הארצות של העולמות המוכרים
רקע
כללי | ארצות | מפלצות | אלים
ואמונה | דמויות | גזעים
רוטמייר
"בירת הזהב" של הפלוטוקראטים
רקע כללי
| פונדקים | משטר וחוקים | דמויות | ארגוני מחתרת | עולם הפשע
נתונים כללים על העיר
שליט: ראש
העיר ריינולד גראכטר ("האזרח השמימי")
אוכלוסיה: כ-80,000
איש.
דגל העיר: יד
זהובה אוחזת שק על רקע של קשת בענן.
בית השלטון הפיאודלי המודח: שושלת פון לידרהאוזן.
דגל העיר לשעבר: ספינת
מלחמה זהובת מפרשים על רקע הקשת בענן.
תאור ומבנה העיר
| היסטוריה עתיקה
| היסטוריה מודרנית
| רבעי העיר
תאור ומבנה העיר
תאור העיר: רוטמייר, עיר הנמל הגדולה ששמיה מלאים בעשן בתי מלאכה
וסדנאות ענק, יושבת במפרץ נהר הטראונר, כשרוב העיר יושבת מצפון לשפך הנהר, ומיעוטה
מעברו הדרומי. רוטמייר - מבוך של בתים גבוהים מאבן קשה, פרושה ברובה לאורך חוף
הים, היוצר מעין קערית רדודה. חלק אחר מהעיר יושב על איים קטנים הנמצאים בתוך
המפרץ. העיר מסתיימת על רכסי הגבעות החותמים את עמק שפך הטראונר מצפון ומדרום.
רוטמייר ידועה בשמייה, הלובשים תדיר גוון אפרורי-אדמדם, בשל הזיהום הנורא הנפלט
מארובות המפעלים ובתי המלאכה הגדולים שלה, עליהם אין כמעט כל פיקוח. פסולת רבה
מוזרמת אל תוך נהר הטראונר, שמימיו בקטעו האחרון, קטע השפך לים, הפכו לשחורים,
מבעבעים ורעילים להחריד. הודות לעובדה כי כמה מאותם מפעלים מזרימים לתוכו פסולת
מאגית רעילה, נוצרות מדי פעם מוטאציות מעוותות של בני אדם וחיות המפילות קורבנות,
ביחוד ברבעי העוני הצפופים והלא-מוגנים של העיר. הים מסביב לנמל רוטמייר ולשפך
הטראונר הוא רעיל ומסוכן, מרבית הדגים שבתוכו מתו מזמן, ואלו שנסחפים לתוכו מתים במהירות,
ופגריהם המפרפרים צפים על הגלים העכורים.
הנמל האדיר של רוטמייר, ללא ספק הגדול בנמלי איירנוסט, והנמל השלישי בגודלו
בצפון-מערב ואלנקאלד אחרי נמלי בוארטה והיידרקרון, הוא מרכז אדיר לפעילות עסקית,
ובתוכו עוגנות תמיד מאות ספינות קטנות וגדולות. המקום צפוף, שוקק חיים ופעילות
ביום ובלילה, וניתן לתפוס בתוכו ספינות כמעט לכל מקום הידוע לאנשי איירנוסט -
מהקטיליאנה בצפון ועד מינג-הו-לין בדרום. מעבר לו, מתנשאת סוללה של מחסנים אדירים
ובתי מלאכה ענקיים שארובותיהם מעשנות אל תוך השמיים העכורים.
רוטמייר, ביחוד חלקי הצפופים והלא-יוקרתיים, ידועה באוויר חם ולח
ברוב עונות השנה, המאופיין ברוחות חלשות ובריח מצחין. אדם שאינו מורגל לסביבה זו,
והמובא לאחד מחלקי העיר היותר מזוהמים, יתחיל להשתעל או אף יחלה בתוך שעות ספורות.
החולי והמגפה מכים ברבעי העוני לעיתים קרובות, יותר מבכל מקום אחר באיירנוסט -
וזוהי אחת הסיבות העיקריות לכך כי אוכלוסיית העיר אינה גדלה באופן משמעותי.
דרך המלך לרוטמייר עוברת, כעשרה קילומטרים לפני העיר עצמה, דרך
שעריו הקודרים וצריחיו הנישאים של מצודת ריכרד, שהיא עמדת מכס גדולה הנמצאת בפיקוח
מועצת הרוזנים של איירנוסט, שיציאה משעריה הזועמים מערבה משמעותה יציאה מתחומי
איירנוסט הפיאודלית אל האיזור הפלוטוקראטי. במצודה ישנו חיל מצב של כ500- איש,
שמוצאו מערים פיאודליות שונות, ותפקידו העיקרי הוא לפקוח עיין על רוטמייר וביחוד
למנוע יצוא סחורות מתוכה לחלקיה הפיאודליים של הארץ, לפחות ללא תשלום המכסים
הגבוהים שהוטלו בכדי למנוע את התחזקות הפלוטוקרטים יתר על המידה, ולהפוך את המסחר
עם פנים הארץ ללא כדאי עבורם. מעל מצודת ריכרד מתנופפים הדגלים השונים של רוזני
איירנוסט, ומעליהם מתנשא דגל הנשר של איירנוסט. מצודה זו שנואה מאד על אילי ההון
של רוטמייר, שכן היא סמל נצחי לכבליהם ולחוסר כוחם להתפשט אל מחוץ לרוטמייר
וביירנזור, ולא מעטים מהם מפללים בחשאי ליום בו יופלו צריחיה הקודרים של המצודה
ארצה.
מעבר למצודת ריכרד, מתחילה "דרך החירות", החוצה שדות מלוכלכים בהם
פזורים בתי מלאכה קטנים, ונכנסת אל רחבת השוק הגדול של רוטמייר - מקום ענקי והומה
אדם, כולו מלא תילי-תילים של אשפה, ביתנים, אוהלים, דוכנים וסחורות. מקום זה,
המהווה אתר היכרות ראשונית של נוודים ומחפשי מזל מפנים הארץ עם עיר הנמל הגדולה,
ומשמש, בין היתר, ל"שוק עבדים" - ביטוי בעגה המקומית שכוונתו לתהליך
בחירת פועלים לא-מקצועיים בידי משגיחי העבודה של המפעלים ובתי המלאכה השונים של
רוטמייר. ידוע מאד הוא מנהג העיריה להעניק סלסלה עם מעט אוכל וחומר הסבר ותעמולה
לבאים מקרוב, שמסביר על יתרונותיו ופלאותיו של מעוז הפלוטוקרטים. סלסלות אלו,
שנקראות בלעג "סלסלות גראכטר" על שמו של ראש העיר, הפכו מזמן ללעג ולקלס
בעיני אלו שממורמרים מהמצב ברוטמייר, שמציעים בבוז כי מוטב שראש העיר הנכבד יצרף
דף הסבר מה לעשות כאשר סובלים חרפת רעב או הרעלה מאווירו ו/או מימיו של גן העדן
הפלוטוקראטי.
מעבר לרחבת השוק, מתנשאות חומותיה הגבוהות של רוטמייר. הכניסה לעיר נעשית דרך שני
שערים נפרדים: שער גלימרדון (Glimerdawn), הקרוי
על שם אל המסחר ההידרוסטי ונכנס אל תוך העיר העילית, ושער הפטיש, הנכנס אל תוך
רובע הפטיש שבעיר התחתית. בשער גלימרדון רשאיים לעבור רק אנשים הלבושים היטב
(ביגוד בדרגת A
לפחות, ורצוי יותר מכך), לאחר שהפקידו בידי המשמר פקדון של 250
פ"ז. הכניסה דרך שער הפטיש היא חופשית, מלבד חיפושים למניעת הכנסת סחורות שלא
שולם עליהן מכס, חומר תעמולה מטעם הפיאודלים וכ"ו.
מבנה העיר רוטמייר: רוטמייר מחולקת למספר חלקים, שלכל אחד
יעוד ומאפיינים משל עצמו: העיר העילית, המשמשת את המעמדות הגבוהים
והבינוניים-ומעלה, וגם את עולם העסקים הגדולים של העיר, העיר התחתית, כולל הנמל,
המשמשת את אוכלוסיית הפועלים ושאר העניים של העיר, ומסתיימת באגן שפך הטראונר, שם
יושבים רוב מפעלי האיזור ובתי המלאכה הגדולים שלו. החלק העלוב ביותר של העיר משתרע
מדרום לנהר טראונר, והוא מנותק כמעט לחלוטין מהפעילות העירונית, ומנגד לא מושפע
כלל בידי חוקי העיר, שכמעט ולא נאכפים שם. חלק חשוב אחר של העיר הוא ארבעה איים:
דורנהלם, פיירילנד, לאסטור וטראונר, שלכל אחד מהם תפקיד משלו בחייה ומשטרה של
רוטמייר.
בין צפון העיר העשיר לדרומה העני מפרידה חומה אדירה, שנבנתה לפני מספר שנים ספורות
- מבנה אדיר וארוך, מוגן בידי צריחים גבוהים ועמדות תצפית, שמתחתיה זורמת תעלה
עמוקה הנשפכת לים. המעברים היחידים בין שני חלקי העיר הינם שלושה שערים: שער
המטבעות, שער הקידמה ושער השרכים, המצויידים בגשרים מתרוממים גדולים שניתן לסגור
אותם במהירות בכדי להגן על העיר העילית בכל פעם שפורצת התקוממות של הפועלים בעיר
התחתית. לאזרחי העיר התחתית אסור לחצות את החומה ולהכנס לעיר העילית בלא היתר,
ועונשו של המנסה להתגנב פנימה הוא החרמה של כל הרכוש שהוא נושא עליו באותו רגע
והשלכה לתעלה העמוקה - עונש שמסתיים לא פעם בטביעה למוות של הקורבן. חומה זו,
הקרויה בשפת המקום "החומה הפלוטוקרטית הגדולה" הינה אחד הסמלים המובהקים
של שלטון אילי ההון (אולי המובהק ביותר אחרי הבורסה של רוטמייר). הביטוי "לחצות
את החומה" קיבל ברוטמייר משמעות של התקדמות והצלחה בחיים.
היסטוריה של העיר
מיסודה ועד שלהי המאה ה-24 לסה"ה
ההיסטוריה של רוטמייר נפתחה בשנת 326, כאשר חצו צבאותיו של ביירון
חרב הזהב את נהר הטראונר סמוך לחוף הים, והתנגשו שם בקרב אדירים כנגד צבאות הסאראו
של יורוטה פורו דופאדור. ביירון ניצח בקרב שהיה קשה ועקוב מדם במיוחד, ובסופו, לפי
האגדות, היה הים באיזור אדום מדם, ומכאן קיבל המקום את שמו ("הים
האדום").
מעט לאחר הנצחון, הורה ביירון חרב הזהב כי במקום זה, על מימיו העמוקים שיכולים
לשמש נמל מצויין, יוקם מבצר גדול, שיחזיק מאחז אנושי של קבע בחוף - הן לסחר וקבלת
אספקה מידידיו בהידרוסט, והן לקדם התקפת נגד של הסאראו. מבצר זה, והעיירה שלידו
(רובע בראונינג לעתיד) היו תחילת ימיה של רוטמייר.
במהלך העידן הפיאודלי הראשון, היתה רוטמייר עיירת דייגים וסוחרים מקומית, שחשיבותה
לא היתה רבה במיוחד. אנשי רוטמייר, בראשות בית הרוזנים הראשון של המקום, שושלת פון
זאוגן, סחרו מעט עם ערי החוף האחרות של איירנוסט, פנים הארץ והידרוסט, ולחמו
לחליפין בפשיטות של שודדי ים ומפלצות. כאשר נספתה שושלת פון זאוגן במגפה ובפשיטת
מפלצי ים גדולה באמצע המאה ה9-, לקחה את מקומה שושלת אחרת בשם פון איירנוואסר, שלא
שינתה בהרבה את מצב המקום. שושלת זו משלה עד לחיסולה האלים בסוף המאה ה12-.
כאשר השתלטה הקייסרית אלנסיאה הלנוריאן על איירנוסט, החל מסוף המאה ה11- לספירת
הילאסיאס, הכירה בחשיבות עיירת הדייגים כנמל סחר, ובשיתוף עם בני איירנוואסר,
הרחיבה את חומות העיר צפונה, ובנתה רובע חדש, שהפך ברבות הימים לרובע הצפצפה. בני
איירנוואסר היו נאמנים מאד לקייסרית, ועל כך גמלה להם זו בהשתתפות במימון הקמת
ארמון חדש ומפואר, שהחליף את המבצר הקודר מימי ביירון, ועמד מצפון לו, בתוך רובע
הצפצפה.
אסון כבד ירד על העיר בסוף המאה ה12-. הרוזן האחרון לשושלת איירנוואסר, גוטהלף
"התמים", התפתחה להעסיק בשירותו מג חצר מרושע בשם זארודן. הלה לא אחר
לרצוח אותו ואת משפחתו, ולהשתלט בכח הזרוע על העיר (1186). זארודן היה קוסם מוות (Necromencer) רב עוצמה, שלא נפל בכוחו מעוצמתה של הקייסרית. בעזרת להקות של
אבירי מוות ואלמתים רבי עוצמה אחרים, השליט ממשל של טרור ברוטמייר, ואף הדף פעם
אחר פעם את כוחותיה של הקייסרית.
זארודן הנורא לא ישב בארמון ברובע הצפצפה, אלא הקים לעצמו מצודה זדונית מדרום
לעיר, על גבעה קודרת מעבר לנהר טראונר, שצריחיה השחורים הלכו איימים על תושבי
רוטמייר. אנשים רבים נגררו אל בין חומותיה האפלות של המצודה, ולא נראו עוד לעולם -
לפחות לא באור השמש. לאחר כמה נסיונות כושלים לכבוש את המקום, נואשה הקייסרית
מלכבוש את רוטמייר, ששמה נודע לשמצה כמאורה של רוע, שכל שומר נפשו ירחק ממנה.
זארודן שלט ברוטמייר 22 שנים. בשנת 1208, עלה על רוטמייר פלדין איירנוסטי בשם
לודוויג פון לידרהאוזן, גיבור מלחמה ידוע באיזור, שהצטיין בקרבות שניהל כנגד עם
המפלצות האכזרי של מדבר דורק, ויש שהעזו אף להשוותו עם ביירון חרב הזהב. לודוויג
פון לידרהאוזן הוביל תחת פיקודו חבורת הרפתקנים שהכילה ארבעה אנשים רבי עוצמה שהיו
נאמנים לו בכל מאודם: לוחם קשוח בשם גוטפריד רכנר, לוחמת-קוסמת עלפית רבת תושיה
בשם סטאלארה, במקורה בת אצילים מקלסילדי בירת פלוריאן, כוהן האור הקדוש בשם אלפרד
פון וואגנזור, וסייר נודע לתהילה בשם רודולף הסטלר, שהיה האלוף הלא מעורער של
איירנוסט בקשת באותם ימים.
בחודש גאלאדיין 1208, הצליחו לודוויג פון לידרהאוזן וחבורתו לחדור אל תוך מגדלו של
זורדן, ובהרפתקאה מסמרת שער וידועה לתהילה, הצליחו להרוג אותו ואת רוב משרתיו
המפלצתיים. שלטון המוות הופל, ומצודתו של זורדן הועלתה באש ומוגרה ארצה. כל ששרד
ממנה הוא אחד מאגפיה, העומד עד היום בקצה הדרומי של העיר (ר' תאור רובע הספריה).
אותו יום (21 בגאלאדיין) צויין במשך שנים רבות כיום חג ברוטמייר, בו חגגו את
"יום הישועה", שהיה גם יום ההודיה לשושלת לידרהאוזן, עד שחגיגתו נאסרה
בשנת 2434 בידי הממשל הפלוטוקראטי.
הקייסרית, שלא הצליחה למגר את הנקרומנסר בעצמה, הועמדה בפני מצב
מביך, שכן לידרהאוזן וחבריו דרשו את השלטון ברוטמייר, וסרבו לקבל את השליט שניסתה
הקייסרית לשלוח מטעמה, צעיר הולל מבית המלוכה בשם קורט פון הוליספיר. אלנסיאה, שלא
ששה לעימות צבאי עם פון לידרהאוזן, הכירה בו כרוזן בלא חשק רב - אולם שלטונו לא
האריך ימים, שכן יד מסתורית הרעילה אותו למוות שנתיים מאוחר יותר. הקייסרית,
כמובן, הכחישה כל קשר לארוע. הגרסה הרשמית היתה פעולת נקם של אחד משרידי אנשיו של
זארודן. ביחד עם פון לידרהאוזן, מתו גם הכוהן פון וואגנזור, ששימש בתור הקרדינל של
רוטמייר, והלוחם גוטפריד רכנר.
לודוויג פון לידרהאוזן הותיר אחריו בת אחת בשם שטאפיני, שהיתה בת 9 כאשר מת אביה.
הקייסרית סרבה לאשר את מינויה לרוזנת, בטענה כי היא צעירה מדי, ומינתה את נאמנה
קורט פון הוליספיר. קורט שלט ברוטמייר במשך 17 שנים, אשר נכנסו להיסטוריה בכינוי
הלעג "השנים השמנות". קורט היה הולל ובטלן מקצועי, אשר ניסה בכל מאודו
לחקות את הפאר בחצר הקייסרית שם גדל. לשם כך, העלה את המיסים ועשק את האוכלוסיה,
כשהוא מזניח לחלוטין את שיקום העיר מפגעיו של זארודן, בה החל פון לידרהאוזן. קורט
ובני ליוויתו ההוללים בילו את ימיהם במשתאות יין, ניאופים ושעשועים מכל סוג ומין,
והיו מסתובבים בחוצות רוטמייר ופוקדים כי הבנות היפות יוצגו לפניהם, למען יוכלו
לבחור להם פילגשים. האוכלוסיה רטנה, אך לא העזה למרוד מאימת הקייסרית (שהכל זכרו
מה עשתה במארלהיים שנים לא רבות קודם לכן למי שהעז להכעיסה).
"השנים השמנות" נגמרו בשנת 1227, כאשר שטאפיני פון לידרהאוזן, שגדלה
בינתיים והפכה לפלדינית כפי שהיה אביה, התעצמה בהידרוסט, וביחד עם שאריות חבורתו
של אביה, העלפית סטאלארה והסייר הזקן הסטלר, גייסה צבא וספינות בהיידרקרון, בעזרתם
פשטה על רוטמייר. שלא במקרה, נבחר יום הפשיטה לתאריך 21 בגאלאדיין - יום השנה
לחיסולו של זארודן בידי אביה.
הקרבות ברוטמייר נמשכו שעות ספורות. חיל המשמר השבע והעצלני של קורט פון הוליספיר
נמחץ בקלות, והשליט ההולל עצמו, שנתפס בשבי, נגרר בבוץ שליד שפך נהר טראונר כשהוא
קשור בשלשלאות, ולאחר מכן גורש בחרפה מהעיר ביחד עם בני ליוויתו. שטאפיני פון
לידרהאוזן כינסה את אוכלוסיית רוטמייר, והכריזה על עצמה כרוזנת, כשהיא נושאת נאום
לגלגני ומתגרה כנגד הקייסרית. אלנסאה הגיבה בפשיטה צבאית רחבת היקף, שנערכה באביב
1228 ונועד למגר את המורדים ולהשיב את קורט פון הוליספיר לכסאו. הקרב בין הצדדים
נערך מדרום-מזרח לרוטמייר דאז, ליד אפיק הנהר, ונכנס להיסטוריה בשם "קרב
טראונר" (14 בלינדלאנטיר 1228). למרות יתרונם של כוחות הקייסרית במספר, נהדפו
הללו לאחר קרב ארוך ומתיש, שכן הרוזנת הפלדינית וקציניה עלו עליהם בהרבה במיומנות
ובמעשי גבורה.
הקייסרית, ששמעה על תבוסת צבאה, החליטה להתפשר. בהסכם שנערך בין הצדדים בתחילת
הקיץ של אותה שנה ("אמנת הצפצפה") הכירה אלנסיאה הלנוריאן בזכותה הנצחית
של שושלת פון לידרהאוזן על רוטמייר, והסירה את תמיכתה בזכותו של קורט פון
הוליספיר. בתמורה, קיבלה הרוזנת פון לידרהאוזן את הקייסרית בתור אדוניתה
הפיאודלית, והצהירה כי אין היא מאשימה אותה במות אביה. השלטון נכון בידי בית
לידרהאוזן, אולם העויינות בין שטאפיני וצאצאיה לבין הקייסרית לא פסה. נכדה של
שטאפיני, ארנסט פון לידרהאוזן, היה אחד מראשוני תומכיה של כריסטין הוליספיר, ולחם
לצידה בקרב המוצלח לאורך אפיק הגוביאר, שם מוגר צבאה של הקייסרית. ב14-
בפיאנהוטיאר 1280 לספירת הילאסיאס, עלו הקייסרית המנוצחת ובני לוויתה על אוניה בנמל
רוטמייר, כשהמון זועם מחרף ומגדף אותם, הפליגו אל תוך הערפל, ומאז לא נודע גורלם.
הרוזן ארנסט פון לידרהאוזן עמד לצד כריסטין הוליספיר בקרב האחרון והנורא שניהלה
כנגד צבאות האלמתים של הנגיד אכאגוראט, ובניגוד למלכה הנערצת ולרבים מאביריה,
הצליח לצאת מהקרב בחיים, ולשוב אל עירו, בה התקבל כגיבור מהולל וצאצא ראוי לשושלת
הנערצת, שקנתה את שמה במעשי גבורתם של בניה.
ההדרדרות המוסרית והאכזריות שאחזו באצולה במאה ה14- ובתחילת המאה ה15- לספירת
הילאסיאס הורגשו גם ברוטמייר. למרות כי בני לידרהאוזן נותרו נאמנים מהשפה ולחוץ
לערכי משפחתם, אחזו בהם השחיתות וההוללות, ומצב ההמונים ברוטמייר הורע, אם כי לא
כמו בערים אחרות של איירנוסט.
הרוזן שמשל בעיר בתחילת המאה ה15- היה פרידריך ה-II
"השועל" פון לידרהאוזן, אדם ציני, אינטרנסט וערמומי מאד. כאשר פרץ מרד
האיכרים של פיטר טרוזן בגרווניץ בשנת 1424, ניבא הרוזן כי המרד יכשל, ולכן שלח את
צבאותיו לעזרת יתר הפיאודלים שניסו בלא הצלחה לדכא את המרד. כנגד צעד זה, קם
אחיינו הצעיר, רוברט פון לידרהאוזן, שהיה פלדין מוכשר וקנאי לצדק. הלה הוקיע את
דודו על שחיתותו, טען כי האיכרים הינם הצד הצודק, ודרש כי רוטמייר תצטרף אל פיטר
טרוזן. פרידריך "השועל" הגיב במאסרו של רוברט הצעיר, אך הלה הצליח להמלט
מהכלא בלילה אפל אחד של סתיו, בעזרת שניים מהסוהרים שאהדו את מטרותיו.
רוברט פון לידרהאוזן אסף בסתר קומץ של תומכים, ועימם הצטרף אל מחנה האיכרים
המורדים ונשבע נאמנות לפיטר טרוזן. הלה הגיב בהבטחה למנות את רוברט למושל רוטמייר
ברגע שזו תיפול. רוברט פון לידרהאוזן הפך לאחד מעוזריו הראשיים של פיטר טרוזן,
ושימש כאחד ממצביאיהם של האיכרים המורדים עד לסופו העגום של המרד. כאשר התקרבו
האיכרים המורדים אל רוטמייר בחורף 2424, הבין הרוזן פרידריך ("השועל")
כי מרבית בני עירו מצדדים בחשאי בפיטר טרוזן וברוברט הצעיר, ולכן ניסה לבוא בדברים
עם ראשי המורדים.
תחילה, ניסה לשכנע את פיטר טרוזן לבגוד ברוברט, ולהשאירו על מכונו
בתמורה לכניעת העיר ועזרה במערכה, אולם מנהיג האיכרים סרב להצעה זו בבוז. אזי,
הציע "השועל" הצעה אחרת: הוא הציע כי יורשה לו ולמשפחתו לעזוב את
רוטמייר עם כל רכושם, ובתמורה לכך הבטיח לפעול באינטוריה למנוע את התערבות ארץ זו
כנגד האיכרים.
טרוזן, שלא הכיר היטב את מידותיו של הרוזן פרידריך, התפתה להסכים. הרוזן הערמומי
עזב את העיר עם הונו הרב, ועקר לפצ'ורנו בירת אינטוריה, שם לא רק שלא עמד בהבטחתו,
אלא עשה את ההיפך הגמור, כאשר עמד בראש האצילים הגולים אשר שכנעו את מלך אינטוריה
לפלוש לאיירנוסט עם צבאו בכדי לדכא את מרד האיכרים.
בסופו של דבר, דוכא המרד בנהרות של אש ודם (ר' תיאור ההיסטוריה הכללית של איירנוסט).
רוברט פון לידרהאוזן נותר נאמן לפיטר טרוזן ממש עד הסוף. הוא ואנשיו לחמו בגבורה
בביירנזור, בכדי להגן עליה מפני צבא מאוחד מאינטוריה וטאלורי, אך בסופו של דבר
הובקעו חומותיה (27 בסילדואיין 2427). רוברט ושארית אנשיו הצליחו לסגת לצפון הפרוע
(איזור פיינרמאכט דהיום) בדרך הים, ושם ניסו לארגן את כוחם מחדש - אולם בינתיים
הגיעה אל רוברט הידיעה על מותו של פיטר טרוזן, והוא פיזר את אנשיו ויעץ להם להסתתר
עד יעבור זעם.
עוד בהיותו באינטוריה, צבר פדידריך "השועל" הון וקשרים רבים. הוא התגרש
מאשתו בפצ'ורנו, מותיר אותה ואת בנו כמעט בחוסר כל, בכדי לשאת תחתיה כוהנת
אינטוריאנית אכזרית ומטילת אימה בשם פראנצ'סקה די-נוסטארי. הוא המיר את דתו לדת
האש הקדושה בטקס מפואר בהשתתפות מלך אינטוריה והאינקוויזיטור הראשי של כנסיית האש
הקדושה, ושמו שונה לפרדיננד די-לידאריו. בתור שכזה, חזר לרוטמייר בשנת 1427, כשהוא
מביא עימו מתנות רבות שקיבל ממלך אינטוריה, שאף העניק לו תואר דוכס. אשתו הקנאית
והאפלה הפכה לכוהנת הגדולה של העיר, והשליטה עליה את שלטון האיימים של
האינקוויזיציה. מנישואין אלו, שעלו יפה, נולדו שלושה ילדים, והם נמשכו עד מותו של
השועל הנבל במיטתו בשנת 1451, כשהוא שבע ימים, עשיר ורב עוצמה.
רוברט פון לידרהאוזן, שהסתתר שלוש שנים ביערות, כשגזר-דין מוות מרחף מעל ראשו שב
לרוטמייר בחשאי בשנת 1430, ועד מהרה ארגן תומכים ותיקים ואזרחים ממורמרים למחתרת
שפעלה כנגד האינקוויזיציה ושלטון בית לידאריו. אנשי המחתרת נקראו
"לידריאנים" על שם שושלת לידרהאוזן. רוברט ניהל את המחתרת ביד רמה עד
שנת 1444, כאשר כותר בידי לוחמים אינטוריאנים ונפל על חרבו בכדי לא ליפול בשבי
האינקוויזיציה. צאצאיו המשיכו את דרכו, ובמשך כארבע-מאות שנים נודעו בני לידרהאוזן
כמנהיגי מחתרת רבי עוצמה וידועים לתהילה. חלק מבני השושלת פעל מתוך רוטמייר עצמה,
וחלק פעל מתוך הידרוסט, שם קיבלה השושלת מחסה. רבים מאד מבניה סיימו את חייהם בחרב
או בלהבות המוקד של האינקווזיציה, אך ה"לידריאנים" החזיקו מעמד והמשיכו
לפעול.
המאה ה19- לספירת הילאסיאס הביאה עימה ערעור של השלטון האינטוריאני ועשרות שנים של
תוהו ופשיטות של ברבארים ומפלצות בים וביבשה. בשנת 1816, פשט צי של שודדי ים
בראשות אדמיראל גנצר "הקרנף שתום העיין" על רוטמייר, כבש אותה בסערה
וטבח בחרב את הדוכס האחרון לשושלת די-לידאריו ובני משפחתו. רוטמייר הפכה לעיר נמל
פרועה של שודדי ים, ושמה שונה לפורט-רוג'ר, על שם סמל הג'ולי רוג'ר המפורסם. העיר
נותרה מאורה של שודדי ים שיכורים ומבוך של בתי מרזח ובתי בושת למשך 26 שנים, עד
שעלה בידי צבא האש הקדושה לשוב ולכבוש אותה (1842). הללו חגגו את שובם לשלטון בגל
של טרור, רדיפות והוצאות להורג, שכילה כמעט חמישית מאוכלוסיית העיר. שלטון
האיימים, שנוהל כעת בידי ארכיבישוף מיוחד של האש הקדושה, החזיק מעמד, לסירוגין, עד
1864.
בשנת 1856, נפלה רוטמייר לכמה חודשים בידי גבירות החרב של קתרין ולרנהלם, שנעזרה
בידי המחתרת הלידריאנית, בראשות הגבירה אלרהייד פון לידרהאוזן. אלרהייד נתמנתה
בידי קתרין ולנרהלם למושלת העיר, נמלטה ממנה לאחר חורבנן של גבירות החרב בשלהי
השנה, ומאוחר יותר השתתפה במרד כקצינה בצבאו של פאנדהאם "גדול הגרזן"
מפיינרמאכט. בשלהי האביב של שנת 1864, נפלה רוטמייר בפעם האחרונה והסופית לידי
המורדים האיירנוסטים, ובשנת 1865, אישר המלך החדש של איירנוסט המאוחדת, אמריך פון
שטאופנהלם, את מעמדה של אלרהייד פון לידרהאוזן כרוזנת רוטמייר.
העיר לא ידעה שקט ושלווה גם בעידן שלאחר מלחמת העצמאות, שכן ממימי
הידרוסט, שנשלטה אז בידי אבירי אחוות הגולגולת, פשטו עליה כל העת כוחות אפלים,
המסחר נותק כמעט לחלוטין, וקיני אחוות הגולגולת ויתר השודדים שעל חופי איירנוסט
הטרידו את העיר כל העת. בשנת 2046, נפלה רוטמייר לידי מנהיג אחוות הגולגולת
אראדורן, והלה עשה בה טבח נורא, שחיסל כשליש מתושבי העיר אחוות הגולגולת החזיקה ברוטמייר
חודשים אחדים, עד אשר טוהרה בידי רוזן שלטארטמונד והמארשאל פון קמפירלוי (ר'
ההיסטוריה של איירנוסט).
רק לאחר ביעור אחרוני קיניהם של אחוות הגולגולת ושודדי הים מחוף איירנוסט פסקו
הצרות והמהומות, ורוטמייר, שירדה למשך זמן רב מדי לדרגת עיר ספר קטנה ונחשלת, החלה
מתאוששת וצוברת עושר ומעמד בהדרגה, תחת מרות הרוזנים של בית לידרהאוזן העתיק, שזכו
סוף-סוף לתקופה של מעט שקט ושלווה. רוטמייר התאוששה בהדרגה מהפגעים, והפכה לעיר
דייגים וסוחרים גדולה, אולם לא עלתה לדרגת בכורה באיירנוסט, שכן כוחם האפל של עלפי
הסערה מקאהאראן-וול חלש על הימים ופגע קשות במסחר. בסוף המאה ה24-, מנתה רוטמייר
כ35,000- תושבים.
קורות רוטמייר
במאה ה-25 לסה"ה
המאה ה25- הביאה בכנפיה הזועמות תהפוכות רבות ומהירות בכל רחבי
צפון-מערב ואלנקאלד, אך נראה כי לא היתה עיר שהושפעה ממנו בחריפות ובעוצמה
כרוטמייר.
בשנת 2403, נרצחה המלכה האפלה והעתיקה של קאהראן-וול, רילאנדירי מית'-מונטאר,
וממלכת עלפי הסערה הדרדרה לכאוס, ממנו לא התאוששה עד היום. בשנת 2407-8, הכו ציים
הידרוסטיים וטאלוריאניים את ציי קאהארן-וול וקיידרהרץ. נתיבי הים נפתחו, וסחר הים
החל לפרוח ולשגשג. רוטמייר, על נמל המיים העמוקים שלה, החלה עד מהרה הופכת לתחנת
סחר ראשונה במעלה, ביחוד לספינות סוחר טאלוריאניות, שלא הורשו להשתמש בנמליה של
הידרוסט. בורגנים צנועים שהשקיעו באוניות ובסחורות חוו התעשרות מטאורית, והפכו בזה
אחר זה לאילי הון. נמל הדייגים הצנוע התרחב במהירות, והפך למעצמת אוניות, נוסעים
עלו וירדו, ובפונדקי רוטמייר דיברו מלחים בלשונות שונות ומגוונות. רוטמייר התרחבה
במהירות והתעשרה. בית לידרהאוזן צבר עוצמה ועושר רב, ורוטמייר החלה מתחרה
בשטוומפילד על תואר העיר השניה במעלה באיירנוסט לאחר עיר הבירה.
במצב זה, החלו סוחרי רוטמייר, שלא חיבבו בלשון המעטה את מתחריהם השחצנים מהידרוסט,
להיות בעלי רוח אנטי-הידרוסטית ופרו-טאלוריאנית יותר ויותר. על רוב הספינות
ההידרוסטיות נאסר כבר בשנת 2415 להכנס לנמל רוטמייר, ובלפחות פעמיים בשנים
2410-2422 עשה אספסוף זועם פרעות באזרחים הידרוסטיים בתחומי העיר, עד אשר גורשו
אזרחי הידרוסט מהעיר סופית בשנת 2422.
בשנת 2408, עלה אל כס הרוזן של רוטמייר ריכרד ה-IV "איש
הפלדה" פון לידרהאוזן, לוחם מעולה ושליט תקיף ורב עוצמה. אדם זה, שהיה בעל
השפעה רבה בחצר המלך, שכנע את השלטון המרכזי להשקיע ברוטמייר הון רב, ולהופכה
למרכז לבניית צי מלחמה איירנוסטי גדול, שנועד להפוך את "ארץ האבירים" גם
למעצמה ימית, שתתחרה עם הידרוסט על השליטה באוקיאנוס.
רוטמייר הפכה בהדרגה לעיר גאה ועשירה, שטופה בלאומנות איירנוסטית, הבוטחת בעוצמתם
האדירה של הצבא והצי האיירנוסטים. עם פרוץ מלחמת איירנוסט-הידרוסט בקיץ 2427, מנתה
רוטמייר כ60,000- תושבים. כל תותחי העיר ירו לאות שמחה על פרוץ המלחמה, ואנשים
חגגו ברחובות, כשנערות משליכות פרחים אל עבר החיילים האיירנוסטים הצועדים ברחובות.
החגיגה לא העריכה ימים. בליל ה14- בגאלאדיין פשט מיטב הצי ההידרוסטי, בהנהגת ליידי
מארג'ורי קאנינגהאם רבת העוצמה, על נמל רוטמייר. באותו לילה נורא, טובע כמעט כל
הצי האיירנוסטי, ורוטמייר נבזזה והועלתה באש. חיילי בית לידרהאוזן לא יכלו לעמוד
בפני התוקפים, שהיו רבים ומאומנים מאד, ואף נהנו מיתרון ההפתעה (שלא לדבר על קסמיה
רבי העוצמה של ליידי מארג'ורי). רק תגבורת מהירה של צבא המלך ולוחמיו של רוזן
שלארטמונד אילצו את ההידרוסטים לשוב לספינותיהם ולהפליג משם. עם עלות השחר, היו
מוטלים בהריסות המעלות עשן יותר מ10,000- הרוגים, ומספר כפול של אנשים נותר בלא
רכוש או קורת-גג. הגאווה הלאומנית הנפוחה של רוטמייר רוסקה לעפר.
בשנים הבאות, עשה רוזן רוטמייר ככל יכולתו לקומם את הריסות עירו, כשהוא מוציא את
רוב אוצרו למטרה זו, ונעזר בסוחרים עשירים, להם העניק פריבילגיות בעד עזרתם.
התחזקות מעמד הסוחרים העשירים, וביחוד ההשפעה הרבה של הסכם השלום שנחתם בין
הידרוסט לאיירנוסט בשנת 2431, הלך וערער את שלטונו של הרוזן ריכרד פון לידרהאוזן,
שיוקרתו לא התאוששה מעולם מהמכה שספגה באותו ליל אימים של סתיו 2427. בעוד שבטרם
המלחמה, העריצו רוב הסוחרים ואילי ההון את האדון הפיאודלי, הרי שלאחריה, שינה מעמד
אילי ההון ונסיכי הסוחרים את פניו. רוב תומכיו של לידרהאוזן נהרגו או התרוששו בעת
המלחמה, ונותני הטון שבקרב אצולת הממון לאחר 2431, שעד מהרה יזכו לכינוי
"פלוטוקאטים", החלו לראות בשלטון הפיאודלי מכשול בדרכם לעוצמה, והניכור
והאיבה בין הצדדים הלכו ונעשו מסוכנים. המצב הורע עוד יותר בשל השתקעותם של סוחרים
הידרוסטיים רבים ברוטמייר, לפי תנאי הסכם השלום. אלו שנאו את הרוזן הלאומן שנאה
רבה, ורבים מהם עוד זכרו לו את הרדיפות שרדף את ההידרוסטים בשנים קודמות, ואת
פקודת הגירוש שהוציא נגדם מ2422-.
לקראת שלהי 2432, הפך בנקאי הידרוסטי בשם ג'ונתן ביג למנהיגם הבלתי-מוכרז של אילי
ההון, וכל מי שהכיר אדם קיצוני ורודף בצע זה, היה יכול לנחש להיכן יתפתחו
העניינים. תחת ניצוחו של ביג, החלו קמים ברוטמייר מפעלים ובתי מלאכה ענקיים. אלו
החלו, יותר מאי-פעם בעבר, לשפוך פסולת רעילה אל תוך נהר טראונר. הרעלת המיים
בפסולת והאוויר בעשן הביא למגפה שהשתוללה באביב 2433, והפילה מאות קורבנות. הדגים
החלו למות ברבבות מהזיהום ההולך וגובר, והדייגים שאיבדו את פרנסתם ארגנו משלחת
שנפגשה עם הרוזן והתלוננה בפניו על אובדן פרנסתה.
ריכרד פון לידרהאוזן השתולל מזעם. ב20- בקונווינטיאר 2433, חתם על שורה של צווים,
שהורו לסגור עשרות מפעלים ובתי מלאכה ולאסור את בעליהם בעבור זיהום רוטמייר ופגיעה
באזרחיה, אסרו הקמת חדשים בלא אישור, והורו על מעצרם של ג'ונתן ביג וכל תומכיו
והחרמת רכושם. הפלוטוקרטים מיהרו לשכור גדודים של שכירי חרב ומתנדבים מהידרוסט,
בכדי להתנגד בכח לצווי הרוזן. עשרה ימים לאחר מכן, הלך רוזן ביירנזור בעקבות רוזן
רוטמייר.
המאבק בין הצדדים לקח חודש של קרבות רחוב עקובים מדם ברחבי רוטמייר, אולם חייליו
של לידרהאוזן הצליחו, בסופו של דבר, להתגבר על צבאות הפלוטוקראטים. ג'ונתן ביג ברח
להידרוסט, וחמישה מתומכיו הראשיים ניתלו בכיכר הראשית של העיר. אולם, נצחונו של
הפיאודל המקומי לא ארך זמן רב. מלך הידרוסט שלח איגרת זועמת אל מלך איירנוסט, בה
קבל כי הנעשה ברוטמייר הוא הפרה של הסכם השלום, ודרש ממנו להחזיר את כל
הפלוטוקראטים לעיר, לפצותם על נזקיהם, וכמו כן לסלק ולהעניש את הרוזן ריכרד, אחרת,
תראה הידרוסט את הסכם השלום כאילו בוטל בידי איירנוסט. בה-בעת, הגיעה גם משלחת של
סוחרים עשירים אל המלך, קבלה בפניו כי רוזן רוטמייר עוצר את המסחר והקידמה, והציעה
לו סכום נכבד בתמורה לכך כי "ישחרר את עמה של רוטמייר מעריצותו".
לא בלי היסוס, נכנע המלך, ובשלהי הקיץ רב המאורעות של 2433 נחתמה "פשרת
רוטמייר". השלטון הפיאודלי סולק מרוטמייר וביירנזור, והללו זכו לאוטונומיה
כלכלית-מוניציפלית מידי המלך. זכויות הסוחרים הושבו על כנן, והותר להם לשוב ולפתוח
את עסקיהם ובתי המלאכה שלהם ברוטמייר. ב19- בסילדואיין 2433, שלח הרוזן ריכרד יד
בנפשו, ויומיים לאחר מכן, הורדו דגלי השושלת מהתרנים. המשטר הפיאודלי סולק, ונכונה
ממשלת הפלוטוקראטים.
מאז, החל ברוטמייר תהליך של בניית משטר חדש, שגיבושו לא הושלם סופית עד היום. לראש
העיר נבחר מלומד ידוע ואוהד לפלוטוקראטיה בשם ריינולד גראכטר, אולם הכח האמיתי עבר
לידי הסוחרים העשירים, ש12- הגדולים שביניהם הפכו לחברי מועצת העיר, הנקראת
"מועצת טובי האזרחים".
מיד לאחר עלייתו, החל המשטר החדש מסלק ומוחק באופן עקבי כל שריד לשלטון הקודם. כל
אנשי המשטר הקודם (אנשי משמר העיר, הבירוקרטיה, ורוב בני האצולה) סולקו מהעיר
ורכושם הוחרם ונמסר לעשירי העיר, ביחוד לג'ונתן ביג, שהפך בהדרגה לאדם הפרטי העשיר
ביותר באיירנוסט. ציון חגם של בני לידרהאוזן ותמיכה בהם בפומבי נאסרו באיום של
עונשים חמורים, שמות רחובות וכיכרות שונו, והוחלש מאד גם מעמד הכנסיה בעיר,
כשפולחנם של אל המסחר ואל הים, פטרוני הידרוסט, מתחזק מאד על חשבונה. אולם, תומכי
שושלת פון לידרהאוזן מעולם לא חוסלו לחלוטין. תחת פיקודו של אחד מבניו של ריכרד,
ירדו שאריותיהם למחתרת, ושבו לשאת את השם "לידריאנים", בטענה כי פעם
נוספת נפלה העיר למשטר כיבוש, והם ילחמו כל זמן שיהיה צורך בכדי לשחררה ולהחזירה
לרשות אדוניה החוקיים, אפילו יצטרכו להאבק 400 שנים נוספות.
בשנתיים הראשונות לשלטון החדש, היגר לרוטמייר המון של חסרי כל
ונוודים מכל רחבי איירנוסט, כשהוא מתפתה להאמין לשמועות שהופצו, כאילו רוטמייר
הינה "עיר החופש", שהזהב מתגלגל ברחובותיה. אלו הפכו במהירות להמון
הפועלים (פרולטרים) המאיישים את בתי המלאכה הגדולים וזוכים לתנאים גרועים, שהפכו
עד מהרה למשל ושנינה בפי אצילי איירנוסט, ואפילו בפי איכריה. רוטמייר התייצבה
כ"בירת הסוחרים", ומספר אנשיה עמד בשנת 2436 על כ80,000-.
אולם הגל הפלוטוקראטי נעצר, ולא שטף את איירנוסט. תחרות קשה עם הידרוסט, אמנת
גרווניץ שיצבה את האיזורים הפיאודליים של איירנוסט, וכן תנאים גרועים, מגפות
ופשיטות של עלפים אפלים (Drow) זעזעו את
רוטמייר, ומנעו מאוכלוסייתה להוסיף ולגדול. נוצר שיווי משקל מוזר ומתוח בין
הפלוטוקראטים (שהחלו אף מסתכסכים בינם לבין עצמם בגלל האינטרסים הכלכליים השונים
ואף הנוגדים שלהם) לבין הפיאודלים (שהרבה מתשומת ליבם הוסחה בשנים האחרונות
מהפלוטוקרטים אל האיום ההולך ומתעצם של הדוכס ארצ'יבאלד מנאכטמייר). באופק,
מצטברים עננים קודרים ומעיבים על "גן העדן לסוחרים" - כשבראש ובראשונה
משבר המתפתח בהידרוסט פנימה, והסיכוי למלחמה גדולה חדשה בין הידורוסט לממלכות
אויבות כמו זור-קראן וקיידרהרץ, העלולה לשנות את המצב ולשוב ולשבש את נתיבי הים,
שהם עורק חייו של המשטר הפלוטוקראטי.
רבעי העיר רוטמייר
העיר העילית | העיר התחתית | רבעי "עבר הנהר"
| איי רוטמייר
העיר העילית
העיר העילית מכילה שלושה רבעים, רובע בראונינג (העיר העתיקה), רובע
הצפצפה, ורובע הזריחה (רובע "לב הקידמה"). איזור זה של העיר הינו נקי
יחסית, רמת הפשיעה בו פחותה, שכן משמר העיר מורגש כאן מאד. אין בתי חרושת באיזורים
אלו, שכן הדבר אסור לפי חוקי העיר. מנגד, גם רבעים אלו סובלים מענן הערפיח והצחנה
התלוי תמיד מעל העיר, שכן ענני הזיהום אינם נוטים להתחשב בחומה הפלוטוקראטית
הגדולה בהתפשטותם. חוקי העיר נאכפים כאן בקפדנות, יותר מבכל מקום אחר ברוטמייר.
רובע
בראונינג (העיר העתיקה)
רובע זה,
בדרום-מערב העיר העילית פרוש מסביב למצודת העיר, שנבנתה עוד בימי ביירון "חרב
הזהב" (במאה ה4- לספירת הילאסיאס). המצודה האדירה, שחומותיה טובלות בגלי הים,
עברה גלגולים ואדונים רבים במהלך ההיסטוריה, והאגדות עליה הן רבות. כיום, היא
משמשת בתור עיריית רוטמייר, וגם בתור מחסני העיריה, בסיס משמר העיר ומחסני הנשק
והאימונים שלו. עם זאת, קיימים במצודה מפלסים עתיקים, שכוחים ושכוחים למחצה. ברובע
שוכנת גם הקתדרלה של האור הקדוש, הנשלטת בידי הקרדינל פון קאהר
("האדום"), וסמוך אליה נמצא בית המשפט העירוני של רוטמייר.
רובע בראונינג, הבנוי בצורה צפופה יחסית בסגנון מיושן, היה העיר כולה בעידן
הפיאודלי הראשון, אך ירד מגדולתו לפני מאות רבות של שנים. כיום, הוא נחשב ליוקרתי
פחות מבין חלקי העיר העילית, ומכיל בעיקר בורגנים וזעיר-בורגנים אמידים, ורחובותיו
מלאים בבתי אוכל קטנים. בפינה הדרום-מערבית של הרובע, קרוב ל"שער
השרכים", הנכנס אליו מרובע הנמל, שוכנת מרינה קטנה וצנועה המשמשת חלק מתושבי
הרובע. הרחוב הראשי של הרובע הינו "רחוב הסוחר ההגון", המתחיל משער
השרכים, עובר ליד המרינה ובית המשפט, ומסתיים בשערי העיריה. רחוב הקשת בענן, החוצה
את שלושת רבעי העיר העילית, מסתיים ברובע בראונינג, כשהוא עובר ליד הקתרדלה, וסופו
יוצר צומת "T" עם רחוב
הסוחר ההגון סמוך מאד לעיריה, הנמצאת במרכז כיכר קטנה הקרויה "כיכר
האיטריות", על שם בתי אוכל גדולים היושבים שם, המתמחים בתבשילי איטריות
למיניהם, כשהידוע ביניהם הוא פונדק "כפית הכסף" של היינריך רזנר.
רובע
הצפצפה (לשעבר רובע לידרהאוזן):
רובע זה עומד על רגלי הגבעות החותמות את עמק טראונר מצפון, ופרוש
למעשה לאורך החוף (ההולך ונעשה תלול יותר) מצפון לרובע בראונינג. הרובע, שראשיתו
בימי הקייסרית, בנוי בחלקו בבנייה גותית-תיאטרלית, המזכירה במעט את רובע העכביש
באיירנשטאט. הרובע שימש מרכז לממשל האינטוריאני בעיר בזמן שלטון האש הקדושה, ועד
היום שרדה בו קהילה אינטוריאנית קטנה, המרוכזת סביב הקתדרלה הצנועה של האש הקדושה
השוכנת בצפון הרובע.
הרובע נחצה במעין קשת בידי רחוב הקשת בענן, שמתקמר בכדי להכנס לרובע, ונחצה פעמיים
בידי רחוב הצפצפה (שקיבל את שמו בשל עצי הצפצפה העתיקים והמקסימים הצומחים לכל
אורכו) שעל שמו קרוי הרובע כעת. רחוב הצפצפה חוצה את הרובע בקו ישר ממערב למזרח,
ומסתיים במצוקי החוף במערב, בכיכר הממון (לשעבר כיכר האבירות) שמעליה מתנשא ארמונם
האדיר של האדונים הפיאודלים לשעבר, בני שושלת פון לידרהאוזן. הארמון, שבעליו
המקוריים סולקו ממנו, הפך לרכוש העיריה. חלקו הפך למוזאון, וחלקו מושכר מדי פעם
לאורחים חשובים במיוחד המזדמנים
לרוטמייר (כך למשל, ליידי מרג'ורי מהידרוסט, מלך איירנוסט עצמו בביקוריו בעיר,
וילהלם טאובר מביירנזור ואחרים שהעיריה רוצה ביקרם). מעט מדרום לכיכר הממון, ממש
על סף המצוק הגולש אל תוך הים הגועש, שוכן הפונדק הרומנטי המפורסם "זהב
הים". רחוב חשוב אחר, שדרת קאנרמן בוקע מרחוב הקשת בענן לכיוון צפון, ומסתיים
ב"שער היין" הבוקע מרוטמייר צפונה, וממנו יוצאת הדרך המובילה אל
שלארטמונד וביירנזור.
האוכלוסיה ברובע זה דומה לאוכלוסיית רובע בראונינג, אבל עשירה ומבוססת יותר. בין
היתר, נמצאת כאן אחוזתו המפוארת של איל הנשק פון בוינברג, המבוצרת ומוגנת היטב.
כמה מעשירי העיר, המחזיקים פילגשים בסתר או שלא בסתר, קנו כאן דירות תענוג. הרובע,
שהוא שקט יחסית כיום, היה מרכז העניינים בתקופת שלטון בני לידרהאוזן, ורבים
מנאמניהם ומפקידי הממשל לשעבר עודם גרים כאן, כך שהרובע ידוע כמקום שההתנגדות
לשלטון הפלוטוקראטים בתוכו גדולה יחסית, וכמרכז לפעולות שונות של "חזית ההתנגדות"
(איחוד ארגוני המחתרת הפועלים כנגד השלטון). לכן, המשמר מראה כאן נוכחות גדולה
במיוחד, ואוכף את חוקי העיר בקשיחות מרובה.
רובע
הזריחה ("רובע לב הקדמה"):
רובע זה, השוכן ממזרח לרובע הצפצפה ורובע בראונינג, הוא לב-ליבה של
רוטמייר הפלוטוקראטית. הרובע נחצה בידי רחוב הקשת בענן, המוליך אל שער גלימרדון,
אליו מתחברים במרכז הרובע רחוב הקדמה (המוליך אל שער הקדמה) ורחוב הזהב, המוליך אל
שער המטבעות. באיזור מרכז הרובע, שוכן מרכז העסקים הגדול של רוטמייר, הכולל בתוכו,
בין היתר, את בניין הבורסה האדיר, את ה"ביג בנק" ורבים מהפיננסים האחרים
של רוטמייר, כולל חברת "ליכטנהאר השקעות וסחר בע"מ" המפורסמת.
איזור זה, ההומה פעילות סחר ענפה מכל המינים והסוגים, הינו צפוף ורועש כמעט כמו
הנמל, אך נשמר נקי בקפידה בידי מאות פועלים, אשר מוכרחים לעבוד בלילות (שכן עשירי
העיר טוענים כי "אין זה יפה לעיניים" לראות אותם ואת לבושם העלוב
בימים).
הרובע ותושביו הם האיזור האוהד ביותר לשלטון אילי ההון, ומרכז לתככים מסחריים
ופוליטיים בקנה מידה לאומי ובינלאומי, וגם למזימות ותכנון פעולות כנגד אצילי
איירנוסט. בלב הרובע, בתוך כיכר מקסימה ומפוארת, שנתרמה בכספי אילי ההון, שוכנת
קתדרלה עצומה, העולה בגובהה ובתפארתה בהרבה על זו של האור הקדוש, שמגדליה
הכחולים-בוהקים נראים למרחוק. הקתרדלה, הקרויה גם "קתרדלת לב הקידמה"
מוקדשת לאל המסחר גלימרדון ולאל הים הידנלור (אלי הידרוסט, שהינם אופנתיים
ומקובלים מאד בקרב עשירי רוטמייר), ומשמשת, בין היתר, להטפות נגד הפיאודלים של
איירנוסט ולכנסים לעשירי העיר ונכבדיה. אוכלוסיית הרובע, ברובה המכריע בורגנים,
היא מבוססת ועשירה יותר מבכל מקום אחר ברוטמייר, מלבד רובע פיירילנד. ראש העיר
ונכבדיה מתכננים כי ברובע זה יקומו ביום מהימים אקדמיה למדעי המסחר ובסיס לצבא
פלוטוקרטי עצמאי - אך שני חלומות אלו רחוקים מלקרום עור וגידים, לפחות לפי שעה.
העיר התחתית
העיר התחתית, בה מתגוררת 70% מאוכלוסיית רוטמייר בערך, פרושה בין
הנמל הענקי במערב, שפך הטראונר המזוהם בדרום, החומה הפלוטוקרטית בצפון, והשוק הגדול
במזרח. למרות שהרבעים השונים של העיר התחתית נבדלים זה מזה ברמת הדחק והעוני של
היושבים בתוכם, המשותף לכולם הוא דלות, צפיפות, חום מחניק ברוב עונות השנה, רמת
פשיעה גבוהה (שכן משמר העיר אינו משקיע הרבה במקום), והזנחה מזלזלת מצד שלטונות
העיריה. חוקי העיר נאכפים, אך לא בקפדנות כמו בעיר העילית - מלבד, כמובן, החוקים
שנועדו במיוחד כנגד המעמדות הנמוכים.
הרחוב הראשי של העיר התחתית הוא רחוב כוכב המזל, המתחיל משער הפטיש, חוצה את רובע
הפטיש ורובע העמל, ומסתיים בדרום רובע הנמל. רחוב חשוב אחר הוא רחוב העוצמה בדרום
העיר התחתית, המקביל למעשה לנהר טראונר, ומשמש רחוב גבול בין איזור המפעלים של שפת
הנער לרובעי המגורים של העיר התחתית: הוא נפתח ברובע הסיר, ליד מפעל לבשר ממולח
זול הקרוי "מעדני לו", ועובר דרך שוליהם הדרומיים של רבעי הסיר, העמל
והמרגוע. מרחוב זה נפתח גם "רחוב העגלון החרוץ" היוצא מאיזור נהר
טראונר, חוצה את רובע העמל ומגיע אל החומה הפלוטוקרטית הגדולה.
רובע העמל:
הרובע הגדול ביותר של העיר התחתית, המכיל למעלה מ25,000- איש. רובע
זה, המשמש בעיקר את הפועלים של המפעלים הגדולים של שפך הטראונר, בנוי מבתי אבן קודרים
וגבוהים של ארבע וחמש קומות, המחולקים לעשרות דירות קטנטנות ועלובות. הרובע נחצה
לשניים בידי רחוב העגלון החרוץ, לאורכו עומדים שלושת המבנים המפורסמים ברובע:
הפונדק הזול הקרוי "הדבורה העמלה", המתמחה בארוחות בוקר וערב זולות,
והומה אדם עד אפס מקום בשעות אלו, כנסיה מקומית צנועה של האור הקדוש, אליה מזדמן
מדי פעם הקרדינל פון קהאר להטיף את תורתו לפועלים, והבסיס המפחיד של משמר העיר,
המשמש גם כבית מעצר לפועלים החשודים בעברות שונות על חוקי רוטמייר. במרכז הרובע,
ממש ליד פונדק "הדבורה העמלה" מצטלבים רחוב העגלון החרוץ ורחוב כוכב
המזל.
רובע העמל ידוע ברחובותיו האפלוליים והצרים, המשובשים במהמורות ובשלוליות גדולות,
ובחבלי הכביסה הרבים התלויים בינות לבתים הגבוהים, עליהם מתנודדים בגדים עלובים
ומטפטפי מים. רובע העמל הומה מאד בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב, כאשר רוב
הפועלים הולכים לעבודתם או חוזרים ממנה. מנגד, בשעות הצהריים החמות שוררת
ברחובותיו החמים והאפלוליים דממה עגומה. בשעות הלילה, האפלה היא מוחלטת, שכן הירח
והכוכבים כלל לא נראים מתחת לענני הערפיח וצלליות הבתים הגבוהים. שום פועל בר דעת
שאינו מוכרח לעשות זאת לא יצא לרחוב בלילה, שכן הסכנות רבות מאד (אם כי ישנם
מקומות אחרים ברוטמייר בהם המצב גרוע הרבה יותר).
אחד הדברים המפורסמים ביותר ברובע העמל היא העובדה כי למעלה מ90%-
מהדירות הקטנות והמדכאות שבו אינן רכוש יושביהן, אלא רכוש העיריה (הרוזן פון
לידרהאוזן פקד על הקמת הרובע בתחילת שנות ה20-, וזה עבר לידי העיריה לאחר סילוקו
ב"פשרת רוטמייר"). זו גובה שכר דירה קבוע מהיושבים כל חודש, באמצעות
"מפקחי דיור" שמונו במיוחד למטרה זו, וידועים בכובע הבד הצהבהב שלהם,
אלו קיבלו הוראה מפורשת לסלק מהדירה בלא שיהוי כל משפחה המאחרת בתשלום יותר משלושה
ימים ("חוק שלושת הימים" הידוע לשמצה) - תפקיד שרוב המפקחים ממלאים
ביעילות אכזרית ובלא רחמים כלשהם.
רובע
הפטיש:
רובע זה, השוכן בצפון-מזרח העיר התחתית, מכיל כ10,000- איש, ושוכן
ממזרח לרובע העמל, כשהוא נחצה בידי רחוב כוכב המזל הבוקע משער הפטיש, שהוא הכניסה
העיקרית אל העיר התחתית, ולידו שוכן אחד מבתי המכס הגדולים של רוטמייר.
רובע הפטיש מכיל מפחות ובתי מלאכה רבים, ובתיו, רובם בתי אבן בעלי שתיים עד ארבע
קומות, מפוייחים וגוונם שחור-עכור. הרובע הוא החם ביותר ברוטמייר, וידוע בעגלות
הפחמים הרבות העוברות ברחובותיו. במרכז הרובע עומד מגדלו של קוסם מוזר, המתפרנס
בעיקר מיצור גבישים אפרוריים הנקראים אקלריינט, שמשמשים חומר בערה מעולה (טוב
בהרבה מעץ) והופכים לפחמים מעולים שבעזרת תהליך קסום הנשמר בסוד בידי הנוגעים בדבר
ניתן לשוב ולהפוך אותו לבעיר בסיום השימוש. אותו קוסם, הידוע במנהגי ההיגיינה
הקלוקלים שלו ובפניו המפוייחיים, נקרא בצחוק "אבא פיחא" בפי התושבים.
הרובע ידוע, בין היתר, במערכות מסועפות של מנהרות, מפחות תת-קרקעיות ומחסנים,
המשמשות אתר מועדף להתקפות יצורים מהעולם התחתי. לפחות פעמיים ב50- השנה האחרונות,
התגנבו כוחות פשיטה של עלפים אפלים (Drow) בדרך זו,
ועשו שמות ברובע הפטיש בפרט, ובעיר התחתית בכלל, כשהם הורגים מאות רבות של אנשים
וגוררים מאות אנשים אחרים לחיי עבדות במכרות העולם התחתי. הברית בין איירנוסט לבין
קלאן העלפים האפלים החזק נוראדור הפחית מאד את כמות הפשיטות הללו, אבל לא מנע אותן
מעולם לחלוטין.
הרובע הוא מרכז לחישול הברזל והמתכות הזולות האחרות ברוטמייר, וגם מרכז ליצור כלי
נשק. במזרח הרובע ישנו איזור נפרד, הקרוי "פטיש הכסף", שנחשב למקום
האמיד ביותר בעיר התחתית, השייך כולו לאיל הנשק, הבארון פון בוינברג, ומשמש כמה
מהמפחות המרכזיות שלו, כמו גם משכן לעובדיו הותיקים, ביחוד לנפחים והחשלים האומנים
שלו, שמעמדם נחשב לטוב ביותר מבין אוכלוסיית הפועלים של רוטמייר. איזור זה מוגן
בידי חומת עץ גבוהה, מצופה בטיט למניעת בערה, ושומרים פרטיים העובדים בשביל הבארון
מפטרלים בתוכו בלא הרף, ביחוד בלילות. ליד הכניסה לאיזור זה, נמצא פונדק פשוט אך
הגון בשם "הגחלת הלוחשת", המשמש מקום הבילוי החברתי האהוב על פועליו של
איל הנשק, וגם על קומץ הגמדאים החי ברובע הפטיש.
רובע הסיר:
רובע זה, השוכן בדרום-מזרח העיר התחתית, שוכן ממזרח לרובע העמל
ומדרום לרובע הפטיש, כשהוא גובל מדרום במפעלים הגדולים שעל שפת נהר טראונר. הרובע
בנוי מסביב למספר מפעלים גדולים המייצרים מזון זול וירוד, ומכיל איטליזים רבים
ובתי מלאכה רבים ליבוש בשר והמלחתו. רובע זה הוא אחד המקומות המלוכלכים ביותר בכל
רוטמייר, וידוע במגוון של זבובים, עכבראשים, כלבי רחוב וחזירים המשוטטים ברחובות
ומתפלשים בערמות האשפה הענקיות הזרוקות בצידי הרחובות ובתעלות שבצידיהן.
רובע הסיר, המכיל כ8,000- תושבם, ידוע לשמצה כמקור למגפות הפורצות בתוכו ומתפשטות
במהירות לחלקים אחרים של העיר, כאשר סוף הקיץ, שהינו גשום וחם כאחד, הינו העונה
המועדת ביותר. בשנה האחרונה, למשל, פרצה כאן מגפות של קדחת זיהומית ותולעי מעיים
ארסיות, שהפילו כ3,000- חללים ברחבי העיר, מהם כ800- ברובע הסיר עצמו. תושבי
הרובע, העובדים ברובם במפעלי הבשר ובקצביות השונות, ידועים כגסים ומטונפים מאד,
וביחוד בשפת הסלנג המיוחד שלהם, שנקרא בלגלוג "איירנוסטית של איטליזים".
במקרים רבים, שומרי העיר העילית יכולים לסרב להכניס אדם רק בשל מבטא זה, הנחשב
לבזוי ונלעג במיוחד בפי עשירי העיר.
הנקבות שמתחת לרובע הפטיש נמשכות גם מתחת לרובע הסיר, אולם הן צרות יותר, ומלאות
עד אפס מקום בזבל של מפעלי המזון, ביחוד בבשר רקוב, ובשפכי הביוב של הרובע ושל
רבעים אחרים של העיר התחתית. הנקבות מאכלסות, בין היתר, זן מיוחד של גמדאי מחילות,
שהתרגל לחיות בתוך האשפה, והמכונה גם "גמדי האשפתות" - יצורים קטנים,
נבזיים, זריזים וחמקמקים, שהינם מטרד ידוע וקבוע, וידועים ביכולת ההתגנבות השקטה
שלהם ובאהבתם את עסקי הגניבה וההטרדה.
רובע הנמל:
מסביב לנמל ההומה של רוטמייר, נוצר רובע גדול של בתי-מרזח, פונדקים
זולים, מחסנים ובתי עץ צפופים בני שתיים ושלוש קומות. הרובע הצפוף, הרועש וההומה
אחוז כולו בצחנת דגים וסחורות רקובות, אם כי אינו מגיע לזיהום ולצחנה הנוראית של
רובע הסיר. האיזור מכיל כ20%- ממפעליה של רוטמייר, ביחוד את אלו מהם הקשורים
לבניית ספינות, אריגת מפרשים וכ"ו. מפעלים אלו מוסיפים את שלהם לזיהום
האיזור, ביחוד אלו מהם המזרימים את אשפתם אל תוך הים. מלבד המפעלים, עומדים ברובע
הנמל סוללות של מחסנים ענקיים המשמשים את הנמל ובאיו, ובית מכס ענק המיועד לסחורות
המיובאות דרך הים, שהוא עורק החיים העיקרי של רוטמייר.
הרובע מכיל כ20,000- איש, מהם רק שליש תושבים קבועים, בעיקר סבלים ופועלי נמל,
ויתרתם מלחים, מהגרים מארצות שונות, סבלים וכ"ו. הרובע שורץ מלחים שיכורים,
פושעים קטנים, זונות, רוכלים וכ"ו, המתפרנסים מצידו האפל והמזוהם יותר של
הנמל. האיזור, שנפגע אנושות בהתקפה ההידרוסטית לפני מעט יותר מעשור שוקם ברובו, אך
פה ושם, עומדים עדיין גושי בתים הרוסים למחצה, שנפגעו באותו ליל אימים ולא שופצו,
והם משמשים מקלט לחסרי בית, עבריינים וכ"ו, ו/או משמשים תחנות לסחר האופיום,
שהוא אחד הרעות החולות של רוטמייר.
ברובע הנמל ישנם פונדקים זולים רבים, שהידועים ביניהם הם "חתולת הים
המשוגעת" של אנשי איל הספנות קונסן, "בית שלושת הקופים"
ו"הדרקון השחור" המפוקפק, הידוע גם בתור בית אופיום זול ומתועב, שמשמר
העיר כמעט ולא מפריע לפעילותו.
רובע
המרגוע:
רובע מטונף זה מכיל כ5,000- איש, ועומד מדרום לרובע הנמל, כשהוא
פרוש בינו לבין שפך נהר טראונר, באחד האיזורים שנפגעו קשה במיוחד בהתקפה
ההידרוסטית על רוטמייר, ולא שוקמו לחלוטין מעולם. רובע המרגוע דומה במעט לרובע
הנמל, אולם הוא מטונף ועני הרבה יותר, כשכמעט חצי מבתיו הרוסים למחצה או פגועים,
ורבים מאד מתושביו גרים למעשה במחפורות תת-קרקעיות מטונפות. הרובע הוא מבוך של
סמטאות קשוחות, מסועפות ומסוכנות מאד, שכל שומר נפשו ירחק מהן, ביחוד בלילה.
אוכלוסיית הרובע מכילה את העניים ביותר בעובדי הנמל, מלחים זקנים ומרוששים שתש
כוחם ואינם יכולים להפליג יותר, דייגים שפשטו את הרגל בשל הרעלת מימי הים, והמוני
מהגרים עניים וחסרי כל ממגוון ארצות זרות - מהקטיליאנה ועד באריזהאר ומינג-הו-לין,
שרובם כלל אינם יודעים איירנוסטית ולא מצאו לעצמם עבודה כלשהי, שלא לדבר על
השתלבות בחברה המקומית. השכרות ברובע זה מגיעה למימדים עצומים, יותר מבמקום אחר
כלשהו ברוטמייר, וקטטות שיכורים, הרוגים והצתות הם עניין של יום-יום. כנופיות של
מהגרים מארצות שונות לוחמות אלו באלו בנשק, כשמשמר העיר כלל לא מתערב להפסיק את
המהומות הגזעניות שלעיתים צובעות את הרחובות בדם. לעיתים קרובות מדי שוכבות הגופות
המדוקרות והערופות בעפר ימים שלמים עד שטורח אי-מי לסלקן לקבורה. בנוסף לקרבות בין
המהגרים האלימים לבין עצמם, היה הרובע מוכה לעיתים בידי הארגון האיירנוסטי שונא
הזרים המכנה את עצמו "אדומי הברדסים" (RRK), שלוחמיו
מתמחים בקסמי אש. לאחר הקמת "חזית ההתנגדות", כשמיתן הארגון את עמדותיו
בכדי להספח אליה והפסיק את הפשיטות על בתי המהגרים, פרש ממנו פלג שקורא לעצמו
"ה-RRK האמיתי" שממשיך במעשים הזדוניים ביתר שאת.
רובע אומלל זה הינו גם המרכז העיקרי של סחר האופיום, וכולו מלא בתי
אופיום גדולים וקטנים, שהידוע ביניהם הוא פונדק "המאהוט", הנשלט בידי
מהגרים מבארזיהאר, העובדים בשביל ארגון "הטאי-פון" (שמרכזו
במינג-הו-לין) העוסק בסחר אופיום בינלאומי. עובדה זו הביא לרובע עדרים של מסוממים
אלימים, הבאים לעשן אופיום ולהתפרע, כמדי פעם עורכים כמה מהם שוד רצחני בכדי לממן
את קניית הסם. בנוסף, הפך הרובע לזירת התנגשות בין סוחרי האופיום לבין עצמם, כאשר
מצד אחד עומדים אנשי הטאי-פון (רובם המוחלט באריזהארים ואנשי מינג-הו-לין) לבין
סוחרי האופיום מנאכטמייר, העובדים בשביל משרתיו של הדוכס ארצ'יבאלד.
צרה נוספת ברובע הינה בית המשוגעים של רוטמייר, העומד קרוב מאד לשפך הטראונר: זהו
בניין אבן ענק וסדוק, המוקף חומה מלוכלכת, הפרוצה בכמה וכמה מקומות. שומרי המקום
הם אלימים ומלוכלכים, ואיש אינו מפקח עליהם, והסיפורים על המעשים הנוראים הנעשים
שם מחרידים מדי פעם את העיר. בנוסף לכך, המקום שמור בצורה כה רשלנית, עד כי
חולי-נפש רצחניים בורחים ממנו לא פעם ומטילים את אימתם ברובע ומעבר לו.
אגן
טראונר ("גיא התופת המבעבעת"):
לאורך האגן הבוצי של נהר טראונר ושפכו הביצתי למחצה, משני עבריו,
מצוי איזור התעשיה הגדול של רוטמייר, המכיל עשרות מפעלים גדולים וקטנים. כ60%-
מבתי החרושת ובתי המלאכה של רוטמייר מרוכזים שם, וכל האיזור נמלא בפסולת המוזרמת
אל הנהר ועשן שפולטות ארובות הענק אל השמיים.
מקום זה, המהווה את איזור העבודה העיקרי של רוטמייר (לצד הנמל) הינו נוראי למראה.
האוויר מצחין ומחניק, וענני זוהמה שחורים מכסים את שמיו עד כדי כך כי אפלולית כבדה
שוררת בו גם בצהרי היום. מי הטראונר ומי הים ליד השפך הפכו לשחורים-מבעבעים,
רעילים לחלוטין, ושום יצור, מלבד מוטאציות מעוותות, אינו יכול לחיות בהם. יתושים
מקננים ברבבותיהם במיים בקיץ, ומפיצים קדחת ומחלות אחרות. אגן הנהר והבוץ העמוק
והכהה שלידו שורץ ברפשני ערפיח (אנושואידים אוכלי אדם בעלי שלוש עיניים, גידולים
מבעיתים ויכולת לירוק נוזלים מחליאים לעיני קורבנותיהם). יצורים אלו, פרי רעלים
מעוותים ששופכים מפעלים העוסקים ביצור חומרים מאגיים, המכונים לעיתים בלעג גם
"רפשני הקידמה" מפילים עשרות אבדות מדי חודש.
איזור המפעלים עצמו מחולק בעזרת גדרות עץ ומתכת בין המפעלים השונים, שביניהם
עוברות דרכים בוציות ומלאות אשפה וגרוטאות. המקום מלא גם במחסנים למיניהם, ההומים
פעילות ביום ובלילה. מעבר למפעלים, סמוך לקו המיים, משתרעות גדרות וחומות, שנועדו
לחסום את יצורי הנהר המעוותים מלעלות ולהזיק למפעלים, ומשמר העיר מפטרל שם באופן
תדיר - אולם רפשני הערפיח ויצורים מעוותים אחרים מצליחים לא פעם לעבור אותו, שכן
אין אפשרות לחסום הרמטית קטע ארוך כל כך. מעבר לחומות משתרע מתלול בוצי מלא אשפה
היורד אל המים השחורים, כשהוא זרוע צינורות חלודים למחצה המזרימים את פסולת
המפעלים אל הטראונר.
רבעי
'עבר הנהר'
כינוי זה דבק בשני הרבעים המצויים מעברו הדרומי של נהר טראונר,
מחוץ לחומות רוטמייר. המשותף לשני רבעים אילו שהם עלובים, מטילי אימה ונוראיים
בצורה קיצונית. חוקי העיר ומשטרה כלל לא משפיעים באיזורים אלו, שמשמר העיר כלל לא
מבקר בהם, ואפילו גובי המס מסרבים לפקוד אותם. מקומות אלו, שאינם מעניינים את
הפלוטוקרטים כלל ועיקר, נותרים זנוחים כמעט לחלוטין, פרי לשלטונם של פושעים
אכזריים, מפלצות וכ"ו - ורק הרפתקנים נועזים במיוחד מעזים לבקר בהם מדי פעם
בפעם.
רובע
המחילה:
רובע זה, לשעבר שכונת דייגים וקסרקטין של חיל הפרשים הפיאודלי על
גדתו הדרומית של נהר טראונר, הפך לגיהינום רעיל, שכן בשל מיקומו הנמוך והשטוח,
הוצף פעם אחר פעם במימיו הרעילים והשחורים של הנהר. כיום, מדובר באוסף של חורבות
ובניינים סדוקים ומעוותים, שרחובותיו חסומים למחצה באבני מפולת, ואדמתם הפכה לבוץ
שחור ומחליא.
רובע המחילה הינו הירוד והעלוב ברבעי רוטמייר, מעין גיהינום אליו מפחדים כל עניי
העיר ופועליה להדרדר. הרובע הינו מרבץ של מוכי הגורל האומללים והנדכאים ביותר, מלא
מגפות ונגוע במוטאציות מפלצתיות מכל סוג ומין. עריית רוטמייר מסרבת אפילו להכיר
בקיומו של הרובע הזה, ואיש אינו חושב לגבות שם מיסים. ברובע יושבים, בין היתר,
פושעים מהסוגים הגרועים ביותר, חופשיים מאימת החוק, אך לא מאימת הרעילות והמפלצות
(וכמה מהם אכן התעוותו והפכו למפלצי אדם נוראיים למראה). המקום הידוע ביותר במקום
הוא פונדק מזוהם ועלוב הקרוי "המזרון של ברני", מקום רביצתם של מוכי
גורל אומללים הידוע בפשפשים שלו, הזבל הרקוב למחצה שהוא מגיש במקום אוכל, ועוד כמה
וכמה סיפורים נעימים אף פחות.
רובע
הספריה:
רובע קודר ומוזר, העומד מדרום לרובע המחילה, על הגבעות הנמוכות
החותמות את עמק טראונר מדרום. הרובע, שרוב בנייניו העתיקים נטושים, פרי מגפה
שכילתה אותו כמעט לחלוטין לפני כ300- שנים, קיבל את שמו על שם ספריה עתיקה ומזרת
אימים במרכזו, שמימדיה, מבנה מגדליה הקודרים והא-סימטריים, שערי השיניים שלה ועוד
כמה ממאפייניה מזכירים לרבים טירת זדון.
הרובע מהווה מקלט לחבורה פרועה של מקומיים תמהוניים, שהינם קהילה מסוגרת, בורה
לחלוטין ושטופה בפחדים, מנהגים פרימטיביים ושנאת זרים. לא ברור לאלו אלים הם
סוגדים, אך אין מדובר באור הקדוש או באלי הידרוסט. ברובע שוררת אווירת איימים של
ממש, וכמעט איש מתושבי רוטמייר אינו מעז להציב בו כף רגל. כל הפלוטוקראטים מודים
כי מקום זה הוא מחוץ לתחום עבורם, ואין להם כל עניין בו. תפקידו היחיד של הרובע
בחיי רוטמייר הוא להוות נושא למעשיות וסיפורי איימה, שבמרכזם עומד בניין הספריה
הגותי, שלא ידוע על איש שביקר בו בשנים האחרונות וחזר בחיים, ביחוד לא בלילה. השמועות
מספרות על כך כי הרובע נגוע בערפדים, וכי אנשי זאב מטיילים ברחובותיו בלילה עם
גרזינים אדירים, וטורפים באכזריות כל אדם שנתקל בהם.
איי רוטמייר
לייד רוטמייר ישנם ארבעה איים קטנים: דורנהלם, פיירילנד, טראונר
ולאסטור, שלכל אחד מהם תפקיד משלו בחיי העיר. התחבורה בין האיים, ביחוד שני
הראשונים, לבין היבשה, היא מצויה וקלה להשגה, ונעשית דרך צי שוקק של סירות קטנות
ובינוניות המפליגות תדיר מנמל רוטמייר לנמלי האיים ובין האיים לבין עצמם.
האי
דורנהלם:
דורנהלם הוא הצפוני באיי רוטמייר, והראשון ביניהם ששימש למגורים -
כבר מסוף המאה ה22- היו עליו בתי אחוזה ונמל סירות צנוע. כיום, על האי-דורנהלם
ישנו רובע קטן ושליו, המשמש בעיקר לצרכי השייט והקייט של המעמד הבינוני
והבינוני-גבוה, ויש עליו פונדקים יוקרתיים למדי, העומדים ליד רחוב הרציף העגול,
המקיף חלק ניכר מהאי, וידוע בתור טיילת מפורסמת ורומנטית למדי. בגלל מיקומו
הצפוני, הרחק משפך הטראונר, מימי הים ליד האי דורנהלם אינם מזוהמים יתר על המידה,
ויכולים לשמש לשייט וספורט. מעט הדייגים שנותרו ברוטמייר חיים בעיקר על אי זה.
דורנהלם ידוע בהיותו מקום נופש מועדף על הבורגנים האמידים של רוטמייר, והוא מקום
שליו שצרות כמעט ואינן מאפילות עליו. מדי פעם, ביחוד בחגים השונים של איירנוסט או
של אל הים הידנלור, נערכות במקום תחרויות שייט מפורסמות, הנושאות עימן פרסים יקרי
ערך.
האי דורנהלם מפורסם בנמל היאכטות שלו, הנמצא בבעלותו של איל הספנות קונסן, סמוך
מאד לאחוזת הים המפוארת שלו, השוכנת אף היא בדורנהלם (מעונו הרשמי של קונסן נמצא
באי פיירילנד, אך הוא אינו אוהב אותו, וכמעט שאינו מתגורר בו).
האי
פיירילנד ("סנובלנד"):
אי זה, הניצב מול חופי צפון רוטמייר, במרחק של כ3- ק"מ מרובע
בראונינג, היה פעם שומם לחלוטין, מלבד עמדת תותחים מבוצרת של צבא איירנוסט, שנהרסה
כליל בליל הפשיטה ההידרוסטית בסתיו 2427. בשנת 2434, החלה עיריית רוטמייר משפצת את
האי, והשקיעה בו הון תועפות בכדי להכשירו למגורים.
כיום, הפך האי לרובע העשיר ביותר של רוטמייר - מקום מפואר מעבר לכל דמיון,
שרחובותיו מרוצפים פסיפסים ומוארים בלילות בפנים קסומים בשלל גוונים, ומסביב להם
שתולים שיחים אקזוטיים מדהימים, המעשירים את האוויר בארומות מבושמות.
רובע זה, הוא למעשה אוסף של כ50- בתי אחוזה ענקיים של אילי ההון השונים של
רוטמייר, שרבים מהם מוקפים בגנים ואף בחורשות פרטיות מדהימות, ביניהם זורמים נחלים
מקסימים. אין בנמצא, כך מספרים, בית שהושקעו בו פחות מ100,000- פ"ז. הרובע
נחצה בידי שני רחובות: רחוב החלומות ורחוב הידנלור, אשר נפגשים בכיכר מדהימה,
מצופה זהב, הקרויה "כיכר הפיות", שבמרכזה בית ממשל מקומי, מועדונים,
פונדק יוקרתי ומפורסם בשם כפפת הזהב, וקתדרלה מפוארת המוקדשת לאלים גלימרדון
והידנלור.
רוב תושבי רוטמייר, ביחוד הפועלים, לא היו מימיהם ברובע זה, גם מכיוון שכניסתם של
זרים לתוכו אסורה, אלא באישור מיוחד של העיריה או בהזמנת אחד התושבים. הרובע הוא
נשוא הקנאה והתמרמרות של המעמדות הנמוכים, החושבים על הרובע כ"גן העדן הפלוטוקרטי",
והשמועות המסתובבות עליו בעיר הגיעו לדרגות קיצוניות של הגזמה - למשל, כי אנשיו
רוכבים על סוסים עשויים זהב, כי מטבעות ואבני חן מתגוללים ברחובותיו, וכי
התרנגולות ברובע מטילות ביצים עשויות אבנים יקרות.
על האי פיירילנד הוטלו קסמי הגנה חזקים ביותר, המונעים מהזוהמה שבים ובאוויר לחדור
אל תחומיו, כך שמימי הים סביבו צלולים ונקיים להדהים, והאוויר זך ומבושם. האי נשמר
בידי כח משמר מיוחד שהאחריות עליו מתחלקת בין העיריה לאזרחי הרובע, הקרוי גם
"המשמר הזהוב". לוחמיו של משמר זה מיומנים להדהים וחמושים בציוד מעולה,
כך שהפולש או המנסה לחדור למקום בלא רשות מסתכן בנפשו אף אם הוא חזק ומנוסה מאד.
האי
טראונר ("אי האשפה"):
אי קטן זה, הנמצא כקילומטר אחד ממזרח לשפכו של נהר טראונר, משמש בו
בעת כבסיס למפקדת משמר הנמל, בית כלא, מספנה של הצי האיירנוסטי, ובסיס אימונים של
חטיבת "אדומי המצנפת" של הצבא הלאומי, המוצבת ברוטמייר.
האי טראונר הוא מזוהם בצורה קיצונית, הן בשל מיקומו ליד השפך הרעיל ושחור המים של
הנהר, והן בשל הרמה הירודה של המנהל שלו. המשמעת בקרב כל היחידות המוצבות בו נמוכה
מאד, ורמת האנשים עצמם, ביחוד הסוהרים ואנשי משמר הנמל, היא מפוקפקת ביותר. הזבל
והזיהום ממלאים את הרחובות, ומנוקים מהם רק לעיתים רחוקות.
הכלא הינו מבצר ישן, בן כמה מאות שנים, כולו סדוק ומלא עובש. מצבו, בעיקר ברבדים
התחתונים של הצינוקים, הוא נוראי במראה ותנאים, וכל חללו הפנימי מלא רטיבות
וזיהום, חדירות של מי ים, עכבראשים מעוותים וכ"ו. שמועות מספרות כי לכלא יש
מפלס תחתון מיוחד עבור אסירים פוליטיים, ביחוד תומכי בית לידרהאוזן, שם מתרחשות
זוועות נוראות עד לאין שיעור.
האי
לאסטור:
אי זה, שהוא הרחוק ביותר מהחוף מכל איי רוטמייר, היה אף הוא בעבר
עמדת תותחים שנהרסה עד היסוד בפשיטה ההידרוסטית. ג'ונתן ביג עצמו קנה אותו מעיריית
רוטמייר בשנת 2434 בעד 50,000 פ"ז, ושיפץ אותו בכדי להופכו לאחוזתו הפרטית.
במשך שלוש שנים, עבדו באי כמעט 1,000 פועלים
וכ-10 מאגים, עד שלבש את הצורה שרצה אדוניו החדש.
כיום, מתנשא במרכז האי בית האחוזה המפואר ביותר ברחבי רוטמייר, ששווי בנייניו
והרכוש העצום שבתוכם מוערך בכ-2,000,000 פ"ז. המקום עולה על ארמון המלך בערך
כספי ובפאר, אם כי לא ברמת הארכיטקטורה, ורק ארמון בני קראוזה (בעיר שטוומפילד)
בשיא תפארתו עלה עליו.
בנייני האחוזה מוקפים סדרה של גנים, בתי קייט ושעשועים, מזרקות שבחלקם זורמים
יינות יקרים, פסלים של אלי הידרוסט (ושל ג'ונתן ביג עצמו) עשויים פלטינה ואבנים
טובות, וכמובן - מערכת ביצורים משוכללת, כולל ארבע עמדות תותחים מעולים, בכדי לקדם
כל צרה שלא תבוא. כמו האי פיירילנד, מוגן המקום מזיהום, לכלכוך ואף מהתקפות פתע
בעזרת קסמים רבי עוצמה, ויש האומרים כי הכישוף סביב המקום מאפשר לג'ונתן ביג לבחור
את מזג האוויר ואף את הטמפרטורה באי כרצונו. הרכוש והתפארת בתוך הבית עצמו הם
אגדיים, ומשדרים היטב את רצון אדוניו, הרוצה להראות לכל העולם את גדולתו ומעמדו.
מקום זה, כמובן, הוא המקום השנוא ביותר על רוב הפיאודלים ואנשי כנסיית האור הקדוש
באיירנוסט, למעט, אולי, מגדלו האפלולי של ארצ'יבאלד בנאכטמייר. בראש האחוזה עומד
חדר עבודה עצום, המשקיף על רוטמייר, ובשולחן הפלטינה המפואר שעל יד החלון הקריסטלי
הענק, כך מספרים, יושב לו ג'ונתן ביג, צופה על הכרך העצום ושמי הערפיח שלו, וטווה
את רשת עסקיו ומזימותיו.
חזרה לדף האינדקס של איירנוסט | חזרה
אל ארצות העולם הידוע | חזרה
לדף השער
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום