הערה חשובה: מוצאה וחלק מסיפורה של
דמות זו שייכים לעולמו של ג.ר.ר טולקין, כפי שהובאה בספריו "שר הטבעות"
ו"הסילמריליון". מושגים חשובים מאותו עולם מקושרים בלינקים מתאימים (צבע
ירוק) להסברים מפורטים המצויים באתר "האינציקלופדיה
של ארדה", אתרו המצויין של מר רן בר-זיק. קישורים למושגים השייכים
לעולם הידוע, להבדיל, יהיו בצבע כחול.
תודתי נתונה למר בר-זיק ולצוות "נומנור" על ההיתר להצבת
הקישורים.
גזע: High Elf
מקצוע: Gallant-Knight
מראה חיצוני: לינדיל הוא דוגמא קלאסית ל-High Elf בנוסחו
העתיק. קומתו גבוהה ומבנה גופו חסון. שערו הארוך והמטופח הוא זהוב כהה. עיניו
כחולות-עמוקות, ומבטן חודר. ארשת פניו שלווה ונוגה משהו, נראית תמיד גאה ומרוחקת
מאד.
לינדיל מחבב בגדים מעוצבים היטב בסגנון קלאסי, בגווני הכחול והזהוב, ועימם קסדה
מוגבהת עם סמל בית
פינרפין, שלאנשיו השתייך בעבר: שני נחשים הסבים סביב עטרת זהב בוהקת. סמל
דומה חרוט גם על המגן הגדול והבוהק שהוא נושא עמו בעת צורך. הוא נפרד אך לעיתים
נדירות מהקתרוס הקטן והמוכסף שלו, ונושא אותו בדרך-כלל כשהוא תלוי בתיק עור מיוחד
בתוך חגורתו המוכספת.
תולדות חיים ורקע של הדמות:
מוצאו של לינדיל ותולדותיו בעידן
הראשון של ארדה:
לינדיל נולד
בואלינור, זמן קצר לפני מרד הנולדור שהביא
לפרוץ המלחמה הגדולה בין העלפים לאל האפל מלקור. אביו לינדיל היה נולדור, אחד מאביריו של הנסיך פינרוד
פלגונד, ואילו אמו קלאריל היתה עלפית מן הונייר (ממנה, ככל הנראה, קיבלו לינדיל
ואחותו את שערם הזהוב). כאשר עזבו הנולדור את המערב העתיק ויצאו אל בלריאנד להלחם במלקור, נלוותה אליהם אמו
של טריסראטם, אף כי בלב ולב.
לינדיל
ואחותו אלווינג גדלו והתחנכו בעיר התת-קרקעית המפוארת אשר הקים הנסיך פינרוד, העיר
נרגותרונד. שניהם הגיעו לפרקם מעט לפני
תום השלום
הארוך של בלריאנד, והיו צעירים לימים כאשר נפרץ המצור הגדול על אנגנבנד, וכוחותיו של מלקור הגיחו משם
במלוא עוזם.
אביו של לינדיל היה אחד מעשרת בני הלוויה אשר הלכו בעקבות הנסיך פינרוד במסע שערך
ביחד עם הגיבור האנושי ברן אל ארצות האויב. המשלחת זוהתה ונתפסה בידי סאורון, שר צבאו של מלקור, ונכלאה
בצינוקי אי
הזאבים. אביו של לינדיל נטרף בידי המפלצות במחשכי בכלא, כמוהו ככל יתר
מלוויו של הנסיך, אשר מצא אף הוא את מותו האומלל באותו מקום. זמן קצר לאחר מכן,
מתה אף אמו של לינדיל; כאשר הגיעה הידיעה המרה אל נרגותרונד, כי פינרוד ובני
ליוויתו נקטלו, מאסה בחייה ומתה ביגונה. על ערש מותה מלמלה דברים לא מובנים בשפה
זרה, שלא היתה מובנת לבנה ובתה באותה עת. בנשימתה האחרונה, ניבאה את חורבן העיר
ויעצה לבניה לעוזבה לאלתר. אלא, ששניהם סברו באותה עת, כי אין מדובר אלא ביאוש
שפקד את אמם בשוכבה על ערש דווי, ואיש מהם לא ציית לרצונה האחרון.
שנים מספר לאחר מכן, השתתף לינדיל בקרב "הדמעות לאין מספר", הוא הקרב החמישי בקרבות
בלריאנד, כאשר נספח אל הגדוד שיצא מנרגותרונד אל המערכה. זכרון התבוסה הצורבת נחרט
היטב בזכרונו, ונפשו שאפה בכל מאדה לנקמה; לינדיל חלם על מנהיג חדש שיבוא ויוביל
את כוחות העלפים ובני בריתם האנושיים המותשים לנצחון ולשחר מחודש.
עד מהרה, הגיע לנרגותרונד הלוחם אשר בו ראה לינדיל במשך זמן רב את אותו מושיע
אגדי; הגיבור האגדי טורין טורמבאר, נושא החרב
השחורה.
עבור לינדיל, היה הלוחם האגדי כמעט לאליל; כל דבר שיצא מפיו נשמע לו כמעט כקדוש,
והוא הפך לאחד ממלוויו והקנאים בתומכיו. עמדתה של אחותו בעניין זה היתה כמעט
הפוכה. באופן בלתי נתפש (בעיני לינדיל עצמו), היא רחשה תעוב עז לשחצנותו של אותו
גיבור אגדי, וטענה כי הוא ותומכיו יובילו את העיר לאסון. אלווינג התמרמרה על כך
שאיש אינו מוכן להקשיב לה, וכי תומכיו של טורין מלגלגים עליה ורומזים לה לחזור
לארוג בדים, ולא להתערב בענייני גברים.
בסופו של דבר, הסתבר שאלוונינג צדקה בכל דבריה; במצוות טורין, בנו
עלפי נרגותרונד גשר עצום אשר חצה את מצוקי נהר נארוג
והוביל
לשערי עירם, וכך חשפו את מיקומה בפני האויב. בבוא העת, שלח מלקור צבא עצום, בראשו
עמד גלאורונג
הזהוב, או "אבי הדרקונים", אשר אף אחד מלוחמי נרגותרונד לא
יכול היה להביסו או אף לפגוע בו בקרב.
בקרב הנורא שניטש, נכתש צבא נרגותרונד, ואך מעטים ניצלו ממנו. גלאורונג ניצל את
הגשר הגדול כדי לחדור לעיר, השתולל בתוכה והפך אותה למשיסה. האורקים שבאו אחריו
כבלו את הנשים שלא נהרגו, וגררו אותן צפונה, להביאן לחיי עבדות. בהמשך, כאשר
לוחמים אנושיים מהיער ניסו לחלצן, טבחו האורקים את השבויות באכזריות. כך מתה, בין
היתר, הנסיכה פינדוילאס, בתו של מלך נרגותרונד, כאשר
הוצמדה בכידון לעץ.
בחלק האחרון של הקרב, ניסה לינדיל עצמו לתקוף את הדרקון, אולם זה לא התייחס אליו
אלא כזבוב טרדני, אותו מיגר בהצלפת זנב אחת. לינדיל איבד את הכרתו ונותר מוטל בשדה
הקרב, עד אשר "הרימו" אותו אורקים שעסקו בביזת גופות, וצירפו אותו,
בעלבונות והצלפות שוט, לקבוצת שבויים אשר צורפה למאסף של שיירת "שבויות
נרגותרונד". בקבוצה זו, הובלה גם אלווינג האבלה והזועמת. מאחר וחלק ניכר
מהשבויים בקבוצה היו נשים, לגלגו האורקים על לינדיל, כאשר מנהיגם שואג בצחוק כי אף
לינדיל הוא אשה, ובכלל, ידוע שהגברים אשר בקרב העלפים, לא גברים הם.
כאשר החלו האורקים שוחטים את השבויים, היה לינדיל שקוע מדי ביגונו מכדי לעשות
מעשה. אלווינג, לעומתו, חטפה חרב מידי אחד הנוגשים האורקים והמיתה אותו. לאחר מכן,
החלה מבתקת את שלשלאות השבויים במאסף, כאשר היא הורגת כל אחד מהאורקים בו נתקלה.
מאחר והאורקים במאסף לא היו רבים, עלה הדבר בידיה; אלא שאלווינג לא הסתפקה בכך,
ורצתה לנסות ולחלץ את פינדוילאס ואת השבויות בשיירה המרכזית. לינדיל ושבויים אחרים
מנעו זאת ממנה, כמעט בכח, בטענה שהדבר חסר סיכוי, ולא יביא אלא למותה ולמותם של
יתר קומץ השבויים ששוחרר.
אלווינג הזועמת נכנעה, כמעט בדמעות, אולם מעולם לא סלחה ללינדיל על מעשה זה. עודה
בוכיה, נשבעה כי לא תדבר עם אחיה לעולם, מטוב ועד רע, עד שתשקע שמש העולם.
השבויים שניצלו החלו נמלטים, אולם אורקים רדפו אחריהם וצלפו בהם בחיציהם שחורי
הנוצה. עד מהרה, נהרגו רוב הבורחים, אבדו בביצות או התפזרו לכל רוח. עם לינדיל
נותרו רק שלושה אנשים: אחותו, עלפית נוספת בשם פאלינדריה (לשעבר גבירה בפמלייה של
פינדוילאס), ועלף בשם אורינדיל, אחד מקשתי נרגותרונד.
החבורה פילסה את דרכה בתוואי שטח קשה מאד, ותחת ערפל כבד. משלב מסויים, לא ידעו
היכן הם נמצאים, ורק הקור גבר והלך. בסופו של דבר, הכתה בהם סופת ערפילים מוזרה,
והפרידה אותם זה מזה. לינדיל קפא בתור הערפל הלבן, ולא ידע עוד דבר מהנעשה עמו,
וזאת במשך אלפים רבים של שנים.
קורותיו של לינדיל בקלדאריה (העולם הידוע)
לינדיל החל מתעורר בהדרגה אל תוך סיוט; הוא נכלא במערת קרח
מזוויעה, בצוותא עם שלדי אדם עתיקים וסמלים מתועבים. חלק ניכר מכוחו אבד לו, והוא
חש בודד, נטוש ומבולבל. לאחר זמן-מה, בא לראותו אדם נאה מאד, אולם קר וחסר-רגש
להחריד, נושא עליו סמלים אפלים של זדון. הלה דרש מלינדיל לסור למרותו ולהפוך
למשרתו. מכשסרב לינדיל לעשות כן, התנקם בו אותו אדם באכזריות; הוא הפעיל קסמים
שמצצו מלינדיל את כוחו, והזינו בו רוחות קרח מבעיתות שריחפו סביב ולעגו לעלף השבוי
על קלונו.
לינדיל לא ידע מעולם כמה זמן נותר, כואב וחסר אונים, בתוך קיר הקרח, בטרם חולץ.
חבורה של לוחמי עלפים מקרב ה-Moonklan, בהנהגת ארוון
סילגלייר (בתו של פיאנדרין, מנהיג הקלאן), פשטו על המערה הקפואה בה הוחזק, קטלו את
השלדים והמפלצות ששמרו עליה, והכו את רוחות הקרח, מפיצים אותן לכל עבר. ליידי
ארוון חילצה את לינדיל מהקרח והביאה אותו לפני אביה, בפאתי רובע היסמין של
היידרקרון, עיר הבירה של האימפריה ההידרוסטית.
שם, נודע ללינדיל לראשונה כי אי-כה, הוא מצוי בעולם אחר, לאחר שהיה קפוא כ-10,000
שנים.
הבשורות שבפי פיאנדרין סילגלייר לא היו טובות במיוחד; צללים חשוכים נטו ידם על
העולם הידוע, ובמערב, ביבשת
ארקוויליירי, הלך והתחזק צבא זדון הכולל שבטי גארומלה, בני אדם מושחתים,
עלמות דומן ואמזונות רעל, אשר מאחוריו עומדת דמות איימים כחולת גלימות. בדרום,
התחזקה הדיקטטורה האפלה של קיידרהרץ, הסוגדת לבן האלמוות המרושע טוטאנהאגן.
הידרוסט עצמה נאכלה בשחיתות ובתככים אפלים. מנגד, לא עמדו אלא קומץ של נאמנים,
מעטים מאד אל מול הזדון השב ומתעצם. זדון אשר מאחוריו עומד, במידה רבה, אותו אויב
עתיק ששב להתחזק.
ללינדיל ניתן זמן להתאושש ולחזור לאיתנו (אף כי כוחותיו אבדו ברובם המכריע), בטרם
החל מבצע משימות עבור מארחיו. אזי, לאחר מספר משימות קטנות, נשלח לינדיל לעיר הנמל
האיירנוסטית הגדולה רוטמייר,
למשימה חשובה: למצוא את עקבותיה של שושלת אצולה עתיקה ובעלת חשיבות רבה, פון
דארנהיין, שבניה נעלמו בלא להשאיר עקבות לפני כ-70 שנים.
לינדיל לקח ספינה, ובתוך שבועיים ניצב בנמלה העצום של עיר
הפלוטוקראטים המזוהמת, שארובותיה מזינות ענן עצום של ערפיח התלוי מעליה כשמיכה
מצחינה. מקום זה, אשר הפך את הטבע סביב לאגני רעל מבעבע, והוריד את אביוניו לדרגת
חיות יפות לצייד, נראה ללינדיל כאחד המקומות המתועבים ביותר עלי אדמות, אולם
עדיין, מקום בו יש דברים רבים לעשות, זירה למאבק בשלוחיו של האופל לפי מידת כוחו
העכשווי.
אלא שמאמציו לחקור את התעלומה לא נשאו פרי; איש לא זכר מידע מועיל
על המשפחה שנעלמה, וביתם נותר כבית רדוף רוחות, בלא כל רמז אמיתי על התעלומה, באשר
הרבה נבזז או נהרס בתוכו בשנים שחלפו. כמו כן, הסתבך לינדיל (הזר למנהגי העיר) עד
מהרה בצרות.
לינדיל שהה, בעת החקירה, בפונדק היוקרתי "זהב הים"
שברובע
הצפצפה. בפונדק זה, שכנה גם הסופרת הרומנטית שריל סאות'לור, שהחליטה שהיא
מאוהבת בלינדיל ממבט ראשון. הלה לא השיב לה אהבה רבה, חרף הנימוס שנהג בה, ועד
מהרה הסתבך בדרך זו עם אחד ממעריציה של הסופרת, הבארון הלמר פון דאר-אקרלהיין,
אומן חרבות מאיירנוסט הפאודלית. הלה האשים את לינדיל ב"שבירת לבבה של היפה
והאצילה בגברות", וקרא לו ברוב-מהומה לדו-קרב.
מכאן, החלו הצרות; מאחר ופון דאר-אקלרהיין היה מעורב בעסקיה של המחתרת
הלידריאנית האנטי-פלוטוקראטית, ולינדיל עצמו ידע משהו על המחתרת והתרועע
עם כמה מאנשיה בזמן שהותו בעיר, הסב הדו-קרב הרעשני שלהם נזק רב; מרגלים של עיריית
רוטמייר (אשר העיקרי ביניהם, יורגן שולצה, הוסווה כמלצר בכיר בפונדק) עלו על
שניהם, ועד מהרה נאסרו שניהם באזיקים ונגררו אל השופט
ראשר. זה, במשפט ראווה מלא גידופים, נביחות והשפלות, דן אותם כבוגדים
ואויבי "תור הזהב והחופש", וכמרגלים של מועצת הרוזנים. אי לכך, נידונו
שניהם ל-25 שנות מאסר בכלא העירוני, עם עבודת פרך. כמו כן, נחשפו ונהרגו שלושה
מסוכני המחתרת עקב המידע שהביא יורגן שולצה הערמומי לאדוניו (וזיכה אותו בפרס
שמן).
לינדיל ופון דאר-אקלרהיין, שכל אחד מהם האשים את השני במה שקרה,
נכלאו באותו תא ביחד עם כמה מן החלאות הנתעבות ביותר שהצמיח המין האנושי בדור
האחרון. כמו כן, מנהל הכלא,
יואכים
רונצוב מטיל האימה, דאג להתעלל ולהשפיל את שניהם, כשהוא עושה מהם דוגמא
ומופת ליתר האסירים.
לאחר שלינדיל התייצב זקוף מול רונצוב השפל באחד ממסדרי האסירים,
ואמר לו, בלא כחל ושרק, מה דעתו עליו ועל שיטותיו (היאות לקצין אורקים מזוהם).
החליט רונצוב לרמוס את לינדיל עד עפר:
באותו לילה, שלח רונצוב את אחד הגרועים בסוהריו, סרג'נט סוטה-מין
שכונה בפי כל "רודי ורודי" אל תאו של לינדיל. הלה הצמיד סכין לגרונו של
העלף חסר האונים והורה לו להתפשט, אלא שחוסר זהירותו עלתה לו ביוקר. הבארון פון
דאר-אקלרהיין, שהעמיד פנים כישן, התגנב אליו מאחור, והשתמש באזיקיו שלו כלולאת
חנק. כך בא סופו של הסוטה המתועב, וגופתו הוסתרה מתחת לערמת הקש בתא המזוהם.
לינדיל ודאר-אקלרהיין לקחו את צרור המפתחות של רודי, וניצלו את
העובדה כי מרבית הסוהרים היו שיכורים כלוט באותו לילה, כדי לגנוב מדי משמר. במסווה
זה, הצטרפו אל סירה אשר יצאה מתוך האי
טראונר ועליה משלוח של עשרות עשירים אשר נשלחו לעבודת כפיה עבור הפלוטוקראט
הארכי-מושחת הרמן
נוישטראנץ.
כעת, החלה הזוועה האמיתית.
לינדיל ויריבו-שותפו גילו כי חברת "המכוש"
שבבעלות נוישטראנץ שולחת עובדים אסירים "מרדנים" מהסוג שלאיש לא אכפת
מגורלם אל מקום מסתורי, אל אי-מי מבעית אשר לינדיל זכה אך ורק לשמוע את כינויו
"הדוקטור". במקומם, קיבלו עגלה עטופה בבד, אותה הסיעו שומרי הכלא אל
רובע המחילה.
לינדיל ודאר-אקרלהיין, שבמסווה של שומרים הצטרפו לאלו שליוו את
העגלה אל רובע
המחילה, הציצו אל התכולה וכמעט והקיאו את נשמתם; אמנם, שניהם חששו שמדובר
בגופות אסירים שהועבדו עד מוות, אבל אף אחד מהם לא היה מוכן לגודל הזוועה: בגופות
היו עיוותים נוראים; אברים שהפכו למוטאציות, עיניים שנעקרו, נוזלים כימיים רעילים
שנשפכו על העור ויצרו בו כוויות וגידולים, קסמים מוזרים שהוטלו, וכך הלאה.
מגודל הזוועה, פחתה זהירותם של לינדיל והבארון, והם נחשפו; הם הותקפו בידי שומרי
הכלא ואנשי נוישטראנץ, אבל הצליחו להחזיר מלחמה ולהמלט לעומקו של רובע המחילה.
אי-כה, חמקו מפטרול המרדף, באשר הלילה החל לרדת. נודדים ביאוש בתוך הסחי הרעיל
והמעוות, נתקלו בדמותה של זקנה מוזרה ומטורפת הנוברת בטינופת: הארה
האפורה.
השניים ניסו לדבר איתה, כדי להוציא ממנה מידע, והנה, באופן מפתיע, בתוך מלמול חסר
פשר, פלטה הזקנה המטורפת את השם "דאר..ראנ...הין".
אלא, שלינדיל לא הספיק לגמור לחקור אותה (משימה קשה מאד), בעיקר משום שיצור אלמת
נורא, דמוי זוחל מעוות ושחור, החל מתקרב. לינדיל והבארון נמלטו על נפשם מהיצור,
ולאחר מרדף ארוך ותלאות מזוויעות נוספות, נחלצו מצידו המרוחק של רובע המחילה.
פטרול של אויב כמעט השיג אותם, אולם הם הצליחו להמלט, גם בעזרת פטרול מקרב הספיראנקי
הירוקות, שטיווחו בקשתותיהן את אנשיו של פון נויישטראנץ והניסו אותם
באבדות כבדות.
לאחר ימים אחדים של מנוחה אצל מצילותיהן, בה שהה לינדיל בחברת אחת
מגבירותיהן, דירקאנד, נפרדו היריבים-ידידים זה מזה; הבארון שב אל המחוזות
הפאודליים, ואילו לינדיל שב במסווה לרוטמייר, ממנה הפליג פעם נוספת להיידרקרון,
לדווח על ממצאיו לקלאן הירח. ברובע היסמין, הופגש עם חבורת הרפתקנים חדשה, עימם,
בסופו של דבר, שב לינדיל אל עיר הנמל האפלה פעם נוספת.
אופי והתנהגות: לינדיל
הוא דוגמא טיפוסית לאביר מקרב העלפים העתיקים; דמות אצילית ומעודנת, בעלת שאיפות
נעלות. הכשלונות והמפלות הרבות להן היה עד הפכו אותו לנוגה למדי, כשם שהוא מאופק
וגאה. קשה שלא לראות קדרות מסויימת בעיניו הבהירות, עמוקות המגע. חלק מתחושותיו
אלו הוא פורק בעזרת המוסיקה שלו, שנותרה יפה כאז, ואין כמוהו לשיר בלדות אהבה
טראגיות או רומנסות השובות את ליבן של גברות בפונדקים.
לינדיל עצמו לא היה נשוי בימיו בנרגותרונד, משום שהיה צעיר מאד. מאידך, הגבירה
העלפית אותה אהב, רילוריאל, נספתה ככל הנראה בטבח שבויות נרגותרונד. הדבר הסב ללינדיל
עצב עמוק, ואי לכך, הוא מתקשה להיות רומנטיקן, ולהתמודד עם גברות (בעיקר אנושיות),
שנתפסות בחזותו הנאווה ובכח הקורן ממנו.
כרגע, להוט לינדיל מאד להוכיח את עצמו, הן בעיני קלאן הירח והן בעיני עצמו,
ולהראות כי הוא עודנו אביר עלפי המסוגל להכות בזדון. אי-שם בנפשו הוא מתפלא מדוע
דווקא הוא נותר בחיים, וסבור כי הגורל הועיד לו תפקיד כלשהו במלחמה החדשה, שנועדה
לבלום את שלוחי הרוע בעולם הידוע, ולהשיב לעלפים את זהרם הקדום. אי לכך, הוא
מסתייג למדי מהולקיריות הלבנות, הרואות עצמן כיורשות הזוהר של העלפים העתיקים.
זאת, אף כי, כתמיד, אף הסתייגות זו חבויה מאחורי נימוסים קפדניים.
·
חזרה
לדף האינדקס של הרפתקני העולם הידוע
·
חזרה
לדף האינדקס של דמויות מחוגי מו"ד
כתב וערך: גדעון אורבך,
2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום