ארגון המחתרת הידוע של רוטמייר נקרא
בפשטות "חזית ההתנגדות". ארגון זה פועל בדרכים שונות כנגד המשטר
הפלוטוקראטי, החל מהפצת כרזות ארסיות ותעמולה כנגד ראש העיר ואילי ההון (בעיקר
ג'ונתן ביג), והפצת תעמולה בקרב הפועלים ויתר אנשי העיר התחתית הקוראת להם להתמרד,
וכלה בנסיונות לפגוע במנהיגי המשטר או באתרים חשובים של אילי ההון כגון מפעלים,
מכונות, מחסני סחורות וכ"ו. "חזית ההתנגדות" מונהגת לפי השמועה
בידי אדמונד פון לידרהאוזן, בנו הבכור של הרוזן ריכרד המנוח. היא מורכבת למעשה
מארבעה ארגונים, שכל אחד מהם שונה באופיו ומטרותיו, והדבר היחיד המאחד אותם הם
השנאה למשטר הנוכחי והשאיפה להפילו. ארבעת הארגונים הללו הינם הלידריאנים, קרנות
הזעם, חרמש הכסף וה-R.R.K (Red Rage Klan).
הלידריאנים, שסמלם הוא הנס הישן של
רוטמייר, וססמתם הידועה היא "לעולם לא נכנע!" הינם מחנה תומכיו של בית
פון לידרהאוזן, שמטרתם היא החזרת המשטר הפיאודלי על כנו. שנאתם לפלוטוקראטים היא
תהומית ובלתי מסוייגת, כמורדים וחומסי שלטון, שהרעילו את דעת המלך כנגד בני
לידרהאוזן, והארגון מוכן למאבק אכזרי וארוך, כפי שעשה כנגד השלטון האינטוריאני
בזמנו במשך מאות שנים. הם רואים עצמם כלוחמי הקו הראשון של איירנשטאט, וטוענים כי
פשרת רוטמייר אינה חוקית וטפשית, שכן הפלוטוקראטים לא יעצרו עד שיבלעו את איירנוסט
כולה ("היום הנחת להם למוטט את ביתנו, הוד מלכותך. מחר, ישרפו הללו את ארמונך
עליך").
הלידריאנים פועלים לפי ההירארכיה
הפיאודלית הישנה-נושנה: הרוזן בראש, מתחתיו סגנים הנושאים תארי בארונים, קצינים
המכונים לורדים, וחיילים. רוזן הלידריאנים התחייב בפני אנשיו כי בבוא יום הגאולה
והשחרור, יממש את התארים שהעניק לנאמניו, ויחלק ביניהם אדמות ופרסים אחרים
"כראוי למסורת אבותינו האבירים".
הלידריאנים ידועים בכך כי הם שומרים
בד"כ על טוהר הנשק, ומסרבים לפגוע בחפים מפשע, גם אם הם תומכים קנאים במשטר
הפלוטוקראטי. המסורת הלידריאנית היא מסורת האבירות, והם מדגישים מאד את אמונתם
האדוקה באור הקדוש ואת הערכתם והסתמכותם המרובה על מבצעי הגבורה של לוחם מובחר
ובודד. למרות היותם הארגון הידוע והמאורגן ביותר מבין ארבעת ארגוני חזית ההתנגדות,
כוחם בתוך ההמון אינו רב במיוחד, ובכך חולשתם הגדולה ביותר. מרכז התמיכה הגדול
ביותר שלהם הוא ברובע הצפצפה, שם חיים רבים מאנשי המנהל והבורגנות הלאומנית של
רוטמייר הישנה.
ארגון זה, שסמלו הקרן האדומה, יסודו
במאמיניו של האל רונובסק (אל המהפיכה האדום), שראשית דרכם במרד שהתחולל לפני כ300-
שנים במדינת סוחרים עשירה ומושחתת בשם רושקין (אי-שם במרכז היבשת). מאמיניו של
רונובסק, שנרדפו כמעט בכל מקום, רואים את יעודם כהפלת משטרי עריצות המדכאים
ועושקים את העמים ברחבי העולם. ססמאתם, המלווה בדרך כלל בתקיעת שופר נמרצת היא
"למען העם!".
אנשי רונובסק אינם מחבבים משטרים
ריכוזיים מדי, ושואפים למשטרים מבוזרים ועממיים יותר, בהם השליטים קרובים לעם
ושואפים לטובתו. אנשי רונובסק מעולם לא תמכו בבית לידרהאוזן, ומה שקומם אותם כנגד
הפלוטוקראטים הוא בעיקר היחס המשפיל לפועלים הכולל שכר רעב, התעללות הפקחים
העירוניים (להם אורבים אנשי הארגון מדי פעם), הרס הנהר וזיהום הים שגרמו לדייגים
להדרדר לפת לחם, והגנת הממשל על חוזי עבודה עושקניים ואכזריים, זריקת משפחות
מבתיהם, והשלכת חסרי בית אומללים להתעוות בפסולת הרעילה של רובע המחילה. אנשי
רונובסק נשבעו להפיל משטר זה, לשפוט את ראשיו ולתלות אותם על כל אותם פשעים כנגד
העם. למרות שהם אינם הוגים חיבה מיוחדת לפיאודליזם, הם מוכנים להשלים עם חזרתו,
בתנאי כי יתחייב לתקן את העוולות המקוממות אותם. לקרנות הזעם יש בסיס עממי רחב
יותר מלכל ארגוני ההתנגדות האחרים, והוא מונה כמה מאות של חברים פעילים ולפחות
אלפיים או שלושת אלפים תומכים ומשתפי פעולה. מרכז כוחו העיקרי הוא ברובע העמל, שם
מרוכזים הפועלים העניים, להם מגישים חברי הארגון עזרה ככל יכולתם ומפיצים בקרבם
תעמולה הקוראת להתקוממות. מרד הפועלים הגדול בשנת 2437, היה תוצר, ככל הנראה של
שיתוף פעולה בין אנשי הארגון לבין הקרדינל פון קאהר, שהושפע מאד מאמונת רונובסק
וסיגל לעצמו כמה ממנהגיה (כמו הגלימה האדומה והשופר).
קרנות הזעם נהנים מאד לפגוע במפעלים,
ביחוד באלו שפיטרו עובדים בלא הצדקה. הם פוגעים במיוחד במכונות ובמשגיחי עבודה.
בנוסף, הם מעלים באש אוניות השייכות לפלוטוקרטים שנואים עליהם במיוחד, כגון ברני
בולס, נוישטראנץ, דאומן וכ"ו. הם אורבים לפקחי העיריה ומפריעים לפעולתם,
פושטים על גובי מיסים של העיריה וכ"ו. חלומם הגדול הוא להעלות באש את בניין
הבורסה, אך זה מוגן היטב ולפחות לעת עתה נמצא מחוץ להשג ידם. חברי הארגון,
המונהגים בידי מועצה שבראשה מנהיג הקרוי "מגן העם" ידועים במנהגם לפנות
זה אל זה בכינוי "קומראד" ("חבר"). ובאחווה השיווניות השוררת
בקרבם.
חרמש הכסף ששמו בא לו מסמל החרמש הכסוף
שנושאים חבריו לעיתים על דש בגדם, קם בשנת 2435, לאחר שמפקדת המשמר נורה רידר
ננזפה וכמעט הודחה על חריצותה היתרה במלחמה בפשע, והובהר לכולם כי מעתה לא ישקיע
משמר העיר מאמצים במלחמה בפשע המשתולל בעיר התחתית וממרר את חיי תושביה. קומץ
קציני משמר שהיו פקודיה של רידר ופרשו או נאלצו לפרוש לאחר אותה פשיטה גדולה על
רובע המרגוע, התארגנו בחשאי והקימו "משמר עיר חלופי" המיועד להמשיך
ולהלום בפושעים השונים השורצים ברוטמייר, וביחוד בסוחרי האופיום ובאילי הון
המשתפים בחשאי פעולה עם הפשע המאורגן, שלאחר 2435 חשו עצמם חסינים לחלוטין מידי
החוק והצדק.
חרמש הכסף הינו הקטן מבין ארבעת ארגוני המחתרת, ומונה כמה עשרות חברים בלבד. הללו
מחולקים לכ8- צוותים, הבנוים בצורה דומה לחבורות הרפתקנים, ולכל אחד מהם יש תחום
פעולה והתמחות מוגדר, בו הוא עוסק בד"כ, אם כי הצוותים מסייעים זה לזה לעיתים
קרובות, ולעיתים אף מתאחדים לשם פעולה גדולה. בראש הארגון עומד "השופט
העליון", המופיע תמיד עטוי ברדס וקסדה מכונפת שחורה המכסה את פניו. זה, ביחד
עם ארבעה סגנים אחרים, המכונים "שופטי החצות" מנהל טריבונל המשמש כבית
משפט שדה לפושעים שלוכד הארגון בפעולותיו, או שופט אותם שלא בפניהם. גזר הדין הוא
לעיתים קרובות מאד מוות.
הארגון, שססמתו היא "חוק
וצדק!" חסר בסיס כח אמיתי ברוטמייר, שכן הוא קטן מאד, ורוב חבריו הם הרפתקנים,
שחלק ניכר מהם אינם בני רוטמייר. מנגד, הוא נרדף פחות מאשר הלידריאנים וקרנות
הזעם, שכן פעילותו אינה מפריעה במישרין לשלטונות רוטמייר, מלבד כאשר הוא מתעמת עם
אילי הון חשודים בפלילים או אנשי מנהל מושחתים. אם כי הארגון מקפיד שלא לפגוע
בחפים מפשע, הרי שאין לו כל בעיה להצית פונדקים של עבריינים (כגון
"המאהוט") ולגרום שם לאבדות כבדות בנפש, שכן לפי השקפתם, בבית אופיום
אין חפים מפשע. יריביהם העיקריים של אנשי הארגון הם סוחרי האופיום - הן אנשי
ארצ'יבאלד והן אנשי ארגון הטאי-פון, והעיר ידעה כבר מאבקי דמים חסרי רחמים בין
הצדדים בלילות חשוכים ונטולי ירח. ידוע כי כל סוחר אופיום שנופל לידי "חרמש
הכסף" אחת דינו למיתה.
ארגון זה, שתחילתו במאבקי כוחות
בפרובינציות של האימפריה ההילאסיאנית לפני כ-150 שנים פשט במהירות בארצות רבות,
והגיע לרוטמייר לפני כ-40 שנים. ארגון זה טוען כי "עמי התרבות" - כגון
האיירנוסטים, ההידרוסטים, ההילאסיאנים וכ"ו מאויימים בידי ה"עממים
הפרימיטיביים" - ביחוד האורקים של סולטנות אושגורה (שכנגדם קם הארגון
מלכחתילה) אך גם סורגושיראגים, באריזהארים, אנשי מינג-הו-לין וכ"ו. ארגון זה
ידוע בשנאת זרים קנאית ונמרצת, שמימדיה ואכזריותה משתנים ממקום למקום.
ברוטמייר, החל הארגון רודף את המהגרים,
ביחוד את הסורגושיראגים והבאריזהארים, והוצא אל מחוץ לחוק כבר בשנת 2414, אך מעולם
לא חוסל. ה-R.R.K, שחבריו עוטים ברדסים אדומים
ומחודדים המכסים את פניהם וגלימות ארוכות תואמות, מייצג עצמו בידי סמל צלב האש.
הארגון הביע תמיכה מסוייגת בלאומיות ובתרבות האיירנוסטית, אם כי הללו רדפו אותו.
דרכי פעולתו היו הטלת טרור איימים על מהגרים זרים, ביחוד בלילות, ומעשיו נעו
מתקיפה ומכות רצח, ועד שריפת בתים ורציחות, כאשר הגופות נקשרו בתוך זרדים שהוצתו
בצורת צלב של אש שאורו בער אל תוך שמי הלילה האפלים. לאחר מלחמת איירנוסט-הידרוסט,
כשרבו המהגרים, ורובע המרגוע הפך לרובע שרובו זרים, גדל גם הארגון, והפך לאלים
וקשוח יותר מתמיד. בשנת 2436, לאחר שנוכחה "פרח האש" מנהיגת הארגון מזרת
האיימים, כי למרות כל מעללי הארגון לא פחת מספר המהגרים, הבינה כי הבעיה טמונה
במשטר הפלוטוקראטי, שהפך את רוטמייר למרכז סחר בינלאומי, ולכן עברה לפעול כנגדו,
מתוך תקווה כי הפלת המשטר תגרור אחריה מלחמה כללית שתהרוס את מעמדה של רוטמייר
כנמל סחר מרכזי ותסלק את הזרים. מתוך שאיפה ליעל את המאבק, ביקש הארגון להכנס
לחזית ההתנגדות, אולם תחילה נענה בסירוב, שכן מנהיגי הארגונים האחרים, ביחוד חרמש
הכסף, לא רצו לשתף פעולה עם רוצחים. בכדי להכנס לארגון, נאלצה "פרח האש"
למתן עמדות, ובשלהי השנה הצטרף ה-R.R.K לחזית ההתנגדות בהבנה כי פשיטותיו
על זרים יופסקו, מלבד שני חריגים: מהגרים המפתים נערות מקומיות, או פוגעים במכוון
באיירנוסטים. התמתנות זו של הארגון לא מצאה חן בעיני רבים מחבריו, ועד מהרה פרש
ממנו פלג המכנה עצמו "ה-R.R.K האמיתי" שהוסיף לפעול
כנגד ריכוזי המהגרים כמימים ימימה. ארגון זה, כמובן, אינו חלק מחזית ההתנגדות
(לפרטים נוספים עליו ראה הפרק על הפשע).
ה-R.R.K, שחבריו מכונים גם "אדומי הברסים" הוא האלים והאכזרי
ביותר מבין ארגוני המחתרת, וכלל אינו מקפיד כי פעולותיו לא יפגעו בחפים מפשע (מה
גם כי אין לדידו מהגרים חפים מפשע). כיום הוא פועל בעיקר כנגד מטרות בנמל רוטמייר
- מצית מחסנים, מטבע ספינות סוחר, פוגע בסוחרים עשירים ובמשרתיהם, וכ"ו. כמו
כן, הוא פוגע לעיתים קרובות בארגון הטאי-פון, המורכב מאנשי באריזהאר ומינג-הו-לין.
רבים מחבריו יודעים להטיל קסמי כאוס, והארגון משתמש לעיתים קרובות בשריפות והצתות
בפעולותיו. הארגון מטפח נאמנות פאנאטית לקלאן, והעונש על בגידה בו הוא מוות
ביסורים נוראיים. הוא מפיץ תעמולה בקרב עניי רוטמייר, כאילו הזרים פוגעים במכוון
באיירנוסטים, גוזלים מהם מקומות עבודה, מדרדרים את בנותיהם ובניהם לזנות ולאופיום,
וכ"ו. ארגון זה הוא הגדול ביותר אחרי קרנות הזעם, ויש בו כשלוש-מאות חברים,
המפוזרים בכל רחבי העיר. בעבר, היו חברי הארגון אוהבים מאד לפגוע בספינות מהגרים
צפופות, בהם דחוקים מאות אנשים, ולהצית אותם או להוריד אותן תהומה. למרות הבטחתו
לחדול מכך, יש הטוענים כי הארגון מוסיף לעודד פעולות כאלו (או טוען שפגע
בסה"כ בספינות אופיום), ודבר זה גורם למתיחות בינו לבין ארגוני המחתרת
האחרים.
אל דף המבוא של רוטמייר | לדף
האינדקס של איירנוסט | אל
ארצות העולם הידוע | חזרה
לדף השער
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום