בקעת קיירן: ספר הבסיס של עולם המערכה מלסטרה

פרק 9: דרום-מערב הבקעה – שלוש טחנות (דלוסיה)

"פעם עשו שם יין מתוק כמו בחלומות, ונפחים חישלו חרבות שהיום לא תמצא כמוהן, אפילו לא כאן בסמטת הדֶלוֺסִים. כל זה היה בימים של סבא שלי, לפני ההתנפצות ויער הרעל שצמח שמה".

הנפח נאנח, ועשן סמיך התמר בין עמודי האבן הגסים, כאשר דחף את הברזל הלוהט אל תוך שוקת המים. האדים חמקו בין פתחי האבן, מתפשטים אל תוך הרחוב הצר והלמות הפטישים שעלתה מפתחי הסדנאות בצידו האחר.

"מי שנכנס לשם היום, לא יוצא. אפילו הגורג, שרצים ערמומיים כמוהם, לא נכסים לעומק של יער הפטריות, והם עוד מכירים את השבילים שעוד נשארו שמה! והכי גרוע מהכל, זה ממש בעומק, איפה שפעם עמד המגדל של האדונית הצהובה. לא שהרבה יזכו להגיע עד שמה. אם הרעל באוויר, הבוץ והמפלצות המטפטפות לא יגמרו אותם עוד לפני שיעשו חצי הדרך פנימה, אז הפּוּרְ'רָאטִי יעשו את זה. הם תמיד שמה, עמוק בתוך החושך. תאמיני לי, גברת צעירה עם שריון נוצץ, את מעדיפה להיות מתה לגמרי לפני שהם ימצאו אותך ואת החברים שלך".

"שלוש תחנות" או בשמו הישן יותר, דֶלוֹסִיָה^{^[1]}, הוא המחוז שמשתרע מדרום-מזרח לנחלות אנזאריון ולעיירה לוסטירן, לכוד בין אפיק הקיירנה בצפון לבין גבעות וירת' בדרום. המחוז זכה לשמו הנוכחי בגלל שלושה מבני אבן עצומים וחרבים למחצה שאפשר לראות היטב כאשר שטים על נהר הקיירנה, מבצבצים מהערפלים הירקרקים-עכורים שעומדים כבדים כמעט בכל עונות השנה מעל יער הפטריות הרעיל שצומח כיום במה שהיה פעם מחוז פורה של כרמים ומטעים פוריים.

לפני ההתנפצות הגדולה, המחוז העשיר נשלט בידי שושלת נשים נוקשה (לדעת רבים, אכזרית מאד) שהיתה נאמנה להשתקפות הצהובה, והיה המקום שבו החוקים האנ'מיריים נאכפו באורח הנוקשה ביותר בכל בקעת קיירן. הגבירה האחרונה של השושלת, ששכלה את בתה האהובה בקרב נגד המורדות של ורד אפור, שקעה בשנותיה האחרונות בטירוף ובמרחץ דמים, ולפי מסורות מקומיות קיים קשר מסתורי בין דברים אלו לבין העובדה כי דלוסיה הוא המקום היחיד בבקעת קיירן שהושפע באורח ישיר ומלא בידי ההתנפצות הגדולה, התעוות והפך ליער פטריות רעילות שורץ ביצורים מעוותים.

בני-האדם האנ'מירים שישבו במקור בדלוסיה היו ידועים כחרשי נשק, כורמים ויינאים מעולים. אלו מהם שהצליחו להמלט בחיים, התפזרו ברחבי בקעת קיירן, רובם באיזור 'האגם השוקע' ואנ'מירלור – שם צאצאיהם יושבים עד היום ב"סמטת הדלוסים", ורבים מהם מתפרנסים עדיין מחישול נשק ושאר עבודות מתכת.

התושבים היחידים של האיזור שלא הפכו למפלצות צמאות דם, הם שני קלאנים יריבים של גורג, שגם הם חיים בשולי יער הפטריות, על וקרוב לאפיק הקיירנה, וגם הם נושאים פגעים וצלקות מימי הטירוף והחורבן בשנים שאחרי ההתנפצות.

דלוסיה ידועה בראש ובראשונה בשל האגדות על מר-גורלה של האדונית הצהובה מלפני ההתנפצות והאוצרות שהותירה אחריה, מכרות המתכת המעולה שנקברו במעמקי היער הרעיל. המחוז קשור מאד גם לסיפורים על חסרי צלם האנוש, הפור'ראטי, ולחששות כי היצורים אורבים עדיין בתוך הערפל, ובשנים האחרונות הופכים נועזים וחצופים יותר, עד כדי סכנה להתקפות על שיירות שעושות את דרכן לאורך אפיק נהר הקיירנה, בעיקר אבל לא רק בעונת הגשמים המסוכנת של אמצע הקיץ.

נתונים חשובים

אוכלוסיה: כ-2,000 גורג מהקלאנים של בּוּמְז ויוּק, שחיים על וליד נהר קיירנה, בשוליים הצפוניים של המחוז.

שליטות כיום: אמהות הביצים הגדולות של שני הקלאנים: גְרוּ-בְּרִים בּוּמְזִיר, וגְרוּ-בְּרִים יוּקְיוּק.

שליטה לשעבר: 'האדונית הצהובה', הליידי האחרונה משושלת הנשים דֶארְ'לוֺסְרִין.

סמל המחוז: שמש זהובה עם חרב שחוצה אותה מלמעלה למטה, על ראש מגדל אפור על רקע צהוב ושוליים ירוקים (בגרסאות אחרות, החלק התחתון ירוק, עם צורות מרומזות של גפנים).

מימרה: "השמרו מאורי!".

בחזרה לאינדקס של הגרסה העברית של האתר

בחזרה אל האינדקס של חוברת הבסיס

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1] שיבוש של השם האנ'מירי דֶרְ'לוֹסִיָה.