כתות
וחבורות בקרב הז'ראלים עצמם שאימצו אמונות דומות. אנשים אלו כונו
"אוגלביסטים", הוכרזו כמינות ונרדפו באכזריות.
האיגלינים מקיימים קשר רצוף עם
שושלת בוואזי ונתיניה מאז ימי רולאן וארנדיה הנאווה; מלבד שכירי החרב, מתקיים לא
מעט מסחר בין הצדדים, אשר רובו מתרחש בעיירה לולאס, הקרובה לגבול יער איגלין; בשוק
האיגליני המצוי לצד העיירה (ראה ערך), ניתן לקנות כלי נשק איגלינים מעטים במחיר
גבוה מאד, מוצרי עץ למיניהם, גבישי בערה, פרוות ועוד כהנה וכהנה. המסחר נעשה הן
בכסף, מנהג שהאיגלינים למדו מן הז'ראלים (אף כי השימוש בו מוגבל), והן בסחר
חליפין; האיגלינים מחבבים סחורות ז'ראליות משובחות, וכן יהלומים, חיצים קסומים
עבור קשתותיהם, וכל דבר מועיל אשר איננו בר-הישג ביער.
בחזרה אל דף הבית של מחוז בוואזי
בחזרה אל דף האינדקס של מחוזות ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ממלכת ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.