בקעת קיירן: ספר הבסיס של עולם המערכה מלסטרה

פרק 9: דרום-מערב הבקעה – שלוש טחנות (דלוסיה)

היסטוריה ומערכה

שלטונה של האדונית הצהובה

מחוז דלוסיה ושושלת הנשים הנוקשה שלו היו ידועים לתהילה (או לשמצה) ברחבי בקעת קיירן עוד לפני עלותה לכס של האדונית הצהובה האחרונה והמפורסמת. שושלת ואר-דאר'לוסרין, היתה במקורה שושלת ואסאלית שסרה למרות הגבירות האדומות של 'הארמון השוקע'. אולם כאשר הללו איבדו את מעמדן כ'שושלת נשים', מושלות דלוסיה פרקו בבוז את עולן, כשהן מסרבות בתוקף לכרוע בפני 'שושלת גברים ירודה'.

ברחבי בקעת קיירן, קיימים עדיין מספר סיפורים שקודמים למושלת האחרונה והמפורסמת של דלוסיה, לרבות מלחמות שניהלה אחת האדוניות הראשונות של דלוסיה כנגד כת מוזרה באדמות שהפכו דורות מאוחר יותר לנחלות בית אבאריל, ועוד.

רוב המסורות והסיפורים ששרדו מדלוסיה, לעומת זאת, ממוקדים בדמותה של האדונית האחרונה, מושלת תקיפה, לעיתים נדיבה ולעיתים גחמנית ואכזרית, ששמה האמיתי כאילו נשכח מלב ואינו מוזכר כמעט בשום מקום. במקום זאת, היא מכונה בפי כל פשוט "האדונית הצהובה".

אותה גבירה, עוד יותר מהקודמות לה, בזה בגלוי לנציב האנ'מירי של בקעת קיירן ורוב מוחלט של האצולה המקומית והמנהגים שלה, וראתה את עצמה כפופה ישירות להשתקפות הצהובה בלבד. לכל היותר, היא היתה מוכנה 'לכבד' כמה מהכוהנות הצהובות הבכירות יותר, הגם שהיחס בינה לבין 'כוהנת השחר' המפורסמת מאנ'מירלור אינו ברור. הגבירה של דלוסיה ראתה עצמה כמי שחיה ושומרת על הגרסה האמיתית והטהורה של החוק והעוצמה האנ'מיריים – בלא 'למהול אותם' במנהגים מקומיים.

חוקיה של האדונית הצהובה היו נוקשים וחסרי רחמים. בדלוסיה, לא הותר לפארליל לחרוג ממעמדם הנחות, כפי שנקבע אחרי כיבוש ארצם שבצפון; גברים משום סוג לא יכלו לשמש כאבירים או קצינים, ובשום תפקיד נכבד יותר מחרשים או ראשי שושלות אומנים. הגבירה האחרונה של דלוסיה הקפידה מאד על המנהג העתיק שהפך נדיר יותר ויותר בבקעת קיירן, לפיה גבירה משושלת נשים רשאית לקרוא לראשי משפחות כפופים לה (או לבנים היורשים שלהם) ולאלץ אותם לענג אותה – גם ובעיקר בכדי להזכיר להם את מקומם הראוי מתחתיה. עם זאת, מסופר שהיא לא בחלה בנערים ונערות גם ממעמדות נמוכים יותר, והיתה ידועה לשמצה בגחמנות ובתאוותנות שלה.

מתחת לכסאה של האדונית הצהובה, הסתופפו בנותיה הרבות, והתחרו זו בזו על חסדה של אימן. בניגוד למקובל, האדונית הצהובה לא מסרה לשושלות פחותות את בניה הזכרים, למצער לא מיד. היא נהגה לשמור אותם אצלה, להורות לחנך אותם בנוקשות רבה, והפכה את אלו שנשאו חן בעיניה או הרשימו אותה "לכלבים הנאמנים מתחת לכס" – ככל הנראה שומרי-עילית שאומנו מילדות לנאמנות מוחלטת, עד כדי שאיפה להקריב את חייהם להגנת הגבירה אימם.

מנגד, מסופר שהאדונית הצהובה לא היתה רק עריצה גחמנית, אלא ידעה לנהל היטב את המחוז שלה, לשמור עליו עשיר ומשגשג, ולחלוק את העושר, לא פעם בנדיבות רבה, עם המקומיים ששירתו אותה – אנ'מירים וגורג כאחד. בדרכה, היא ידעה להנחיל בכפופים לה גאווה מוזרה על הדרך בה הם משרתים 'גבירה אנ'מירית אמיתית' – למרות ואולי בגלל הנוקשות שלה. היו מנתיניה שהמשילו אותה ל"אם עליונה שלא הרעיפה אהבה ולא חיבקה, אבל היתה הגונה ודאגה לכולם ביד רמה". דלוסיה היתה ידועה בסדר ששרר בה, ובכך שידה של האדונית הצהובה השיגה, במוקדם או במאוחר, כל שודד דרכים או עושה צרות, ואלו סיימו כאשר גופתם מתנדנדת באחת מכיכרות השוק, או ראשם מסומר על החומה החיצונית של מגדל דלוסיה.

האדונית הצהובה קיימה יחסית מורכבים עם בית אבאריל, למרות הבוז הצונן שרחשה כלפי אותה 'שושלת גברים יומרנית'. מסופר, שהיא סייעה ללורד המייסר של השושלת בכמה עניינים, וקיבלה בשכר תכשיטים קסומים ששובצו בהם אבנים יקרות ממעמקי המכרות של דלוסיה. מאוחר יותר, האדונית הצהובה יצאה בגלוי כנגד הלורד תורבאלי קור-אבאריל, ולפי חלק מהשמועות, אבן צהובה מכושפת מדלוסיה שובצה לתוך חרבה של בתו הסוררת של הלורד, וביחד עם תכשיט קסום שהגיע מגנזכי דלוסיה, סייע לאלטירלין קור-אבאריל להוריד את אביה בכוח הזרוע מהכס שלו.

שברונה של האדונית הצהובה וחורבן דלוסיה

מכל צאצאיה, גבירת דלוסיה אהבה יותר מכל את בתה דֶארְ'לָיְירָה – למרות שאותה עלמה היתה כמעט ההיפך הגמור מאמה: עדינה, חביבה, להוטה אחרי ספרים וסיפורים עתיקים, ואם לא די בכך, דאר'ליירה קיממה קשרי ידידות עם אצילים משושלות שאמה בזה להן בגלוי, כולל עם בנות שושלת רל'נארן מהארמון השוקע – דבר שגרם למריבות רבות בינה לבין אמה.

כאשר המורדות של ורד אפור פרצו אל תוך בקעת קיירן ממערב, האדונית הצהובה לא מיהרה לאסוף את צבאה ולהצטרף לשאר אצילי בקעת קיירן שנערכו להדוף את התוקפות סמוך לאגם השוקע. מסופר, שהגבירה הצהובה היתה כה יהירה, ובזה בוז עמוק כל-כך ליתר אצילי בקעת קיירן, עד שהעדיפה לתת לכמה שיותר מהם ליפול, כאשר היא עצמה תיפול עם צבאה על המורדות מאוחר יותר, תיקח את התהילה לעצמה, ותסייע – לאחר שגבירתה ההשתקפות הצהובה תדכא את המרד – להחליף כמה שיותר מהבתים של בקעת קיירן בשושלות נשים ראויות. לפי גרסה אחרת, האדונית הצהובה היתה מפוקחת יותר, שיערה מראש שהקרב על האגם השוקע אבוד, והעדיפה לשמור את כוחה לקרב הגנה או לקרב מאוחר יותר, ואם וכאשר גלגל המלחמה יתהפך.

אלא, שבתה האהובה דאר'ליירה המרתה את פי אמה, אספה כוח קטן ויצאה בראשו לעזרת הגבירה האדומה של רל'נארן. כפי שיתכן שהאדונית הצהובה חזתה מראש, הקרב ברֶאלָנָה אָ-נוּרְט מדרום לאגם השוקע הסתיים בנצחון מוחץ של צבא הורד האפור. אלא, שבין המתים הרבים שנפלו שם היתה גם דאר'ליירה. גופתה חולצה משדה הקרב ימים לאחר מכן, והובאה – עם שריונה המקורע ומגינה המנופץ, אל אמה במגדל של דלוסיה.

האדונית הצהובה, הלוחמת שלא פחדה מדבר ולחמה בעשרות קרבות ושדות קטל, נשברה בגוף ובנפש.

מסופר שקולה הרועם נדם או הפך ללחישה; והיא הסתגרה בהילכה במשך חודשים ביחד עם גופה חסר החיים של בתה. חובותיה ונתיניה נשכחו ממנה, ורצונה הפך לטירוף. את בנותיה האחרות, שהתגאו שהן נאמנות לאמן הרבה יותר מאשר היתה דאר'ליירה, הרחיקה מהיכלה כאילו היו חפצים חסרי ערך, וכמה מהן הושלכו למאסר או נושלו והוגלו מדלוסיה. על הגורג ואלכימאים נוספים ששירתו אותה, פקדה 'שלא להעיז ולעצום עין' לפני שירקחו בשבילה שיקוי שיחזיר את בתה מהמתים. אלא, שמרחקת כזו היתה מעבר לכוחם של האלכימאים והמלומדים. כל שעלה בידם הוא ליצור מרקחות ששימרו את בשרה של העלמה המתה ומנעו ממנו להירקב.

שלוש שנים לאחר מכן, הגיעה ההתנפצות הגדולה; ובעוד שרוב חלקי בקעת קיירן כמעט ולא נפגעו ממנה באורח ישיר, האסון הכה במלוא כוחו במחוז דלוסיה.

הניצולים הבודדים ששרדו את חורבן מעוזה של האדונית הצהובה, סיפרו שמצבה החמיר מאד בחודשים האחרונים שלפני ההתנפצות. אולם בדיעבד נראה שהיא חשה אי-כה את מה שעומד לקרות (לפי אחת הגרסאות, היא טענה שרוחה של דאר'ליירה נגלתה לה בחלום והזהירה אותה). אלא שבמקום להמלט או לנקוט באמצעי זהירות, האדונית הצהובה התמלאה שמחה נוכח האסון המתקרב, ומלמלה שבקרוב היא תתאחד עם בתה, אחרי שהעולם ינופץ ויברא מחדש, ובפעמים אחרות צרחה כי החורבן הוא גורל שיאה גם לה וגם למשרתיה העלובים, שהעזו לחזור אליה מובסים, וכי המגדל יהפוך ל"מדורת הקבורה שלה".

מספרים כי כאשר האדמה החלה לרעוד, האדונית הצהובה פקדה לנעול את שערי החצר, כדי לא לתת לאיש להמלט מהתופת המתקרבת. כאשר המגדל רעד והחל להסדק, והאדמה נבקעה ואדי רעל החלו לבקוע מתוכה, האדונית הצהובה השתוללה ו"רקדה" בטירוף מוחלט, השליכה שיקויים סביבה כדי להעצים את האש הרעילה, ובסופו של דבר רצה, צורחת וצוחקת, אל ראש המגדל בשיער פרוע ועיניים בוערות כדי "לחזות בסוף העולם ובריאתו מחדש". דקות ספורות לאחר מכן, המגדל כולו קרס, וראשו נעלם בענן נורא של רעל בוער, כשהוא משמיע קול רעם מחריש אוזניים שנשמע היטב עד למרחק קילומטרים רבים.

דלוסיה חרבה, ועד מהרה החלו פטריות ענק מעוותות לגדול מעל שרידיה. מאנשי חצרה של האדונית הצהובה, כולל בנותיה (אלו שלא הוגלו קודם לכן) ובניה ששמרו על היכלה, שרדו נפשות ספורות, וגם אלו מתו כמעט כולם בימים ובשבועות שלאחר מכן, כשהם מתעוותים ביסורי תופת. תושבי הכפרים והעיירות הסמוכות שלא נספו, או נרצחו בידי יצורים מעוותים שהגיחו מהאדמה, נמלטו ונפוצו לכל עבר, כשהם מותירים את רוב רכושם ואוצרותיהם מאחור.

אחת מאותן שושלות אנ'מיריות שירדו מנכסיהן, ו"בבעלותה" אוצרות ורכוש שנקבר בתוך יער הפטריול הרעיל, היא המשפחה ממנה באה הגבירה טִילְ'נִיס, כיום כלתו הצייתנית של האדון הצעיר אָגְרָאנְד לבית אנזאריון.

טירופה ומפלתה של גרו-ברים רוקרוק והפיצול בקלאן ברים

לפני שהצל ירד על דלוסיה, קלאן הגורג ברים היה גדול ועשיר. האלכימאים שלו רקחו מרחקות מיוחדות ומשובחות, שעל חלקן קיבלו זכיון בלעדי מטעם האדונית הצהובה; בניו היו בעליהם המאושרים של קמעות מזל יקרים, מחרוזות ירח זהובות, גביעים מעוטרים ושאר פריטים שרוב הגורג של היום יכולים רק לחלום עליהם, ומקהלת הירח שלהם היתה הגדולה והמפוארת ביותר בכל בקעת קיירן. מסופר כי אפילו ביצי הסרק של אם הביצים הגדולה היו כה יפות, שמהקליפות שלהן ניתן היה להכין תכשיטים, כמעט כאילו היו אבני חן אמיתיות.

הגורג של קלאן ברים, ובעיקר מי ששלטה בהם ללא מיצרים בשבע-עשרה השנים שלפני ההתנפצות הגדולה, אם הביצים הגדולה גרו-ברים רוּקרוּק, נשאו חן וחסד בעיני האדונית הצהובה, שהעניקה להם יחס וזכויות מפליגות, הרבה מעבר למה שקיבלו הפאר'ליל בנחלות שלה.

המסורת של הגורג טוענת, שהגברת-בת-האדם-הצהובה, לפני שהטירוף ירד עליה, היתה להוטה מאד אחרי המרקחות שרק בניו המוכשרים של קלאן ברים ידעו לרקוח, וגם הפיקה תועלת רבה מההתמחות של כמה מבעלי המלאכה של הגורג בשיקויים שסייעו והעצימו את מלאכתם של חרשי הנשק שלה.

שמועות אפלות יותר טוענות, שאם הביצים הגדולה וכמה מאנשיה זכו לחסדה של האדונית הצהובה דווקא בגלל שיקויים אפלוליים יותר – בעיקר שיקויי אהבה ושיקויים אחרים שפעלו על החושים והרצון, שסייעו לאדונית הצהובה להשיג נערים ונערות עבור התענוגות שלה ולאלץ אותם להתמסר אליה.

מזלו של קלאן ברים אזל בזמן מרד הורד האפור וקרב רלאנה א-נורט, כאשר טירופה של האדונית הצהובה הלך והחריף. ביחד עם הטירוף, הגיעו דרישות לשיקויים מוזרים שהאלכימאים של הקלאן לא ידעו כיצד להכין, שבצידם איומים בהרשעה בבגידה ועונשים חמורים לכל מי שלא ישביע את רצונה.

אם הביצים הגדולה, אולי מחשש לראשה שלה, ולטענתה כדי להציל את הקלאן כולו מגירוש או גרוע מזה, ניסתה לאכוף את רצונה ואת דרישותיה המטורפות של גבירת דלוסיה על הגורג, ולא היססה גם להעניש אלכימאים ושאר גורג סוררים או "כושלים", באופן שהיה מנוגד לכל המסורות של הקלאן – מה שגרם התמרמרות ושנאה כבושה, הולכת וגוברת, גם כלפי אם הביצים עצמה.

טירופה ומפלתה של אם הביצים הגדולה

גרו-ברים רורוק היתה אחד הבודדים שניצלו מתופת החורבן של מגדל דלוסיה במהלך ההתנפצות הגדולה.

מסופר שנמלטה מהמגדל בטיפוס על קיר לאחר שהשערים ננעלו בפקודת האדונית הצהובה, לא לפני שגנבה כמה וכמה אבנים יקרות מהגנזך של גבירתה לשעבר, בטענה שהגבירה אבודה ממילא, ואין שום טעם להשאיר חפצים נוצצים יפים כאלו להירקב באפלה.

אם הביצים נשבעה כי השתמשה בחלק ממה ש"שאלה" מהמגדל כדי להגן על הכפר של קלאן ברים, אותו סירבה בתוקף לנטוש, מפני הסכנות שהחלו להגיח מכל עבר, כאשר המחוז מסביב הורעל, ויער הפטריות החל לצמוח. אלא שלמרות מאמציה של אם הביצים הגדולה, ויש האומרים דווקא בגללם, על קלאן ברים השתלט רוע אפל שרובו בא מבפנים – מגרו-ברים רוקרוק בכבודה ובעצמה.

מסופר כי אם הביצים הגדולה "השאילה" מהגנזך של דלוסיה, בין היתר, יהלום צהוב שנראה כמו גרסה מכושפת ויקרה במיוחד של דארניד, ושמרה אותו עליה יומם ולילה. אלא שבין אם היהלום היה מקולל - אולי כחלק ממה שקרה לכוחות ההשתקפות הצהובה עצמם לאחר החורבן - ובין אם בשל העובדה שהמתח, העצב והחשדנות, בתוספת לידיעה שבני הקלאן שלה מתעבים אותה - בינתה של גרו-ברים-רוקרוק הידרדרה, והיא נדבקה אט-אט בגרסה של הטירוף שאיכל את האדונית הצהובה עצמה.

הגורג אינם אוהבים לספר על מה שקרה באותן שנתיים חשוכות שבין ההתנפצות הגדולה לנטישה הסופית של הכפר של קלאן ברים, אולם שמועות יודעות לספר כי גרו-ברים-רוקרוק החלה להמית את הזכרים של הקלאן במהלך טקסי הביצים – כאילו סיגלה מנהגים של חרק רצחני ענק (מנהגים שזרים לגורג מכל וכל); ציוותה להרחיק ממנה את בנותיה ולנפץ את הביצים שלהן באורח משפיל (או לגרוס אותן לעיסה, שהיא אכלה בתיאבון רב); היא סבלה מסיוטים, ומפעם לפעם הזתה הזיות, כאילו היא האדונית הצהובה החדשה, או שהיא וגבירתה לשעבר התאחדו לישות אחת. היא החלה להטיל גזירות קשות יותר ויותר על בני הקלאן, ובעיקר אסרה עליהם לעזוב את הכפר או אף לדבר על הגירה למקום אחר. כל מי שנתפס בכך, הסתכן בהוצאה להורג – אלא אם התמזל מזלו לברוח, בעת שסיוטי אם הביצים גברו עד כדי כך כי שכחה לוודא שגזרי-הדין שלה נאכפים.

בסופו של דבר, קמו שלוש מבנותיה – ריקריק, בומזיר ויוקיוק, וקשרו קשר להתעמת עם אימן, לפני שגורל הקלאן כולו יהפוך לגרוע ממוות. העימות הפך לקרב קטלני, שבמהלכו נהרגה בת רביעית, שנותרה נאמנה לאמה (או שהייתה אף גרועה ממנה, לפי אחת הגרסאות), וריקריק נפצעה פצעי מוות. מספרים כי כאשר גרו ברים-רוקרוק הוכרעה בסופו של דבר, בקע מגופה אד נורא, ובנשימתה האחרונה היא קיללה את שתי בנותיה וכל גורג שיתמוך בהן או יסכים להפרות אותן.

קלאן בומז וקלאן יוק

שבועות ספורים לאחר מותן של גרו-ברים-רוקרוק, הגורג נכנעו ונטשו לנצח את הכפר שהיה פעם יפיפיה ועשיר. הערפל המורעל והפטריות המעוותות הלכו וסגרו עליהם מבחוץ, בעוד בתוך הכפר, התגלע סכסוך הולך ומחריף בין שתי בנותיה של אם הביצים הגדולה ששרדו – בומזיר ויוקיוק.

נראה ששתי המנהיגות נאבקו על תפקיד אם הביצים הגדולה, ואולי גם על אבני חן וחפצים מכושפים שהותירה אימן. בסופו של דבר, לא לפני שלהקה של פליטים נגועים במחלה – כנראה בני-אדם שאיבדו צלם אנוש והפכו לראשוני הפור'ראטי, פשטו על הכפר באישון לילה וגרמו לאבדות כבדות, הגורג נסוגו או נמלטו לעבר נהר הקיירנה, מותירים חלק גדול מרכושם מאחור, ומתפצלים אגב כך לשתי סיעות יריבות, שכל אחת תמכה ב'אם ביצים גדולה חדשה' אחרת מקרב בנותיה של גרו-ברים רוקרוק.

רבים תהו, מה עלה בגורלה של האבן הצהובה המכושפת שאולי היתה אחראית לטירופה של אם הביצים הגדולה. הגורג אינם אוהבים לדבר על כך, ורובם טוענים כי נשבר לרסיסים במהלך הקרב, וחלקיו הושמדו ביחד עם גופתה המעוותת של גרו-ברים רוקרק; אולם יש מוסיפים שאחד מחלקיו נגנב בידי אחת מכוהנות הפור'ראטי שהובילה את ההתקפה על הכפר של קלאן ברים.

שמועה אחרת, שמוכחשת בתוקף בידי גרו-ברים בומזיר וגרו-ברים יוקיוק, מספרת כי כל אחת מהן לקחה חלק אחר מהאבן, ושומרת עליו עד היום, באורח שמעניק לשתיהן כוח וחיים ארוכים מעבר למקובל אצל הגורג. כמה מחפשי אוצרות חיפשו במהלך השנים את שרידי האבן, אולם איש מהם לא מצא כלום, ורובם סיימו את חייהם בנסיבות קשות ומצערות מאד.

השבט חסר צלם האנוש: הופעתם של הפור'ראטי

הפרק האחרון בתולדות דלוסיה, ארע שנים בודדות לאחר ההתנפצות הגדולה, וקשור לגלי הפליטים מטִילְ'מָארְן ומחוזות אחרים שהציפו את בקעת קיירן. בעוד שחלק מהבאים, בעיקר בהתחלה, הצליחו להתיישב באנ'מירלור ובישובים אחרים, הרי ככל שהשנים הקשות והפרועות שאחרי ההתנפצות התארכו, והפליטים המשיכו להגיע, כך נסגרו בפניהם שערי עיר המחוז ונחלותיהם של אצילים רבים.

הגרוע מכל ארע לפליטים נואשים שנהדפו אל גדתו הדרומית של הקיירנה, על גבול יער הפטריות הרעיל ההולך ומתעבה, הקימו שם מחנות עלובים וסבלו מחרפת רעב הולכת וגוברת, וגם ממחלות שנגרמו מאכילת צמחים ובעלי חיים רעילים.

בסופו של דבר, בין אם בשל השפעה של כוח אפל ובין אם מסיבות טבעיות יותר, חלק מאותם פליטים החלו לפתח תאבון לבשר אדם. תחילה, הם אכלו גופות של אומללים שהמחסור והמחלות הכריעו אותם, אבל המשך החלו לתקוף ולטרוף בני אדם אחרים, וככל הנראה גם גורג.

הנציב לוסטירן, המושל האנ'מירי האחרון של בקעת קיירן ויריב ותיק של האדונית הצהובה המנוחה, שעשה באותה עת מאמצים לנסות להחזיר את החוק והסדר לבקעת קיירן או לפחות לחלקים ממנה, עמד על כך שיש לאכוף את החוק האנ'מירי – לפיו עונשו של כל האוכל בשר-אדם, מכל סיבה שהיא, הוא מוות מיידי, שלאחריו שריפה של הגופה ופיזור או הטמנה של האפר כאילו היה דומן. מספרים, שהנציב סילק מעליו בכעס את מי שהתנגד למה שנראה כמו איסוף צבא במטרה לטבוח את הפליטים במחנות ליד הקיירנה. בין היתר, הורה להחזיק במעצר את אחותו הרחומה, שהטיפה לחמול על הפליטים חרף מעלליהם, ויצאה בפומבי כנגד שאר-בשרה הנחוש יותר.

אנשיו של הנציב לוסטירן שפשטו על שולי יער הפטריות גילו בדרך הקשה, שלא רק שהנגעים שפשו בקרב הפליטים אוכלי-האדם הקנו לחלקם כוחות מפתיעים, אלא גם שבדרך כזו או אחרת, אוכלי-האדם ידעו מראש על המתקפה. צבאו של הנציב נפל להתקפת פתע בין הפטריות הענקיות, ורבים מאנשיו שילמו בחייהם.

אלא, שממש בעיצומו של הקרב, כאשר הכל נראה אבוד, הפליטים הנגועים החלו להסס. מסופר כי הם שמעו מנגינה מוזרה, שגרמה להם להמלט בצרחות אל תוך החשיכה – דבר שאפשר לשרידי הצבא המוכה של לוסטירן לסגת בחזרה אל נהר הקיירנה. אומרים שהנציב תכנן התקפה נוספת וגדולה יותר, לאחר שיברר להיכן נמלטו הנגועים, והתכונן לשכור מלומדים כדי לנסות להבין את הכוחות שפעלו ביער הנגוע. אלא שזמן לא רב לאחר אותו קרב, הנציב וכל בני משפחתו (כולל אחותו הרחומה) נפלו קורבן למתנקשים מסתוריים שזהותם לא נודעה לעולם; לא מונה נציב אנ'מירי חדש תחתיו, והרעיון להתקיף את הנגועים במעמקי יער הפטריות נזנח.

שמועות אפלות מספרות שהנגועים שנמלטו אל החשיכה הוסיפו להתעוות ולאבד את שרידי צלם האנוש, עמוק בתוך היער הרעיל והמכרות האפלים שמדרום לו, וכך נוצרו הראשונים מבני הגזע המעוות של הפור'ראטי, חסרי צלם האנוש -ואלו המשיכו להתרבות ולהתרחק עוד יותר מצורה ומחשבה של בני-אנוש.

מאז ועד היום, נפוצים במחוזות הסמוכים ל"שלוש טחנות" סיפורים על התקפות של יצורים נוראים שבקעו מתוך הערפל, ורבים מהם למדו להשתמש באנקולי-הטלה אכזריים ולקרוע את יריביהם לגזרים בעודם בחיים. והגם שהתקפות כאלו, בעיקר מחוץ לצללים המורעלים של יער הפטריות, עודן נדירות למדי, הרי בשנים האחרונות, חבורות של פור'ראטי תקפו את מחנות הגורג המקומיים מספר פעמים. פה ושם, בעיקר בעונת הגשמים הכבדים של אמצע הקיץ, הם ניסו להתקרב ולהתקיף שיירות של דוברות וסירות נהר שטעו ונקלעו למים רדודים יותר ליד החוף של דלוסיה; ומספרים כי כאשר היצורים מתקרבים, עולה ביחד איתם צחנה נוראית, מעין תערובת בין טחב רעיל לבשר מרקיב.

מידע מפורט על הפור'ראטי, כולל נתונים לסוגים שונים של היצורים האלו, אפשר למצוא בערך על היצורים באוגדן המפלצות של מלסטרה.

בחזרה לאינדקס של הגרסה העברית של האתר

בחזרה אל האינדקס של חוברת הבסיס

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.