סמל: מערבולת על רקע
שחור, בתוכה זוהר כוכב כחול-בוהק
קריאת קרב: גלורן
א-ארנדיה![1]
ז'ורז' המייסד וראשית ימיה של שושלת דה-בוואזי
בית דה-בוואזי נודע לראשונה במאה ה-13 לספירת
הילאסיאס; במחוז הנושא היום את שמם, קם באותם ימים ז'ורז' בוואזי,מנהיג איכרים
חריף וכריזמטי, וסחף חלק גדול מאוכלסייתו של מחוז הספר הצפון-מזרחי למרד כנגד
עריצות הדמים של המלך ז'ואל דה-מורינין, אשר משל באותם ימים בז'ראל. ז'ורז' ואנשיו
הצטרפו למרד הגדול שהובילה סו רושל כנגד קלגסי מורינין, הפך לאחד ממנהיגי המרד
ולחם עמה שכם אל שכם עד למיגורו של העריץ. בתור פרס על עזרתו רבת הערך, זכה בתואר
הדוכס של דרום ז'ראל[2].
דמותו של ז'ורז' המייסד נותרה מעורפלת למדי, מעבר לתכונות אשר מייחסת לו האגדה,
וכך גם תולדות חייו טרם הצטרף לסו-רושל. אחת האגדות עליו סיפרה כי אמו היתה מאמינת
זוהר מרוסלאן, ושם בילה את ראשית חייו. כך או כך, המסורה ציינה לשבח את המייסד
כאדם פקח וצנוע, אשר היה מנהיג כריזמטי, לוחם מעולה ודוכס חנון ורחום. אלא,
שנישואיו היו בעוכריו; כדי לערותו בתוך האצולה, הורה המלך החדש של ז'ראל, אטיין ה-III דה-אולגונד, על נישואיו עם אחת
מאחייניותיו, ז'נט. זו רתחה מזעם על העובדה כי מארסים אותה לאיכר שעלה לגדולה,
ונותרה מרירה ושואפת נקם. בדרך זו, גידלה את בניו של בעלה, ביחוד את בנו הבכור
כריסטוף. אלא, שהתוצאה היתה מעל ומעבר לציפיותיה. כריסטוף גדול כיצור מפונק, מעוות
וחולני שהיה ההיפך הגמור מאביו. בהיותו בן 19 בלבד, עלה בידו לקשור קשר עם שכירי
חרב ראסטהופים ולרצוח את אביו הדוכס; אף לז'נט לא הועיל דבר, והיא חלקה את גורלו
של בעלה, לא לפני ששכירי החרב בעלו אותה באכזריות בזה אחר זה.
כריסטוף המעוות והאכזר שלט בדרום שמונה שנים, ואכזריותו כלפי האיכרים עלתה אף על
זו של ז'ואל דה-מורינין. הוא אימץ לעצמו את נס "הלוע האדום", ועל-שמו
נקרא. האגדה סיפר כי בטירתו היה אוכל את לבבותיהם ומוחותיהם של מוצאים להורג;
כריסטוף השקיע מאמץ לא מבוטל לחסל את כל בני משפחתו, ומספרים כי חנק בעצמו את אחת
מאחיותיו ואכל את בשרה בעודה גוססת. חרף זאת, עלה בידי אחיו הצעיר אנדרה להמלט
מגורל דומה; בהיותו דומה במידותיו לאביו, אהב מאד לסייר באיזורי הפרא של הדרום,
ובעת ההפיכה והרצח, ביקר בחצרו של מלך מונפורליי, שם חסה בזמן שלטונו של אחיו
המתועב. בסופו של דבר, שילח המלך לסטר דה-אולגונד את דוכס המזרח, דה-שבלייה, כדי להדיח
את כריסטוף ולהעמידו לדין הכתר; אנדרה ואנשיו הצטרפו לצבא זה, והשתתפו במיגור טירת
הזדון של כריסטוף. הדוכס אוכל האדם הצליח לנוס מצריו בדרך מילוט תת-קרקעית, ולברוח
מגבולות ז'ראל עם אשתו הראסטהופית, והאגדה מספרת כי מצא את מותו לאחר שנים בקרב
בין כנופיות שודדים בארץ זרה. סיפור אפל אחד שנותר טוען בעקשנות כי "הלוע
האדום" הותיר אחריו צאצאים נאמנים לדרכו, שנשבעו לנקום את נקמתו ולשוב ביום
מהימים לרשת את אדמותיו בכח הזרוע.
לאחר נפילת טירת הלוע בדרום, הועברה הדומנה
לידי שושלת דה-דורבה; אנדרה, שהוכיח את נאמנותו למלך, זכה בכס הרוזן של חבל הספר
בו נולד אביו, אשר זכה לשם בו הוא נושא עד היום, רוזנות בוואזי. הרוזנות דאז היתה
מקום נידח ומסוכן, פי כמה וכמה מאשר היום. קרייסנאו של שלהי המאה ה-13 נשלטה עדיין
בידי נקרומנסר הקרח המזוויע ג'וזה דה-לורגו, ושילחה מפלצות ואנשי זדון אל תוך
ז'ראל. אנדרה עשה רבות לבצר את הגבולות ולהדוף את התוקפים, וזכה במספר נצחונות;
אלא שידו הארוכה של רודן הקרח השיגה אותו בסופו של דבר, והוא כותר הרחק מביתו בידי
סיעת אלמתים ונפל לצד אביריו; ג'וזה דה-לורגו הנפיש את גופתו בתור גופון שלגים,
ושילח אותו בצורה זו אל טירתו, ועמו איגרת כי כזה יהיה גורל כל בני בוואזי
ונתיניהם, אם לא יכנעו בפניו (1289 לסה"ה).
רולאן וארנדיה
השלטון במחוז עבר לידי בנו היחיד של אנדרה,
רולאן דה-בוואזי, אשר היה בן 22 בלבד בעת קיצו הנורא של אביו; אלא שכשרונו ותעוזתו
היו גדולים, ועד מהרה הנחית על ג'וזה מהלומת נקם; בראשות חבורה נבחרת מאביריו, פשט
אל מעבר לקווי האויב, העלה את אחד ממקדשיו של מכשף הקרח באש וטבח את כל כוהני
הזדון וחצאי השדים ששהו שם. ג'וזה רתח מזעם, אולם באותה עת החלו כמה משבטי
קרייסנאו מתמרדים כנגדו, והוא נאלץ להפנות את תשומת ליבו מבוואזי לשנים אחדות;
רולאן ניצל תקופת שהות זו להתעצמות וחיפוש בעלי ברית; הוא הידק את הקשרים עם שבטי
האיגלינים העתיקים מן היער ועם כמה משבטי הרוסלאנים, וסייר במחוזותיהם, כשהוא
מסייע להם להלחם ביצירי הזדון מקרייסנאו ובסוחרי העבדים האלברינים;
באחד ממסעותיו, פגש רולאן את ארנדיה היפה
והתאהב בה; לא ברור מהיכן היה מוצאה של אשה רבת כוחות ותושיה זו, אף כי יתכן מאד
שהיתה קוסמת או כוהנת רולסאנית שנמנתה על מאמיני הזוהר (כפי שמרמז שמה[3]).
רומאנסה עתיקה וארוכה מאותה התקופה מתארת את הרפקתאותיו הרבות של רולאן כאשר חיזר אחרי
גבירת לבבו, עד אשר נעתרה לו. כך או כך, ארנדיה היא שהביאה לבית בוואזי את שני
חפצי הקסם העתיקים הנחשבים היקרים באוצרותיו; החרב גלארולוינה[4],
אשר רוקעה מהמתכת הכחלחלה המוזרה אותה מכנים האיגלינים "פלדת רקיע" ומטה
ארוך ותואם, שבכותרו אבן ספיר בגודל אגרוף, המלוטשת בצורת כוכב בוהק, מטה אשר בני
בוואזי מתגאים כי בא מ"אונטולייה של מעלה", והיה בראשית הימים רכושו של
אחד ממפקדיהם של "נושאי האור" (ראה ערך בתאור הדת הז'ראלית).
בשנת 1311, תם פסק הזמן הגורלי, וז'וזה שלח
כוחות עצומים לפלוש אל תוך מחוז בוואזי; אלפי שלדים, זומבים וגופונים, מלווים
בלגיונות פראים עובדי-אופל, מפלצות וסוחרי עבדים; דוכסות הצפון, ששבה זמן-מה קודם
לכן לידי בית מורינין, נותרה אדישה וסרבה לשלוח סיוע לבית בוואזי, כלפיו רחשה טינה
רבה. אלא שרולאן ובעלי בריתו האיגלינים והרוסלאנים הצליחו לעמוד בפרץ, ובקרב
המכריע בעמק רולי, הצליח להנחיל לאויב תבוסה כבדה; בני האדם במחנהו של ז'וזה נסו
בבעתה, והפלישה מוגרה כליל; תבוסה זו ערערה אף את שלטונו של מכשף הקרח בקרייסנאו
עצמה, וזה החל נחלש במהירות בשל מרידות ששבו ופרצו, עד אשר נפל כליל, כ-30 שנים
לאחר מכן. רולאן עצמו נפצע קשות בקרב, וחי עוד שתים-עשרה שנים לאחר מכן, שהוא
מרותק כמעט כליל לטירתו. כאשר מת, בחרה ארנדיה לותר על חייה[5]
וללוות את בעלה למשפטו של הזוהר.
רולאן נטמן עם אשתו בקריפט הסמוך לטירת בוואזי, ועמו נטמנה חרבו האדירה[6].
המטה, לפי משאלתה האחרונה של ארנדיה, נותר בטירת בוואזי, ומשמש כאחד מסמלי שלטונה
של השושלת.
פלישת "המגינים הקדושים"
בוואזי ושושלת רוזניה נותרו בספר, מתמודדים מדי
פעם עם צרות מקרייסנאו, ונותר מרבית הזמן הרחק מחוץ למאורעות הגדולים שהתרחשו
בחלקים מרכזיים יותר של ז'ראל; בשנת
2012 לסה"ה, פלשו לבוואזי כוחות גדולים של הכנסיה, שהונהגה אז בידי נגיד
הדמים דה-סיבייל, אשר שטף את ז'ראל בדם בעזרת מסדר "המגנים הקדושים"
מסנט-זורדי; אלא שאנשי הספר עמדו על נפשם ולא נשברו אף לאחר תבוסות קשות ומעשי
אכזריות נוראים של קנאיו המשתוללים של דה-סיבייל, אשר העלו את כל דרומו הפורה של
המחוז באש; בצר לו, נטל הרוזן ז'ראר דה-בוואזי את חרבו של רולאן, פיתה את
"המגינים הקדושים" לרדוף אחרי כוחותיו המהירים, ולכד אותם במארב במעבורת
ז'יפו; שם נלכדו צבאותיו של דה-סיבייל בין זרמי מים עזים, קלעי אוייב מיומנים ובוץ
טובעני, והוכו שוק על ירך. אלא שמעשי האכזריות שעשו הללו הכו במחוז בוואזי מכה
קשה, ודרדרו אותו לעוני גדול ודלילות אוכלוסין ממנה לא התאושש כליל במשך שלוש-מאות
שנים. כאשר פשט המלך הקרייסני בופורק אל תוך המחוז (שלהי המאה ה-24 לסה"ה),
לא היתה בידי הרוזן המקומי כל יכולת להתמודד עימו, והוא התבצר בטירתו; רק בואו של
מלך ז'ראל בראש צבאו הדף את הפלישה ועלה למלך הקרייסני בחייו.
בוואזי במאה הנוכחית, אן דה-בוואזי ושלטונה
הרוזן אדואר דה-בוואזי, אשר עלה לשלטון בשנת
2412, היה אביר נועז ואידיאליסט, חבר כבוד במסדר הכוכב; עד מהרה, הפך לאחד מתומכיו
העיקריים של הנציב דה-סנסר, אשר פרסם באותם ימים את רעיונותיו על רפורמה מקיפה
בכנסיה ויסד את אבירי "אחוות הזוהר הקדושה". הרוזן אדואר ובנו הבכור
פייר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנהגתה של "אחוות הזוהר הקדושה", והפכו את
בוואזי לאחד ממוקדי הכח שלה; בהזדמנות אחת, בשנת 2426, ניצבו בקולניות לימינו של
דה-סנסאר, שהתעמת עימות חריף מול אויבו הגדול בכנסיה, ז'יל דה-פומאר (אז השליח
הקדוש של מחוז מוליי). כאשר התלהטו הרוחות, נשלפו כלי נשק משני הצדדים והחלה
התכתשות שנבלמה אך בקושי רב. במהלך התהלטות היצרים, שרטה חרבו של דה-בוואזי את ידו
של פומאר וקרעה את גלימתו המפוארת, והוא לא שכח עלבון זה מעולם.
עוד בטרם עלה לשלטון, בשנת 2401, נישא אדואר דה-בוואזי לרעיה הילסיאנית - הגבירה
ססיליה מויפסאריה[7],
שאת ליבה שבה כאשר לחם תחת צבעיה בטורנמנט גדול שנערך בעיר הולדתה, והפיל שבעה
מטובי קציני הלגיונות של הקייסר מאוכפיהם, (כולל מילוס קראסוס המפורסם, שהיה אז
בראשית דרכו).
אלא שהאהבה הפורחת בין בני הזוג הצטננה עם השנים; ססיליה, שנולדה וגדלה בכרך
הילאסיאני מפואר, שנאה את מחוז הספר הקר והנידח, ואת הטירה הפשוטה הבאה במגע עם
קרייסנים עוטי פרוות ושאר ברנשים שלא נשאו חן בעיניה; אף להט האמונה של בעלה ובנה
הבכור לא נראו לה, ודמו בעיניה כמתכון בטוח לאסון; בנה הבכור פייר היה רחוק ממנה
בליבו ובדרכיו, אולם השפעתה על בנותיה, ביחוד על הגדולה והמוכשרת ביניהם, אן
(נולדה בשנת 2404 לסה"ה), היתה רבה הרבה יותר, ועלה בידה לשלוח את אן לשהות
מספר שנים בבית סבה שבויפסאריה. אן דה-בוואזי הצעירה אהבה מאד את הילאסיאס
המעתירה, אלא שאיומי המלחמה האחרונה מול האושגורו אילצו אותה, כנגד רצונה, לחזור
אל מחוז הולדתה. לא עברו אלא שנים ספורות, והרוזן ובנו ניספו בקרב הנורא בשלגי
סירנאד-דארגות', בו הקיץ הקץ על צבאו של דה-סנסאר. אמה של דה-בוואזי חלתה, וחרף
עצת בתה התעקשה לחזור אל ויפסאריה; אלא שבדרכה חזרה הותקפה ספינתה בידי ספינת
מלחמה של האושגורו, וככל הנראה נספו כל נוסעיה.
אן, אומללה ואבלה, נותרה (בלא שציפתה לכך
מראש), כרוזנת הדומיניון המוכה והאבל; מספרים עליה, כי עקירתה מויפסאריה (וככל
הנראה אף מאהבה פורחת שקיימה שם עם אחד מבני האצולה המקומית), ומות אביה, אחיה
ואמה הקשיחו אותה וציננו את ליבה, כאילו קפא בשלגי קרייסנאו. אן הפכה לאשה יהירה
ותובענית, אשר הכבידה ידה על נתיניה וזיכתה אותם ביחס מתנשא ומשפיל (אף כי, חרף כל
זאת, הקפידה להמנע מלרושש אותם, באשר היא דוגלת בשיטה כי כל עוד יש לנתיניה מה
להפסיד, הם לא יעזו להרים בה יד).
אן לא נישאה מעולם, והבהירה הבהר-היטב כי אין
היא רוצה בצאצאים, ואין היא מתכוונת לתת לגבר שוטה כלשהו להשתתף בשלטונה. חרף זאת,
נפוצו בזמנו שמועות בדומיניון כאילו הרתה בשנתה האחרונה בהילאסיאס והביאה לעולם
ממזר זה או אחר, שגורלו נותר עלום). מצב רוחה היהיר, וההפכפך לא השתפר כלל ועיקר
נוכח שתי אחיותיה, הנראות לה קלות דעת וחסרות תועלת, ואחיינה הפזיז רישאר, בנו של
אחיה אשר סבו אדואר הועיד אותו, בזמנו, לרשת את הנחלה; רישאר היה ילד צעיר כאשר
קיבלה אן את המחוז לרשותה, והבהירה לו הבהר-היטב כי לא תוותר על כסאה או תשתפו
בשלטון טרם יכנס מעט שכל לקודקודו, דבר אשר לשיטתה לא יקרה עד אשר יצמחו אצטרובלים
קרייסנים על עצי האפרסק. רישאר נותר ממורמר ומושפל, אולם דודתו משגיחה עליו היטב,
והוא לא העז לעשות דבר עד עתה.
מבחינות אחרות, נחלה אן דה-בוואזי הצלחות לא מעטות; תחת שלטונה, התעשר המחוז לא
במעט, ונראה כי התאושש לחלוטין מהתקפתם הברברית של "המגינים הקדושים",
ואף עלה בעושרו ובמספר אנשיו על הימים שטרם התקפתם; חרף יחסה המשפיל וגזרותיה של
הרוזנת, נחלו רבים מהסוחרים עושר רב, ולמדו לחיות בדו-קיום עם גבירתם הקרה
והתובענית. למעשה, הצליחה אן דה-בוואזי ליצור שכבה בורגנית מבוססת ופעילה במחוזה
(בעיקר בערים בוואזי ולה-רולי), דבר אשר אין לו כמעט אח ורע בצפון ז'ראל. יחסיה של
הרוזנת עם קרייסנאו הדוקים, והמסחר עם ארץ הצפון הפרוע שגשג כפי שלא שגשג מעולם.
דבר זה נוצל בידי הרוזנת גם כדי לשכור שכירים קרייסנים לשירותה - הן כדי לקדם
מרידות אפשריות, ויתכן שאף למטרות פוליטיות מרחיקות לכת עוד יותר. שמועות מספרות,
כי הרוזנת מתעבת את מרותו של אדונה הפאודלי, דוכס הפרא דה-מורינין, וחוככת בדעתה
למרוד בו ולהסתפח אל אויבו המושבע, דוכס המזרח לואי דה-שבלייה, או שמא אף להרחיק
לכת ולהפוך לרוזנת עצמאית. דבר זה גרם למורינין לפקוח עיין זועמת על הרוזנת, בשנת
2439 השפיל אותה בפומבי, כאשר רכב עם צבאותיו לתוך מחוזותיה, התנפל על אחד
הואסאלים שלה, הבארון דה-טורליאנש, שרף את טירתו וקטל אותו בגרזנו העצום; זאת, בשל
כך כי הבארון העלה את חמתו כאשר לכד את אחד מקרוביו הרחוקים של הדוכס והורה לתלותו
בעוון רצח ושוד דרכים. דה-בוואזי נמנעה מלבוא לעזרת הואסאל שלה, מעשה אשר רבים
גינוהו כבוגדנות; אלא שצעד זה שלה הצליח למנוע מזעמו של הדוכס ליפול עליה, ולשכנעו
לסגת לאחר שריפת טירת טורליאנש; את השלטון בנחלות טורליאנש העבירה בוואזי לאחר
מעשה לאביר צעיר ויהיר בשם פיליפ דה-פונטייה, אשר שימש בעבר כמפקד משמר ראשה. אדם
זה נודע לשמצה ביחסו הצייקני והמשפיל לאיכרים[8],
בהם רדה במיסי עושק וחוקים משפילים, אשר התעלו אף על אלו של גבירתו. כעת, מחכים
הכל לראות מתי וכיצד תתחולל ההתנגשות הבאה בין הרוזנת לדוכס; כל המכיר את אן
דה-בוואזי יודע היטב, כי לא סלחה למורינין על מעשיו (פחות על רצח טורליאנש מאשר על
הפלישה לאדמותיה והפגיעה בכבודה), ויתכן ותנסה להתנקם בבוא היום; בפונדקים מרחפים
שמועות על סוכנים של הדוכס שבלייה המרחרחים בעסק, ועל שלוחיו של מורינין, המנסים
ללוכדם או לפקוח עליהם עיין.
חזרה אל דף
האינדקס של ממלכת ז'ראל
חזרה אל דף
האינדקס של מחוזות ז'ראל
חזרה אל דף האינדקס של אצולת
ז'ראל
חזרה אל
דף המבוא של מחוז בוואזי
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.