רמת קורדאראנג
|
מבוא | נוף וצמחיה | דרכי הגעה ועזיבה
| ישובים מרכזיים | דמויות חשובות ישובים מרכזיים כיום ואראקור-לית' (כ-3000 איש) הישוב
המרכזי של הרמה, יושב על הדרך הראשית בין בקעת תלרונדיר למזלג הגבוה; בעבר, היה
עשיר וצפוף בהרבה, והתפרנס בעיקר מההדרך הראשית, ומהחלפת הסחורות בין החוואים
מאיזורי הכפר לבין הנוסעים והסוחרים שעברו על הדרך; ממזקקות משקה ושוק סוסי-משא,
וגם משירותים לכוח הצבאי של המחוז, ששירת את לורד קורדראנג; הטירה של הלורד -
כיום נטושה ומתחילה להתפורר, משקיפה על העיירה ממרומי גבעה מדרום, ומספרים כי
הדי 'טבח יום הפנינה הזכה' עדיין רוחשים בין הקירות נגועי האיזוב והסדוקים שלה. לורד
קורדראנג לא חזר לטירה מאז הטבח שבו נספו בתו ורעייתו, מת ביחד עם שני בניו הרחק
מכאן, בקרב על המקדש הגדול של היירית', ושם גם נקבר; כיום, המושל הצבאי מטעם
הנסיך נמנע גם הוא מלהתקרב לטירה, ויושב בבית מידות עשוי עץ בלב העיירה. ואראקור-לית'
עברה מלחמה, כיבוש וכיבוש מחדש, ולאחר מכן גם את מגפת הבהונות השחורות (אם כי
המגפה הכתה בה באורח קל יותר מאשר בוארמאלור שבמערב, סמוך יותר למוקד האפל ממנו
באה המגפה) - אבל היא עדיין עומדת על תילה, מצולקת ועניה מאי-פעם, ומהוה מקום
מפגש וערבוב בין מקומיים, חוואים שבאים אליה עם סחורות, סוחרים שעוברים עדיין על
הדרך הראשית, וכיום גם עבדים משוחררים, ומחפשי-עושר ומזל שבאו מהמחוזות של הנסיך
הרם, וכמה מהם זכו לכינוי הלא מחמיא 'מגלגלי שטיחים', בגלל מסעות הביזה שלהם
באחוזות של אצילי הת'ארילין. המושל
החדש - איש צבא מזדקן ומצולק ששירת בצבא הנסיך במרד הת'ארילין, מנסה למשול
בהגינות בכל נתיניו של הנסיך הרם, תוך שהוא ממלא את חובתו להלחם ולהעניש מורדים
סוררים שלא שבו בהם (ועוד יותר מכך, פושעים שמנצלים את הכאוס ומרחבי הספר בכדי
לעשות כרצונם), ולרסן את מחפשי העושר שבאו לכאן - שני תפקידים אותם הוא ממלא
בהצלחה חלקית מאד, גם עקב תככים פוליטיים, וגם עקב חיל המצב הקטן מאד שעומד
לרשותו. העיירה
השניה בגודלה ברמת קורדראנג, שחולשת על 'המזלג הגבוה' מצפון; כמו ואראקור-לית',
היא שימשה בעבר (והרבה פחות מזה בהווה), כתחנת סחר, תחת ניצוחה של שושלת אצילים
בשם ואר-אור'דאראן, שהאחוזה שלהם עודנה עומדת ממערב לעיר. באסטירן ישבו כמה בתי
מלאכה שהפיקו צבעים ואריגים פשוטים. כיום העיר עניה בהרבה מאשר לפני המרד,
ומצויה במתח הולך וגואה בין בעלי מלאכה שהתרוששו, מתעשרים חדשים, עבדים
משוחררים, חיילים לשעבר בצבא המורדים, ועוד - כאשר בקלחת בוחש בנו של גנרל
מפורסם בצבא הנסיך, שהפך לעושה צרות מדולפם, ומפקד על כנופיה של אנשים חמושים,
בראשם השתלט בכוח הזרוע על אחוזת ואר-אור'דאראן, וקשריו הופכים אותו כמעט לחסין
לגמרי מפני סילוק בידי קציני צבא אורמת'ריל. אותו
ברנש, שמכנה את עצמו "המפקד
הנעלם" מתעב את האוכלוסיה המקומית ונהנה מאד להתעלל בה, ובעיקר לעשות
'חריש עמוק' כדי לעקור בכוח מסורות מימי מרד התארילין. בין היתר, הוא שרף בפומבי
תמונות וחפצים של האדון הקודם של האחוזה עליה השתלט; הכריז על התאריך של 'טבח
יום הפנינה הזכה' (וכמובן גם על תאריך הכניעה של המורדים) כימי חג; ומנסה לחרחר
מלחמה, בעיקר נגד חיילים לשעבר בצבא המורדים של הת'ארילין. מאלפירג (כ-1000 איש) עיירה
מוזרה בצפון רמת קורדראנג, ששוכנת בלב גבעות עליהן משתרעים מרבדים עצומים של
גביעי-שקיעה, כולל כמה מ"הענקים" או "ענקי האש" העתיקים
והגבוהים ביותר ברמה. העיירה עצמה פרושה סביב הגדול ביותר ביניהם, שסביבו צומחים
תילי-תילים של פטריות ראויות למאכל. אנשי
מאלפירג היו ברובם רועי עיזים; אבל הם ספגו אבדות איומות במלחמה - לא רק בקרב
הצעירים שהתנדבו או גויסו, רבים מהם כסיירים, לצבא המורדים, אלא גם בקרב אלו
שנשארו, שהיו קורבן לפשיטות של מפלצות מאיזורי הפרא, כולל מסע ביזה של חבורת עוגים
מרושעת במיוחד, שמסופר שהם נחשבים פושעים שדינם לההרג במקום גם בידי העוגים
ההרריים עצמם. לאחר שהגיעה לכאן גם מגפת הבהונות השחורות,
שנתיים לאחר סוף מלחמת הת'ארילין, רבים מאלו ששרדו נאלצו להגר מכאן כשהם חסרי
כל, או התרחקו מהעיר והתבודדו בחוות מרוחקות ומוגנות. ואז,
הגיעו לעירה תושבים חדשים ומוזרים מאד, בקנה מידה של אורמ'תריל. בני
הפאר'ליל היו מאז ומעולם מעטים מאד בכל רחבי נסיכות אומת'ריל, שגילתה כלפיהם
סבלנות מוגבלת מאד, בלשון המעטה; ומצב הקהילות המעטות שלהם הורע עוד יותר לאחר
סוף מרד הת'ארילין, גם נוכח שמועות שנפוצו כאילו חלק מסוחרי הפאר'ליל השתתפו
בסחר העבדים או הרוויחו ממנו בעקיפין; כי אנשיהם התחמקו מגיוס לצבא הנסיך בזמן
המרד; ובעיקר עקב התחזקות המלומד ת'ירנפל ואנשי 'התורה הגדולה', שנוטים להתייחס
לפאר'ליל כאנשים ירודים עם "דם גאבוטו סמיך במיוחד זורם בעורקיהם". הזאגליט
פירגור בן בארזיר (או 'קרני האש', לפי החיבור היחיד והמבולבל למדי שכתב) היה
ידוע כתומך גדול במורדי הת'ארילין, בין היתר מתוך אמונה עזה בכך שהיירית', אל
הסוס העתיק, הוא למעשה אחד מבניו של פאר-אגול; וככל הנראה גם מטעמים פרקטיים
יותר של תיעוב עמוק כלפי חצר הנסיך הרם, ובעיקר כלפי בני-בריתו האנ'מירים. הגם
שהוא אסר על חסידיו להשתתף בסחר עבדים, הוא נתפס כמה פעמים באמירות לפיהם העבדות
של בני אירגורסיל היא עונש צודק, התגלמות חרון אפו של האבא, שבאה עליהם בגלל
עבודת אלילים ורוחות רעות מהים; קורבנות אדם ודורות על דורות בהם חטפו עבדים
בעצמם. אומרים שהוא גם עודד גיוס של 'עופרים' ממאמיניו לצבא ת'אריל עילית; והסרן
היחיד בקרב המורדים שהיה בן פארליל, היה תלמיד אדוק ואהוב של אותו זאגליט. נראה,
שקומץ סוחרי הפארליל ששרדו בקורד-א-וירן ובערים אחרות לאחר המרד, העדיפו מאד
שאותו זאגליט בעייתי 'יעלם מהשטח' לאחר נצחון הנסיך, ועוד יותר מכך לאחר התחזקות
המלומד ת'ירנפל - מחשש שהדבר יערער את צווי ההגנה הנסיכותיים, שהם כנראה הדבר
היחיד שחוצץ בין קומץ הפארליל שחי כיום באורמ'תריל לבין הפקעת רכוש בידי חסידי ת'ירנפל,
ואולי גם מפני הזדמנות לראות את מרתפי 'חקר דם הגאבוטו' מקרוב מאד. "קרני
אש" וכמה מאות מאמינים שנותרו לו, נאלצו לעזוב את המקדש שלהם ליד
קורד-א-וירן ולנדוד לאיזורי הספר; משהו בעיירה הנטושה כמעט לגמרי, בצל הצמחים
האדומים הענקיים, משך את הזאגליט, שטוען שבמקום יש סודות ואולי גם סכנות שנוגעות
לכוחות הטבע; וכי הוא נדרש לאזן ולרפא אותם; שרידי המקומיים התייחסו בחשדנות רבה
לזרים בהתחלה, אבל התרככו במעט, לאחר שהזאגליט ריפא כמה מהם - אולי משרידים
מאוחרים של מגפת הבהונות השחורות; שתי הקהילות עודן נפרדות ולא מיודדות במיוחד -
אבל נראה שלעת-עתה, הן חיות בשלום יחסי זו לצד זו. אורדורן (כ-1500 איש) עיירה
קשה לגישה ששוכנת גבוה על המדרונות שחולשים על רמת קורדראנג ממזרח, בפתחם של
מכרות עתיקים, ולא רחוק מאד מהדרך הצפונית שיורדת לעבר ארלינת'רה. בעבר, הכורים
של אורדורן סיפקו ליתר הרמה מחצבים וכלי נשק. כיום,
המקום מוקף ערפל ונמצא פחות או יותר מחוץ לטווח השליטה של המושל מטעם הנסיך, ולא
ברור עד כמה המכרות פעילים ועם מי הם סוחרים. מקובל לחשוב, שלפחות כמה מקציניו
של גנרל קור'בארן יושבים שם, ומניפים שם בגלוי את הנס של ת'אריל עילית, כשהם
מסתמכים על המצוקים והיערות בתור הגנה. לפי שמועות אחרות, מכשף עוג בשם
נוט-נאאבור, שעזב מסיבות ששמורות איתו את הקלאן ההררי דאר-אורתאאג, יושב שם ביחד
עם משרתיו והשוליות שלו, וכנראה הפך לבעלים החדש של המכרות. אמנם,
אין בינתיים הוכחות לטענות החוזרות ונשנות של "המפקד הנעלם" לפיהם
המורדים שמצא מחסה בין הערפילים הגבוהים עוסקים בחטיפת עבדים חדשים "ביחד
עם העוגים", אבל אין ספק שתושבי האיזור לא סרים למרות הנסיך, מחשלים נשק
משל עצמם, אינם מעלים מיסים למושל, ואינם רואים את עצמם כיום כנתינים של
אורמת'ריל בשום צורה שהיא; ככאלו, נראה שהם גם נתנו מקלט לאנשים שעברו על חוקי
המושל, ובעיקר על אלו של 'המפקד הנעלם', והוכרזו כמבוקשים. אומרים
שהמושל שוקל ברצינות לאסוף את צבאו יום אחד, ולצאת למלחמה כנגד קציניו של גנרל
קור'בארן והמכשף נוט-נאאבור (באורח שאולי יחזיר גם אותו לימים יפים יותר, בהם
היה צעיר חסר דאגות עם נשק נוצץ) - אבל הוא מהסס, הן בגלל שחיל המצב שלו קטן;
והאמון שלו בחלק מהאנשים שמקיפים אותו (בעיקר מגלגלי השטיחים למיניהם, שלא לדבר
על 'המפקד הנעלם') מוע מאד. וארמאלור (כ-1000 איש) העיירה
המערבית שליד המצוקים שיורדים לבקעת מל'היירי, היתה פעם שוק חקלאי ואיזור שבו
עברו צעירים שרצו לרדת מערבה ולחפש עבודה אצל האדונים העשירים, ובין היתר היתה
המקום בו ישב בית הספר הגדול היחיד ברמה. כיום,
מדובר בישוב אפלולי, אלים וחסר חוק; לאחר דיכוי המרד, הוא הפך למעוזם של 'מגלגלי
שטיחים' ובוזזים, ששמו עיניהם על הרכוש שננטש בשחיטות ב'בוהן של מל'היירי'; מכאן
החלה להתפשט מגפת 'הבהונות השחורות', וכאן היא הכתה מכה קשה במיוחד. כיום,
הביזה ב"בוהן" קשה בהרבה להשגה, משום שהעמק ובעיקר האחוזות בו נגועות
בקסם אפל, שורצות אלמתים, שכמה מהם החלו להופיע גם קרוב יותר ויותר לעיירה (ומצד
שני, דווקא בגלל האלמתים והקסם האפל, מספרים שאפשר לחפור שם 'מציאות' עוד יותר
עוצמתיות מבעבר, אם יודעים למי למכור); כמה מ'מגלגלי השטיחים' ששרדו עזבו, ופנו
לעיסוקים מפוקפקים באיזורים אחרים; ואלו שנותרו הדרדרו ברובם להיות כנופיות
אלימות, קודרות כמו האד מ"הבוהן" שמכסה לעיתים קרובות את השמיים.
מסופר שהקצין שהמושל שלח כדי למשול במקום ולהטיל מרות על התושבים האלימים שם,
הפך במהירות לראש כנופיה משל עצמו. אומרים,
שאפילו 'גביעי השקיעה' בגבעות ליד העיירה האפילו ולבשו גוון של ארגמן-דם כהה,
ומבין העלים שלהם בוקעים אדים מוזרים וצוננים; וכמה מהם פיתחו בהדרגה סוג של
תבונה משל עצמם. תושבי
העיירה כיום מעטים, וכמעט כולם חברים בכנופיות השונות של הבוזזים או מספקים להם
שירותים; מספרים שבבית הספר לשעבר, פועלים כיום מסבאה מפוקפקת וכנראה גם בית
בושת; בעיירה עצמה אפשר למצוא מקומיים לשעבר שעדיין הוגים חיבה למרד הת'ארילין;
עבדים משוחררים אלימים; זרים מסוגים שונים, ואפילו קומץ עוגים, כנראה פושעים
שגורשו מהקלאן ההררי אור-דאארבוג, ואינם רוצים במרותו של המכשף נוט-נאאבור (או
שהם יודעים שהם חלאות כאלו, שאין שום סיכוי שאפילו הוא יקח אותם לשירותו, תלוי
את מי שואלים). קאלאדורן (כ-500 איש) כפר
מבודד יחסית בדרום-מערב הרמה, תחת חורבות של מקדש אנ'מירי עתיק (כנראה, באורח
חריג, של ההשתקפות האדומה); מספרים שכל התושבים שלה הם במקור ממשפחה או קומץ
משפחות אנ'מיריות שהשהות במרחבים הפכה אותן מוזרות ופראיות למדי יחסית למקובל;
והם טוענים שהם צאצאיה של שושלת נשים שכוחה ומיוחסת. קאלאדורן
נשלטת באורח בלעדי על-ידי נשים מבוגרות שנחשבות מיוחסות בידי המקומיים; מספרים
שכמה מהן יודעות היטב לרפא או שולטות בכוחות מאגיים (לא ברור עד כמה השמועה
אמיתית, אבל היא נפוצה מאד) - הגם שמזה דורות על דורות לא קמה ביניהן כוהנת
אמיתית של ההשתקפות האדומה. התושבים מסתגרים למדי, ונוהגים בחשדנות ואפילו
בעוינות כלפי זרים, בעיקר כאלו שנראים להם 'מגלגלי שטיחים' או אנשי הכנופיות של
ואלמאלור; לא ברור עד כמה אמת יש בסיפור, שלעיתים הם מקבלים או מפתים רועים
ורוכבים זרים להכנס לכפר המבודד שלהם, בכדי לספק שירות מסוג מסוים מאד לעלמות
המקומיות, והאם מדובר בבדיה של רועים ונוודים בעלי יצר ודמיון מפותח, או לא. כך
או כך, קאלאדורן היא מקום מוזר, ואפילו לאדמה שלו יש ניחוח עשיר וקשה להגדרה;
הישוב וסביבותיו הוא אחד המקומות בהם המיתוס המקומי השכוח על גזע עתיק ורב-עוצמה
שישב כאן לפני שבני האדם הראשונים הגיעו לת'אריל, נראה מוחשי וקרוב במיוחד, ולא
"אגדות ילדים מטופשות" כפי שמתייחסים אליו כיום במקומות אחרים. |
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.