בקעת קיירן: ספר הבסיס של עולם המערכה מלסטרה

פרק 2: הגזעים של מלסטרה

אנ'מירי

גובה ממוצע: 1.75 מטרים (גברים ונשים כאחד)

תוחלת חיים: בין 80 ל-150 שנים.

גזע מתאים למתחילים: הגזע הזה נפוץ בבקעת קיירן, ונחשב מתאים לשחקנים חדשים במלסטרה.

האנ'מירי הם בני אדם חיוורים וגבוהים, עם מבנה גוף שנוטה להיות אתלטי. לרובם יש שיער כהה, ועיניים כחולות, ירוקות או אפורות. הם מחבבים לבוש מעודן בעל צורה וגוונים מאופקים ולא צעקניים, עם עיטורים עדינים שמעידים על מעמד או הישגים. בלבוש אנ'מירי נארגים לא פעם קווים או גוונים בצבעה של ההשתקפות הנעלה שאותה פרט או המשפחה שלו קשורים אליה: אפור, כחול, אדום או זהוב.

האנ'מירי הגיעו במקור מהמישורים הגבוהים במרכז יבשת מלסטרה. במאות השנים האחרונות, לאחר נפילתו של על העונג באבוס, הם כבשו והתפשטו לאיזורים רבים במלסטרה, שם משלה האימפריה שלהם. האימפריה האנ'מירית היתה שלטון מטריארכלי נוקשה, שמבוסס על חברה מעמדית מאד, ונשלטה בידי ארבע ההשתקפויות הנעלות – כוהנות רבות-עוצמה שנחשבו לא כבנות תמותה, אלא כהשתקפויות של הכוח הנשגב של האנ'מיירי – ישויות תבוניות דמויות יהלום ממימד אחר ונשגב.

אחרי מאות שנים של נצחונות, האימפריה הושחתה ונחלשה מבפנים, מה שהביא לפריצה של מרד גדול. שנים ספורות לאחר מכן, ההתנפצות הגדולה ריסקה את האימפריה לגמרי. עיר הבירה סלנטיר, האיזורים שמסביבה, וכנראה גם מחוזות רבים אחרים נחרבו לגמרי, או נותקו משאר העולם. ההשתקפויות הנעלות נעלמו גם הן, ויתכן שנספו, ורבות מהכוהנות שלהן איבדו את הכוחות. כוהנות רבות מתו ביסורים, או גרוע יותר – התעוותו והפכו בהדרגה ליצורים מעוותים, צללים לעגניים ומטונפים של דמותיהן הקודמות.

האנ'מירים ששוכנים בבקעת קיירן, הם ברובם צאצאים של בתי אצולה מקומיים, או של מלומדים, חרשים ואומנים מהגילדות השונות; אחרים באו ממשפחות של אנשי צבא או אנשי משמר אימפריאלי שחיו בבקעת קיירן לפני ההתנפצות.

רוב האנ'מירים של היום עדיין דבקים בזכרונות מתקופת האימפריה המטריארכלית האבודה שלהם ובמסורות שבאו ממנו, כולל הדת האנ'מירים כפי שהם זוכרים אותה או שמעו עליהם מהדורות הקודמים – הגם שנותרו רק כוהנות מעטות מאד כדי להנחות אותם.

רבים מהאנ'מירי של היום עדיין קרועים בין תומכי האימפריה לבין תומכי המורדות של ורד אפור; ורובם שואפים ונאבקים לשרוד ולשמור על המורשת שלהם מפני איומים שהולכים וגדלים ככל שהשנים חולפות: לא רק מפלצות מעוותות ושאר דברים איומים שהותירה ההתנפצות הגדולה, אלא גם בני גזעים ותרבויות יריבות, שעדיין זוכרים (ולא בחיבה) את אגרוף הברזל של האימפריה, ורואים סיבות מעטות מאד להתיר לאנ'מירים להתאושש ולאיים עליהם שוב.

התרבות האנ'מירית

התרבות האנ'מירית היא תרבות עירונית ומעמדית מאד, ומעודדת את האדם להרים את עצמו מעל מאוויים ותשוקות ארציות, ובמקום זאת להשיג הן כבוד והן התעלות של הרוח על-ידי שירות הטוב הנשגב, שמבוטא בין היתר בשושלת ובאימפריה.

האצולה האנ'מירית הגבוהה מורכבת ברובה מ"שושלות נשים": בתי אצולה שנשלטים בידי גבירה רבת-עוצמה (לעיתים קרובות אבל לא תמיד כוהנת), שאינה צריכה להנשא – מוסד שנשחב הולם לפחותים יותר, ולכל היותר לאצולה הזוטרה ("שושלות גברים" – בתי אצולה נמוכה שנקראים כך, בין אם עומד בראשם גבר או אישה).

גבירה של 'שושלת נשים' היתה זכאית לזמן כל אחד מהנתינים שלה כדי "שישרת אותה אישית"; ולאחר מכן היתה בוחרת את המתאימות יותר שבין הצאצאיות הבנות שלה בתור יורשת. היורשת היתה זו שזכאית הן לשאת את השם והתואר של המשפחה, וחשוב לא פחות, את התכשיט שבו שובצה אבן החן המכושפת של המשפחה.

צאצאיות ראויות פחות, וכל הצאצאים הזכרים, היו נמסרים לאימוץ לבתי אצולה נמוכים יותר – שעבורם הדבר נחשב ככבוד גדול.

התרבות האנ'מירית מעריכה מאד את העיסוק באומניות יפות במלאכות יצירה, בעיקר אך לא רק את מלאכת הליטוש והשיבוץ של אבנים יקרות או קסומות. קריירה צבאית או באחד ממסדרי האבירים של האימפריה נחשבו גם הן מכובדות מאד. לעומת זאת, מסחר ועוד יותר מכך חקלאות נחשבות כמלאכות נחותות יותר.

העיסוק הנחות ביותר לפי התרבות האנ'מירית הוא הכריה – מלאכה שנשמרה לעיתים קרובות עבור עבדים.

העבדות היתה קיימת בתרבות האנ'מירית מקדמת דנא, בצורות שונות. היא נחשבה העונש האולטימטיבי שמוטל על האנשים השפלים וחסרי הערך ביותר. אמנם הדת של היהלומים הנשגבים, והחוק שנקבע בהשראתה באימפריה האנ'מירית, צמצם מאד את העבדות, ובעיקר שם סוף לחטיפות העבדים השרירותיות של ימי באבוס, הרי שמוסד העבדות מעולם לא נעלם לגמרי.

בעוד שבמשך מאות שנים, העבדות באימפריה היתה מצומצמת, ונשמרה עבור שבויי מלחמה ואנשים מכל הגזעים שהורשעו בפשעים חמורים (וגם לא עברה ב'ירושה'), הרי במאה השנים שלפני פרוץ מרד הורד האפור, כאשר האימפריה והכהונה שלה הלכו והסתאבו, העבדות שבה להתרחב. בדארנאתון, המחוז הדרומי של האימפריה, "הועסקו" רבבות עבדים במכרות, בתנאים קשים מאד.

אחת ממטרותיו המוצהרות של מרד הורד האפור הייתה חיסול מוחלט או צמצום רבתי של העבדות. מסיבה זו, מחנה הורד האפור משך כמות גדולה מאד של עבדים בורחים מארצות וגזעים שונים.

לאחר ההתמוטטות של האימפריה, נעלמו המכרות בדרום ויתר המקומות בהן הועסקו רוב העבדים, וגם המסדרים הידועים לשמצה של סוחרי העבדים ספגו אבדות כבדות והתפוררו. כיום, רק מעטים מאד שואפים לחדש את מוסד העבדות -גם מקרב אלו שחולמים על השבת האימפריה לימי גדולתה.

בבקעת קיירן ובמחוזות רבים אחרים, העבדות נעלמה לגמרי בפועל, גם אם לא נאסרה סופית בחוק מפורש.

יחסים עם גזעים אחרים

רבים מהאנ'מירי נטו, במידה כזו או אחרת, לזלזל בגזעים אחרים, ובעיקר בבני האדם מגזע הפאר'ליל.

האנ'מירי התרגלו לראות את עצמם כתרבות נעלה, ואת האחרים - בעיקר מאמיני דתות אחרות - כפראים חשוכים שזקוקים לדרבון ומשמעת כדי להתקדם, לעיתים גם באמצעות האש והחרב. מסיבה זו, הסובלנות הדתית באימפריה הייתה מוגבלת מאד. את היחס הרע מכולם קיבלה הדת הפטריארכלית העתיקה של הפאר'ליל, כנגדה האימפריה והכוהנות הנוצצות ניהלו מלחמת חורמה במשך דורות.

הגורג נתפסו בעיני האנ'מירים (ולא רק בעיניהם) כלא טובים בהרבה משרצים. הם זכו לבוז עמוק, אבל רוב הזמן הותר להם לחיות את חייהם כרצונם. העוגים נתפסו כברבארים אלימים ואיום תמידי על האימפריה, הגם שכמה מהישגיהם, בעיקר בתחום הקסם, זכו להערכה.

אורגי הערפל היו למעשה הגזע הלא-אנ'מירי הכמעט יחיד שנחשב בעיני האנ'מירים כמעט לשווה – ולא רק מפני שהאחרונים נכנעו בקלות והכירו בעליונות הצבאית והמדינית של האימפריה האנ'מירית.

התרבות המעודנת, המתוחכמת ומעריצת-היופי של אורגי הערפל נתפסה כמכובדת, אם כי לא פעם מלאכותית ורופסת מדי.

הראלג'קריל, שחיים הרחק מתחת להרי הגעש שלהם בגבול המערבי של העולם הידוע, נחשבים בעיני האנ'מירים כיצורים אפלוליים ואגדיים למחצה. אנ'מירים רבים הושפעו בידי אורגי הערפל, וראו את הראלג'קריל כיצורים דמוניים למחצה. עם זאת, רוב האנ'מירים לא הגיעו לאותו תיעוב מוחלט שאורגי הערפל רוחשים ליריביהם העתיקים: במקרים הנדירים בהם שכירי חרב או חרשים מגזע הראלג'קריל הופיעו והציעו את שירותיהם במחוזות שונים באימפריה, הם זכו לעיתים קרובות לסובלנות מהולה בהערכה – גם אם תמיד מהולה בחשד וחשש.

השפה האנ'מירית

השפה האנ'מירית נקראית אנ'מירין, והיא נחשבת לשפה המדוברת של האימפריה, שגם לא-אנ'מירים רבים בבקעת קיירן ומחוזות אחרים דוברים אותה, לעיתים אפילו בתור שפת-אם. יש לה שלושה משלבים מוכרים:

אנ'מירין גבוהה, שנפוצה בעיקר אצל מלומדים, אצילים ודומיהם; אנ'מירין מדוברת שנחשבת לניב הנפוץ ביותר, ואנ'מירית עכורה ("אנ'מירין ביבים") שמדוברת בידי עבדים, פושעים קבצנים ואנשים אחרים מהמעמד הנמוך ביותר.

שמות, מעמדות וצבעים

שמות אנ'מיריים קשורים לצבעים, בעיקר אלו שמייצגים את האנ'מיירי השונים וההשתקפויות. שמות רבים, בעיקר במשלבי שפה גבוהים, כוללים גרש עליון ('), שמפריד את ההברה הראשונה מיתר השם, ומשמעותו היא הגיה שמדגישה את הסיום של ההברה הראשונה, ויוצרת הפסקה קצרצרה בינה לבין הגיית יתר השם.

מספר ההבהרות בשם (1-3) מרמז על המעמד של האדם. השמות של רוב האנ'מירים 'מהשורה' מורכבים משתי הברות, כאשר הראשונה קשורה בדרך-כלל לצבע מסוים. שמות של אצילים, כוהנות ואנשים אחרים מהמעמד הגבוה בנויים משלוש הברות. שמות של אנשים ממעמד נמוך מאד או עבדים מורכבים מהברה אחת.

תחיליות נפוצות לשמות

גוונים צהובים או זהובים או כתומים	דֶאר, דָאר, רָאד, דִיר, יִר, יֶאר
גוונים של כחול, תכול או תורכיז	טִיאֶל, טִיל, טֶאל, טָאל, לִיט, לִינ, לִיאֶנ, ליאֶ, אֶלט
גוונים אפורים, לבנים או שחורים	אוֹר, אוֹאֶ, אוֹאֶנ, נוֹ, נִימ, נִיאֶמ, מִינ, מִיאֶנ, אוֹן, אוֹמ
גוונים אדומים, ארגמניים או ורודים	רִיל, רִיאֶל, רִי, רִיאֶ, רֶאק, רֶאל, לִיר, לִיאֶר, קִיר, קִיאֶר, קֶאל, קֶאר
תחיליות שקשורות למושג 'אנ'מיירי'	אֶנ, אָנ, אֶל, אָל

סיומות נפוצות לשמות

סיומות זכריות נפוצות	◌וֹרְן, ◌וֹרְם, ָרְן, ֶם, ָג, ◌וֹן, ◌וֹר, ◌וֹס, ָר, ◌וֹרל, ◌וֹל
סיומות נקביות נפוצות	ִייֶרְן, ִירן, ֶל, ִיאֶל, ִיג, ִין, ִיר, ִיס, ִיאֶר, ִירְל, ִיאן, ִיל, ִיאֶל

דוגמאות לשמות אנ'מיריים מהמעמד הבינוני והגבוה

מעמד ביניים (גבר)	מעמד ביניים (אישה)	מעמד גבוה (גבר)	מעמד גבוה (אישה)
רָאדְ'וֹרן	רָאדִ'ירְן	רָאדְ'וֹרְנוֹס	רָאדִ'ירְנִיס
דִירְ'לוֹרְם	דִירְ'לִירְן	דִירְ'לוֹרְמָאר	דִירְ'לִירְמִיאֶר
טִילְ'גָארְן	טִילְ'גְרִין	טִילְ'גָארְנוֹל	טִילְ'גָארְנִיל
טִילְ'סָארְן	טִילְ'סִירְל	טִילְ'סָארִיוֹן	טִילְ'סָארִיאֶן
לִיאֶ'רֶם	לִיאֶ'רֶל	לִיאֶ'רֶמְדָאר	לִיאֶ'רֶמְלִיר
אוֹרְמְ'רָאג	אוֹרְמְ'רִיג	אוֹרְמְ'רָאגְנָאר	אוֹרְמְ'רִיגְנִיר
נִימְ'קְרוֺן	נִימְ'קְרִין	נִימְ'קְרוֺנְתוֺר	נִימְ'קְרִינְתִיר
רִיאֶלְ'קוֺר	רִיאֶלְ'קִיר	רִיאֶלְ'קוֺרִיוֺן	רִיאֶלְ'קוֺרִיאֶן
קֶלְ'פוֺר	קֶלְ'פִיר	קֶלְ'פוֺרְדוֺר	קֶלְ'פוֺרְדִיל
אֶנְ'סוֺר	אֶנְ'סִיר	אֶנְ'סוֺרְנוֺל	אֶנְ'סִירְנִיאֶל

שמות של בני מעמד נמוך מאד ועבדים

אנשים ממעמד נמוך מאד נחשבים כחסרי קשר לאנ'מיירי או להשתקפויות, ומתוארים לעיתים כחסרי צבע. השמות שלהם יהיו מורכבים מהברה אחת שיכולה לשמש לשם של אישה או גבר באותה המידה.

שמות כאלו לעולם לא יתחילו לעולם ב-אָ, אֶ, אוֺ ר, ט, ו-ד.

דוגמאות: בְּרִין, בְּלֶאן, קוּרְן, נָאג, גִירְן, גָאר, פֶּארְט, פּוּר.

לאנשים כאלו אין בדרך-כלל שם משפחה.

שמות משפחה אנ'מיריים

שמות משפחה אנ'מיריים קלאסיים נוטים להיות בני שתיים או שלוטש הברות. לא פעם, וכמעט תמיד כאשר השם הוא עם שלוש הברות, ההברה הראשונה או האחרונה תהיה קשורה לאחד הצבעים המקודשים, למשל:

דיר'לורן,אבאריל, רלארן, אומתל או אורטיריל.

שם עתיק יכול לרמוז על כך שבעבר הרחוק המשפחה היתה קשורה להשתקפות אחרת מאשר כיום (למשל: אבאריל, שכולל סיומת 'אדומה', למרות שכיום הוא נחשב קשור להשתקפות הכחולה).

תחיליות מיוחדות לשם של שושלות אצולה

שם של שושלת אצולה אנמ'ירית מתחיל תמיד בתחילית נפרדת לציון מעמדה.

תחיליות האצולה הנפוצות ביותר בבקעת קיירן ואזורים סמוכים לה הן קוֺר (למשל: קור-אבאריל או קור-אומת'ל), ו-וָאר או וָארְן. במקור, "קור" היה יותר בשימוש עבור שושלת גברים, ואילו "ואר" עבור שושלת נשים; אבל האבחנה נשחקה במהלך הדורות.

התחילית "אָ" "א-רלארן" או "א-טירמנל", מרמז על שושלת נשים שמחזיקה או החזיקה בעבר בעמדת כהונה.

תחילית נפרדת של אֶנ, סִיל או סִילְן (למשל: סיל-דאר'מירן או אן-מירקריל) היא נדירה יחסית, ומרמזת על מעמד גבוה מאד (לפחות בעבר), וכנראה גם שמוצאה המקורי של המשפחה הוא מסלנטיר (עיר הבירה של האימפריה) או סביבתה.

בחזרה לאינדקס של הגרסה העברית של האתר

בחזרה אל האינדקס של חוברת הבסיס

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.